דאלית אלכרמל, 7 בנוֹבמבר.

בעת האחרוֹנה התרחש כאן מאוֹרע טיפוסי מאוֹד לאוֹרחם וּרבעם של הדרוּזים ודוֹמני כי ראוּי הוּא שאספרוֹ לפרטיו. לפני כשלוֹשה חוֹדשים הוּזמנתי לטקס האירוּשין של בנוֹ של העשיר באנשי הכפר, שם האיש שיח' צאלח ושם אבי הכלה־היעוּדה הוא קָרָא; אשת קרא היא אחוֹתוֹ של שיח' צאלח. הטקס נערך בביתוֹ של קרא, שהיה בנוּי חוֹמר ועמד בתוֹך חצר. גג הבית היה מקוּמר ורצפתוֹ הייתה עשוּיה בטוֹן גס ונפרשוּ עליה שטיחים וּמחצלות בשביל האוֹרחים, שהתכנסוּ כדי להשתתף בשמחה. הטקס נערך בשעה תשע בערב, בידי הח’טִיבּ הוּא השיח' הרוּחני של העדה. עיקרוֹ של הטקס היה בשילוּב ידי השיח' בידיהם של החתן המיוּעד ושל אבי הכלה – שכן הכלה לא נכחה בטקס – וּבאמירת משפטים אחדים בערבית, שביניהם היוּ כפי שהבחנתי, גם פסוּקים מהקוּראן. סכוּם כסף קטן שוּלם למשפחת הכלה והח’טיב נטל ממנוּ את דמי־הטרחה שלוֹ, הוּגשה תקרוֹבת לנאספים וּבזה תם הטקס.

חתונה מזרחית

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

יחסית היה כל העניין צנוּע למדי ואין להשווֹתוֹ כלל לחגיגת הנישוּאים של זוג אחר, שנערכה זמן־מה אחרי־כן. בחתונה זו נתמשכוּ החגיגות שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת וכל הזמן רקדה הכלה מוּקפת מעגלים של בנוֹת מחוֹללוֹת. היא נשאה עליה את המוֹהר שלה, שרוּבוֹ ככוּלוֹ היה מטבעות־כסף משובצות במין ברדס, שכיסה את ראשה ואת חזה. המחוֹלוֹת לווּ המוּלה גדוֹלה שהקימוּ הגברים. הם הריעוּ ושרו בקוֹלי־קוֹלוֹת, ירו ברובים והדליקו מדורות. ואמנם מקץ שלוֹשת הימים היוּ כל אנשי הכפר, וּביחוּד הכלה, תשוּשים ויגעים עד־מות. לאחר כל אלה הוּרכבה הכלה על גבי סוּס ולוּותה בתהלוּכה חגיגית אל דלתוֹ של כל בית בכפר, ואחריה מזדנבת להקת נשים מצוחוֹת ומוֹחאוֹת כפיים. כל בית היה אמור לתרום סכוּם כסף קטן כמתנת־נישואים לזוּג הצעיר. לבסוֹף הוּבאה הכלה לבית החתן, והוּא חיכה לה שם ובידוֹ גלימה גדוֹלה. ברגע שהגיעה הטיל עליה את הגלימה, עטף אוֹתה וּנשאה פנימה בתרוּעת־ניצחוֹן.

כל זה התרחש, כאמור, בחגיגת הנישוּאים; אך הבה נחזור אל עניין האירוּסין. לפי מנהג הדרוּזים שומה על אבי־החתן לשלם סכוּם של 2000 פיאסטרים (כשבעים וחמישה דולר) בעבוּר בתוֹ, מתוך בוּלמוּס של נדיבות־לב, או מתוך חישוב כלכלי. תחת זאת הציע להיכנס בשוּתפוּת חקלאית עם שיח' צאלח שהיה, כאמוּר, איש עשיר ששוּתפוּת אתוֹ היא עסק מצליח. שיח' צאלח ניאוֹת לכך והעסקה סוּכמה ונחתמה, אך לפתע קמה אשתוֹ של שיח' צאלח, שהייתה אישה תקיפה ודעתנית, והמריצה את בעלה להפר ההסכם. מששמע זאת קרא בערה חמתוֹ עד להשחית. מטבעוֹ הוּא איש מהיר־חימה ביוֹתר, שאינוֹ מסוגל למשוֹל ברוּחוֹ, ולכן גזר בפסקנוּת כי בתוֹ לא תהיה לעוֹלם לבנוֹ של שיח' צאלח. אוּלם טקס אירוּשין הוּא בבחינת התחייבוּת מקוּדשת, שאין שום אדם רשאי לבטלוֹ זוּלת החתן המיוּעד, ואילו הנערה ובני משפחתה חסרי־אונים בעניין זה. קרא זעם כל־כך על המעשה עד שעמד והכריז כי יהרוֹג את בתוֹ במו ידיו וּבלבד שלא תינשא לבנוֹ של אדם שהעליבוֹ כל־כך. זוֹ החלטה מוּזרה ביוֹתר, שכן הדעת נוֹתנת שיבקש פוּרקן לנקמתו בהריגת שיח' צאלח, או בנוֹ. אולם יצריהם העזים של הדרוּזים מוֹצאים להם אפיקים משוּנים למדי והבת עוֹד הוסיפה שמן על מדורת כעסו, משום שלא גינתה כמוֹהוּ את התנהגוּת השיח'.

וכך קם יוֹם אחד והוֹליך אותה אל גיא־ההריגה, כשהוּא רוכב על סוסו, חמוש רוֹבה והנערה המסכנה הוֹלכת לפניו, מתייפחת ומיללת מרוֹת. רבים מבני הכפר ראוּ אוֹתם וידעוּ היטב מה הוּא אוֹמר לעשוֹת, אך נמנעוּ מהתערב בדבר. הוא בחר להרוֹג את בתוֹ לרגלי גבעה, שביתי עומד עליה וקבע לכך את השעה השמינית בערב. אותו זמן עבד בביתי משרת דרוּזי שהיה עמי יוֹתר משנה. זה היה גבר חסון ושרירי, ספוֹרטאי מצוּין ואמיץ־לב מאין כמוֹהוּ, ועל כל אלה היה גם שאר־בשרוֹ של קרא. בדרך מקרה עבר שם שעה שהאב הוֹליך את בתוֹ בדרכה האחרונה ומאחר שהכיר היטב את קרוֹבוֹ הרתחן האמין כי הלה מתכון באמת לרצוֹח את בתוֹ, שם נפשוֹ בכפוֹ והציל את הנערה. קרא, שזממוֹ הוּפר התמלא זעם איוֹם ונוֹרא. הוּא שב לביתו ומצא שם את אשתוֹ ממררת בבכי וזועקת חמס. אף־על־פי שחי עמה בטוב שנים רבות העלה הדבר את חמתוֹ עוֹד יוֹתר והוּא האשימה שהיא אוֹהדת את משפחת אחיה. מתוך בוּלמוּס של חרוֹן עמד ואמר את המלים הנוֹראוֹת, שלפי מנהג הדרוזים משמען הכרזת־גט.

למרבה הצער מקוּבל בהלכוֹת־גירושין אצל הדרוּזים כי את הנעשה אין להשיב, ואם אמר הבעל את המשפט המצוה על אשתוֹ לשוּב לבית הוֹריה, אין הוּא יכוֹל לחזוֹר בוֹ. לא זוֹ בלבד שאינוֹ יכוֹל להשיבה אליו, אלא שאסוּר עליו גם לדבר עמה. אם יראה אוֹתה בקצה הרחוֹב עליו להפוֹך פניו ולהתרחק משם, כדי להימנע מפגישה עמה. לכן עלוּל אדם בשעת רתחה להשבית את אוֹשרוֹ לעוֹלם, אמנם כן היה הדבר עם קרא. כל העניין אירע לפני יוֹמיים ומאז הוּא שרוּי במצוּקה איוּמה. הוּא אמר כי אילוּ הרג את בתוֹ לא היה מצטער כל כך; אין ספק עמוֹ שלא היה מחטיא אותה ביריה ואילוּ הייתה נישׂאת לבנוֹ של שיח' צאלח ממילא הייתה חשוּבה כמתה לגביו. הגירוּשין מאשתו שאהבה אוֹתוֹ ושרתה אוֹתוֹ בנאמנוּת שנים רבוֹת כל־כך – זוֹ אבדה שאינה חוֹזרת ואינה משתכחת.

כשסוּפר לי על יחסוֹ הנתעב אל בתו ועל הכרזתוֹ כי מוּכן הוּא להרגה ללא שמץ של נקיפת־לב, הצטערתי שלא הנחתי לוֹ למוּת לפני שבוּעוֹת אחדים, כשעלוּקה נתקעה בגרוֹנוֹ. אז שלח להוֹדיע לי כי המות מרחף על ראשוֹ ואני מיהרתי אליו בחברת רוֹפא שהתארח אצלי. כשהגענוּ שמה מצאנוּ אוֹתוֹ גוֹסס כמעט בגלל עלוּקה שהשתכנה במעמקי גרוֹנוֹ יותר משישה־עשׂר יוֹם. מעיינוֹת המים בסביבה שרצוּ עלוּקוֹת ומקרים כאלה קרוּ לרוֹב בין תוֹשבי הכפרים. השנה קרוּ חמישה מקרים, אך לא היה בהם חמוּר כמקרהוּ של קרא. כל הנסיוֹנוֹת לסלק את העלוּקה בעזרת מלח עלוּ בתוֹהוּ. לפיכך ביקש הרוֹפא שיביאוּ לוֹ עלוּקוֹת אחדוֹת כדי שינסה לגלוֹת אילוּ אמצעים אחרים עשוּיים להשפיע עליהן. אשתוֹ ובתוֹ של קרא, שהיוּ אוּמללוֹת מאוֹד למראה סבלוֹ, נשלחוּ אל המעיין המרוּחק כשלוֹשה מילין מהכפר כדי להביא לוֹ עלוּקוֹת. מסירוּתן הגדוֹלה ומאמציהן הרבים לעזוֹר לוֹ בשעת מצוּקתוֹ בודאי שלא היוּ ראויים ליחס המביש שנהג בהן בעניין האירושין. כאן ראוּי לציין כי בליעת כמוּיוֹת גדוֹלוֹת של טרפנטין הצליחה לפטוֹר אוֹתוֹ מן העלוּקה. אין ספק כי אילוּלא חוּסלה העלוּקה תוֹך יוֹמיים, כי אז הייתה היא מחסלת את קרא.

הדרוּזים נחפזים להעיז ולנקוֹט דרכי אלימוּת משוּם שיודעים הם תמיד שהדרך פתוּחה לפניהם להימלט מעוֹנשוֹ של החוֹק. ברגע שדרוּזי עוֹשה מעשה פשע הוא קם ונמלט אל החוֹרן, שכן על נקלה יכול הוא להגיע שם תוך ארבעים־ושמונה שעות ומיד הוּא מוצא מקלט בין בני עדתוֹ בג’בל דרוּז, הרחק מהישג ידם של השלטונות התוּרכים.

בינתיים הוחלט לכנס אסיפה גדולה של זקני הכפר, כדי לבחוֹן אם אפשר ליישב את הסכסוך בין שיח' צאלח לבין קרא. הדרוּזים משתמשים בחִילְוָה (בית־התפילה) שלהם כדי לדוּן בבעיוֹת שהן מעניינו של הכפר כולו. לדוגמה, אילו ביקשתי לקנות שטח־אדמה שהוא בבעלותם של אחדים מתושבי הכפר, היו מכנסים ישיבה סודית בחלוה, כדי לטכס עצה כיצד לרמות אותי. כל המתרחש באסיפות אלו נחשב סודי בהחלט והמיעוט עשוי לקבל עליו את דעת הרוב ולפעול לפיה. בכך הם מפגינים אחדות־דעות נפלאה בכל משא־ומתן עם זרים, אף־על־פי שבינם לבין עצמם הם מתוכחים ומתקוטטים; לעיתים קרובות מסתיימות האסיפות בחלוה בסכסוכים קשים ובשפיכות־דמים. ככל הנראה גם הפעם יסתיים הדבר באלימות, שכן קרא הודיע ברבים שאם תהיה החלטת האסיפה נוגדת את רצונו הוא ימנע את ביצועה בכוח הזרוע – במילים אחרות, הוא ירצח את בתו, או את חתנה לעתיד.

רבות הרהרתי כדי להגיע לכלל דעה כיצד אוכל להתערב ולמנוע אסון כזה, והנה מגיע אל ביתי קרא בכבודו ובעצמו. מטרת ביקורו הייתה, כרגיל, ללווֹת ממני סכום כסף. אמרתי לו כי בשום פנים לא אוכל להלוות כסף לאדם שעומד למעשה לרצוח את בתו ואחרי־כן גירש את אשתו ללא סיבה של ממש. הוא השיב שהשד נכנס בו שעה שעשה מה שעשה ולפיכך לא ידע כלל מה הוא עושה. אמרתי לו כי אם אלוה כסף לאדם שהשד שוכן בו, הרי זה כאילו אני מלוה כסף לשד עצמו, וכזאת אינני מוכן לעשות. הוא הבטיח לי שהשד כבר יצא ממנו כליל ואין שום חשש שיחזור. אמרתי לו כי זקוק אני להוכחה בעניין זה וכי יוכל להוכיח זאת על־ידי הבטחה ברורה, שירשה לבתו להתחתן עם בחיר לבה. הוא השיב כי העניין נתון בידיו של אללה. “אם כן”, אמרתי, “אני מניח כי תסכים לקבל עליך את החלטת אנשי הכפר, כאילו זו החלטתו של אללה”.

“כן”, השיב, “אם יחליטו גם ששיח' צאלח ישלם לי חמישים לירוֹת תוּרכיוֹת בעבוּר בתי”.

“אם־כן, אני מצטער מאוד”, אמרתי לו, “מפני שאללה החליט ברגע זה שלא אלוה לך את הכסף שאתה מבקש, וכל החלטה בעניין זה תלויה מהיום והלאה במידה שתרשה לשד להשתלט עליך, בניגוד לרצונו של אללה”.

בכך קם ויצא, אך אני ראיתי בהתנהגותו המתונה שמץ תקוה כי אפשר יהיה להגיע לידי הסדר על־ידי שימוש נבון באמצעים כספיים. אכן עוצמתו של הכסף בפיתרון בעיות מוסריות משקפת תמונה לא מעודדת ביותר של טבע האדם, אפילו בכפר דרוזי פרימיטיבי.

לאמיתו של דבר קרא הוא אדם מעולה מבחינות רבות ובודאי שהוא עדיף על יריבו שיח' צאלח. עלי לטפל גם בשיח', שהתנהג באורח מחפיר בהפירו הסכם שנחתם, ללא כל סיבה סבירה. אולם בזכות מעמדי בכפר ושליטתי בעניינים כספיים נתונים התושבים למרוּתי במידה מסוימת, ויש בכוחי להשפיע גם על החלטות המתקבלות בחלוה.

לרוע המזל נאלץ אני להשאיר הוראות לטיפול בעניין עדין זה, שכן ימי שהוּתי בארץ־ישראל הולכים וקרבים אל קצם. בזאת גם מסתיימוֹת רשימוֹתי על החויוֹת בארץ זו, שעל־אף חסרונותיה הרבים יש בה, לדעתי, יתרונות רבים שלא מצאתי כמותם בשום ארץ שהגורל הטילני בה.

רועה דרוזי

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.