על ‘ולא על מנת לזכור’ ליהודה עמיחי

(שוקן, 1971).

יש בקובץ האחרון של עמיחי כמה שירים ראויים למקרא, לעיתים אפילו יודעי־כוח־עצמם ומדוּדים. אבל בכללו זהו קובץ עייף ומאובק של משורר שיותר משיש לו מה לומר יש בו אינרציה של אמירה. לכן זה קובץ הראוי לאפאטיה בה נתקבל. זכותו של עמיחי ליהנות משכפול עצמי ורידוד עצמי, אבל מי שמעוניין בדינאמי שבהוויה הספרותית שלנו יעבור על הקובץ, יזכור שקרא כמה שירים רגישים והמון טפלויות, ויפנה אל תופעות מעניינות יותר בנוף.

א. בעל הוידויים    🔗

תמיד היתה הבחינה האוטוביוגראפית עקרון מסדיר יסודי ביצירתו של עמיחי. החל ב“בהיותי ילד” הפותח את ספרו ‘עכשיו ובימים האחרים’, דרך שירי האוטוביוגראפיה המפורשים, ועד ל“מסעות בנימין האחרון מטודלה” – תמיד נטה עמיחי לומר את הדברים שאמר מתוך פרספקטיבה אוטוביוגראפית, תמיד מוּקם האני מתוך שקבע טווח־התבוננות ואורח־הערכה באשר לאב, לאם, לאשה, לעונות שנה, לתאריכים, למקומות, שנשזרו כולם על־פי עקרון־זמן יסודי אחד – זמן מהלך חייו של המתבונן ופישרו, כפי שנתפסו לו בשעת הכתיבה. אין עמיחי יחיד בכך בשירה העברית החדשה, וייחודו, כמובן, בדרך בה ניצל, אירגן והפך למשמעי את אורח־המבט האוטוביוגראפי.

רצנזיה אינה המקום לעמוד על שאלה זו על־פי מלוא היקף יצירתו של עמיחי, אבל היא המקום לומר שעמיחי של ‘ולא על מנת לזכור’ אינו מנצל, אינו מארגן, וכך אינו הופך למשמעי, את אורח־המבט האוטוביוגראפי. מדוייק יותר: הוא סבור שהאוטוביוגראפיה הופכת משמעית מעצמה, משום עצם העובדה שיהודה עמיחי הואיל לתת לה פומבי בשיריו. כבר חלוקת הספר לשלושה שערים, “עם שירי בוֹאנוֹס אַירס”, “שירי בואנוס אירס” ו“אחר שירי בואנוס אירס” – מעידה על מידה של ממילאיות נפוחת־בטחון בתפיסת האוטוביוגראפיה כעיקרון המארגן. כל מה שקרה ליהודה עמיחי החל מן העובדה שהיה דווקא בן 45 שנים ביום הולדתו האחרון טרם שהפליג לבואנוס אירס (עמ' 16), דרך העוֹבדה שישב בבית קפה דווקא ברחוב קוֹרוֹנל דיאַס בבואנוס אירס (עמ' 71) ועד העובדה שהרוח ציננה דווקא את אשכיו בחוף אכזיב, לאחר שחזר מבואנוס אירס (עמ' 135) – כל אחד מן הדברים הללו ודומיהם נמלא חשיבות, הופך ראוי להיות מוּשר, אפילו להיות מסוכם, לשמש בסיס ללקח. עמיחי מתיחס אל חייו כאל שירה שממילא – אל כל בדל־ארוע כאל מאגר של משמעויות ואל כל שבר הרהור כאל מונומנט.

מעולם לא ניחן עמיחי בתבונת הברירה. עורך קפדן שהיה מנפה לפחות מחצית משיריו היה עושה איתו חסד. ואם כך בשיריו – בהם קיימת, יחסית, מגמת ברירה, ריכוז וסילוק – שלא בהם, על אחת שבע. בכל מקום שנתן עמיחי דרור לשטף לשונו, זרם הלהג אשדות־אשדות. מי שגילה את הדל והנלעג שבפרוזה של עמיחי רק בהרפתקת התחתונים האחרונה שלו – קרא כמסוּנוור את ‘ברוח הנוראה הזאת’ וגם את ‘לא מעכשיו, לא מכאן’. כך – במחזותיו, וכך בנאומיו ובראיונותיו.

אבל בקובץ שיריו האחרון עמיחי כל כך מדושן עונג למשמע האוטוביוגראפיה של עמיחי, עד שהעדר הברירה הופך – בשיריו – ממטרד לעקרון, והתוצאה – אובדן כוחות שיר שהיו ממש.

“שיר על שיפוץ ביתי” (עמ' 29) הוא דוגמה מובהקת: “בעינים, שראו זהב כווית / ושמנת שחורה של נפט, / עובד טאלבּ ומשקם את ביתי, / תמורת כמה אלפי לירות, / שהוא הופכם לדינרים; אחר / כך, לזהב בתוך אישוניו. // הוא מרים את הגג שנפל לי. / כשחקן טניס אֶלגאנטי הוא מטיח טיח / בקירות חדרי, משנה כך / את תולדות חיי. // קפיצים מתחת לכפות רגליו, הוא עובר / אחר העבודה בעיר העתיקה. / נהר מתוק נכרך ומתפתל / בחינחון עמוק וכחול, / כפי שרק סרטים בשיער מלא. טאלבּ / רואה אשה זרה מכוסת פלומה זהובה / בכל גופה: חיה שעירה זרה ומרקידת צללים / בסמטאות. הוא רואה, / שוטר רכוב על סוס לבן / ועל חזהו כנפי מלאך מוצנח. // ברוּך הקייץ, שרוף העשב במדרון: / גם שריפה היא שפה.”

כמוצא שלל רב עט עמיחי על הפרט הטריוויאלי לכאורה, ומבקש להפכו למרכיב במסגרת המשמעית מאוד של “תולדות חיי”. בוודאי, יש כאן המשך לנסיון “האנטי־פאתטי” המלווה את שירת עמיחי מראשיתה, לבנות את עולם הערכים – ערכי־חומר הממלאים את החלל והזמן שבשיר וערכי־מחשבה־ומשפט המעניקים להם סדר ומובן – מיסודות פשוטים יותר, יחסית, קרובים יותר אל הנסיון היומיומי, וקונבנציונאליים פחות (זאת, כמובן, מתוך שהוא משתמש בקונבנציות וסמלים ומבקש לפוררם מתוכם, וממילא יוצר קונבנציות אחרות וסמלים אחרים). אבל הנסיון לחזור ולעשות מה שנעשה, במידות הצלחה שונות, בשיריו הקודמים מסתים הפעם בתוצאה מהופכת. שימושים לשוניים וערכיים שבאו לשבור מושגים שנתרוקנו מתוכן, סופם עתה שהם יוצרים מושג ריק־מתוכן חדש – “תולדות חיי”. שכן, “זהב כווית” ו“שמנת הנפט”, שכרו של טאלב, דרכי המרת המטבע ודרך עבודתו האתלטית, אינם מלמדים דבר וחצי דבר על המושג הנכבד “תולדות חיי המשורר”; לפנינו רק קטלוג של פרטים המצויים בכל רפורטאז’ה על “ביקורי הקיץ” בגדה, בלא שהרפורטר ישים עצמו לצחוק ויכריז כי הם “משנים את תולדות חייו”. והנסיון ליצג את המתח החברתי־רוחני־פוליטי שבין “חיי” היהודי ל“חיי” הערבי באמצעות נקבה פלומנית וכנפי־צנחן על חזה שוטר אינו אלא וולגאריזאציה וסנטימנטאליזאציה של מצב־דברים סבוך. מי שסבור שעולמו של צעיר ערבי ירושלמי עשוי להתייצג בהימשכות אל חיית־סקס עבריה ובאימה מפני סוס מלחמה עברי, חושב במושגים – או מצייר לעצמו מצבים – גסים ופשטניים. כמו בתאור “תולדות חייו” שלו, גם בתאור העימות עם פרטי “חייו” של הערבי, מעמיד עמיחי פנים כי יצר הכללה משמעית, בשעה שצירף סטריאוטיפים ז’ורנאליסטיים. הוא מצמצם ומדלדל את הספקטרוּם של החוויה האנושית, ויוצר קלישאות במקום שהתכוון לרדת אל שורשיה האלמנטארים, להסיר ממנה מעטה של מושגים וערכים שאיבדו את תוכנם ולחסל קלישאות.

ב. ממשל המשלים    🔗

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי: “לא תארתי לי / שבדידות היא שער / חשבתי, / קיר.” בהמשך הספר אנו מוצאים: “חלה קלועה את ואני / באהבה של שבת” (עמ' 31). אח“כ: “אני מעשן סיגריה: / חיזוק לנשמתי שתיראה בחוץ” (עמ' 104). אח”כ: “נערות שלהן ידי מזלג / נערים שלהם לסתות מלחמה” (עמ' 113).

המטאפורה והדימוי של עמיחי היו תמיד יצורים פרובלמאטיים. הוא עשה בהם לדוגמא שימוש עשיר להפליא ב“ששה שירים לתמר”, ב“משלושה או ארבעה בחדר”, ב“ביקור מלכת שבא”, בכמה משירי ‘עכשיו ברעש’ (“בני בני, ראשי ראשי”, “הרצאה שניה ביום חורף”, “להגיע עם שחר לעיר זרה”, “בחדר”), ויותר משנטלו ממנו חקאים כל דבר אחר נטלו את המטאפורה והדימוי. אבל מעולם לא נזקקו גמודי־קומה ליצור בעצמם את התדמיוֹת העבשות של המטאפורה העמיחיית במיטבה – הוא סיפק להם אותן בשפע במירע שיריו, החל במוקדמים ביותר, ובפרוזה שלו, שעשתה את מעשה הדימוי וההשוואה לנוֹכחוּת גואה ומציפה של חכמנוּת מצטעצעת.

אני סבור כי ההבחנה בין המטאפורה המבריקה של עמיחי לבין זו המגוחכת כרוכה בהבחנה במערך של כשרים ומגבלות שאין הוא מגלה סימני התקרבות אל ידיעתו, ועל כן אינו מגלה סימני־יכולת לפתח את המשובח ולהימלט מן הקלוש.

עמיחי הוא משורר רגיש מאוד למצבים אנושיים קונקרטיים, ומשורר קהה מאוד להכללות מופשטות בדבר דפוסי־התנהגות, דפוסי־תחושה ודפוסי־מחשבה. כאשר עמיחי – המוקדם מאוד – כותב כמו הגרוע בחקאיו: "הקרבות הראשונים העלו / פרחי אהבה נוראים / עם נשיקות כמעט ממיתות כפגזים – " (“שני שירים על הקרבות הראשונים”), אין הוא מסוגל אלא להעלות את המקבילה הציורית הבנאלית והשגורה ביותר – פרחים – למושג המופשט של האהבה לא משום תקלה־שבמקרה במנגנון המטאפורי הממחיש – כאן – את המופשט, אלא כיוון שהדברים שיש לו לומר על מושג האהבה במוכלל הם בנאליים ושגורים, ממש כמו מעשה־ההשואה בינה לבין הפרחים.

ואילו כאשר עמיחי כותב כרב־אמן: “היה לך צחוק ענבים / הרבה צחוקים ירוקים ועגולים” (“שישה שירים לתמר”) – הוא מפעיל מנגנון מטאפורי אפקטיבי ומלא־כוח, כיוון שהוא מסוגל לחדור בחושיו אל עושרו של רגע אחד ואל צחוק של אשה אחת. אין ספק, רגישות זו לקונקרטי ולמצוי־בהישג־יד־וחוש מילאה תפקיד נכבד בביסוס מקומו וערכו של עמיחי המשורר. מראשיתה היה בשירתו חוסר אמון עמוק במושג המופשט בבידודו. מערכת ערכים חובקת זרועות עולם, שנתנסחה בהפשטות, חויבה בעימות עם ממשויות אנושיות מוחשיות וקונקרטיות: אלוהים לא היה ולא כלום טרם שנתפס כשרברב עסוק התולה את מעילו על וו במסדרון הבית, הזמן היה מלה ריקה טרם שנתפס כאיש המחמם את מיטתו בשנתו. לשון השיר נתבעה לפיכחון־עינים חדש.

אבל כוח זה נשמר עד למקום שעמיחי מוטט אותו על ידי היפוך־מגמה, עד למקום שהחל להתיחס אל חלקה המוחשי והקונקרטי של הכללה מופשטת כאילו היו השלם המופשט. שכן ההצטמצמות בקונקרטיות חייבה מוּדעות לא בלבד למידת המוחשות, אלא גם למידת הצמצום. עמיחי ידע לעשות נפלאות כאשר גזר לעצמו את המיגזר הקונקרטי האחד, הקרוב, מתוך תחום ההפשטה הרחב, והקפיד שלא לחרוג מגיזרתו. אבל כאשר התיחס אל המטאפורה הממחישה – וכזאת היא המטאפורה שלו במקרים רבים מאוד – כמכילה בתוכה את ההפשטה כולה ונמצא משים עצמו עוסק בטבע היקום, טבע האדם ושאר טבעים, ולא בתחום המוכר לו, בו כוחו – נתגלה כאפוריסטן זעירא. אם התגלה כוחו בחוסר האמון בהכללות ובדחף לניפוצן, התגלה רפיונו בחוסר יכולתו לטפל בקונקרטי־מוחשי בשעה שהתיחס אליו כאילו הוא מכיל את מלוא היקפן של ההכללות המופשטות. כך, אם לצטט מתוך מחזור המרובעים “בזווית הישרה”, בו הובאו הדברים לשיא: “צפרדעי הציפיה קפצו מתוכי וחזרה. / מימי אינם עמוקים. העולם אינו רע.” (‘שירים’ [שוקן, תשכ"ח), עמ' 126); או: “האבק הוא עייפות האלהים בתבל, / הוא מכסה את רובי ואת פי העונה ואת פי השואל” (שם, עמ' 129); או: “[…] כל מילותינו יפות. / אך הגורל עובד בתוכנו שעות נוספות.” (שם, עמ' 125). צפרדעים מקפצות וגרגירי אבק ועבודת שעות נוספות משימים עצמם כאילו היו מושג הציפיה לכל משמעויותיו ואפשרויותיו, מושג האלוהים לכל רוחבו ומושג הגורל לכל היקפו. וכך מתגלה עמיחי בכל קהיונו, כיוון שאין הוא מסוגל לראות שום הפשטה במוּרכבוּת הפרובלמאטיקה שלה, בריבוי פניה, בדיאלקטיקה הפנימית שלה. והיומרה, התולה על לא־כלום, אשר בתחוּלת המושג, דבקה בשרירות בהפלג־הדמיון אשר במוחש. (אגב, “ביקור מלכת שבא” הוא הישג מלא־חן דווקא משום שעמיחי מתיחס בו באירוניה מופגנת אל שפע מושגים מופשטים שהוא מעלה – “רגשות”, “תת הכרה”, “מצב־רוח”, “דעות”, “עולם”, “דתות” – דווקא באמצעותם הוא כותב שיר על הרפתקת־סקס קצרה ויפהפיה, בעיקר קצרה).

מכל מקום, מה שמגיש עמיחי בספרו הנוכחי הוא גודש של מטאפורות גרועות וילדותיות. הוא מתאמץ להידמות בהן לאפוריסטן שנון, המעמיד עולם־מלא של דיאלקטיקה פנימית על חודה של מטאפורה, בשעה שהוא אומר דברים נדושים ושגורים על הפשטות – בדידות, אהבה, מלחמה – שכנתינתן וכניסוחן תמיד ידע לומר עליהן מעט מאוד. כל זאת – גם אלמלא היה חוזר על עצמו עד להשמים.

ג. יהודי בארץ ישראל    🔗

בכמה רמזים־פזורים, ובעיקר בשיר אחד, הופך עמיחי של ‘שלא על מנת לזכור’ מתופעה שוּלית לתופעה מכעיסה. עמיחי יודע כי חדירתה אל שיריו של הפרובלמאטיקה הנכבדה של סטאטוס היהודי כיהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט, הוסיפה לפופולאריות שלהם. לא כאן המקום לעסוק בשאלה מה אופי וערך יש לחדירה זו. אומר רק, כי גם כאן עמיחי צורמני וגס כאשר הוא עוסק בהפשטות רחבות, ומשמעי כאשר הוא יודע את תחומה של גיזרה צרה שגזר לעצמו. שתי דוגמאות ידועות מאוד: כאשר מושג האלוהים נוצר כדי לממש רק מצוקותיה של אם אחת, מאופינת בנקיון קפדני, היה הוא הרבה פחות מאלוהים, ולעומת זאת היה נוֹכח וממשי: “בלילה תשים את כל המכתבים / והצילומים זה ליד זה, // כדי למדוד בהם / אורך אצבע האלוהים” (“לאם”, ‘שירים’, עמ' 91). אבל כאשר מושג התורה נתבע לשמש אני מאמין מקיף־כל וממלא־חלל־עולם הוא מתגלה כפריט תפל בהתחכמות גרועה: “כל הגויים (המאוחדים) ינהרו לירושלים / לראות אם יצאה תורה, ובינתיים, // היות ועכשיו אביב / ילקטו להם פרחים מסביב” (“מעין אחרית הימים”, שם, עמ' 70).

כאשר מבקש עמיחי בקובץ החדש לנצל את האשראי שהעניקו לו סנטימנטאליזם וסמיות־עינים של מבקשי־יהדות בפרוטה ומבקרי־ספרות, והוא מתיחס במלוא הרצינות אל הכותרת בה בחר להכתיר את שירו – “יהודים בארץ ישראל” – הוא נמצא מהבל הבלים על נושא שהוא אחד ממוקדיה הנכבדים ביותר והבעיתיים ביותר של התרבות הנוצרת כעת בארץ. כאשר הוא כותב (עמ' 13): “אנחנו שוכחים מנין באנו. שמותינו / היהודיים מן הגולה מגלים אותנו / ומעלים זכר פרח ופרי, […] משלחי יד שבטלו מן העולם. / (גם הידים בטלו.)” – הוא מדקלם מליצות שדופות בגילה ודיצה, מחלקן לטורי שיר, ומדמה שהוסיף עליהן מכוחו של מעשה השיר בשעה שהוסיף (בטור האחרון) רק את הציניות של הסבור כי כל דבר עשוי לשמש עילה למשחק מילים.

כאשר הוא כותב (שם, שם): “ברית המילה עושה לנו, / כמו בחומש, בפרשת שכם ובני יעקב, /בהיותנו כואבים כל חיינו” – הוא מצופף אל שני טורי שיר מאקסימום מונחי “תודעה יהודית”, כדי לבלול בליל מתחסד אשר אנחת־כאב־הנצח המסיימת אותו עשויה היתה להיאחז בכל בליל אחר במידת צידוק דומה, כשם שעשויה היתה להיאחז בקלקלות מזג האויר.

כאשר הוא מסכם (שם, שם): “מה אנו עושים / בארץ האפלה הזאת מטילת / הצללים הצהובים, חותכי העינים […] מה אנו עושים בנשמות של ערפל, בשמות, / בעיני יער, בילדינו היפים, בדמנו המהיר? // דם שפוך איננו שרשי אילנות, / אך הוא הקרוב להם ביותר, / שיש לבני האדם.” – הוא מעורר בי דחיה. ספק אם יש ניסיון כבד, מסוכן ורב־סבכים מן הניסיון לעשות דם שפוך ראָיה ועדות למשהו אחר. מעטים הדברים הטעונים הנמקה מפורטת ומדוקדקת מנסיון־מעשה זה. טשרניחובסקי ידע זאת כשכתב את “ראי אדמה”, וגם חיים גורי כשכתב את “הנה מוטלות גופותינו”. עמיחי מדלג באלגאנטיות משאלות קשות המנוסחות ניסוח באנאלי אל תשובה העושה שימוש בדם שפוך מתוך שהוא מניח שהוא פטור מהנמקה – וזו הנחה מרתיעה ואפילו מסוכנת כיוון שהיא בלתי־אנושית.

אבל עמדתו של עמיחי בשיר “יהודים בארץ ישראל” נעשית ראויה פחות ליחס של כובד ראש כאשר נזכור, כי שורות מעין אלה נדפסות לאחר שיר התגובה שלו, הזכור לטוב, על חזון הדם והאש של א. צ. גרינברג, ומשום שאינו חש כי אחד מיסודותיו המזוועים של חזון זה בממילאיות, באוטומאטיות בה נתפס לו הדם כערך – נושא חובה וקונה זכות: הבטחות־דם וציוויי־דם וחובות־דם, שכולם מעיקרם כפויים מכוח הדם ולא נבחרים מכוח הערך. דומה כי עמיחי נוח לקבל עליו מחשבה חברתית דוחה ופשטנית, אך לא מאיימת, ועוד יותר נוח לקבל עליו מחשבה ספרותית דוחה ובעלת תוצאות דלות, ולכן בלתי מסוכנת. השיר מופיע, יותר מאשר כאמירה אנושית מחייבת, כתרגיל בחמש אצבעות ובאוצר מלים, מעין פטפוט לרוּח היום. כך שטפלוּת אחת אינה מורידה הרבה, כשם שעשרה שירים טובים – ואחד מצוין, “בלדה ברחובות בואנוס אירס” – אך חסרי כל חידוש, אינם מעלים הרבה. ענין פושר.