כאשר חזרו חסיה ולוי ישראלי מהצגה ראשונה בקולנוע מצאו על סף הדלת פתק מודפס במכונת־הכפלה וכתוב בעט. נאמר בו שעל מר לוי ישראלי להתייצב למחרת, בשמונה שעות בבוקר, בחדר מס' 4, במטה הנפה הצפונית, אצל הסמל פייגלזון. לצורך, נכתב בעט, “מסירת הודעה חשובה לפני הגשת משפט”.
מה זה יכול להיות? שאלה חסיה, לאחר שצנחה לתוך הכורסה.
אין לי כל מושג, אמר לוי בעודו מהפך את הפתק בין אצבעותיו.
בכל אופן, מה זה יכול להיות? שאלה חסיה בנימה עוינת ועיניה קדחו לתת־ההכרה שבנפש בעלה.
אין לי כל מושג, אמר לוי בהרמת קול של מצטדק שאינו חף מפשע.
בחדר נשמעה הלמות לב.
אתה חושב שזה יכול להיות בענין המקרר? שאלה חסיה.
איזה מקרר? שאל לוי. הדפיקות עברו לתופי־אזניו והכבידוּ על שמיעתוֹ.
המקרר החשמלי, אמרה חסיה בקוֹל צונן. המקרר החשמלי מתוצרת “אמקור,” שקיבלנו מתנה מהדוד…
איזה דוד? שאל לוי, צולל בהרהוריו.
איזה דוד? הדוד שלא היה ולא נברא. הרי לך, עכשיו תפשו אותנו.
שטויות, אמר לוי, וצנח אף הוא לתוך כורסה. זה לבטח לא בענין המקרר.
אמרתי לך אז, אמרה חסיה בתוכחה, אמרתי לך אז.
מה אמרת לי אז? שאל לוי.
אמרתי לך שכל הענין עם המקרר לא כדאי. לבי אמר לי שאסור לנו. אמרתי לך ולא שמעת.
אבל זה לא בענין המקרר, אמר לוי.
מדוע זה לא בענין המקרר? שאלה חסיה.
ענין המקרר – ואני בטוח שענין זה לא יעלה לעולם – שייך למשטרה הכלכלית. כאן אני מוזמן למשטרה הפלילית.
חסיה חטפה את הפתק מידיו וקראה אותו פעמים אחדות בקול ובשים לב. מי זה פייגלזון? שאלה.
זה בדיוק מה שאני משתדל לדעת, אמר לוי.
אולי תשאל את אברשה?
אם אשאל את אברשה הוא ירצה לדעת למה אני שואל. כל מה שאני צריך זה שאברשה יידע שמזמינים אותי למשטרה. הוא יגיד, הו, גם אותך, לוי. מחר כל המשרד יידע את זה. מחרתיים ידעו את זה במפלגה. את יודעת כמה רגישים הם החברים לדברים שבפלילים בעת האחרונה. תוך יום־יומיים הענין יועלה לפני המוסד לביקורת. שעה קלה אחרי־כן יוודע הדבר לעתונות. לשאול את אברשה זה שגעון.
אמרתי לך אז שלא כדאי לקנות את המקרר החשמלי. הנה לך – עכשיו יבררו וימצאו שאין לך דוד. ימצאו שאין לך שארי־בשר בעולם הגדול. יגלו שלא היתה זו מתנה כלל וכלל, אלא תשלום בלירות שראליות לפי השער השחור. לוי, אתה מוכרח לעשות משהו…
מה לעשות? שאל לוי. אמרתי לך שאברשה לא בא בחשבון.
אתה מוכרח לעשות משהו לפני שמונה בבוקר. לפני שהסמל פייגלזון ישים את ידיו עליך ויחקור אותך. עכשיו גם לא נרתעים מלהפקיר את החברים לבית משפט.
כן, אמר לוי. יעשו אותי שעיר לעזאזל ויעמידו אותי לפני הכס.
אמרתי לך אז שלא כדאי לקנות את המקרר, לי לא היה איכפת לקנות מקרר חשמלי משומש…
אבל זה לא בענין המקרר, חסיה, זה לא בענין המקרר.
באיזה ענין זה?
אינני יודע, אמר לוי ותפש את ראשו בשתי ידיו. מנוסח ההודעה אני מבין שכבר גמרו אומר להעמיד אותי למשפט. ייתכן שמזה זמן רב טמון הפח לרגלי. אם אפנה לאברשה – ויתכן שהוא עצמו משתתף במארב – אלכד כמו צפור. החברים שמחים עתה לנפילה של חבר.
מה ההבדל בין המשטרה הכלכלית והמשטרה הפלילית, שאלה חסיה וקולה צרוד.
הכלכלית עוסקת בעבירות על חוקי המטבע, בעיקר. הפלילית עוסקת בעבירות נגד החוק הפלילי, מכות, רצח, גניבות, מעילות…
הכית מישהו?
לא.
רצחת?
לא.
מתנהלת עתה חקירה בענין רצח שושנה ברנהולץ, אמרה חסיה בחשד.
לא רצחתי אותה, אמר לוי.
גנבת?
איזה מין שאלות את שואלת.
תחשוב היטב על כל מה שעשית לאחרונה.
זה מה שאני משתדל לעשות. אבל איני יכול להעלות במוחי דבר שיש לו קשר לפלילים.
אולי זה בענין החבילות, שאתה מביא הביתה? שאלה חסיה.
אני אגיד לך את האמת. בזמן האחרון אני עצמי כבר איני יודע למה קוראים גניבה ולמה לא.
אתה חושב שזה בענין החבילות הקטנות? שאלה חסיה.
אני חושב שלא. אחרי הכל המוסד חייב לי משהו אחרי עשרים שנות עבודה. אבל יתכן שמישהו הלשין. יתכן שהמשטרה לא הבינה שהחבילות הקטנות אינן גניבה. אלא הענקות קטנות.
אם זה כך, קרא מחר את אברשה והוא יבהיר למשטרה…
שטויות. אסור לי לפנות בענין זה אל אברשה. גם איני חושב אחרי־הכל שזה בענין החבילות הקטנות. שהרי לפני הגשת משפט נגדי היו חוקרים אותי. כאן בהודעה נאמר, מסירת הודעה לפני הגשת משפט, כלומר שלב החקירות נגמר. בלי שיערכו חיפוש בבית וימצאו משהו מהחבילות הקטנות לא יוכלו להגיש משפט.
אולי זה בענין החבילות הגדולות? שאלה חסיה כולה רועדת.
בטח שלא, אמר לוי ברוגזה רבה. לפתע הרעים בקולו: בכלל את מדברת בקול רם. ייתכן שמאזינים. דברי בלחש!
טוב, לחשה חסיה. אז אל תצעק אתה!
בכלל, אמר לוי. החבילות הקטנטנות והחבילות הגדולות אינן בגדר של גניבה. כל חבילה נרשמת בשעת מסירתה. זה ענין חוקי ורשמי לחלוטין.
אבל אחרים אינם מקבלים חבילות קטנות וחבילות גדולות, אמרה חסיה.
אחרים אינם עובדים במוסד עשרים שנה כמוני…
אני יודעת! קראה חסיה.
מה? דבר בלחש!
זה בענין הנסיעה שלנו לחוץ־לארץ!
שטויות, ענה לוי. גם זה שייך למשטרה הכלכלית והם חוקרים ארוכות לפני הגשת משפט. אני מוזמן למשטרה הפלילית והמשפט נגדי כבר הוכן, בלי שנחקרתי.
אז מה זה יכול להיות? שאלה חסיה.
ראשי מתפוצץ! אמר לוי.
מס הכנסה! זהו זה!
מה פתאום מס הכנסה?
לא הצהרת על ההכנסות שלך מחברת רמון. אמרתי לך אז….
חברת רמון היא חברה חקלאית. יש פקידי מוסדות רבים חברים בחברות מעין אלה.
כן, ענתה חסיה. אבל לא הצהרת על ההכנסות שלך מרמון!
גם זה אינו ענינה של המשטרה הפלילית, חסיה.
אמרתי לך אז…
הכל אמרת לי אז, אמר לוי.
מעלת?
זה מה שאני משתדל לברר עכשיו במוחי, אמר לוי. מעלתי או לא?
חשוב על כך. התאמץ להיזכר!
פשוט אינו יודע למה הם קוראים מעילה ולמה לא. המושגים התבלבלו לגמרי בשנה האחרונה. כיום קוראים מעילות לכל מיני דברים שלא הייתי מעלה על דעתי לפני שנה ולפני שנתיים שהם משהו מחוץ לשורה.
למשל, זה שקיבלת את המכונית מצוויק, זו מעילה?
קיבלתי אותה במתנה. זו לא מעילה. לא לקחתי כלום מהמוסד.
אבל צוויק מקבל ממך עבודות.
נו, אז מה?
אולי זו מעילה?
השד יודע. היום הם יכולים לקרוא גם לדבר כזה מעילה. ראשי מתפוצץ.
שטויות, קראה חסיה. אתה לא מועל. אתה אדם ישר. אני בטוחה שכל הענין הזה בטעות יסודו. יתכן גם שמישהו חמד לצון.
יתכן. יתכן שלא. אני חושב… אני חושב ש…
אתה חושב שמה?
אולי זה בענין ההוא.
ההוא? נבהלה חסיה ופניה החווירו. מישהו יודע על הענין ההוא?
אני חושב שלא. אבל אולי.
אל אלהים! אני אמות מבושה! אני אמות מבושה!
מה לעשות?
אתה מוכרח לדבר עם אברשה. יהיה מה שיהיה!
זה טירוף הדעת לדבר על כך עם אברשה. טירוף הדעת. ראשי מתפוצץ!
אילו ידענו מי זה הסמל פייגלזון, אול מישהו מכיר אותו שמכיר אותנו. שיוכל להגיד לו שאנחנו אנשים ישרים, שלא עשינו שום דבר רע, שלא לקחנו מה שלא הגיע לנו.
יש לי רעיון, אמר לוי. אני חולה. תגשי את מחר אל הסמל פייגלזון. תגידי לו שאני חולה ושאת באת במקומי. בהזדמנות זו תבררי מה הענין.
כל הלילה צייצו ציפורים בראשם של לוי וחסיה.
בשמונה ורבע בבוקר שמעה חסיה ישראלי מפי הסמל פייגלזון את פשר ההזמנה. “מכוניתו של בעלך נמצאה חונה במוקם שהחניה אסורה – ברחוב ראשי. עלי לדעת אם אתם בוֹחרים בקנס, או משפט. נוהג שגרתי.”
פייגלזון לא הבין מדוע נשקה לוֹ חסיה במצחוֹ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.