קראתי את ספרו של דן צלקה, ‘ילדי השמש’, כפי שנדמה לי שהוא נכתב, וכפי שנרמז בו שנכתבים (ונקראים…) ספרים מסוג מסויים: “בפליאה, בחיבה ובדרך־ארץ” (עמ' 58).

לא שאינני חש בכמה מצדדיה הבעייתיים של יצירה זו: משהו באיכותה של העברית, המזכיר את קשייו הלשוניים של ע.א. פאשארו, אחד מגיבורי סיפרו של צלקה, הכותב ב־1900, וביפו, ספר אסטרונומיה מקיף בעברית; משהו גם בדרך הכתיבה, “הלא מהוקצעת והבלתי־נוחה” (עמ' 75), כדרכו של ויניצקי – גיבור אחר של אותו סיפור.

אך אלה הם קשיים, בעיות – לא הייתי אומר “מגרעות”; והספר שבו הם מופיעים מוּדע להם, מתמודד איתם, הופך אותם לאחד מנושאיו, לבשר מבשרו, – ואולי אף לאחת ממעלותיו. כך, נדמה לי, נוהג ספר זה ברוב צדדיו הבעייתיים – או החלשים.

כך למשל, עלול הספר להֵרָאות – בקריאה עצלנית ונחפזת־לפסוֹק – כאסופה מקרית, שרירותית למדי, של ארבעה סיפורים שונים, שרק מחברם משותף לכולם.

בקריאה מעין זו ירָאֵה הסיפור הראשון, “מעשה יוסף דה לה ריינה ביש המזל”, כשיכתוב מודרני של אגדה על מקובל צפתי, בן זמנו של האר"י (מאה 16), המקדיש את חייו ללימוד שיאפשר לו ללכוד את סמאל, להרגו, ולהעביר בכך טומאה מן הארץ. לאחר סידרה ארוכה של כשלונות, כורת יוסף ברית עם מלאך הזדון ומשתמש בשירותיו להנאתו – עד לסוף המר. הדיו של פָאוּסט נשמעים בסיפור בבירור.

“ילדי השמש”, לעומתו, הוא מין ביו־ביבליוגראפיה בידיונית (אך הנשמעת כאותנטית), המזכירה פה ושם את דרך כתיבתו של בּוֹרחֶס: אסטרונום ישראלי בן זמננו נתקל בספר אסטרונומיה עברי שיצא לאור ביפו ב־1900. הוא יוצא לחפש את מחברו, מוצא אותו – זקן וחולה – ושומע ממנו את סיפור תולדות־חייו – וסיפרוֹ.

“איסמר לוי עוצר את חץ הזמן” הוא סיפור על צעיר ישראלי הגונב, ב־1946, סכום ענקי שנועד לרכישת אניה שתעלה עם פליטי שואה ארצה, והמשתמש בו לשם עשיית שפטים בנאצים. תכנית הנקם שלו נכשלת; לאחר הרפתקאות רבות הוא נהרג ובן־דודו, חנן, מגולל את הפרשה בפני קצין המשטרה.

הסיפור האחרון, “השוליה”, הקצר בהרבה מהאחרים, הוא סיפור חייו העניים, הגסים והריקים של סנדלר ירושלמי מהמאה הקודמת, אשר כל חייו השתוקק (לשווא) שיהיה לו שוליה. יום אחד מוצא הסנדלר מלאך שנהייה לשולייתו.

אכן, אסופה שרירותית לכאורה של סיפורים שונים, דיספאראטיים (ואולי אף דלי־תוכן למדי?).

אנסה לבחון את תיפקודם של גורמים אחדים בספרו של צלקה, אשר מוּדעוּת להם תתרום לקריאה מסוג אחר, ותתן בידינו ספר שונה מאד מזה שקיבלנו מהקריאה הראשונה. אתרכז בגורמים המשתמעים (באופן ישיר פחות או יותר) מהתחקות על הכותרת. קריאתי, שהיא בהכרח לפחות קריאה שניה, תהיה בעיקרה פאראדיגמאטית (ולא רק ריצפית כקודמתה): היא תהיה רגישה לקיומם הבו־זמני, במערכת־הרצף, של אלמנטים הקשורים אלה באלה בקשרים שונים (של זהות, של דמיון, של אנאלוגיה, של ניגוד) המאפשרים לנו להתייחס אליהם כמשתייכים לקטגוריה אחת משותפת. ונתחיל בבדיקת כמה מתפקידיה של הכותרת עצמה.

א. “ילדי השמש”, זוהי ראשית־כל כותרתו של הספר: זהו שמו, המופיע בכריכתו ובשערו, והמייצג אותו כולו בכל התייחסות אליו (בשיחה, בכתיבה וכיו''ב).

ב. זהו, שנית, צירוף מלים מוזר, פיגורה רטורית אניגמאטית המציינת או יצורים הקשורים קשר הדוק כלשהו לשמש, או כאלה שעצם קיומם ולידתם נובעים מדבר־מה שאפשר להמשילו לשמש: מקור אדיר של “אור” ושל “חום”, המסוגל להשפיעם על ילודיו, אך העלול גם, מאידך, לכוות, לסנוור, ואף לעוור ולשרוף אותם כליל. ביצורים מעין אלה – בעלי גורל קשה, פאראדוכסאלי, בלתי אפשרי כמעט – הופך כנראה הספר שבידינו.

ג. כותרת המישנֶה, “4 גיבורים”, המופיעה בשער, מתחת לכותרת העיקרית, מזמינה את ההשערה שאלה הם אולי ילדי השמש: ארבעת גיבורי הספר. כך ניטעת בנו מלכתחילה הציפיה לגורלות קשים, פאראדוכסאליים, במרכזם של הסיפורים.

ד. ועוד דבר: כותרתו של השני שבסיפורי הקובץ, אף היא “ילדי השמש”. אין זה, איפוא, רק שמו של הספר־כולו: השם מציין במפורש את המכלול (הקובץ), וגם את אחד מחלקיו. שמא מצביע הדבר על יחסי מיקרוקוסמוס־מאקרוקוסמוס בין כל “חלק” לכל “מכלול” ביצירה הזו?

ה. הדברים הולכים ומסתבכים: עוד בעמוד הראשון של אותו סיפור שני (עמ' 57) אנו למדים ש“ילדי השמש”, זוהי גם כותרתו של “ספר אסטרונומיה, 860 עמוד, שפורסם ביפו”, בעברית, ב־1900, פרי עטו של אחד ע.א. פאשארו.

ו. בספר "גדל־מימדים'' זה, המתאר את מערכת השמש, ניתן השם ילדי־השמש לכוכבי הלכת: “השמש וילדיו – כוכבי הלכת – תוארו בספר בפליאה, בחיבה ובדרך־ארץ, בדימויים צבעוניים ומעודנים, בלשון מיושנת אבל שנונה” (עמ' 58).

וכך, לפני שעוד התחלנו בקריאת הספר, לאחר בדיקת כותרתו, שערו ואחד או שניים מעמודיו, מסתבר שצירוף המלים העומד לו ככותרת הוא רב־משמעי ורב־תיפקודי: “ילדי השמש” – זוהי כותרתן של שלוש יצירות שונות (של ספר האסטרונומיה, של הסיפור המספר עליו, של הספר שבו סיפור זה מופיע); זהו כמו־כן כינוי לכוכבי־הלכת, ואולי גם לארבעת גיבוריהם של סיפורי הקובץ, ולכל יצור רלוואנטי אחר שהתייחסות מתאימה אליו תַראה לנו אותו כמין “ילד” של מין “שמש”.

כך מוצגים היחסים שבין כלל היצירה לחלקיה כיחסים (וורטיקאליים) בין מאקרוקוסמוס לבין מיקרוקוסמוס, כשהחלק הוא מייצגו בזעיר־אנפין של המכלול. (פעמיים לפחות מופיעים בספר רמזים מפורשים לקיומם של יחסים וורטיקאליים כאלה ביקום: בסיפור הראשון – עמ' 41: "כל פעולה שתעשה אתה למטה, תעשה נשמתך למעלה''; ובסיפור האחרון – עמ' 134–5: “כמו בשמיים כן עלי אדמות, כמו בראי”.) החלק מופיע נוסף על־כך לעתים כמייצגו, כאנאלוגון של חלק אחר – ביחסים הוריזונטאליים אתו. כך מתעצבת, במיבנה־העומק של הספר, מערכת סבוכה של יחסים פנימיים המקנים לו את סיבוכו ואת אחדותו כאחת; את עושרו ואת הקוהרנטיות שלו.

מבדיקת הכותרת נעבור לבדיקת כותרת המישנה: “4 גיבורים” – אחד ה“מסומנים” האפשריים של ה“מסמן” “ילדי השמש”. בספר שכותרתו מושכת תשומת לב למושג הגיבור – מהי תפישת המושג הזה המוצעת לנו? מהו המשותף, המקשר בין גיבוריהם השונים כל־כך של ארבעת סיפורינו? זהות הכותרת של הסיפור השני ושל הקובץ כולו מאפשרת לנו לנהוג בחלק כבמפתח לכל ולחפש בזה פתרונים השווים גם לזה.

נחום ויניצקי הוא מרצה מזדקן למתמטיקה ואסטרונומיה: עצבנות בפניו, חולשה בידיו, עייפות בתנועת ראשו (עמ' 58). והנה הקריאה בספרו של ע.א. פאשארו מחזירה לו את המראֶה שהיה לו בשנותיו הטובות. מה חולל את הנס? דיפדוף קל באותו ספר גילה לויניצקי שזה היה “חיבור המתיימר לתאר את מערכת השמש. שנת הוצאתו היתה 1900, והוא הודפס ביפו. היה זה בלתי אפשרי! (ההדגשה שלי. י.י.) אי־אפשר היה למצוא אז ספריה טובה […] בכל ארץ־ישראל, שלא לדבר על חוג אוניברסיטאי או מיצפה שבמחיצתם יכול היה להיוולד ספר כזה, גם אילו ניתן היה לכתוב אותו בעברית של השנים ההן” (עמ' 57).

“היה זה בלתי אפשרי”, “אי אפשר היה” – ואף־על־פי־כן “נולד” הספר, הוא קיים ונמצא בין ידיו ותחת עיניו של ויניצקי. וזוהי אולי גם התשובה לשאלתנו: איזהו גיבור (בספר זה)? – העושה את הבלתי אפשרי, או לפחות המקדיש לו את חייו, את כוחו, את כוח תשוקתו.

ואמנם, מה בלתי אפשרי מרצונו של יוסף דה לה ריינה ללכוד את סמאל, להרגו ולהעביר בכך טומאה מן הארץ? (עמ' 9). או מרצונו של איסמר לוי לעצור בעד התפתחות המאורעות והרגשות בעולם – עצירה שכמוה כעצירתו של ״חץ הזמן״? או מרצונו של עזוז הסנדלר בשוליה – כשעזוז מתואר כ״איש שמן וקרח", זולל וסובא, בעל מלאכה לא טוב ולא חרוץ, ונוסף לכל גם “עני מכדי להכניס לביתו שוליה”? (עמ' 133).

ואולם, כמאמר המספר (הקובע בכך את אחד מחוקי העולם שאותו הוא מעצב ואת נוסחת ה“גיבוריות” של גיבוריו), – “חוסר האפשרות אינו מונע כמיהה להתרחשותו של הבלתי אפשרי” (עמ' 79).

גיבורים אלה משתוקקים כולם, איש על־פי דרכו, למה שהוא בלתי־אפשרי לגביהם, והם מקדישים עצמם להגשמתו.

כך, לדוגמא, אותו עזר אלבו, בן “למשפחת מכולות” (עמ' 68), ש“לא ידע כלום על העולם” (עמ' 59), שחי לו ביפו של סוף המאה ה־19: בעיר מלאת ריקבון, סירחון וחושך, “בלי ירוק, בלי מרחב” (עמ' 68); ב“חור נידח” (עמ' 75) שבו שלטו “העוני והטימטום” (עמ' 74). יום אחד – והוא אז חנווני כבן 20, בעל לאשה ואב לשני ילדים – יופיה המושלם של אשה זרה מוליד בו “משהו חדש, צמאון שאי אפשר היה להרוותו” (עמ' 69). אהבתו לאשה זו מתוארת כחולי, פשוטו כמשמעו; ככיסופים “לרוח, לצלמית חיוורת” (עמ' 69); אך היא מוצגת גם ככוח אדיר, שאפשר היה לרתום אותו גם למשימה אחרת. ואמנם, ביום אחר, לאחר שנודע לו שמה של האשה, נור־ג’יהאן (עמ' 70), שפירושו “אור העולם” (עמ' 74), הוא אומר בליבו “שאילו [יכול היה] לדעת הכל על השמים, [היה] מסוגל להתקרב אליה” (עמ' 71). זוהי התחלתו של התהליך ההופך את תשוקתו ל“אור־העולם” לתשוקה לחבר ספר המוקדש לחקר “המאור הגדול” של עולמנו, השמש, – אקוויוואלנט רטורי לנור ג’יהאן, – ולחקר “ילדיו”, כוכבי הלכת.

היכולת לגלישה רטורית מעין זו מתחום לתחום ומעולם לעולם, הכושר לרתום את כוח התשוקהלאשה למשימה ה“בלתי אפשרית” של חיבור ספר על ה“מקביל” לה בשמיים – זוהי עיקר “גיבוֹרוּתו” של גיבור הסיפור, עזר אלבו. ולמי שתפיסה זו נראית לו “ספרותית” יותר מדי, כדאי להזכיר, שפרויד שכנע אותנו כבר מזמן, כי לא רק הסובלימאציות, אלא חלק נכבד של חיינו הנפשיים מתרחש באפיקים הפואטיים של גלישות רטוריות למיניהן: מטאפוריות, מטונימיות, סינקדוכיות. וזה אף מסביר את ערכה ואת חשיבותה של הספרות – לא רק לגבי הכותבים כי אם גם לגבי הקוראים אותה.

ואומנם, ויניצקי, קוראו (לאחר למעלה מחמישים שנה) של ספרו של ע.א. פאשארו, עושה אותה דרך עצמה שעשה המחבר – במהופך: תשוקה נולדת בו למקרא הספר, הסימטרית לתשוקה שהולידה את היצירה. מלכתחילה, הוא “מסוקרן ונרגש”, “העצבנות נעלמה מפניו”, “לא ניכרה החולשה בידיו”, “השתנתה אפילו תנועת־ראשו העייפה” (עמ' 58); לאט־לאט, ובמקביל לַאֲשֶׁר עבר את מחבר “ילדי השמש” בתקופת תשוקתו (“זנחתי את מלאכתי – מספר עזר אלבו לויניצקי – עברתי לישון למחסן כדי לא להימצא במחיצת רעייתי וילדי. ברחוב לא הייתי משיב לברכות מכרי” – עמ' 70), מגיע ויניצקי למצב שבו אשתו מכריזה שהיא “מסכימה לכל הוצאה [כספית] כדי שתימצא תרופה להזייתו” של בעלה; היא טוענת שהוא “איננו עובד, איננו ישן טוב בלילות, מדבר עם כולם רק על הספר הזה” (עמ' 63). ספר האסטרונומיה המופלא היה איפוא ל־objective corelative האידיאלי – כנוסחתו של ת.ס. אליוט. בכך, זוֹכֶה במערכת הסיפור הזה ויניצקי־הקורא למעמד מקביל ושווה־ערך כמעט לזה של פאשארו־המחבר: אף הוא הינו “גיבור”, אף הוא מתמודד עם הבלתי־אפשרי, ואף מצליח, לזמן מה, לחוללו בחייו: הוא מדליק תשוקה חדשה בליבו המזדקן, עד כי שוב “הוא נראה כמו בשנותיו הטובות, כשרבים היו באים לבקרו (…)”.

בכך שימש עזר אלבו כעֵזֶר של ממש לויניצקי; ורוצה הייתי להמר שלא נבחר פה השם הפרטי עזר אלא על מנת להדגיש את ההקבלה, אולי אף את הזהות (לזמן קצר) שבין הכותב לקוראו, בעזרת המלה “עזר” שבה משתמש ויניצקי בשאלתו האחרונה לישיש: “האם אני יכול להיות לך לעזר?”

פה אולי המקום להצביע על עוד מקרה שבו השמות והכינויים מתפקדים בספר בצורה פואטית עשירה, מגַוונת ומאחדת כאחת – כפי שראינו שעושות זאת הכותרות, שגם הן, על־פי דרכן, הן בבחינת שמות, או כינויים. ברצוני לדבר על השם פאשארו, ולהעזר בו, בהמשך, כדי לעבור לבדיקת אחד הלייט־מוטיבים החשובים שבספר: בעלי־הכנף.

פאשארו לא היה שמו של מחבר ספר האסטרונומיה, כי אם כינוי ילדות שפירושו בלאדינו “ציפור קטנה”. לשימוש בכינוי זה נודעת חשיבות מיוחדת בערב המאורע הגורלי שבחיי עזר אלבו: פגישתו עם נור ג’יהאן. באותו ערב, מבחין דודו של הצעיר הכבול אל חנותו ואל משפחתו בגעגועיו של זה לשינוי, ללידה חדשה, ואומר לו: “אַי, פאשארו, אתה באמת כמו ציפור קטנה בכלוב” (עמ' 68). באותו ערב, לומד אותו “פאשארו” להשתמש בכנפיו על מנת לפרוץ את סורגי כלובו ולעוף: אל מרחבים אחרים, אל עולם אחר, ואף מעולם אחד למישנהו.

הציפור מגלמת היטב, ביכולתה לעוף, להתגבר על מיגבלות הכובד ולנוע חפשית בין השמיים והארץ, את הכמיהה לבלתי־אפשרי ואת כושר ה“גלישה” המאפיינים את גיבורי הספר. ומשמעותית היא החלטתו של אלבו לחתום על יצירתו ה“שמימית” בשם המרמז גם על יכולתו לעוף וגם על ראשית תשוקתו לנור ג’יהאן. התשוקה לָאשה, התשוקה לִיצירה, הכושר לנוע בחופשיות מזו לזו מוצגים כך כזהים.

בעלי כנף למיניהם קשורים, באופנים שונים, גם ליתר גיבורי הספר.

יוסף דה לה ריינה מתמודד עם מלאכים – עם סמאל בעיקר, ש“לו כמות כנפיים כפולה אפילו מזו של המלאכים הקדושים” (עמ' 42) ואולם את ההזדמנות שניתנה לו – כפי שהיא ניתנת לכל אדם – להיות אף הוא “כמלאכים” על־ידי כך שיבחר, מכל הבחירות הפתוחות לפניו, דווקא ב“חוכמה, בינה ורחמים” (עמ' 10) – אותה הוא מחמיץ; ובזה וודאי סיבת כשלונו.

בסיפור על איסמר לוי, מופיעים איזכורי ציפורים כמו לייט־מוטיבים מוסיקאליים המתלווים לנושא הגיבור־העושה־את־הבלתי־אפשרי: חנן, אשר וויתר על המשימה, הוא בעיני איסמר כמו “ציפור חולה” (עמ' 105); – והוא מביט בסלידה בחפצים שבחדרו של בן־דודו, שביניהם נמצאת גם “ציפור מפוחלצת”. לקראת סוף הסיפור – וסוף הרפתקאתו של איסמר – מושיטה לו ילדה דף מקופל: “איגרת ילדי השמיים” (הקשר ל“ילדי השמש” מחד, לציפורים ושאר “בני־שמיים” מאידך – ברור), ו“מסתכלת בו מן הצד כמו ציפור” (עמ' 125). ברור שערכו של משפט זה איננו במֶסר הריאליסטי שלו, כי אם בערכו ה“לייט־מוטיבי”.

באשר לעזוז הסנדלר, מלאך מופיע בחייו כשהוא נראה דווקא “כאדם לא גבוה במיוחד” (עמ' 134). על כנפיים אין מלה בסיפור. במה אם כן “מלאכותו” של אותו המלאך? בכך, וודאי, שעזוז מזהה בו את היצור שבעזרתו תוגשם כמיהתו הבלתי אפשרית: רצונו שיהיה לו שוליה… רק מלאך יכול היה להיות משרתו.

ובכך, “ילדי השמש”, צירוף מלים שראינו אותו ככינוים של דברים ויצורים רבים ושונים, יוכל לשמש ככינוי גם לבעלי הכנף למיניהם: ציפורים, מלאכים, והאקוויוואלנטים הרטוריים שלהם.

נגעתי כבר בחשיבותו של נושא הספר והסיפור בסיפור “ילדי השמש”. מן הסתם נגלה שיש לו חשיבות כלשהי גם ביתר הסיפורים.

מזלו הביש של יוסף דה לה ריינה ונקודת המפנה בגורלו קשורים בסיפור ששמע בהיותו בן תשע “על למדן זקן שבעזרת השבעות העלה את סמאל לפניו, מכר לו את נשמתו בברית חתומה, וסמאל הפך להיות משרתו”. מאותו הרגע, ולמרות רצונו המוצהר לנהוג בסמאל בדרך שונה לחלוטין, מזדהה יוסף בעל־כרחו – כמין דון־קישוט צפתי – עם גיבורו הפאוסטי של אותו הסיפור, והזדהות זו היא שמכתיבה לו מאז את מעשיו, את רגשותיו, את כיסופיו. ובאמת, אי אפשר להפריד, בנסיונותיו להעלות לפניו את סמאל, את הרצון להרגו מהכמיהה להעזר בו; את הרצון לטהר את העולם מכל טומאה – מן התשוקה לכוח, לעינוגים ולגדולה בעיני הבריות, שמקורם באותה הטומאה עצמה.

לבסוף נעשית הזדהותו של יוסף עם אותו הלמדן מושלמת, וגם הוא מוכר את נשמתו לסמאל ומנצל את שירותיו.

גם בסיפור על איסמר לוי, התפנית בגורלו, “הדבר המכריע בחייו הקצרים” (עמ' 85) – זו היתה קריאת מכתב שסיפר לו על עינויים שעונה דודו האהוב בידי הנאצים, ועל תביעתו לנקמה. מאידך, היתה הפרשה כולה מתמוססת בתעלומות חלקיות, בקטעי ידיעות בעיתונים, – ובשכחה! – אילולא בא סיפורו של חנן לסדר, להבהיר, למלא פערים; ולשם־כך הוא מסתמך על סיפורים אחרים: של איסמר עצמו, של דוקומנטים למיניהם, של כושרו הוא למלא את החסר מדמיונו…

מובן, לבסוף, שגם מהסיפור הרביעי לא נעדר נושא הסיפור: למה לו, באמת, לעזוז שוליה – אם לא על מנת להעזר בו, לעזור לו, ו“לספר לו סיפורים”? והיצור שמופיע בחייו, ושבעזרתו מתגשמת משאלתו הבלתי־אפשרית של הסנדלר, הוא בעצם מין התגלמות של “הקורא האידיאלי”: מלאך אילם, השומע את סיפוריו, "מחייך בדומיה ושותה אתו ארק.״

בכך מהווה סיפור קצרצר זה כמין משל מסכם של הספר כולו: עזוז – כמו יוסף דה לה ריינה, כע.א. פאשארו וכאיסמר לוי – שייך ל“ילדי השמש”. אך בעוד שלושת הסיפורים הראשונים נגמרים כולם במותם או בכשלונם (החלקי או השלם פחות או יותר) של גיבוריהם, נגמר סיפורו של הסנדלר בהצלחה: הוא קיבל באורח פלא את מה שרצה. חייו הרגילים והעלובים היו וודאי מעוררים את קנאתם של יתר גיבורי הספר: של יוסף, שקינא בכל מי שלא היה הוא עצמו (עמ' 26) ושמת מיואש מן העולם הזה ומן העולם הבא (עמ' 45); של אלבו הזקן, העומד למות – או לאבד את הכרתו השלמה (שזה היינו הך" – עמ' 76); של ויניצקי, החוזר, בתום תקופה קצרה של “מעוף”, אל חייו המרוקנים מתשוקה, אל אשתו שאין לו מה לומר לה על גמר הרפתקתו עם “הציפור הקטנה” (עמ' 76), ואל הזדקנותו שתשתלט עליו שוב במהרה; את קנאתו של איסמר, לבסוף, אשר מת (ואף חי) כפושע, ושכתב, סמוך למותו: “בעיני אדם זר, בלי זהות, וקרוב למוות, חיי המקום הרגילים והעלובים ביותר מעוררים קנאה באשרם הצנוע.”

אצל כל גיבורי הספר, קשור חיפוש האושר בשמיעה או בסיפור, בכתיבה או בקריאה של סיפורים. מכולם, רק עזוז הסנדלר מצא את אשר הוא ביקש. מדוע? אולי בגלל צניעותו, בגלל כושרו להסתפק במעט עבודה, במעט פרנסה ובמעט כבוד – ולהתמסר מחוץ להם לכמה תענוגות פשוטים, לסיפור סיפורים ולזמזום שירים שבתאיים באוזני המלאך האילם ונטול־הכנפיים שנפל בחלקו.