על ספרה של דורותיאה קרוּק ‘יסודות הטראגדיה’, תרגם מאנגלית אברהם יבין (הקיבוץ המאוחד, תשל"ב).

בעשרות השנים האחרונות חדרו לביקורת ולתיאוריה של הספרות, בעיקר בהשפעת ויטגנשטיין, עמדות נוֹמינאליסטיוֹת הטוענות, כי מונחים תיאורטיים מרכזיים ונפוצים בדיונים על ספרות אינם מכסים, לאמיתו של דבר, תחומים משותפים, אלא מייצגים רק קשר מקרי ובלתי־חשוב בין תופעות שונות. מוריס וייץ, בספרו ‘המלט ובעיות הביקורת’,¹ תוקף את מונחי הביקורת ומביא כדוגמא לכך את מושג הטראגדיה.

פרופ' דוֹרוֹתיאה קרוּק מנסה להראות בספרה ‘יסודות הטראגדיה’ כי העמדה הנומינאליסטית הקיצונית בביקורת אינה מוצדקת. היא מנסה להראות זאת לא באורח מופשט, מתוך דיון בפילוסופיה של השפה, בדרכי תיפקודם של מונחים תיאורטיים וכיו"ב, אלא תוך כדי ניתוח לדוגמא של בעיה אחת בתחום מושגי הביקורת, היא הבעיה של מושג הטראגדיה.

בתשובתה טוענת פרופ' קרוק כי כשמגדירים מושגים של ז’אנרים ספרותיים אין למבקר ברירה אלא להציע הגדרה המתבססת על מעגליות מסויימת. מעגליות זו נובעת מכך שהסתכלות ביצירות בודדות צריכה להדגים ולהצדיק את קביעתה של מהות סוּגית, שעה שהמהות הסוגית ידועה לנו כבר כאשר מעיינים אנו ביצירות הבודדות ורק משום כך עולה בידינו למצוא אותה מגולמת בהן. דורותיאה קרוק סבורה (בצדק גמור, לדעתי) שמעגליות זו עמדה לנגד עיני אריסטו כאשר הגדיר את הטראגדיה, ושהיא צריכה לשמש נקודת־מוצא גם למיתודולוגים ולחוקרי תולדות הספרות בזמננו. על־כן היא מנסה להראות שיש לנו הבנה כלשהי של סוג ספרות וסוג־תיאטרון זה הקרוי טראגדיה, אשר קודמת לעיון ביצירה הבודדת, ועם זה, שאנו עשויים למצוא סכימה משותפת מסויימת ביצירות השונות. מציאת מרכיביה של סכימה זאת ביצירות שונות – המרוחקות זו מזו בזמן ובמקום – מבססת את הרגשתנו הראשונית ומצדיקה כינויין של יצירות אלה בשם המשותף: טראגדיה.

הטראגדיה לפי תפיסה זו אינה חייבת, איפוא, להיות מושג המקיף את כל האספקטים של היצירות הנידונות. מושג זה אינו צריך אף להראות – וזה בניגוד גמור לגישתו של אריסטו – כוונה משותפת של סופרים שונים להעמיד מוצר דומה. לשם הנהגת השימוש התקף במונח די בכך שההשוואה שעורכים מבקרים וקוראים בין יצירות שונות תוך כדי עיון בסידרת־יצירות מעמידה על תכונות משותפות של יצירות אלה.

כשמנסה חוקר להדוף את ההתקפה על תקפותם של מונחים תיאורטיים בביקורת ובמחקר מנקודת מוצא מתוֹדית כזאת, מתעורר בקורא החשש שהסכימה שתועמד תזניח מדעת הבדלים חשובים בין היצירות השונות ותקפח את ייחודן. הקורא עוקב במתיחות אחר נסיונו של החוקר, על מנת לראות אם באמת אותם הבדלים בין היצירות השונות אשר יוזנחו ויוּצאוּ אל מחוץ להיקפה של הסכימה, אינם בעלי חשיבות רבה יותר לאִפיון היצירות מאלה שיושארו בתוך הסכימה. אם יקרא הקורא העברי את ספרה של דורותיאה קרוק קריאה כזו ימצא עניין ומתח רב בעקיבה אחר הטיעונים שבספר, בעיקר מכיוון שיחוש, כמדומה, אי־שוויון רב, מבחינה זו, בין החלקים השונים שבספר. כמעט כל פרק בספר זה מעורר מחשבה, ספיקות, מחלוקת או הסכמה ועל כל פנים מחשבה נוספת מאחר שמעטים העניינים הנידונים בו המובנים מאליהם.

לי, למשל, נדמה שבפרק על הגיבור הטראגי הצליחה דורותיאה קרוק להראות שגיבורי הטראגדיות הגדולות של כל התקופות מקיימים כמה סימני־היכר משותפים המאפיינים אותם כגיבורי־טראגדיה לעומת גיבורי יצירות עלילתיות אחרות. תכונות אלה הן בעיניה האומץ המוסרי וההעזה, המציינים גיבורים אלה יותר מעומק העיון־המתבונן־בעולם, הדחף לפעולה, החזק אצלם יותר מן הדחף להתבוננות או לתגובה נפשית רפלקטיבית. נדמה לי שפרק זה, משאיר סגולות אופי מרכזיות של גיבורים כמו אדיפוס, מקבת, ליר ואפילו כמה גיבורים של אבסן או צ’כוב “בתוך הסכימה”. חשוב מזה: נראה לי כי המחברת מצליחה כאן לשכנע את הקורא שסגולות אופי משותפות אלה חשובות להבנת יצירות אלה יותר מאשר סגולות האופי המפרידות את הגיבורים אלה מאלה.²

אי אפשר לומר זאת באותה מידה של סיפוק גבי הסכימה שמציעה פרופ' קרוק לעלילה של הטראגדיה. מרכיביה של סכימה זו הם ארבעה: בכל טראגדיה נמצא מעשה מביש ונעשה על ידי הגיבור המרכזי או על ידי אדם אחר שבסביבתו הקרובה; נמצא תהליך של סבל קשור במעשה מביש זה; נמצא התנסות של רכישת דעת מצד הגיבור על מקורות סבלו ומהותו האנושית; ונמצא אישור לערכם ולכדאיותם של חיי אדם בעולם. סכימה זו היא סכימאטית ביותר, וכוונתי בטאוטולוגיה זו לכך, שפרופ' קרוק מזהירה אותנו שלא נחשוב על הבדלים בין דראמות שונות שאינם כלולים בתוכה, אלא רק על מה שכלול בה. בקשר לרכישת הדעת, למשל, היא אומרת, שלא חשובה השאלה אם הדעת שנרכשה היא דעת עצמית, דעת של הגיבור לגבי אופיו ומניעיו בהתהוות גורלו, או דעת כללית, דעת הגיבור לגבי גורלו של אדם בעולם. בקשר למעשה המביש היא מדגישה שלא חשובה השאלה אם המעשה המביש נעשה על ידי הגיבור עצמו או (כמו, ב’האמלט' למשל) על ידי מישהו אחר בסביבתו. ובדיוניה בשני מחזות של צ’כוב, ‘גן־הדובבנים’ ו’בת־שחף' כטראגדיות, היא קובעת את “מצב החברה הכללי” כ“מביש”, ומצב חברה כללי זה הוא שצריך לשמש כאן תחליף להיעדרו של כל מעשה (כלומר, אירוע דרמאטי) מביש מיוחד. בקשר לסבל היא מדגישה שלא חשוב אם הסבל מופנם וקשור, מצד הגיבור, בהרגשת אשם או בהרגשת אחריות אישית לנעשה, או שדי לו להתבטא בגורלו הפיסי הפסיכולוגי של הגיבור. הבדלים אלה צריך “למחוק” כל עוד מעיינים רק בשאלה אם יצירה מסויימת היא טראגדיה. אולם הבדלים אלה עשויים להיראות לחוקר אחר חשובים יותר לאפיון היצירות המסויימות מכמה מן המרכיבים שנשארו בתוך הסכימה. קיומה של האחריות האישית של הגיבור למעשה המביש או לסבל עשוייה להיראות כגורם מרכזי בדראמה, המבחין לחלוטין בין ראיית־העולם של הטראגדיה היוונית לראיית העולם של הטראגדיה המודרנית, וקובעם כשני סוגי ספרות שונים.³ אפשר לראות איפוא במחיקת הבדל זה בין מעשה מביש שנעשה באחריות מלאה של הגיבור למעשה שאירע כמקרה־הגורל תשלום מחיר גבוה מדי לשם הדיפת־הנומינאליזם ביחס למונחים תיאורטיים של מחקר־הספרות. יותר מזה, אפשר לראות בכך אפילו מעין החזרה של אותו נומינאליזם עצמו שפרופ' קרוק מעוניינת להראות את חוסר־צידוקו על ידי עצם העובדה שהמושג טראגדיה עשוי לקשור כאן שני סוגים של ראיית עולם שברור כי אין ביניהן מאומה מלבד שיתוף־השם.

לזכותם של המחברת ושל הספר יש לומר שבדרך כלל מעלה חיבורה עצמו את ההשגות שאפשר להפנות כנגד הגישה המורצית בו, דבר המוסיף עניין ומתח לקריאה. אולם נראה לי שבכל זאת נשארו השגות וערעורים שפרופ' קרוק לא יכולה היתה להביאם בלא לפגוע במטרת־הספר. אף על פי שפרופ' קרוק עצמה עומדת על הקושי שבמחיקת ההבדלים שבין סוגי הטראגדיה לשם השגת הסכימה הכוללת, נראה, במקומות מסויימים, שהיא מקלה על עצמה במחיקת ההבדלים האלה. לדוגמא, היא מעירה בהערת־שוליים שהדראמה הקלאסיציסטית הצרפתית במאות הי“ז והי”ח אינה מוסיפה שום חידוש עקרוני לטראגדיה היוונית העתיקה ושעל־כן הכלים המועמדים על ידי העיון הטראגדיה הקלאסית טובים גם להבנת הדראמה הקלאסיציסטית. אך על הערה זו (עמ' 21 של הספר) אפשר לחלוק בנקל וכמעט שאי אפשר להבינה מחוץ לרצון להדוף בכל מחיר את טיעוניו של וייץ ודומיו ולהראות – ובכל מחיר – כי “יש טראגדיה” ולא רק טראגדיות. טענה דומה אפשר לטעון גם כלפי האיחוד או, נכון יותר, ההאחדה המלאכותית של ראיית סדר העולם הקוסמי בטראגדיה היוונית ובטראגדיה השקספירית. שתי הטראגדיות עומדות, לדעתה של המחברת, על ראיית הסדר הקוסמי כמגיב על כל הפרה, בעונש שיש בו משום איזון מסויים של הסדר והשבתו על כנו.

נראה לי כי כאן מזיקים לפרופ' קרוק התלות בביקורת הספרות האנגלית ובמסוֹרתהּ. ביקורת זו הקהתה תמיד חודי־ניגודים בראיית עולם וביצעה “מוראליזאציה” ומודרניזאציה של כל אמנות העבר. קשה ביותר היה לה להכיר כי מושגים מוסריים רחוקים ממושגי־המבקר – מושגים ברבריים, במובן המדוייק ביותר של המלה – עשויים היו להתבטא ביצירות אמנות מופתיות. אחד מיתרונותיה של ראיית הטראגדיה באסתטיקה הגרמנית (מלסינג ושילר, דרך הרומנטיקאים עד הגל, שופנהאור וניטשה) הוא, שהיא עשוייה לאזן את הפשטנות המוראליסטית של הביקורת האנגלית בכך שמחקריה, הרגישים להבדלים היסטוריים, מקשים על הכנסת אלמנטים של תודעה מוסרית מודרנית לטראגדיה היוונית, ועל קירובה של זו לטראגדיה השקספירית. על כן יכלו מבקרים אלה להעלות את ה“חשד” שאיזונו של הסדר הקוסמי בטראגדיה היוונית אינו אולי יותר מאשר הפרה נמשכת ומעמיקה של מה שיכול היה להיחשב לסדר כזה: כל פורענות המפירה איזון ראשוני פותחת תיבת פנדוֹרה של פורענויות נוספות, שאינן מאזנות את הסדר שהופר, אלא מעמיקות את הפרתו. לכן יכולה היתה לעלות בתחומי אסתטיקה זו ראייה של הטראגדיה העומדת דווקא על אישור שלטונה של הפראות, חוסר הצדק והמוּפרכוּת שבעולם (שילר, ניטשה), או על תפיסת שלטון הצדק (הסדר הקוסמי או ההשגחה) כהכרת־מחאה של הצופה, המשלימה את ראיית ההרס הבלתי־צודק הניגלה על הבמה (לסינג, הגל). למבקרים האנגליים, לעומת־זאת, היה יקר תמיד מושג ה־Poetic Justice והם נטו בדרך כלל לחייב אנשים ותקופות זרים ורחוקים מהם במושגיהם המוסריים. זמן רב לאחר שנסתלקה ההשגחה האלוהית ממחשבותיהם ומהרגשותיהם (לגבי כלכלה ומדיניות, למשל) עדיין ציפו לפוגשה, במקום המתאים לה ביותר, בימת התיאטרון.

נראה לי, איפוא, כי הרצון בסכימה והתלות בדיוני הביקורת האנגלית פוגעים ברגישותה של החוקרת להבדלים היסטוריים חשובים. נראה לי כי טוב היה להכניס כמה הבדלים כאלה לתוך הסכימה כדי שלא יערערו אותה עצמה או, לפחות, את חשיבותה ותועלתה מבחוץ. דבר זה מחייב היה אמנם לראות את הסכימה של הטראגדיה כתלויה פחות בעניינים של ראיית עולם ויותר בעניינים של קונוונציות ספרותיות ותיאטרוניות. אך האם באמת תקע מישהו לידינו כי ברציפותו של ז’אנר ספרותי דווקא העניינים המכריעים שבהשקפת־עולם הם הנותרים רציפים והם המצדיקים את השימוש במונח הזהה?

מאידך נראה לי כי הקשר ששומרת פרופ' קרוק בכל הרצאת דבריה עם עמדות וגישות של הביקורת האנגלית בימינו מוסיף הרבה לבהירות ההרצאה, חיוניותה ועניינה. הרושם שנשאר לאחר קריאת הספר, לאחר כל הטענות המפורטות שאפשר להעלות כנגד טיעוניו, הוא רושם של תרגיל אינטלקטואלי מבריק ומגרה למחשבה.ברכה רבה יש בהעמדה פשוטה ועניינית של תיזה מחקרית ללא המאנייריזם הסגנוני שקוראי עברית רגילים להיתקל בו בספרים הדנים בעניינים של פואטיקה וביקורת. החוקרת מכריחה את הקורא, בכל עמוד ועמוד של ספרה, לחשוב, לשקול ולשפוט יחד אתה. תכונות יקרות ונדירות אלה של הבעה, שהן כה נדירות אצלנו בכתיבה על נושאים תיאורטיים, נשמרו היטב גם בתרגומו העברי של אברהם יבין והן העושות את קריאת ספרה של דורותיאה קרוק לחוויה מרתקת ומאלפת.