– תודה, תודה לך, יונתי!

האמה הרגילה והזריזה הגישה שרוול ראשון, אחרי כן שרוול שני לידיו של המתלבש, וכבר היתה אצל הדלת לפתחה, כדרך שפותחות אמות גנדרניות ונאות דלת בפטרבורג: מתוך חיוך נכון לכל עת־מצוא ולכל יוצא ובא.

מתוך חיוך זה קבלה את המטבע, שתקע בכפה ד“ר זידמן; הוא כמעט שלא הרגיש בתקיעת מטבע זו. הכל נעשה לו כבר להרגל, והיה הכל רגיל: אותו הפרוזדור הפטרבורגי צר־החלל עם הכלים לקבול מלבושים, והעששית האלקטרית בדמות שושן, והאמה בתלבשתה בנוסח קבוע ובציץ הלבן על קדקדה. רגיל היה גם המבוא בכלל על מעלותיו העולות בלול, ואותו ה”משהו" של ריח חתולים המיוחד לכל מבואות העיר ממדרגה שניה. גם הקידות וההשתחויות בדירה פנימה, והרצון הגלוי לעשות כל מה שביכלתו של בעל־הבית, וסוף־סוף איזה עכוב ארור שבא בהיסח־הדעת ולפתאום.

שבועים של נסיון דים שיעשה הדבר להרגל.

נתקלו עיניו של זידמן בכלי לרקיקה, ובדרך אבטומטי וכאילו שלא מדעת רקק בו.

להליכה זו התרגל פה זה שני שבועות.

כן, שני שבועות!

לפני שתי שנים בא זידמן לפטרבורג מעומקי הפרובינציה. זה כמה שנים שהיתה בידו תעודת רופא, אך מתוך פרינציפיון של זקנים ראה חובה לעצמו לעבוד דוקא בפרובינציה – ב“זֶמסטוָה”, בקרב “העם”.

עוד בהיותו סטודנט הכירו בכשרונותיו, במשך עבודתו בערים הקטנות לא חדל מהשתלם במקצוע אחד קטן שבירר לו, וכבר יצאו לו במדה ידועה מוניטין על־ידי מאמריו שהדפיס. לשם עבודה יותר פוריה ומחוסר אפשרות לעבוד בכלל, כמו שרצה הוא, עקר דירתו לעיר הבירה. בעבודתו הכירו כבר כמה חברים קשובים, היו לו גם רעים־לדעה יודעים ומכירים אותו וגם אחים־לדעה בהשקפות פוליטיות. צרף זידמן זה לזה, אחת לאחת ומצא, שבעיר שיש בה מוקירים, מעריצים, מחשיבים, מכבדים, חובבים, ומצנאטים, ומכירים ואחים לדעה, לא יקשה לו (או לכל הפחות ביותר) למצוא את לחמו גם עד שיצאו לו מוניטין בין החולים. וכך חשבה גם אשתו.

ויחדיו ארזו וחבשו את המטלטלים המעטים, וב“בוקר לא עבות” אחד היו שניהם יושבים בקרון מתפלאים ליופי הזועק של העיר.

כנראה, לא מצאו את הרגע הנכון לביאתם לשם.

כל אותם המוקירים והמעריצים, והמחשיבים, והמכבדים, והחובבים, ותמימי הדעים וכל המחכים בזרועות פתוחות לבואו של ה“כוכב החדש” היו דוקא באותה שעה טרודים עד מאוד, כל אחד בשלו בכל מיני טרדות שבעולם, ודוקא אז לא היתה להם אפשרות כל שהיא לנקוף אצבע לטובתו, אף שמינית שבשמינית ממה שחכה מהם.

אך בכלל לא נמנעו להעיר על כל הקושי שבענין עקירת דירה לעיר המלוכה, ש“שם” בפרובינציה, כמובן, אין משערים אותו. אלא שפה אנוסים הם להכירו כל החדשים… גם לבם דאב לחדשים, אלא מה לעשות… אין אפשרות לשנות, הדברים ישָנים. וצריך לדעת את אנשי המקום.

וכמובן, דוקא אנשים שדבר לא היה להם עם זידמן ושלא ידעו את תנאי המקום, הם המציאו לו את המקום לעבוד בו.

וכך עבד שתי שנים בבתי־מרפא פרטיים, כנהוג בשכר חמשים אחוז למאה מן המחיר שקבל בעל־הבית.

בסקירה ראשונה היה כדאי לטעון נגד זה; אלא רופא מתחיל, שאין מכירים אותו במקום חדש ושאינו נושא בהוצאות הבית, ואינו דואג לפרסום ואינו קונה כלי־מלאכה – את הכל הוא מקבל מן המוכן, וגם החולים מזומנים לו, כי רובם באו לשם בית־הרפואות, שיצאו לו מוניטין בתחום ידוע ולא לשם הרופא – הן גם לזה יש ערך ידוע, לכל הפחות עד שיוָּדע בתחום זה, ומוניטין שלו יצאו מתוך כתלי בית זה. זידמן השלים עם זה.

השלים – אך לא לתמיד. כעבור שנה נעשו התנאים הבלתי־נעימים שבמצב זה יותר בולטים. התחיל חולם על שנוי תנאים. כעבור עוד שנה נעשה רצונו זה עוד יותר חזק.

ודאי שהיה עובר עליו עוד הרבה זמן עד שהיה באמת מחליט ליסד לו בית־רפואות שלו באחת הפנות שבעיר ולעבוד בשביל עצמו. אמת, היו מניעות, והמניעה הראשית – חוסר כסף בשביל המוסד ולוא גם קטן, כדי להתחיל.

אמת, היו בעיר: מוקירים, חובבים, מעריצים, מכבדים ומצנאטים וכו'.

אשתו לא יכלה להסיח את דעתה מזה.

אבל זידמן שנא את ההתרפסות.

והגאולה באה בהיסח־הדעת.

נכנס פעם אל החשמליה ותפס את המקום הפנוי, ואך הוציא מתוך כיסו את ה“בירז’ובקה” הערבית, ואך השקיע בה ראשו, נחתה כף אדם על שכמו. באזניו הריע טֶנור עסיסי לא זר לו:

– לזה לא חכיתי, כך במקרה!

הפיל זידמן את העתון מידו, והנה נוהרים לפניו פני איש פרובינציאלי – בפרוה שלא היתה אך לשם פרוה סתם עשויה, כנהוג בכרך, אלא פרוה עשירה וממשית.

– גאבְרִילִין!

– אני הוא זה, ופרצופי שלי!

– מנין?

– מביתי!

– וביתך איו?

– מטוֹבּוֹלְסק אני, אחא. היודע אתה, עיר נפלאה פטרבורג! זה שני ימים שאני מנסר בגלגלה. יודע אתה, אחא, באזני אך זמזום… כיצד זה ראשכם אינו סובב כגלגל… והַנֶּיוָה – נהר־מלכות… הכפור על עמודי ה“איסאקי”, אחא, זו היא פואימה! אני, היה בדעתי למצאך. רשום אתה בפנקסי. אינך מאמין? – תאמין. חכה! תראה! תוָּכח!

כרגע היתה ידו בכיס הפרוה. – מיד תאמין. תובילני, כמובן אם יש לך פנאי (בשבילי לא תאבד זמנך לריק) – אך תלך בעצמך לאיזו אספה של רופאים. ודאי חבר אתה לכמה…

– המ… המ…

כנראה היה גאברילין ער ביותר. הרגיש מיד ב“המ” זה.

– לא, לא! אל תאמר. אני לא אהיה למעמסה עליך.

– יקיר, לא משום זה, אלא להיות חבר לכמה חברות פה בכלל אי־אפשר. אדם מאושר הוא מי שיכול ולא נפקד מקומו בחברה האחת. הקרקע פה גדולה והזמן קצר.

– ואתה, הכרתני תיכף. העודך זוכר את עליתנו בחרקוב, רחוב גוברנטורְסְקַיה? שם יש שדרה וזמירים היו באים לשם בקיץ.

---

---

את ארוחת־הערב אכל זידמן ורעו גאברילין בדירתו.

כשהסבו לשלחן שאלהו זידמן:

– אתה ודאי גם עתה נאמן בבריתו של “פּוֹרטר”?

– לא, חביבי, איני מן הכרוכים אחריו; אני אוהב יותר את היין. יודע אתה, יקירי, אלינו מביאים בירה רעה, אינני יודע משום מה, אבל מביאים יין טוב.

שעה ראשונה שקע האורח בתהלות ותשבחות לעיר הבירה: הניוה הנהדרה… עמודי “איסאקי” העוטים כפור… מחט האדרמירליה… התיאטרון המאריאני…

שעה שניה שהו בזכרונות ימות הסטודנטים. ואיה מכּסימוב? ומה עושה כהן? וזה – מה שמו? – זוכר אתה: בעל הזקן העגול? סימונוב מת. הפרופיסור איזמאילוב מת. התזכור עוד איך שהיה בודק?

שעה שלישית התחיל מסתכל בדירתו של חברו…

– ואני דמיתי: עד קרסוליך מי יגיע! הלא אני יודע, שמעתי עליך אומרים… נעים היה לשמוע כי הצלחת… אנו תמיד היינו מאמינים בך… לך קוינו. קויפמן (זוכר אתה אותו, אצלנו התישב) הוא מעריץ אותך עד לשגעון. אני סברתי בעיר גדולה זו… עם כל קהל…

– המעריצים, המכבדים, המוקירים, החובבים, המחשיבים והמצנאטים…

נכנסה לתוך דבריו אשת זידמן.

– ובמה תלוי הדבר שיהיה לך בית־רפואות שלך, כזה שאתה רוצה, רק למקצוע שלך?

– אלפים רובל? ולך אין אלפים רובל? יקירי, קבל ממני.

– איך זה לקבל ממך?

– כמובן, לא במתנה. אני יודע אותך; ובכלל… אני נותן לך בהלואה. תסלק חובך כשיהיה לך. לא? bene, על שטר תחתום. טוב, מאוד טוב! גם רבית אקח – יהיה שווה לי כאילו אלפים רובל שלי מונחים בקופת החסכון של המלכות. טוב! ארבעה אחוזים למאה. טוב. לא, אחא, המלכות משלמת אך 3,6. ובכן, מחר נחתום שטרות. – בראוה!

– אני לא הלכתי בגדולות. תיכף ומיד לאחר גמרי נתן לי דודי משרה בבית־התעשיה שלו – ושכר טוב בצדה. ועוד משרה השגתי כעבור שנה. וגם נדה יפה קבלתי, נדה הגון. שני בתים יש לי.

– אבל מעריציך ומוקיריך – נבלים! – אל תפריעני – נבלים גדולים! מבין אני: אתה מצדד בזכותם, לפיכך אני מוסיף: נבלים שבנבלים…

ושיחה זו שמשה התחלה ל“שני השבועות”.

*

צריך היה לקבל הורמנא מאת הרָשות בשלטון־הרפואה הפלכי. לשם צריך היה להכנס בערב.

ישב זידמן באיזו חשמליה זרה לו, ונכנס מרחוב לרחוב עד שהגיע לאיזו שכונה רחוקה ומוזרה: היו בה בתים גדולים וסמוכות להם קרקעות שוממות. כאילו התחילו בונים אותה וחזרו מדעתם.

בדיוטה השלישית בחדר קטן צריך היה לחכות.

זידמן ידע כל מה שצריך פה לעשות. התנאים לקבל רשות לבית־רפואות היו בעיר המלוכה קשים מבשאר הערים. היו נותנים רשות רק למי שיש לו תואר דוקטור, ולא רק רופא סתם, ויש בידיו מאמרים במדע. כל זה היה לזידמן.

ספר־התקנות המוגש לאישור היה בנוסח ידוע. לא היה בין כל ספרי־התקנות ולא כלום, אלא השם ומחיר הכניסה. אלא על מבקש הרשיון היה לומר לפקיד הממונה על זה, שהוא אינו יודע איך לסדר אותו, והוא מבקש את הפקיד לסדר את כל הענין, לחבר בשבילו ספר תקנות; והיות שצריך יהיה להוציא כסף על זה מכיסו, הריהו מבוקש לקבל שטר בן עשרים וחמשה. והכל על מקומו יבוא בשלום.

וישב זידמן וחכה לתורו. חכה בלי כל סימני קוצר רוח וברוח שקטה.

וכשהגיע תורו, פגשהו הפקיד פגישה הגונה, בטעם הנימוס הנוהג בפטרבורג בין הפקידים: נימוס וסבר פנים יפות, והבטחה – ולבלי לעשות כלום ככלות הכל.

– מה רוצה מר?

– יש לו תואר דוקטור?

– יפה, יפה! פרסם אילו מאמרי מדע?

– בגרמנית? אחת היא. יפה, יפה!

– תעודתו אתו? – יַראה.

– אדוני, אי־אפשר לך לקבל רשות. חסרים לך ארבעה חדשים למנין הנחוץ. אתה גמרת בשנת… בחודש…

כהלום רעש ישב זידמן, לא פלל שעיכוב כזה, שדבר כזה יעמוד לו לשטן.

– אבל, אדוני, למה לך להתיאש? הבל־הבלים! קח את הרשיון על שמו של מאן דהוא. הלא ודאי יש לך מכרים פה. כעבור ארבעה חדשים אתן לך שוב רשות על שמך. הלא אין זה אלא דבר שבפורמליות. הבל־הבלים!

– אבל – שאלהו זידמן – איך זה על שמו של איש אחר?

– אדוני הדוקטור, כלום אינך יודע, שכל רופאי־השנים פה – הקבינטים שלהם על שם של רופא? כך נוהגים. ומה בכך? מה הם מפסידים בשביל זה? יהיה גם שלך במשך ארבעת החדשים הראשונים על שמו של זר.

“באמת הבל הבלים? – חשב זידמן. – כמה מכרים יש לי פה שהקדימו לגמור שנה אחת – וכמה זקנים”.

*

למחרת היום, כשהיה בבית־הרפואות שבו עבד, ספר את כל הדבר לזה שהיה בעל־הבית.

– מתחרה אתה בי – הפסיקו הלה. – התחרות. זה יפה.

– לא, בקצה השני, מהלך כמה שעות מכאן.

– לצון אני חומד, יפה מאוד. ובכן, רוצה אתה שיקרא הבית על שמי. ראה, קח דירה בקרבתו של בית־רפואות קיים כבר. אתם המתחילים דוקא את זה אתם יראים. “הלא יש שם כבר בית־רפואות”. וזה יפה. לפנה זו התרגלו כבר לבוא לדרוש אל רופא. עשה כמו שעשיתי אני. אבל פה המקום צר לשלשה.

וכשבקשהו זידמן לקחת את הבית על שמו, ענה:

– יודע אתה, יקירי, אך לפני חודש ימים לקחתי על שמי את בית־הרפואות שברחוב ג' ושאתה עובד שם. וכבר היו על שמי בית זה והקאבינט של אשתו, ועוד קאבינט של מכרי. שלא יעשה הדבר רושם לא נעים. שמא יאמרו… אתה מבין, רק מטעם זה. אבל באין ברירה הלא ודאי אעשה זאת. ואולם לך לדאוג לזה. אם לא בשבילך, בשביל מי יֵעָשה דבר?

הודה לו זידמן.

ובערב נכנס לביתו של אחד ממכריו שגר ברובע הסמוך למקום דירתו. זה היה אָח־לדעה, אחד מן הנלהבים ביותר. בית־רפואות למחלות־נשים היה לו (זידמן רצה בבית לחולי־רוח).

החבר היפה והגבוה, שספר בנוסח אחד הגדולים המפורסמים, קבלהו בסבר פנים. תיכף הסתבך בשאלה מפלגתית חשובה העומדת על הפרק. אשתו המנוסה, ושכבה עבה של פוך על פניה, חייכה, וישבו אל כוס טה.

וכשהגיע הרגע הנכון וזידמן השמיע על מטרת בואו, נעץ בו בעל־הבית עינים גדולות ותמימות, ובקול שכולו תום וחסד שאלהו:

– כלום אין מר זידמן יודע, שעל־פי החוק אסור לאיש אחד להחזיק שני בתי־רפואה בבת־אחת?

לא ידע זידמן מה לענות, אבל ידע שאחת משתי אלה צריך לו לעשות: או לירוק בעיניו התמימות של הלה ולומר לו: ומדוע זה ד"ר פוגֶלסון לו מותר בארבעה? או להתמם גם הוא.

מרגיש דק היה בטבעו בענינים שבין אדם לאדם. אחת היתה לו אם היטיב אדם הפעם לכוון בתשובתו השלילית או לא היטיב, די היה לו להכיר, שאין זה רוצה לעזרהו.

לא הוא – יעזור אחר. הלא כמה לו “מכירים, חובבים, מעריצים, מכבדים, מצנאטים” בעולמו.

– בשבילך, אדוני, נעשה כל מה שיש ביכלתנו. – לווהו עד הפתח בעל־הבית.

ואז התחילה “פרשת הליכה מבית לבית”.

*

ואולם זהיר היה זידמן להכנס רק אל הצעירים. לא רצה להטריד ב“הבל” שכזה את ה״חיות הגדולות".

ובכל מקום ומקום שנכנס בו, שמחו מאוד על שהוא עתיד לצאת משעבוד זרים ולעמוד ברשות עצמו. ברכות על ראשו קבל הרבה, אך לעזור לו ברכישת רשות לא יכול איש. טעמים מטעמים שונים עמדו לשטן, טעמים, כמובן, צודקים, ונימוקים, שאי־אפשר היה לטעון נגדם.

אבל בין כך ובין כך וה“פשט” היה זה: יהיה הרוטב איזה שיהיה – האברומה נשארת דג. באיזה אופן שהשיבו פניו ריקם – העיקר הוא שהשיבו ריקם.

ולאחר שכתת את רגליו אל מכריו הצעירים, לא נשאר לו אלא עוד פרוליטארי כמותו. לו לא היה כל בית־רפואה, היו עוד כמה “נקודות מגע” בינו ובינו. ולא היו לו כל אלה היחסים שהיו לאזרחים מכבר ואי־אפשר היה שתהיינה מניעות. אליו באמת צריך היה להכנס בתחילה.

לא טעה בחשבונו. החבר בעל הזקן, אשר למראה פניו ודאי היתה מנצנצת במוחו של דארוין מחשבה על־דבר היחס שבין אדם לקוף, קבלהו בסבר פנים, למרות היותו טרוד אז באיזה מכתב על נייר ורדי וריחו נודף.

– כמובן, כמובן, בעונג רב! יעזרהו, מובן מאליו.

בזהירות יתרה הוציא זידמן מפיו מלים, שמא יש לו כבר בית־רפואות לעצמו. קבל מענה:

– כלום באמת סבור מר זידמן, שביום מן הימים גם הוא על בעלי אחוזה יחשב?

גם על שמו אין כלום.

פרוליטארי!!

– ובכן – סיים לאחר שעה קלה זידמן שיחתו – אתה תתן לי את תעודתך, ואני אסדר את כל הענין. לאבד זמנך לא תצטרך.

– כן, כן, אבל – נזכר פתאום החבר – הלא אני בעוד שבועים נוסע הנגבה. הלא יודע מר, כי מצב בריאותי…

ידע זידמן שאיננו מן הגבורים אשר בארץ.

– בעוד שבועים אני יוצא הנגבה, לקרים.

– ובכן? מה ענין יציאה לקרים ולענין בית־רפואות?

– אבל אני יוצא בעוד שבועים ושם אבלה לערך שני חדשים.

– שמעתי, ואינני מבין מה זה נוגע לענין המדובר.

– הלא שני חדשים לא אהיה פה.

– שמא באמת סבר מר להיות יושב בקבינט שלי ולחתום על הריצפטים שלי? – לא משל ברוחו זידמן. – כל רופאי־השנים פה אין מהם איש שעל שמו הקאבינט שלו!

– חברי, הלא מבין אתה, כי בשובי בעוד שני חדשים אני מוכן לשרתך, אבל כעת אי־אפשר. אני יוצא מכאן בעוד שבועים. בשבילך לכבוד ולאושר יהיה לי ולכל אחד מאתנו להיות בעזרתך.

בשבילך…

האברומה נשארה אברומה, אך הרוטב היה בנוסח חדש!

*

אין ברירה, חשב זיידמאן, צריך לפנות אל הזקנים. פני הדור כך. הצעירים המטריאליסטים… הזקנים, אצלם נשארה עוד לחלוחית האידיאליסמוס, רשמי האטמוספירה ששררה בימי בחרותם.

התחיל מטפס במעלות ביתם של זקנים.

– יקירי – טענה אשת זידמן – נעשה רשימה מכל החובבים המוקירים, המכבדים, המעריצים, המחשיבים והמצנאטים. נרשום מי מהם יוכל לעזרנו בזה ונמחה את אלה שכבר העידו על “ידידותם”.

הלך זידמן בעצת אשתו.

התחיל מצלצל על פתחי הזקנים ועל־פי הרשימה.

קשה היה לעמוד על הדבר, אם מעשי הזקנים בידי הצעירים, או להיפך, אלה אוחזים בדרכיהם של אלה.

אך מדי ערב בערב מחה מן הרשימה שם או שני שמות. איש לא “יכול” לקחת על שמו את המוסד החדש של ד"ר זידמן.

ותמיד היו נימוקים בדבר, ותמיד היו הבטחות, כי בשבילו, כמובן, לולא העכובים והמניעות הללו… מאושרים היו לעשות כל מה שאפשר. וכי אם לא בשבילו, בשביל מי? וכו'.

וזידמן התחיל שוב ברשימה. השמות הלכו והתמעטו. נשארו שנים־שלשה.

– יונתי, הלא טפש שבטפשים אני, asinus asinissimus. מדוע לא נכנסתי עד היום אל שניאורסון? אם לא הוא – מי? אין צורך לפנות אל שום איש אחר. “קוֹלֵיגָה” פי־ארבעה! לא רציתי להטריח אותו, הלא מבינה את. הרי זה אמרתי “קוליגה” ארבע פעמים… וגם אין ברירה.

– הפעם צדקת – נענתה אשתו – אבל יתר הקוליגים שלך יפים, בריות יפות; מבינה אני אם אתה מבקש מהם המלצה שיכניסוך לבית־חולים, הרי לזה בת בוגרת. בת ישראל שהיא בת דוקטור, תנשא, כמובן, לדוקטור. לזה בת שהיא בעצמה גומרת בעוד זמן־מה, או בן שהוא בפאקולטה למדיצינה, והאב הרחמן מצפין בשבילם איזה מקום ומשרה עד עת מצוא, אבל לתת את שמו למשך ארבעה חדשים.

– כלומר, רק שלשה וחצי. הערב אני נכנס לשניאורסון. או שמא נחדל מן השניאורסונים ואכנס אל – – – יֵיבדוֹקִיָּה איואנובנה סַלאמאטינה?

*

עיניו הגדולות והטובות של שניאורסון מישירות נגד זידמן. שמח הזקן מאוד, אורחו סוף־סוף יגאל משעבוד. מדוע לא עשה זאת עד היום? בשביל עסק קטן שכזה די לו באילו אלפים. נא, סכום זה, כמובן, אצלו אין, אבל ימצא. בשביל זידמן ימצא. צריך רק ללחוץ על הסליל המקביל. בשביל זידמן – כל איש יעשה זאת בחפץ לב, מאושר יהיה.

מצא זידמן שעת כושר וספר, כי בנוגע לכסף אין כל עכוב, אלא לפי שעה מעכב דבר קטן, שאין גם כדאי לדבר בענין זה: ירשם בית־הרפואות על שמו של איש זר. אין זו אלא פורמאליות. הלא יודע מר שניאורסון, שגם רופאי־השנים נמצאים במצב דומה לזה. אפשר יודע מר שניאורסון אל מי יפנה בנידון זה? ואולי, אולי יסייע הוא לו, אך למשך שלשה חדשים וחצי.

– בחפץ לב, בעונג מיוחד היה שניאורסון עושה זאת, אלמלא… לולא…

ופזמון ידוע לזידמן, שהיה מצלצל באזניו במשך שבועים התחיל מצלצל בשנוי טֶמבר ובשנוי קול.

– כמובן, לכבוד ולאושר יהיה לרבים לעשות זאת בשביל זידמן. “הבל הבלים” באמת. אך הוא, לצערו… לזידמן יש כמה וכמה מחבבים, מעריצים…

– מכבדים ומעריצים ומצנאטים, – נכנס לתוך דבריו זידמן. ערפל עבר וחלף על פני עיניו.

– אפשר יסייע לו בכל זאת מר שניאורסון: יתן לו המלצה למי שהוא ממכיריו?

– לך המלצה? לך!? לזידמן, פרוֹטֶקציה? – התפלא שניאורסון. – אותו ראשון שתכנס אליו…

– ובכל זאת, – נכנע זידמן, – אדוני מכיר ערכה של פרוטקציה… בכלל… בחיים…

– כלום לי תספר ערכה של פרוטקציה? הריע שניאורסון ועיניו הבריקו במה שהוא של בוז. מי עוד כמוני יודע ערכה של המלצה? אני אספר לך מה זאת פרוטקציה. למשל, רק מאורע זה. שמע והסכת!

כשהייתי צעיר כמוך, לא! אתה יש לך כבר שם, אני אז אך גמרתי את חוק למודי ובאתי לכאן. חרצתי משפט: אכתוב דיסרטאציה, אקבל תואר דוקטור למדיצינה. עברו אילו חדשים ואני עובד. במשך עבודתי נוכחתי, כי יש לי עוד לעבוד לערך שנה, כלומר שמונה חדשים, ובין כך אני פונה לזה, אני מכיר את זה. והנה אני קורא בעתון, ומתבונן אני דרך אגב גם במודעות. והנה מודעה לנגד עיני. מתבקש לאורדינאטור רופא צעיר לבית־חולים פלוני־אלמוני, בתנאי שיהיה כבר דוקטור למדיצינה, ומראה אני מודעה זו לאשתי ואומר אני לה: אילו באה מודעה זו בעוד שמונה חדשים, הלא הייתי גם אני מגיש כתב־בקשה. היודע אתה, אישי, אומרת לי זוגתי, הכנס עתה! כיצד, אני אומר לה, ואיה הדוקטור? אני אך דוקטוראנט, ופה כתוב מפורש: מי שיש בידו תעודת דוקטור. ואשתי בשלה: מה תפסיד אם תכנס? יפטרוך בלא כלום. הכנס. אשתי, כשהיא מחלטת איזה דבר, על דעתה היא עומדת. הכנס והכנס! ושוב הכנס! כדי להפטר מדבריה בורר אני לי גליון נייר וכותב עליו בקשה: “להנהלת בית החולים ה… מאת הדוקטוראנט” וכו'.

נא, פטור! לא! היא באחת. הבקשה מוכנה, לך והכנס בבוקר במקום שנאמר.

בוש אני ונכלם, איך אכנס ושם נאמר בפירוש: דוקטור. והיא בשלה: הכנס.

מאי קסבר מר? בבוקר עמדתי באולם גדול, ועמדתי ככלי מלא בושה וכלימה ובידי כתב־הבקשה. היו אנשים רבים. אלה כבר קדמוני בבואם, ואני עומד בריחוק מהם, מצניע לעמוד ונמלך אני בכליותי: שמא אעקור מכאן את רגלי? הלא חוצפה היא!

והנה בעמדי כך, אני רואה שנכנס אדם לאותו אולם. ונראה לי, שהוא בן־בית פה. וכך הוא הולך ומסתכל בכולנו, הולך וטופף ומסתכל.

הסתכל גם בי ונגש אלי:

– ואתה, צעיר, מה לך פה?

לא הראיתי לו את כתב־בקשתי, אלא מרצה אני לו: היות שקראתי בעתון פלוני־אלמוני שנחוץ פה אורדינאטור, רופא צעיר. אני גמרתי השנה.

– יפה, יפה מאוד! – אומר הוא לי. – ובכן, רוצה אתה לשמש אצלנו. תן לי את כתב־הבקשה, הלא בידך הוא?

ואני מסרב לו ואומר: – דבר אחד מעכב בידי: אני דוקטוראנט ולא דוקטור, ופה רוצים דוקא דוקטור.

– אבל הלא תהיה לדוקטור?

– כן, – אני אומר, – אני כבר דוקטוראנט, ואל נכון שאהיה לדוקטור.

– מתי תהיה? – שאל אותי אותו נכרי.

– בעוד שמונה חדשים, לדעתי.

– יפה, יפה מאוד! הלא אחת היא אם כבר דוקטור אתה או תהיה לדוקטור בעוד שנה. תן לי את כתב־בקשתך.

ועד היום אין אני יודע מי היה האיש. אבל רואה אתה, מר זידמן, אותי קבלו על־פי המלצתו לאורדינאטור, וזה יותר משלשים שנה שאני משמש במשרה זו ואני מחכה כבר “לבואה של אַנָה” על צוארי. טובה עשה אתי לכל ימי חיי, איש שראני בפעם הראשונה לימי חיי. מה אתה סבור, כלום אינני יודע מה ערכה של פרוטקציה?

טרם שהרגיש בזה זידמן היתה כף ידו בגָבהה של לחי שניאורסון ובמרחק “לא הגון” ממנה. עיני שניאורסון קמו, וכאילו קפאו מתוך לטישתו נגד זידמן.

עד רגע הבליג הלה על עצמו והשיב את ידו.

– תמונה קטנה זו, מאין היא למר?

שניאורסון הסב ראשו: – זו? הצייר לוין נתן לי במתנה. אשתו היתה חולה מסוכנה…

תאמר: אני אינני יודע ערכה של פרוטקציה?