זה היה בימי האבטלה הגדולה. לא היו עבודות. כולן נגמרו לפני חדשיים. די. טיאטאו את כל הכבישים וכיבדו את כל המדרכות. נטעו את כל העצים ועישבו את כל הבאנקטים. סיידו את כל הגדרות של הגנים הציבוריים וניקו מאבק וצחצחו את כל שלטי התיירות, מדן ועד אילת.

חדלתי ללכת למשרדי המפלגות. הפתקים “נא לסדר את המוכ”ז בעבודה, פיניק." לא היה שווים יותר מהנייר שעליו נכתבו. אפילו המפלגות קצרה ידן להושיעני. חשבתי, מדינת ישראל מתמוטטת. הייתי כה מדוכא, לולא בא אלי שמעון הייתי, אני לא יודע מה הייתי עושה.

אבל שמעון, החבר שלי, בא ואמר, אתה רוצה ג’וֹב?

אמרתי, שמעון, בחיי שאתה משוגע.

אמר, צארוויל, זה ברצינות זה.

אמרתי, אם זה ברצינות אז אתה בובה.

אמר, נלך.

אמרתי, בראוו.

נישקתי את האשה ואת הילדים והלכתי.

בדרך שאלתי את שמעון, מה הג’וב, שמעון?

אמר, אני לא יודע בדיוק. אבל אתה צריך להיות הרוצח.

עמדתי במקום.

אמרתי, שמעון, אתה יודע שבשבילך אני נותן הכל, אפילו את שן הזהב שלי. אבל אם אתה רוצה שאני אהיה הרוצח אז אני קודם רוצה להתנצר.

אמר, לא ברצינות?

אמרתי, כן, ברצינות.

בעין שלו חלפה קריצה, כמו שמש על פניה מים. תפש לי בשרוול והכה לי על הכתף. אמר, צארוויל, רוצח בצחוק. כמו בתיאטרון.

אמרתי, כמו בתיאטרון? זה דבר אחר.

קיבל אותנו המנהל של שמעון, חרפק.

חרפק אמר, זהו זה?

שמעון אמר, זה צארוויל. תכירו.

חרפק אמר, בסדר. לך רחץ עכשיו את המכונית.

לקח אותי לחדר. בו ישבו אנשים. חרפק אמר להם, זה צארוויל, זה בלומנפלד, זה חזקיה, זה לחמן. הצביע על כל אחד ואחד.

אמרתי, בראוו.

חרפק אמר, שב.

עתונאי אחד מאמריקה בא לכתוב על ישראל. בעיקר רוצה לראות רוצחים יהודים בישראל. לראות אם דומים לרוצחים יהודים באמריקה. הלכו קודם למשטרה, בלעדיו. שאלו אם יש רוצחים שאפשר להפגיש אותם עם עתונות־חוץ בלי פאנצ’רים. אמרה המשטרה, אין בכלל רוצחים מקצועיים בישראל. אבל יש פורצים טובים. אמרו למשטרה, פורצים זה לא מעניין, בכלל. אמרה המשטרה, מצטערת מאד אבל רוצחים אין. אמרו למשטרה, אם אין אז אין. אבל אי אפשר היה להיפטר מהמשטרה. היא רצתה שהעתונאי האמריקאי יפגוש את הפורצים. אמרה, הפורצים שלנו יוצאים מן הכלל, נסו ותווכחו. אמרו לה, פורצים זה לא מעניין. אמרה המשטרה, אל תחשבו שאנחנו לא יודעים שיש בלבכם הפליה נגד המשטרה. אף פעם לא מפגישים אותנו עם עתונות־חוץ וגם לא את הקליינטים שלנו. בכל העולם יודעים על הנגב, על צינור המים ועל מכון וויצמן למדע, אבל על המשטרה ועל הפורצים כאן בכלל לא יודעים. בכלל. ריחמו על המשטרה ואמרו, נו, טוב, שלחו כבר איזה פורץ בריא. שלום.

חרפק, בלומנפלד, חזקיה ולחמן חזרו למשרד ועשו ישיבה. דנו בשאלה. ראשית, הכדאי להציג רוצח ישראלי או לא; שנית, אם כן, מה צריכות להיות תכונותיו.

בענין הראשון הגיעו תיכף ומיד להסכמה. אסור לאכזב עתונאי. אין לך דבר גרוע בעולם מעתונאי מאוכזב. בעיקר אם האכזבה נגרמה לו בגלל חוסר נושא וחומר לכתיבה. החשוב מכל, אם ישראל מדינה ככל המדינות, כיצד זה אין בה רוצחים? חייבים להציג רוצח ויהי מה.

בענין השני נחלקו הדעות. חרפק אמר, רוצח יהודי, מסורתי ודתי. מניח תפילין בבוקר. משגיח על הכשרות וקורא עם בנו בש"ס. תארו לעצמכם את הסנסאציה!

בלומנפלד אמר, רוצח ציוני. מכל גזילה הוא תורם לקרן קיימת. הוא רוכש אגרות של מלווה הפיתוח. זוהי נקודה חשובה לתעמולה בחוץ־לארץ. אפילו הרוצחים בישראל הם ציונים.

חזקיה אמר, רוצח אמנותי. נהנה מהנוי שבהריגה. מקפיד על אמצעים ועל שיטות, על עדינות ועל רוך בביצוע, על יפי המלאכה. מצטט מביאליק וממנדלי בעת ההוצאה לפועל.

לחמן אמר, רוצח בריא. להציג את הגזע החדש, את דור המדינה. בריא בנפשו ובגופו, ללא תסביכי גלות, ללא פיתולי היהודי בגולה. לא אמר מימיו תפילה, לא שמע על בן־גוריון. אין לו תודעה יהודית בכלל, לא בהכרה ולא בתת־הכרה. חיית־פרא! רוצח מתוך צמא לדם. חרחרחרחר!

לא יכלו להתפשר ביניהם. נסעו לירושלים. חזרו מירושלים. שוב לא הגיעו לכלל דעה. נסעו לירושלים. חזרו מירושלים עם נוסחה ממוזגת. רוצח בעל תודעה יהודית לקויה, ציוני אבל לא שרוף, מסורתי אבל לא דתי, טבעי אבל לא חיית־פרא, שמע על בן־גוריון אבל אינו זוכר איפה, עדין בביצוע אבל אכזרי בעת ההוצאה לפועל וללא ציטוט מכתבי הסופרים היהודיים.

חרפק אמר, אתה מבין?

אמרתי, בערך.

בלומנפלד שאל, למשל אם ישאל אותך מה הדבר היקר לך ביותר במדינת ישראל, מה תשיב?

אמרתי, האשה והילדים.

חרפק אמר, מצוין!

בלומנפלד אמר, לא רע.

חזקיה אמר, לא קולע כלל.

לחמן יצא בשצף קצף. איום ונורא! האשה והילדים! אפשר לחשוב שהרוצח הישראלי הושא בורגני זעיר, משלם את דמי האיגוד המקצועי ונושא פוליסה של ביטוח חיים עם סעיף של פיצויים כפולים במקרה של תאונה. מחריד. החשוב לו מכל צריך להיות הנגב ומוביל המים הארצי.

חרפק אמר, מה מחריד כאן?

לחמן אמר, הזעיר־בורגנות הזאת!

חרפק אמר, כאן כולם זעיר־בורגנים, מדוע לא הרוצח?

בלומנפלד שאל, ואם ישאל אותך, למה אתה שואף, מה תשיב?

אמרתי, לדירה משלי בבית־משותף.

חרפק צהל, זהו זה!

חזקיה אמר, כזה לא יכול להיות הרוצח הישראלי. אין בו גון של אמנות ובוהמה. רוצח אמיתי נסוכה בו רוח־שירה. מחשבתו נועזת ואינה נוסעת על פסי השיגרה, כפי שעושה זו של הזעיר־בורגני. לכן אין לתארו ככזה ממש כשם שאי אפשר לעשותו חבר ויצ"ו. הוא צריך לענות שהוא שואף להשתחררות הרוח מהגוף. הוא אמן, אתם מבינים, אמן בחסד. הוא רוצח משום שידו אינה משגת תקליטים מאריכי־נגן, הוא רוצח משום שספר טוב של ריפרודוקציות אמנותיות עולה לא פחות מארבעים לירות.

חרפק אמר, אב מה שחזקיה רוצה איננו כלל וכלל רוצח ישראלי טיפוסי. רק גון של מסורת ושל דת יכול להוליד דמות כה קיצונית, כפי שהרוצח הינו בהכרח. הרוצח שלנו נוטל נשמתם של נהגי אוטובוסים ציבוריים ושל נוסעים שלא חיכו עד צאת השבת. אל תשכחו שהרוצח הישראלי גם צריך להיות שונה מיתר הרוצחים בעולם. רק בישראל הדתי מסוגל לרצח ורוצח מסוגל להיות דתי.

בלומנפלד אמר, לא ולא. לא ייתכן רוצח ישראלי, אלא עם גון פוליטי. רק מי שהוסת כדבעי על־ידי מפלגה מסוגל כאן לשלוח יד בנפש הזולת. רק על רקע מפלגתי תיתכן קיצוניות כזו כשל רצח.

אמר לחמן, רק חיית־פרא, כמו הדור החדש, הגדלה על אבדן־ערכים, היא ורק היא המסוגלת לרצח. גידול־פרא, ללא תרבות, ללא מסורת, ללא דוגמה חינוכית מאלפת. רוצח מתוך התפקרות, מתוך ריקנות ומתוך הנאה, באין לו בינה להנאה אחרת.

אמרתי, רבותי בראוו. אבל עד מתי אני מחכה כאן?

אמרו, מוכרחים לעלות שוב לירושלים. בלי ירושלים אי אפשר להחליט.

אמרתי, מה עם קצת כסף?

אמרו, חכה עד שנחזור מירושלים.

נסעו לירושלים וירדו מירושלים. נסעו לירושלים וירדו מירושלים. כבר הסכימו ביניהם על הכל. כמעט ופתחו לי סעיף בתקציב. לפתע שאל בלומנפלד, ואם ישאל אותך, אתה מוכן לרדת לאמריקה, מה תשיב?

אמרתי, מה?

חרפק אמר, אם יגיד כן, פירוש הדבר שלא טוב לו בישראל. זה רע.

לחמן אמר, אם יגיד לא, פירוש הדבר שטוב לו בישראל. זה רע.

נסעו לירושלים וחזרו מירושלים. לא מצאו אותי. שלחו את שמעון שיחפש אותי.

אבל אני הייתי בקטטה. השכן שלנו, כהן, שם את המזרן של הילדים שלו על המעקה, להתיבש. כהן תמיד מזלזל וגם הפעם הניח את המזרן לא בדיוק עד איפה שהחצי שלו מגיע. ברוחב של שלוש אצבעות היה המזרן מונח על חצי המעקה שלנו.

האשה שלי אמרה לאשה שלו, רוזה תגידי לאיש שלך שיזיז את המזרן. אם לא, אני אקרא לצארוויל.

בא כהן ואמר, קראי לצארוויל. מי מפחד?

באתי.

אמרתי, כהן, אתה שוב מזלזל?

אמר, כן.

אמרתי, שוב שמת על החצי שלנו.

אמר, בהחלט.

אמרתי, אתה יודע שזה החצי שלנו, לא?

אמר, כן.

תפשתי אותו. תפש אותי. חבטתי. חבט. בעטתי. בעט.

אם יש דבר שאני שונא זה שאחרים נדחפים לי לתוך הנשמה. אם יש דבר שאני שונא זה שאחרים לא יודעים איפה החצי שלי ואיפה החצי שלהם. אם יש דבר שאני שונא זה כשאחרים נוגעים בחצי שלי. אז אני לא מתחשב בהם, בכלל.

הרבצתי. הרביץ.

שמתי היד על הסכין. נעצתי. נגמר. מת כהן.

בא שמעון לחפש. מצא אותי במשטרה.