חיפה, 3 בנוֹבמבר.

בעוֹדי שוֹהה בשכם הגיעה אלי ידיעה על פסל עתיק שנתגלה בחצרוֹ של איש שחפר יסוֹדוֹת לבית. לקחתי לי מוֹרה־דרך ושׂמתי פעמי אל מעוֹנוֹ של האיש. לפי מראה הבית, שעמד בחצר גדוֹלה, ניכר שהאיש אמיד למדי. באתי אל שער־הכניסה ונקשתי בוֹ, אך לא נעניתי. לאחר שהלמתי בשער שעה ארוּכה, נשמע מבפנים קוֹל שוֹאל מי אני וּמה מבוּקשי. לאחר שהשבתי על־כך בצעקה, נאמר לי בפסקנוּת יתרה להסתלק משם. אחרי־כן נשׂתרר שקט. מאחד שהשמוּעה ששמעתי על המשׂכית העתיקה עוֹררה את סקרנוּתי, וּלאחר שנתוסף לה העלבוֹן על היחס שזכיתי לוֹ, גברה תשוּקתי לראוֹת את הפסל. על אף אוֹרך־רוּחי ונימוּסי הטוֹבים, תפסתי אבן וציויתי את מוֹרה־הדרך ליטוֹל אבן, ויחד הלמנוּ בשער עד שרעם החבטוֹת הדהד בכל השכוּנה. לאחר שעה קלה חזר ונשמע הקוֹל מבפנים: “מדוע אינך מסתלק מכאן? לא אפתח את השער!”

“אינני הוֹלך מכאן, ואם לא תפתח אשבור את הדלת”, החזרתי לו.

“אבל אני מפקד המשטרה”.

“לא אכפת לי מי אתה; פתח את הדלת”, אמרתי והטלתי עוֹד אבן אחת בשער.

נשׂתררה דממה כרגע ואחר־כך עוד רגע, וּלבסוף נשמע קוֹל מתוּן יוֹתר:

“המתן רגע. מיד אפתח לך”. ואמנם הדלת נפתחה, וּלעיני נתגלוּ חצר ריקה וּדמוֹתוֹ של בחוּר צעיר. “אבי כעס מאוֹד, מפני שהפרעתם אוֹתוֹ בשעה מוּקדמת כל־כך”, אמר כמתנצל, ואוֹתוֹ רגע השגחתי בכמה וכמה סימנים המעידים על הסתלקוּתהּ הנחפזת של אחת מבנוֹת המין היפה.

עתה, משכבר עמדוּ רגלי בחצר ועיני חזוּ בכוֹתרת־עמוּד מגוּלפת להפליא, יכוֹלתי להרשוֹת לעצמי לנהוֹג דרך־ארץ. הפרזתי בגלגוּל בקשוֹת סליחה והתנצלוּת והבטחתי כי לא אפריע שלותוֹ של שוּם אדם, אם רק יינתן לי להתבוֹנן בעתיקוֹת. אך כנראה צפוּי הייתי לעוֹד אכזבה אחת, שכן הצעיר החביב הוֹדיע לי כי כוֹתרת זו היא כל מה שנוֹתר מן העתיקוֹת, שכן כל האחרוֹת נשלחוּ למוזיאון בקוֹנסטנטינופל. למרבה־המזל עוֹשׂים דברי־עתיקות את דרכם לאט בארץ זוֹ, וּבייחוּד כשהם גדוֹלי־מידה. לפיכך הייתה לי הזדמנוּת לראוֹתם לפני שיצאוּ מחיפה, ואף רשמתי וציירתי אוֹתם בפירוּט רב.

העניין הרב בעתיקוֹת אלה, שבלי ספק הן מהתקוּפה היונית־רומית, נובע מן העוּבדה שייתכן כי היוּ חלק ממקדש אלילי גדוֹל שתמוּנתוֹ חרוּתה על המטבעוֹת המלכוּתיוֹת של האקרופוליס. רוֹב הדמוּיוֹת המעטרוֹת אוֹתן הן דמוּיוֹת מן המיתוֹלוֹגיה היונית. מכאן אנוּ למדים כי באוֹתם ימים הייתה, כפי־הנראה, בשוֹמרוֹן אוּכלוּסייה גדוֹלה שלא הייתה שוֹמרוֹנית לפי דתהּ.

אין כמעט ספק שחפירה מקיפה יוֹתר באוֹתה חצר הייתה מעלה ממצאים רבי־ערך, וכי ביתוֹ של אוֹתוֹ ערבי רגזן עוֹמד באתר מעניין ביוֹתר. רשמתי בקפידה את מקוֹמוֹ, בתקוה כי ביוֹם מן הימים ירשוּ לי התנאים לבוֹא ולחקוֹר היטב את הגן המוּקף כיוֹם חוֹמה גבוֹהה. לא יהיה צוֹרך אלא במלאכת חפירה קצרה כדי לקבוֹע אם אמנם זהוּ האתר של המקדש המהוֹלל ואם לאו.

חורבות שומרון

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

אחרי־כן יצאתי משכם כדי לבקר בין חוֹמוֹתיה של העיר העתיקה שוֹמרוֹן, שהייתה הבירה הפוֹליטית הקדוּמה של חבל־ארץ זה. היא מרוּחקת משכם כחמישה מילין וּמתנוֹססת במרוֹמי הר השוֹלט היטב על כל הסביבה, ואין ספק כי מבחינת המקוֹם מוּצלחת מאוֹד. יפי־הנוֹף הנשקף ממנהּ על־פני הסביבה אין כמוֹתוֹ לתפארת. בתחילה בדקנוּ את שׂרידי הכנסייה הצלבנית של יוֹחנן המטביל, שהייתה כפי־הנראה בניין נהדר בשעתהּ. רק הקירות נוֹתרוּ עוֹמדים שם היוֹם. המסוֹרת מספרת כי ראשוֹ של יוֹחנן המטביל נערף בכוּך תת־קרקעי, שכיוֹם הוּא מקוּדש בעיני האיכרים המוּסלמים של הסביבה. אך החורבוֹת המעניינוֹת ביוֹתר הן שׂדרת העמוּדים של הורדוס, שממערב לכפר של ימינוּ. ככל־הנראה התמשכה שׂדרת־עמוּדים זוֹ סביב ההר כוּלוֹ, על־פני מרפסת שטוּחה שבמרכזהּ מתנשׂאת כיפה מעוּגלת. על כיפה זוֹ עמד, כפי־הנראה המקדש שהוּקם לכבוֹד אוגוסטוס, וּלדברי יוספוס עמד באמצע העיר. השׂרידים המוּסלמים ביוֹתר נמצאים בדרוֹם, מקוֹם שם עדיין עוֹמדים כשמוֹנים עמוּדים, שרוּבם עשׂוּיים אבן אחת. רוֹחבוֹ של הסטיו היה כשישים רגל, גוֹבהם של העמוּדים כשש־עשׂרה רגל, והרוַח בין עמוּד לעמוּד שש רגליים. שׂדרה זוֹ הייתה, כפי־הנראה, מרשימה בגוֹדלהּ וּביוֹפיהּ. היא התמשכה לאוֹרך כאלפיים ירד, כלוֹמר כמיל ורבע. יוספוס טוֹען שאוֹרכהּ כמעט שני מילין, אך זוֹהי הגזמה. יש עוֹד רחוֹב של עמוּדים למרגלוֹת ההר, המתמשך באלכסוֹן לצדי השׂדרה העליונה. נכנסים אליו דרך שער שמשני צדיו עמדוּ שני מגדלים עגוּלים וּשׂרידיהם בוֹלטים היטב. מבחינת עתיקוּת־היוֹמין אין להשווֹת את שוֹמרוֹן אל שכם. תקוּפת פריחתהּ של שוֹמרוֹן חלה, כפי־הנראה, בימי שלטוֹנוֹ של הורדוס, ימים שהצטיינוּ בתפארת והדר ארכיטקטוֹניים שכמוֹתם לא ידעה ארץ־ישׂראל מעוֹלם.

רחוב העמודים בשומרון

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880 Vol. 2.

אם במקוֹם ללכת בדרך הרגילה משוֹמרוֹן נטפס מהכפר הגדול בֻרְקָא אל מרוֹמי הר תלוּל, יתגלה לעינינוּ לפתע נוֹף נהדר שגם ישמש פיצוּי על העלייה הקשה וגם יהיה בוֹ משוּם קיצוּר דרך. מכאן נשקף אלינוּ עמק פוֹרה מכוּסה חוּרשוֹת־זיתים וכפרים, וּבמרחקים יתגלה לעינינו קטע משפלת־החוֹף ליד קיסריה. ממרוֹמי ההר אנוּ גוֹלשים אל בוּסתני הכפר אל־פַנְדַקוּמִיֶה, שיש בוֹ מערה קדוֹשה הראוּיה לביקוּר. במערה שני כוּכים שלפניהם ניצב גוּש־אבן דמוּי־מזבח, וייתכן כי אלה היוּ בעבר חלק מכנסייה קדוּמה חצוּבה בסלע. קרוֹב מאוֹד לכפר זה עוֹמד הכפר ג’בע, שרציתי מאוֹד לבקר בוֹ, שכן השיח' שלוֹ הזמינני לבקר בביתוֹ מכבר. שיח' זה הוּא אחד העשירים והאדירים שבשיח’ים של ארץ־ישראל, וּפעם־פעמיים בא לבקרני בביתי בחיפה. הוּא מראשי משפחת גֵ’רָאר הגדוֹלה, שבימים עברוּ שלטה בכל האזוֹר, התקוֹממה נגד הממשלה התוּרכית והטילה מסים כבדים וּמכסוֹת־חמס על איכרי האזוֹר. יחד־עם־זאת עמדה בריב תמידי עם שתי משפחוֹת יריבוֹת, ששלטוּ ביד רמה באזוֹרים אחרים של הארץ. כל “מערכת השלטוֹן” הזאת התמוֹטטה לחלוּטין בתקוּפת הכיבוּש המצרי, בימים שאיברהים פחה שלט בארץ. משהוּחזרה הארץ בידי הממשלה התוּרכית, בזכוּת התערבותהּ של בריטניה, הצליחה הממשלה התוּרכית למנוֹע את התארגנוּתה מחדש של “מערכת־השלטוֹן” הזאת, אלא שנאלצה לעשׂוֹת זאת בכוֹח הזרוֹע. רבים מהשיח’ים הכפריים יַראוּ לך חוֹרים גדוֹלים בקירוֹת בתיהם, שנגרמוּ על־ידי כדוּרים של תוֹתחי התוּרכים. אט־אט הוֹלכים השיח’ים האלה וּמקבלים עליהם את עוֹל השפעת התרבוּת והקדמה, וּמאחר שאינם יכוֹלים עוֹד להתחרוֹת בפקידי הממשלה בתחוּם הגזל והעוֹשק של האיכרים, הרי הם הוֹלכים וּמתיידדים עם בני דלת־העם, אם כדי להתחלק עמם בתנוּבת השׂדה, ואם כדי לזכוֹת בעזרתם בפיתוּח מפעלי החקלאוּת שלהם, וּבכך להקשוֹת על הממשלה לעשוֹק אוֹתם עצמם.

סמוּך מאוֹד לכפר משׂתרע עמק המכוּנה בשם “העמק המוּצף”,¹ משוּם שרוֹב ימוֹת השנה רוּבוֹ־ככוּלוֹ ביצה אחת גדוֹלה ואי־אפשר לעבד את אדמתוֹ. אילוּ אפשר היה לנקז את מימיו, היה הדבר מוֹסיף אלפי אקרים של אדמה חקלאית טוֹבה לכפר. לפני זמן לא־רב באוּ אלי אנשים להתייעץ עמי בדבר האפשרוּת לנקז את מימיו וליבש את ביצוֹתיו, ואני גם שלחתי מהנדס כדי להעריך את ההוֹצאה הכרוכה בדבר. אף־על־פי שהסכוּם שנקב היה קטן למדי, נבהלוּ בעלי־ההוֹן וטענוּ כי לא יוכלו לשׂאת בכך. אך עצם העוּבדה שעלה בדעתם רעיוֹן ללכת בדרך זוֹ משמש עדוּת להתפתחוּת גדוֹלה בדרך חשיבתם של אנשים אלה, אשר עד היוֹם הקדישוּ יוֹתר מחשבה להרקת כיסי שכניהם מאשר להרקת מי הביצוֹת.

אף־על־פי שהייתה צפוּיה לי חויה מעניינת של אירוּח בבית־האחוּזה הגדול של השיח' האדיר, הגעתי למסקנה כי אם אתעכב בג’בע עלוּל אני לאבד יוֹם שלם וּלפיכך המשכתי בדרכי. כדי שלא ייודע לשיח' כמה קרוֹב הייתי למעוֹנוֹ המכניס אוֹרחים, הקפדתי לעשׂוֹת דרכי בשבילים צדדיים, במקוֹם לעלוֹת על הדרך הראשית לג’נין – היא עין־גנים הקדומה. מג’נין הגעתי במסע של יום אחד, דרך עמק־יזרעאל, לביתי בחיפה.