כנראה עלה בדעתה של כרכרת־הזֶמסטוָה להוכיח, כי שמה נאה לה והיא נאה לשמה, כי על כן היא “כרכרה” בכל עוז על אבני הכביש, היוצא מן העיר ונמשך־הולך עד בית הנתיבות.
לא כן דמו השנים היושבים בה: חבר ההנהלה של הזמסטוה והרופא העירוני.
שניהם האמינו באמונה שלמה, שהכרכרה אחת דעתה לדון אותם בריסוק אברים, ולא שנו דעתם זו עד שבאו למקום, ששם מתחילה דרך המלך ומשם תוצאות לדרך־הכפר שנטתה כלפי ימין ישר אל חוה בודדה בערבה בין קמה מכאן וקמה מכאן. שם שנו השנים את מחשבתם: הכרכרה היה בדעתה לדון אותם בחניקה בתוך ענני אבק דק.
לא הועילו להם המעפרות ולא הועיל הברדס. האבק נכנס בעקשנות גדולה בנחיריהם, נכנס לתוך אזניהם.
ישב חבר ההנהלה – אדם ארוך ודק, כלולב או כקנה של סוף, – וממצמץ את עיניו מתוך הזקפת גופו הצנום. וישב הרופא העירוני, גופו מתכווץ, ראשו מוכנס אל בין כתפיו, כאילו שם חפש ומצא לו מפלט מן האבק והחום המטרידים אותו, ונראה עוד יותר קטן ויותר דל.
והחום גבר מאוד, חמתה של מנחם־אב.
אילו מיני בריותיו של הקב"ה צצו ממחבואיהן, הקיפו את הסוסים והציקו להם מאוד. והיו הסוסים מסִבים ראשיהם כלפי גביהם בתנועה חטופה ופתאומית, וזנבותיהם מרשרשים על שוקיהם, יש מכאן ויש מכאן. ואפשר שבעטיו של החום, או פשוט מתוך עצלנות רבה, פגרו הסוסים, ובמיוחד התעצל הסוס של ימין.
הרכב, שעמד זה כבר על עצלנותו של הלה, פקדהו לרגעים במגלב, מתכון אל מתחת לכרסו, במקום ששם כואב לו ביותר, והסוס היה עונה לו בבעיטה ובדהרה משונה, – עד ששב כעבור שעה קלה לעצלנותו. והרכב היה שוב מתכון למקומות, ששם כואב לו ביותר.
חבר־ההנהלה היה שקוע כולו במחזה הזה. אלא שמתוך כך נפל לתוך עצבות. הרופא העירוני גם הוא נפל לתוך עצבות. שלשום ירד הברד וכרמו לקה. והיו לו עוד צרות: בכפר הסמוך – ווסיליֶבקה – יש לו בית־מרקחת. על פי החוק אין לו – לרופא – רשות שיחזיק בית־מרקחת, ומובן שהבית היה נקרא על שמו של אחר, על שמו של סגן־הרוקח. עתה נשא הלז אשה (היא בלונדינה דקה; כנראה, דחקו קצת את הקץ וכבר כרסה בין שניה). וטוען הוא ששכרו מצער, ורוצה הוא לקבל פי־שנים. ואומר המחוצף, שאם לא יקבל, יפרסם את “הדבר”; כלומר: גם בלי זה כולי עלמא יודע של מי האפותיקה, אלא זה ידוע עדיין בבחינת סוד, שאין מהרהרים בו.
ובכלל כל ענין הנסיעה איננו נעים.
היום השכם בבוקר בא העירה איש אחד משכירי יומו של חבר־ההנהלה… רוכב על סוס בא ובשורה רעה בפיו: מת באותו לילה פתאום מיתה חטופה מיכאל טורבאן פקידו. לא היה בחוה שום איש מבני משפחתו, מלבד הפועלים והשכירים העובדים שם. לפני שלשה ימים נסע לשם, כי הימים ימי קציר חטים, ושמח וטוב־לב היה, כדרכו תמיד. כרסני ומסורבל בבשר היה תמיד ומראה מפרקתו – כאילו כל דמו פורץ ומתכנס לשם. כל מכיריו היו תמיד מתלחשים עליו: מיתה חטופה, מיתת עוית נכונה לו. אבל הוא בין כך ובין כך הגיע עד לששים – ולאמתו של דבר, לא היה לו מה למהר. עוד היה לו פנאי.
אדם נוח לבריות היה המנוח – מאוד נוח! מעולם לא נגע באיש לרעה. ואם היתה תבניתו תבנית דלוע נתון בתוך מכנסים רחבות, לא היה זה אלא מתוך עביו המצוין וכרסו הבולטת. שנית, דומה לו לא היה בכל האפרכיה; היה חובב את המצוה: ואכלת ושבעת.
אגדות ספרו עליו.
ספרו: נכנס פעם לאכול במרזח התחנה במֶליטוֹפוֹל. מרק־סלק כזה שאתם מקבלים שם, אין בכל העולם. והמסע עומד ושוהה – שעה שלמה. עצה אמונה נותנים לכל עובר על מליטופול, שלא יחמיץ הזדמנות שכזו הבאה לידו. טורבאן לא היה מחמיץ.
וכשנכנס והסב לשולחן, כבר ישב למולו אשכנזי כרסני מופלג, – מן הקולוניסטים, אשר על נהר מוֹלוֹצְנַיה, המצוינים בכרסם.
הזדרז המלצר אל היושבים.
חביבים על מלצרים אלה בעלי־הבשר.
– מרק־סלקים, מנות שתים! – צוה האשכנזי.
– ולי שלש! – גזר טורבאן.
ישבו, שתקו ואכלו. עד גמירא.
– קוטלֶטים, מנות שתים! – פקד האשכנזי.
– ולי שלש! – חזר על דבריו מיכאל טורבאן.
ישבו, שתקו ואכלו. עד גמירא.
– בירה! בקבוקים שנים! – הכריז האשכנזי.
– ולי שלשה! – ענה טורבאן.
קפץ האשכנזי ממקומו, נגש ולחץ את ידיו של טורבאן:
– לא הייתי מאמין, אילו לא ראיתי בעיני.
רואה אני, אתם אינכם מאמינים לזה, ואני… אני מאמין. ומאמין אני מכמה וכמה טעמים. ראשית – אמת הדבר. שנית – אני הכרתי את האיש טורבאן, ויודע אני, שלו אפשר היה לקלוט שלש מנות בבת אחת; ושלישית – לי מעידים על הדבר גם דרכי האשכנזי. אילו היה רוסי באותו מעמד, היה מזמין לו מנה רביעית, כדי להראות לו לאותו “נמץ־פרץ־קולבַסה” שכחו שלו עדיף. אילו היה זה יהודי היה טוען: שאילו לא אכל עד לשָׂבעה טרם יצא מביתו, כי אז בודאי ובודאי שהיה מראה לו לדַיץ' הטפש ידו של מי על העליונה. ורק אשכנזי ישר־דרך ותמים – לו יש די אומץ להודות קבל עם שעלה עליו איש במה שהוא.
אבל, אם כך או כך: טורבאן זה מת. וגזרו חבריו להנהלה על הרופא העירוני, – הלא הוא צריך בין כך ובין כך לבוא ולראות את המת מיתה חטופה, ועל סטַאמֵינקוֹ החבר להנהלה – שירדו אל החוה ויטפלו שם במת וידרשו לסבת מותו.
נסיעה לא נעימה היתה.
כשבאו עד החוה יצא לקראתם בעל זקן רחב כמגרפה שצבע פשתים לו, כובע לא חבש ורגליו יחפות, ומכנסי בד קצרים לבושו. מבלעדיו לא היה איש בכל החוה. בשעת הקציר כל העם נחוץ בשדה. גם המלצרית יצאה אל העבודה. הרכב הכניס את הסוסים אל האורוה. נשארה הכרכרה עומדת באמצע החצר המעלה עשבים. כעבור שעה קלה נשמעה לעיסת החיות על האבוס.
היה איזה יגון שותק מולך בתוך החצר הגדולה. תחת כפת השמים הגדולה־אפורה־כחולה וגבוהה ובתוך המרחק הרחוק והבהיר נראתה החוה כזיק של חיים גוססים, כבנין עשוי לשעה קלה, ארעי, מוזר וללא נחיצות.
ואותו יגון שותק נדחק גם למסדרון הבית האפל והמלא איזה חום מחניק וחולני, אם מחמת השתיקה התחובה לתוך הבית, ואם מחמת שהמת היה מוטל בו.
הרופא וחבר־ההנהלה הסירו מעליהם כובעיהם, נכנסו לתוך החדר שבו שכב הברמינן. לא פתחו את הדלת, כי דלת פתוחה מצאו. תריסי שני החלונות היו מוגפים־למחצה ואופל־למחצה מלא את החדר. ריח מחניק ומוזר נכנס לתוך נחיריהם. החדר היה כמעט ריק מרהיטים. מטה רחבה עשויה עץ, פשוטה, עמדה אצל הכותל שמנגד לחלונות, וכל המטה היתה מלאה גוית אדם מת, גויה גדולה כאילו נפוחה. רגל אחת השתרבבה כלפי חוץ למטה. פרקדן שכב בפישוט ידים וזרועותיו שלוחות אחת לימין ואחת לשמאל. שתי עינים של זכוכית הביטו נכחן קמות אל מעבר למרחק לא־ידוע. בפנה שעל־יד המטה עמד בקבוק בן־דלי, נתון בתוך כריכה של רצועות עץ, על ידו של זה קנה־רובה. ליד השלחן האחד – שולחן כתיבה מכוסה אריג ירוק. מדיָוות של זכוכית קבועות בתוך טבלא שחורה ולַמפה של זכוכית ירוקה – ותו לא! זבובים זמזמו מסביב למדיוות, וזמזום זה הבליט עוד יותר את השתיקה המוזרה והגדולה.
הרופא תפס מקום על הכסא הסמוך לשולחן. חברו הקריב אל השולחן את הכסא השני שעמד סמוך למטה. וכשאחז בכסא להסיעו, פתח הלה בחריקה על גבי הרצפה. הרופא עוה פניו, סטאמינקו נשך את שפתיו והגביה את הכסא.
שוב היתה דממה.
הזבובים זמזמו כקודם על המדיוות. האכר בעל הזקן נשאר עומד על סף הפתח אצל המשקוף.
ישבו האנשים והביטו במכסה השולחן: מעין מפה של גיאוגרפיה משונה מאד היה מראיה מתוך הכתמים הרבים שעליה.
– מה שמך? – שאל הרופא.
– אני, שמי שלי? – שאל האכר.
– כן, שמך אתה.
– סטיפן, זה שמי. באבינקו – וכנויי שֶסְטוֹפאל. שש אצבעות לכפי. משום זה ירעימוני מנעורי – שסטופאל.
סטיפן הרים את כפיו והראה לשנים.
– אמת, נכון הדבר – אמר סטאמינקו – שש אצבעות לך.
– וכי לא? – ענה בעל־הזקן.
– שמע נא, סטפן, מה אכל האדון תמול בערב?
– מה אכל? מרק של כרוב צוה והביאו לו ממטבח הנערים.
– ועוד מה אכל?
– ועוד מה אכל?
סטיפן בדק באחת מאצבעותיו בנחירו: שוב קערה של מרק־כרוב. אַקסיניה המבשלת מיטיבה להכין מרק־של־כרוב.
– המ… – הפסיקו הרופא ובלע טפה של ריר, מרק־של־כרוב – ותו לא?
– איך זה ותו לא? – התפלא סטיפן – מחצית תרנגולת צלויה צוה להביא לו.
– אהא! – אמר הרופא – תרנגולת אתה אומר. ועוד מה?
– לא כלום! מלבד לביבות הגריסין, אבל אלה נשארו מאז הצהרים.
– ועוד מה?
– לא כלום! שני בקבוקים בירה צוה והביאו.
– ויין שרוף שתה? – התאוה לדעת סטאמינקו.
– איננו יכולים לדעת, אדוני! את היין השרוף היה המנוח נוהג להחזיק בחדרו. הבירה צריכה להיות קרה, את הבירה טומנים במרתף. כלום אפשר אחרת? לכל דבר מקומו, כידוע.
– המ… המ… – ענה הרופא. – ומשום מה מת?
– מי יודע? – השפיל קולו סטיפן – אלהים היודע. בודאי ששעתו הגיעה. עד כמה קצו בא… מי יודע?
– יפה, יפה! כלך לך!
סטיפן נעלם בתוך המסדרון.
אחרי כן נשמע קול צעדיו הרכבים בחצר.
– ומשום מה מת? – שאל סטאמינקו שאלה סתם לתוך החדר.
הרופא משך בכתפיו: המ… המ… אין בחדר כלום, בלתי הבקבוק.
– בלתי הבקבוק – חזר על דבריו סטאמינקו.
עמד הרופא וקרב אל הבקבוק.
– הבקבוק ריק – גזר ואמר כרגע.
– ריק – חזר על הדבר חבר־ההנהלה.
פתאום ראה סטאמינקו: סמוך לכרע המטה בקבוק, קטן מן הראשון, בקבוק זה שטומנים בו בירה, הרימו.
– עוד בקבוק. מלא! אך הפקק איננו.
– ובבקבוק נוזלים.
– נוזל זה… מה הוא?
– איה סטיפן! – קרא דרך החלון. – הבא הנה שתי כוסות.
– שתי כוסות? אילו כוסות?
– שתי כוסות סתם. כוסות לטה.
– לטה? זה אפשר!
הרופא התבונן בשתי הכוסות (אצבעותיו של סטיפן השאירו רשומיהן על הזכוכית) ועוה את שפתיו.
יצק מן הבקבוק לתוך הכוסות.
– מה לעשות? – פנה אל סטאמינקו – אמור, בנו של סידוֹר!
אחזו בכוסות.
היה בהן איזה מין נוזלים – שעינו במקצת כעין המים, אבל מוריקים במקצת שבמקצת.
הריקו את הכוסות ומחו את פיהם.
– שמא תאמר לא נפט זה?
יצק הרופא שוב מן הבקבוק לתוך שתי הכוסות.
הגיחו שוב.
– אין זה, כי נפט הוא! – גזר סטאמינקו.
בבקבוק נשאר עוד כמחצית הכוס לזה ומחצית הכוס לזה.
הריקו את הכוסות בשלישית.
– בודאי שזה נפט!
– ובכן משום מה מת?
שניהם ישבו והעמיקו לחשוב.
החידה נשארה לא־נפתרה – – –
ברלין. 1925.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.