הדפיקה בדלת היתה חרישית. לכשנפתחה, נתגלה מאיר, גבר בעל קומה, עבה וכבד. הוא לבש סרבלים כחולים דהויים ועליהם מקטורן חום. לראשו חבש כובע מצחיה אפור, שהאפיל על מצחו. שערוֹ הכסיף.
בקול חרישי וסדוק, כעוצר סוד, אמר: אדון קראמצ’ר מחכה לך ברחוב, למטה.
מיהו אדון קראמצ’ר?
אני הפועל שלו בפרדס. השם שלי מאיר, אמר בניב ספרדי. חיפשנו אותך כל היום. אדון קראמצ’ר מחכה לך למטה.
מדוע אין קראמצ’ר מטריח עצמו ועולה לכאן?
אדון קראמצ’ר הוא זקן מאד, אולי בן שבעים וארבע, אמר בלחש. הידים והרגלים שלו רועדים חזק. אדון קראמצ’ר מבקש שתרד אליו למטה. אחרי־כן הוסיף: אני הפועל שלו בפרדס שלושים שנה.
ירדנו במדרגות. קראמצ’ר נראה מכונס בתוך עצמו, פניו רזות וצפודות. ידיו מגוידות, מחזיקות שתיהן במקל מסוקס ורועדות. לבוש היה מכנסי חאקי ומקטורן כחול, לראשו כובע מצחיה לבן.
הוא הושיט יד רועדת ומיובלת לשלום ומיד הוציא בעזרתה, מהכיס הפנימי של המקטורן גליון של עתון. בעפרון אדום סומן בו מאמרי "ניתוח אוזן חדישים בישראל.
זה שלך? שאל.
כן.
העמידה היה קשה עליו ומאיר נחפז לתמוך בו.
זה שלך? חזר ושאל.
כן, זה שלו, קרא מאיר לתוך אוזנו בקול גדול.
שמי אפרים קראמצ’ר, אמר הזקן ונח. נשימתו היתה קטועה.
חרש אני באוזני מזה שלושים שנה, אמר קראמצ’ר ונח.
הוא לא שומע באוזניים שלו שלושים שנה, קרא אלי מאיר בקול גדול.
קראתי במאמר שלך, שיש מנתח אמריקאי שבכוחו להחזיר את השמיעה לחרשים בדרך של ניתוח־פלא, אמר ונח.
הוא לא שומע כבר שלושים שנה והוא רוצה שהאמריקאי יעשה לו ניתוח באוזניים שלו, קרא אלי מאיר בקול גדול. הוא עמד לצדו של קראמצ’ר והחזיק בו תחת אצילי זרועותיו.
שפתיו של הזקן נעו וקולו לא נשמע.
אדון קראמצ’ר! תקע מאיר באוזנו של הזקן, לא שומעים אותך!
הזקן שיחרר יד אחת ממקלו והניע בכף ידו כאומר: רגע, רגע. פניו נשתבּרו בחייכו לאלפי רסיסים.
אדון קראמצ’ר! תקע מאיר באוזנו של הזקן.
מאיר לא מבין שאני יכול לקרוא רק מהשפתיים, הוא תמיד צועק לי באוזן ונופח בה רוח איומה, אמר ונח.
סליחה, אדון קראמצ’ר, אמר מאיר נבהל ומבויש.
יצאנו מחדר המדרגות לרחוב. מאיר הציב את הזקן ליד הגדר ועמד מולו, כדי שהזקן יוכל לקרוא משפתיו.
אני רוצה שתסדר לי ניתוח באוזניים, ניתוח כזה שכתבת עליו במאמר, אמר הזקן. מתחת לקרום שעל עיניו הבריקה שובבות.
אינני רופא, אמרתי.
הוא לא רופא, אמר מאיר.
אני יודע שאינך רופא, אמר הזקן, אתה עתונאי.
כן, אמרתי.
הייתי אצל כל הרופאים בארץ, אמר הזקן ונח.
היינו אצל כל הרופאים בארץ אמר מאיר.
הם אמרו שאי אפשר לעשות כלום, אמר הזקן.
רק לקחו כסף, אמר מאיר.
רק לקחו כסף, אמר הזקן.
ואמרו שאי אפשר לעשות כלום. ככה זה הרופאים, אמר מאיר.
איפה אפשר למצוא את הרופא האמריקאי? שאל הזקן.
הוא חזר לארצות הברית, אבל השאיר כאן תלמידים שמסוגלים לבצע ניתוח־אוזן לפי שיטתו ממש כמוהו אמרתי.
כך הבינותי מן המאמר, אמר הזקן ונח.
אולי תוכל לסדר לנו ניתוח־אוזן? שאל מאיר.
עליו לגשת לבית־החולים ‘תל השומר,’ אמרתי.
אדון קראמצ’ר רוצה שתיגש אתנו לבית החולים, אמר מאיר.
מדוע לא תיגש אתה עמו?
אני לא יודע לדבר עם רופאים, אמר מאיר.
אין לו בנים או בנות? שאלתי את מאיר.
הזקן ניענע בידו בהתרגשות רבה.
אני רוצה שאתה תיגש אתי, אמר הזקן. אשלם לך שכר טירחה.
יש לו הרבה כסף, אמר מאיר בקול התובע אמון.
אין לו בנים?
יש לו בנים, אמר מאיר. אבל הוא לא מדבר אתם שלושים שנה. הוא לא רוצה שהבנים ידעו שהוא הולך לרופאים. הם לא יסכימו.
אסור שהבנים ידעו, אמר הזקן, הם לא יסכימו ולא יתנו לי ללכת לבית החולים.
הבנים דיברו עם הרופאים ואמרו להם שיגידו לאדון קראמצ’ר שאי אפשר לעשות כלום עם האוזניים שלו, אמר מאיר.
מדוע לא יסכימו הבנים לניתוח?
הם לא רוצים שאדון קראמצ’ר ישמע מה שהם מדברים.
שפתיו של הזקן נעו.
תיכף ייצא לו הקול, אמר מאיר.
הבנים שלי, מאז שאני לא שומע מנהלים את הפרדס בעצמם, אמר הזקן ונח.
הם מכרו חמישים דונאם פרדס, אמר מאיר.
מאז שאני לא שומע הם לקחו את הכל לידיהם, אמר הזקן ונח.
בעיקר עזריאל, אמר מאיר בקול גדול, לתוך אוזנו של הזקן.
מה? שאל הזקן.
בעיקר עזריאל, לחש מאיר בשפתיו, הפעם נגד פניו.
ושמעון? שאל הזקן.
שמעון קצת יותר טוב, אמר מאיר בשפתיים חטובות.
כולם אותו דבר, אמר הזקן ונח.
רק יוסף לא, אמר מאיר.
גם יוסף, אמר הזקן.
זה נכון, אמר מאיר. כולם הוציאו את אדון קראמצ’ר מהענינים עוד לפני שלושים שנה. לא נתנו לו לעשות כלום. רק לשבת ולהביט.
איפה הוא גר?
מי? שאל מאיר.
מר קראמצ’ר.
גר עם הבנים שלו במושבה. הבנים לא רוצים לצאת מהבית, אמר מאיר.
תיגש אתו לבית החולים, אני בטוח שיעשו בשבילו את הכל, אמרתי.
כבר היינו בבית־החולים עם המאמר, אמר הזקן.
אבל זה הבנים שלו היו לפניו בבית החולים ואמרו לרופאים, שיגידו לאדון קראמצ’ר, שאי אפשר לעשות כלום בשביל האוזניים שלו, אמר מאיר.
מנין לך?
אדון קראמצ’ר יודע. הוא מכיר את הבנים שלו יפה מאד, אמר מאיר. והוא אומר שהם הלכו אל כל רופאי האוזניים ואמרו להם שיגידו לאדון קראמצ’ר שאי אפשר לעשות כלום בשביל האוזניים שלו. הם לא רוצים שהוא ישמע מה שהם מדברים עליו.
גש נא אתי לבית החולים, אמר הזקן. תתחנן לפניהם שיעשו לי ניתוח.
בבית החולים היה רופא אחד, אמר מאיר, הרופא הזה שאל למה לזקן כזה לשמוע מה שנעשה עכשיו בעולם. יותר טוב שימות חרש ומבסוט. כך הוא אמר.
לא נשאר לי עוד הרבה לחיות, אמר הזקן. ולפני שאני מת אני רוצה לשמוע מה שהבנים שלי מדברים. שוב חלף ברק של שובבות מתחת לקרום שעל עיניו.
הוא רוצה לעשות את הניתוח שאף אחד לא יידע. הוא רוצה לשבת על יד השולחן ולעשות את עצמו חרש כמו תמיד ולשמוע את הכל, ופתאום הוא יראה להם שהוא שמע כל מה שהם אמרו ודיברו עליו. זו תהיה הפתעה גדולה בשבילם.
מה? שאל הזקן.
זו תהיה הפתעה גדולה בשבילם! תקע מאיר לאוזנו של הזקן ומיד תיקן את המעוות וחזר על דבריו נגד פניו של הזקן.
הזקן חייך חיוך של משובה. במקלו דפק על המדרכה.
חה, חה, חה! צחק מאיר בקול גדול. כל מה שהוא רוצה, זה להפתיע את הבנים שלו. הם יחשבו שבמשך שלושים השנים שהם חשבו אותו לחרש ולטמבל הוא שמע כל מה שהם מדברים. הם יתפקעו.
שפתיו של הזקן נעו.
בעיקר עזריאל יתפקע, אמר מאיר.
ושמעון? שאל הזקן.
שמעון קצת פחות, אמר מאיר.
כולם אותו דבר, אמר הזקן.
זה נכון, אמר מאיר.
שפתיו של הזקן נעו.
אז תיגש אתו? שאל מאיר בחרדה.
אכתוב לבית החולים מה שסיפרתם לי, אמרתי.
שפתיו של הזקן נעו.
תיכף ייצא לו קול, אמר מאיר.
תודה רבה, אמר מר קראמצ’ר.
תודה רבה, אמר מאיר. בוא נלך.
הוא תמך בזקן תחת אציל זרועו והתרחק עמו במורד הרחוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.