דן צלקה, ‘ילדי השמש’ (ספרי סימן קריאה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979)

עניינם של סיפורי הקובץ ‘ילדי השמש’, הוא בנסיונותיהם של “ארבעה גיבורים”, שאינם גיבורים, לפרוץ את גבולות היש־הארצי בחלל ובזמן ולהגיע עדי הנדמה־הנצחי־הנשגב.

גיבורו של הסיפור הפותח את הקובץ הוא יוסף דה לה ריינה, ש“היה אדם גדול ובקי בחוכמת הקבלה המעשית” (עמ' 9). דמותו של יוסף דה לה ריינה היא במקורה דמות היסטורית שזמנה (כפי שהוכיח זאת גרשם שלום)¹ המאה ה־15, ומקומה, ככל הנראה, ספרד או צפון אפריקה.

כדי להבין את פתרונו המיוחד של צלקה לסיפור דה לה ריינה יש לומר מספר מלים על גלגוליו ההיסטוריים־ספרותיים של הסיפור. הנוסחים הראשונים של סיפור דה לה ריינה מתמקדים במעשה ההיסטורי – נסיונו של דה לה ריינה לדחוק את הקץ, ובעיקר בתוצאתו, במימד הלאומי – הרחקת הגאולה. בנוסחים המאוחרים נתגלגלה דמותו של ריינה לדמות ספרותית והמוקד הוסט מהמימד הלאומי לגיבור עצמו. נוסח הסיפור שהיה לפני מחבר הסיפור שלפנינו, הוא נוסחו של שלמה נאווארו הירושלמי מהמאה ה־17.²

סיפורו של דן צלקה הוא שילוב מעודן של קטעים מעובדים מסיפורו של נאווארו, וקטעים משל צלקה עצמו. בדיקת מערכת הזיקות בין הקטעים ה’משובצים' לאחרים, תוך שימת לב למִיקומם בתבנית הסיפורית, וכן מעקב מהיר אחר האופנים השונים של הצגת הגיבור בקטעים השונים, מעמידים אותנו על משמעות הסיפור ותפיסת־העולם המשתמעת ממנו.

יוסף דן, בניתוחו לנוסח נאווארו,³ טען ש“זהו מיתוס מובהק, המתאר התנגשות בין אל לבין יותר מאדם וכי יוסף ראוי בסיפור כזה לתואר ‘גיבור’ במשמעותו הרגילה בסיפור המיתי” (עמ' שי"ט). באשר ל’לקח' הנשמע מסיפור נאווארו, טוען יוסף דן שבסיפורו של נאווארו יש “אפקט של עידוד אדם הבקי בקבלה מעשית ללכת בדרך זו של דחיקת הקץ” (שם).

ככלל, עומד סיפורו של נאווארו בסימן האדרת המעשה וגיבורו, המאופיינים באמצעות תחבולות שונות מתחום ה’פואטיקה של הנשגב'.

בדיקת סיפורו של צלקה מעלה, כי המחבר שיבץ את הקטעים מסיפורו של נאווארו, תוך שמירה על הטון המקורי, כ’יחידת פְּנִים' המוקפת משני עבריה בקטעים, שאופיים ונימתם שונים בתכלית השינוי.

למסעו השמיימי של דה לה ריינה הקדים צלקה מעין מבוא המעוגן בסביבה אנושית (צפת) ארצית עד מאוד. מן העבר השני, לאחר ‘נפילת אִיקארוס’ של דה לה ריינה, בא תיאור מותו העלוב של תלמידו יהודה־מאיר בבית־כלא מעופש, שבו רק “במרובע הסורגים העליון נראה כוכב בודד” (עמ' 54). יתר על כן, הסיפור מסתיים בדעיכת הזיק המטאפיסי בליבו של לאלה עותמן, צאצאם של מושל אתונה והלנה, אהובתו האסורה של דה לה ריינה, ובהשתלטותה של היעילות הארצית ה’נמוכה': "לאחר שעה קלה כבר נמצא לאלה עותמן על סיפון האוניה, רושם הערות בדבר תיקון נמל סעידה ועובר על חשבונות תבן ובשר לגדוד המחכה לו באחד ממבצרי טוניס'' (עמ' 54).

המתח האנטיתטי, שבין יחידת הפְּנִים' הרומאנטית, לבין המסגרת הארצית ה’נמוכה‘, מתח שאינו קיים, כמובן, כלל ועיקר, בסיפור־העממי של נאווארו, מורה לנו על תפיסתו האמביוולנטית של מחבר הסיפור, ביחס ל’בלתי אפשרי’, אמביוולנטיות שתוצאתה האמנותית, החד־פעמית – סיפור יפה ומורכב.

הדמויות המרכזיות ב’ילדי השמש' וב’איסמר לוי עוצר את חץ הזמן‘, גם הן כיוסף דה לה ריינה “גיבורים”, שכיסופיהם גדולים מהם. שניהם מנסים לפרוץ את מגבלות קיומם האנושי, הראשון במרחב והשני בזמן. פאשרו, גיבורו של הסיפור, שלעניות דעתי הוא היפה שבקובץ, עסוק ב“התמסרות מיסטית כאובה ונשגבת” (עמ' 58) לשני מושאים שהם בלתי אפשריים עבורו; לאהבה מיוסרת ל’אשה־מלאך’, ש"יופיה היה מושלם וגופה נישא בצורה מפליאה'' (עמ' 69), ובעקבות אהבה זו לנסיון “לדעת הכל על השמים” (עמ' 71). שני המושאים מחוברים ביניהם בברית של ה’בלתי אפשרי', והיחס המטאפורי ביניהם מפרה ומעבּה את הסיפור.

הסיפור ‘ילדי השמש’ בנוי בדומה ל’איסמר לוי עוצר את חץ הזמן' מ’סיפור מסגרת' ו’סיפור פְּנִים‘. הסיפור פותח ב“ערב דצמבר חשוך”, שבו נכנס “נחום ויניצקי, מרצה למתמטיקה ולאסטרונומיה, לחנות ספרים משומשים ברחוב לילינבלום, כדי לקנות כמה רומאנים בלשיים בשביל אשתו החולה בשפעת” (עמ' 57). פתיחה ‘ארצית’ זו המעוגנת במקום ובזמן, היא צעד פתיחה לסיפור, שבו מנסה הקורא, יחד עם נחום ויניצקי לגלות תוך מהלך של מעין ‘סיפור בלשי זוטא’, את מחברו האלמוני של ספר האסטרונומיה ‘ילדי השמש’. הבילוש המוצלח מפגיש את הקורא עם ‘סיפור הפנים’ ועם פאשרו (“ציפור קטנה בספרדית של סרוונטס”, עמ' 63). בדומה לפתיחה של ‘סיפור המסגרת’ נפתח גם ‘סיפור הפנים’ בתיאור ארצי ‘נמוך’ והפעם מפי פאשרו עצמו: “…יצאתי ממנו די מאוחר, אולי אחרי חצות, והלכתי באיזה רחוב צר ולא סלול, כמעט כל יפו היתה מדרגות רקובות, מעברים מסריחים, בלי אור, בלי ירוק בלי מרחב” (עמ' 68), המחנק המרחבי נפרץ באותו ערב, בעקבות הפגישה של פאשרו עם נור־ג’יהאן־ה’שמימית’, מפגש שמביא את פאשרו, בן ל“משפחת מכולות” (עמ' 68), לעיסוק אובססיבי בגרמי השמיים. שבירת ה’כלוב־המרחבי' שבו היה שרוי פאשרו (שדודו מדמה אותו ל"ציפור קטנה בכלוב'' עמ' 68), באה לידי ביטוי בדימוי יפהפה מפי פאשרו עצמו: “היתה לי לפעמים ההרגשה, שאין הראש שלי סגור מלמעלה, אלא פתוח כמו תפוח זהב שמורידים ממנו את קצהו לפני הקילוף” (עמ' 72).

סופו של הסיפור, כסופם של קודמו בקובץ ושל הבא אחריו, בנפילה הארצית־הממתנת. ‘סיפור הפְנים’ נחתם בשאלתו של אלבו (שמו ה’ארצי' של פאשרו): “ומה נשמע בשמיים?… אבל כשהתחיל ויניצקי להשיב ראה שהישיש שוב מחוויר, מעווה את פניו ועוצם את עיניו” (עמ' 76), ובדומה לו, נחתם ‘סיפור המסגרת’, בשאלתה של סימה (אשתו של ויניצקי): “ובכן, איך היתה הציפור הקטנה?… אבל ויניצקי לא ענה. בתנועות עקומות הוא היה מנקה את אוזניו בקצות המגבת” (שם). כאן אולי המקום לומר מספר מלים על נקודת־התצפית של המספר, ויחסו לעולם המתואר. הפער שבין ה’נמוך' וה’נשגב' יכול היה לשמש את המספר לצורך הארה סאטירית־סארקאסטית או כנגד, להארה סנטימנטאלית; אך המספר בסיפורים שלפנינו אינו נוקט אלא עמדה מאופקת־מאוזנת, שביטויה הסגנוני הוא לשון שעיקר תיפקודה – עיצוב הרפרנט ולא הפניית תשומת לב הקורא לעצמה.

ה’שוליה' הוא סיפור קצרצר, החותם, ולא במקרה, את קובץ הסיפורים. הסיפור הוא, כביכול, אנטיתזה אירונית לסיפורי הקובץ כולו. “גיבור” הסיפור שאול ברכיה עזוז, הוא סנדלר עני, שחלם שנים רבות על שוליה. יום אחד, לאחר שכבר שכח את חלומו, התעורר עזוז כי “נדמה היה לו שמישהו דופק על דלתו” (עמ' 134). הוא פתח את הדלת ולמולו על הרחבה עמד – מלאך. עזוז זכה, כביכול, בניגוד לקודמיו, ובלא כל מאמץ להגשמת מאוויו ולמפגש בלתי אמצעי עם הנשגב. אך לאירוניה בסיפור גם פן שני, המלאך מתגלה כסינקדוכה אירונית מאוד לנשגב, שכן התגלותו אינה אומרת שגב והדר. הוא נגלה לעזוז “על הרחבה נוטף מים ורועד מקור… עובר מרגל לרגל בתוך שלולית של מים” (עמ' 134). יתרה מזו, לשאלותיו של עזוז “על השמיים” (עמ' 135) עונה המלאך “בסימנים לא מובנים” (שם) ולעזוז מתברר – שהמלאך אילם.

סיומו ה’ארצי' של הסיפור, שבו מתפקד המלאך כשוליה מן המניין, מעלה בקורא ספקנות ביחס ל’מלאכיותו' של השוליה החדש, ובעקיפין, לתהייה בדבר יכולתו של הסנדלר להבחין בין אמת להזיה. אי היכולת הפאתולוגית להבחין בין מציאות להזיה ובין חוויה פנימית למציאות אובייקטיבית היא המאפיין המובהק של גיבורי הסיפורים כולם. בעולמו הנפשי של יוסף דה לה ריינה (שבני עירו חושבים אותו למשוגע) משמשות ההזיה והממשות בעירבוביה מתמדת; פאשרו “לא יודע כלום על העולם” (עמ' 59) ואיסמר לוי (המכונה בשם “אלכסנדר מוקדון הפסיכופאטי” עמ' 84) מעיד על עצמו, ש“אינו יודע להבדיל בין אמת להזיה” (עמ' 123).

‘ילדי השמש’ של צלקה הן דמויות, שיש בהן נטייה אינפנטילית, שביטויה בחוסר אבחנה בין ה’אני' לעולם. ילדים־מבוגרים בכדור של זכוכית, שמגעם עם העולם הארצי רופף, ואל שמעבר לו אין ידם משגת.

טיפולו המיוחד והיפה של צלקה ב“נושא הרומאנטי” הוא תוצאת התיאור הסובטילי של מצבי הנפש המיוחדים והארתם מנקודת תצפיתו האמביוולנטית והמפוכחת כאחד של המחבר.