בערב יום שלישי חזר צדיקוב מהמשרד, מזיע ועייף. שרה הציבה למענו את נעלי הבית ליד דלת חדר־האמבטיה, תלתה מגבת נקיה על הקולב ופרשה את מכנסי הפיז’מה ואת הגופיה הנקיה על הכוננית.

כשיצא צדיקוב טרי ורענן מהמקלחת, בגופיה ובמכנסי פיז’מה אל המרפסת, נתנה לו שרה את עתון הערב ששאלה למענו אצל השכן. עוד הוא קורא בעתון ואשתו ערכה סעודת־ערב על השולחן המתקפל, על המרפסת.

שרה: היה משהו חדש במשרד?

צדיקוב: ברגר קיבל כאב ראש ונאלץ לעזוב את העבודה.

שרה: תמיד הוא מקבל כאבי־ראש בימי שלישי, כשהעבודה רבה.

צדיקוב: היום היה חם מאד. ממש חמסין. הוצאתי עשרים גרוש על גזוז.

שרה: ודאי לא היתה לך ברירה. אבל, טוב יותר אילו שתית כוס לבן. זה מרווה יותר את הצמאון וגם מזין יותר.

צדיקוב: נו, נו,

חזר לעיין בעתונו.

שרה: תיקנתי לך את מ כנסי החאקי הקצרים ואת גרבי החאקי הארוכות.

גרבובסקי מרמת־גן זכה באלפים חמש מאות לירות של מפעל הפיס, קרא צדיקוב מהעתון.

ליפשיץ נכנס במכנסי־חאקי קצרים, בגופיה ובנעלי־בית. “אתמול שיחקנו ראמי,” אמר לאחר שישב ליד השולחן, “עד אחרי חצות.”

צדיקוב: תשתה סודה קרה?

ליפשיץ: לא, תודה. הבטן שלי מלאה אויר ומים.

צדיקוב: נו, בכל זאת תשתה.

ליפשיץ: לא, תודה. באמת. שתיתי כל היום.

צדיקוב: תשתה עוד קצת. לא יזיק.

שרה: אל תחשוש. יש לנו עוד סיפון במקרר.

צדיקוב: נו?

ליפשיץ: למען השם, אינני רוצה לשתות. אינני צמא. רק זה שתיתי.

צדיקוב: חצי־כוס תשתה? בשבילי?

ליפשיץ: נו, מילא.

צדיקוב: מה נשמע בפוליטיקה?

ליפשיץ פרש לפני צדיקוב יריעה רחבה מהנעשה בזירה המדינית הבינלאומית ובזירה המקומית. לדעתו פגה המתיחות בין שני הגושים. לדעתו לא תפרוץ מלחמה חדשה בין ישראל ומצרים. ליפשיץ היה סבור שנודעים סיכויים נאים ליצוא חקלאי. ליפשיץ נראה מרוצה מעצמו. הוא גמע את הסודה. טעם פלח אבטיח. טעם לביבת־גבינה. שתה עוד כוס סודה. אכל פילפל ממולא. נטל את עתון־הערב וחזר למרפסתו.

שרה סידרה את הבגדים בארון. צדיקוב פיהק בעמדו לידה.

צדיקוב: נלך לישון.

שרה: הוא יודע הרבה מאד, ליפשיץ. נפגש עם הרבה אנשים.

צדיקוב: אני כל כך עייף. אני הולך לישון.

שרה: אני עוד נשארת. יש לי הרבה דברים לתקן. אני אעיר אותך מחר בבוקר.

צדיקוב: כמו תמיד. לילה טוב.

שרה: שכחתי לומר לך, מחר ההגרלה של המלווה העממי.

צדיקוב: אני יודע.

שרה: תקנה עתון־ערב.

צדיקוב: אני יודע. את לא צריכה לומר לי הכל. לילה טוב.

שרה: מחר יום רביעי. אני הולכת לבקר את אמא ואחזור רק בצהרים. תעבור דרך השוק ותקנה איזה עגבניות, מלפפונים וקצת ענבים.

צדיקוב: בסדר: לילה טוב.

שרה: ותשלח מחר את המכתב ליוסף.

צדיקוב: הוא חוזר מהאוניברסיטה השבוע?

שרה: לא. בשבוע הבא.

צדיקוב: לילה טוב.

בשעה שצדיקוב היה במשרד ושרה ביקרה אצל אמה חדר לביתם הגנב. הוא פרץ את הדלת, חדר פנימה, הפך את ארון הבגדים המסודר של שרה, כשהוא מחטט מתחת לסדינים. הוא מצא שתי אגרות של המלווה העממי ותחבן לכיסו, הוא מצא שבע לירות ותחבן לכיסו. הוא מצא שעון־זהב על שרשרת זהב ותחבו לכיסו.

הגנב היה צנום. נעליו לא מצוחצחות. מכנסיו מכנסי־צמר חמות ושקיות. פניו היו שזופות מאד. ימים ישב בשמש על הגדר שממול לבנין ועקב אחרי הליכות בני הבית. הוא ידע ששרה מבקרת מדי יום רביעי אצל אמה.

הגנב יצא מהדירה הנקיה והמסודרת והשאיר בה הפיכה וערבוביה. בצאתו לא נזהר ופגע בבובה עשויה חרס, ילדה שלרגליה רובץ כלב גדול. הגנב נחרד מאד, עצר וחיכה. כאשר שוב נשתרר שקט, ברח מהמקום.

צדיקוב: אל תגעי בשום דבר, שרה. זהו כלל ראשון – לא לגעת.

שרה: אבל אני מוכרחה לראות מה הוציאו מהארון. אני מוכרחה לראות אם גנבו את הכסתות ואת הסדינים.

צדיקוב: אל תגעי. המשטרה תבוא עוד מעט.

שרה: הכסתות והסדינים שקיבלתי מאמא שלי. לעולם לא נשיג כסתות וסדינים כאלה. כבר עשרים וחמש שנה הם משמשים אותנו והם כמו חדשים.

צדיקוב: מתי אנחנו משתמשים בהם? אף פעם.

שרה: אתה היית רוצה להשתמש בהם כל לילה, או אולי היית רוצה שיהיו לך במקום מגבות? על דברים יקרים כאלה צריכים לשמור. אם היינו משתמשים בהם כמו שאתה היית רוצה, מה היה נשאר לנו מהם?

צדיקוב: הנה לך! לא השתמשנו בהם ועכשיו גנבו אותם!

שרה: אוי לי. אוי לי.

הניידת של המשטרה הופיעה. בראשה הסמל זינדר. לאחר שהעיפו מבט בדירה התפנו השוטרים לחקירה.

זינדר: ובכן, מה היה כאן?

צדיקוב: פרצו וגנבו.

זינדר: מה גנבו?

צדיקוב: עוד איננו יודעים. לא נגענו בכלום. זה בסדר. הא?

זינדר: בסדר גמור.

זינדר הביט בדלת שנפרצה ומלמל לעצמו כשצדיקוב גונב את המלים מפיו.

זינדר לעצמו: ככה. פרצו את הדלת, במוט וביתד. עבודה לא רעה.

צדיקוב: עבודה לא רעה?

זינדר: לא רעה לגמרי. חלק. איפה חיטט הגנב?

שרה: הנה כאן, בארון הבגדים.

זינדר: מתחת לסדינים, מה? גנב זהיר. חיטט בעוד מקום?

שרה: לא. רק בארון הבגדים.

זינדר: גנב מנוסה. חלק. נשאר אם השאיר טביעת אצבעות.

צדיקוב: גנב מנוסה?

שרה: הסמל זינדר. תראה בבקשה אם גנב את הסדינים ואת הכסתות.

זינדר: חלק לגמרי. בלי טביעת אצבעות. עבודה יפה מאד.

צדיקוב: עבודה יפה מאד?

זינדר: עכשיו את יכולה לראות מה גנבו. אני ארשום את הדו"ח.

שרה התנפלה על הארון, כאמא המחבקת את ילדה שאבד. צדיקוב העסיק את זינדר בשיחה.

צדיקוב: גנב טוב?

זינדר: חלק.

צדיקוב: חלק?

זינדר: היה בדירה מכסימום שתי דקות. פרץ, בזיק, גנב, נעלם, חלק. חלק מאד. לא השאיר טביעת אצבעות. ודאי לא לקח אלא כסף. אפשר לשתות מים?

צדיקוב: סודה קרה?

צדיקוב פנה אל המטבח ומלמל לעצמו, “פרץ, בזיק, גנב, נעלם”. כאשר חזר עם הסיפון מהמטבח, ראה את שרה קוראת בגיל.

שרה: לא גנב את הכסתות והסדינים.

זינדר: מה גנב?

שרה: שבע לירות, שתי אגרות של המלווה העממי, דוקא היום ההגרלה… הוי, היום ההגרלה!

זינדר: עוד משהו?

שרה: את שעון הזהב של בעלי… של צדיקוב.

צדיקוב: את השעון?

שרה: גנב את השעון. שעון ־זהב עם שרשרת־זהב. המתנה של אבי ז"ל לצדיקוב. מדוע השארת את השעון בארון ולא השתמשת בו?

צדיקוב: הרי את אמרת שבדברים יקרי־ערך אין להשתמש, אלא שיש לשמור אותם. הנה, את רואה, אילו ענדתי את השעון…

שרה: שעון־זהב עם שרשרת זהב במכנסי חאקי קצרים…

זינדר: גנב מנוסה. זהיר. נטל רק כסף ושווה כסף.

שרה: גנב מטומטם ואידיוט. אפילו לא נגע בסדינים ובכסתות.

זינדר: מישהו מהשכנים אולי ראה אותו?

שרה: אשה אחת שגרה ממול, נדמה לה שראתה אותו.

זינדר: כן, תיאור בבקשה?

שרה: קצר קומה. לבוש מרופט. נעלים חצאיות חומות לא מצוחצחות. עשה רושם של עני ובלוי.

לאחר שיצאה המשטרה ובידה הצהרות חתומות, צנחו מנחם ושרה לתוך הכורסות בחדר האורחים. שניהם היו המומים, לפתע זינק צדיקוב ורץ כלפי הדלת.

שרה: לאן אתה רץ צדיקוב?

צדיקוב: לחנות.

שרה: מה פתאום?

צדיקוב: אני יורד לקנות אבטיח, סודה, ממתקים…

שרה: מה פתאום?

צדיקוב: ודאי יבואו אנשים לשאול על הגניבה. ליפשיץ בטח יבוא. תמיד אנחנו מכבדים אותו רק בסודה.

שרה: ומה קרה היום? זכינו בהגרלה? איזה שמחה קפצה עליך?

צדיקוב: שום שמחה לא. אבל אי אפשר לנהוג באנשים מנהג של חזירים ולא לתת להם כלום. אני תיכף אשוב.

שרה: גנב אידיוט. לא גנב את הסדינים ואת הכסתות.

בערב באו שכנים אל צדיקוב, כולם נפעמים. מה זה? שאל כל אחד, שמעתי שגנבו אצלכם?! בא ליפשיץ עם עתון הערב. חשבתי שחלית, אמר לצדיקוב, לא לקחתם את העתון. סיפרו לו על הגניבה.

ליפשיץ: מה אתם שחים? מה גנבו? למה אתה שותק, בן־אדם? ספר!

צדיקוב: תאכל מהאבטיח, קודם.

השכנים כולם אכלו מהאבטיח, שתו סודה, אכלו בוטנים קלופים, שתו קוניאק, אכלו ממתקים.

ליפשיץ: העיקר, מה קרה? מה גנבו? מי גנב?

צדיקוב: גנב צעיר, מומחה ונבון. חלק.

ליפשיץ: מה שמו?

צדיקוב: מה שמו? באמת שאלה נאה, ליפשיץ. כל מה שיודעים עליו זה מעדותה של שכנה אחת שגרה ברחוב וראתה אותו. היה זה עלם צעיר, גבה קומה, לו ידים ארוכות, ארוכות. מאד. נעליו היו מצוחצחות להפליא, בגדיו הולמים ותפורים אצל חייט מפאריס. שערותיו מסופרות בטוב טעם ומשוכות לאחר. שפם לו שחור ומחודד. נדמה לי שראיתי אחד כמותו מונה כסף בבאנק…

ליפשיץ: ואיך נכנס לדירה?

שרה: תאכל מהאבטיח!

צדיקוב: הסמל זינדר מהניידת – אגב בחור נפלא, אני ממש גאה במשטרה שלנו. סמל כל כך חכם וזריז. עושה רושם מצוין, לא, שרה?

שרה: באמת, סמל מצוין.

צדיקוב: אנחנו בהחלט יכולים להיות גאים במשטרה שלנו – הסמל זינדר סבור שהגנב חדר לדירה לאחר שפרץ את הדלת במוט פלדה וביתד. עבודה נהדרת – אני מצטט את הסמל זינדר מהניידת. הגנב לא שהה בדירה אלא שתי דקות. פרץ, בזיק, גנב, נעלם. חלק. חלק מאד. מן הטובים שבגנבים. לא, שרה?

שרה: באמת, גנב טוב.

ליפשיץ: ומה גנב?

צדיקוב: גנב נבון, חכם וזריז כפים. לא השאיר אפילו טביעת אצבעות. יש להניח, ואני מצטט מזינדר, שחבש את כפותיו בגרבי נילון.

ליפשיץ: ומה גנב?

צדיקוב: גנב יפה היה. שניו לבנות ונאות, חניכיהן ורודות. על אצבעו טבעת של יהלום. בפיו קיסם של שן. לא, שרה?

שרה: גנה מצוין.

ליפשיץ: מה גנב?

צדיקוב: גנב צעיר ומומחה. הוא פרץ כך. לחץ במוט. העתיק ביתד. חבט בידו. דחף בכפו. הדלת נפתחה בלי צריחת־צירים. כמו על חמאה.

השכנים: איום ונורא:

צדיקוב: כן. הוא, בזיק, חלף פנימה, חלק, חלק מאד, שם פניו מיד אל ארון הבגדים. לא הוציא זמן לריק. שם ידו תחת הסדינים – זהו גנב, יודע היכן מחביאים את הכסף – בזיק, גנב, נעלם חלק.

ליפשיץ: מה גנב?

צדיקוב: נאמר, מאה וחמשים לירות?

שרה: צדיקוב! הוא גנב…

צדיקוב: שרה! אין צורך להעלים מידידים. הם יודעים את מצבנו ומבינים שמאה וחמשים לירות הם חסכונות ולא התעשרות פתאומית.

ליפשיץ: מאה וחשים לירות. זה די הרבה.

צדיקוב: ונאמר, שש אגרות מלווה עממי נושאות פרסים, עד ארבעים אלף לירות כל אחת והיום היתה ההגרלה.

ליפשיץ: שש אגרות מלווה עממי נושאות פרסים והיום ההגרלה. זה די הרבה.

צדיקוב: ושעון־זהב…

שרה: שעון־כיס של זהב, “אומגה”, עם שרשרת־זהב, שאבי ז"ל נתן לצדיקוב כמתנת נישואין לפני מחצית יובל, בווארשה, ואז, אז, זה היה שווה שלוש־עשרה זלוטי…

צדיקוב: נאמר, שרה, שכבר אז היה שווה עשרים ואחת זלוטי.

שכנה: מה שמרגיז זה שגונבים אצל העניים ולא אצל העשירים!

שרה: העשירים מחזיקים את הסדינים ואת הצפיות בבאנק.

שכנה: מה את שחה? גנבו את הכסתות והסדינים והצפיות היפים שלך מחוץ לארץ?

שרה פורצת בבכי.

השכנים קמו ללכת לבתיהם. צדיקוב הפציר בהם להישאר. למה אתם כבר ממהרים? הישארו. עוד יש אבטיח. יש סודה. יש בוטנים קלופים. הישארו. אולם השכנים הלכו.

ליפשיץ לפני היפרדו, אמר: צדיקוב, עליך להתקין מנעולי־בטחון על הפתחים ולבטח את הדירה, ביטוח מקיף. אשלח לך מחר סוכן ביטוח".

למחרת לא הלך צדיקוב לעבודה. הוא הביא מסגר ששם מנעולים, בריחים וווי־בטחון על כל פתחי ומוצאי הדירה. אחריו בא סוכן הביטוח. זה שאל לטיב הרכוש של צדיקוב. הסוכן יעץ לצדיקוב לבטח את דירתו בשלושת אלפים לירות. צדיקוב ניאות לו בחיוך.

בשעות אחרי־הצהרים עזר צדיקוב לשרה להכין מטעמים לכבוד האורחים להם ציפה. כאשר היה הבית ערוך ומוכן לקבלת האורחים, התקלחו צדיקוב ושרה, לבשו מחלצות של שבת ועמדו בפתח לקבל את פני האורחים. האורחים אכלו מן הכיבוד וצדיקוב עמד על גבם לזרזם ולהרבות את תאבונם.

גניבה לא כל כך איומה, אמר להם צדיקוב. גנבו רק עשר אגרות־מלווה נושאות פרסים, חמש מהן על ארבעים אלף לירות. גנבו שעון־זהב יקר מאוד ששוויו בפולין לפני מחצית היובל עמד על ארבעים וחמישה זלוטי. גנבו שלוש מאות לירות במזומן וכמו כן תכשיטים רבים של שרה, סכינים וכפות, סדינים, כסתות וציפיות.

כאשר הלכו האורחים לבתיהם נשארו שניהם לעמוד על המרפסת. הפעם הקדימה שרה את צדיקוב ושכבה לישון לפניו. הוא התבונן שעה ארוכה ברחוב. כאשר עלה על יצועו שאל: את ישנה, שרה?

שרה: לא, אני שמחה שביטחנו גם את הכסתות ואת הציפיות.

צדיקוב: שרה, את לא יודעת – אני מרגיש עצמי כל כך צעיר.

שרה: עשינו מצוין. עם הביטוח.

ענינן של הבריות פג. הגניבה שאירעה בבית צדיקוב שוב לא תפשה מקום בשיחן. האורחים חדלו לבוא. ליפשיץ, לאחר מאבק, החזיר את נושא השיחה לבעיות המדיניות והמשק. שוב היה צדיקוב המאזין, לא המשמיע.

צדיקוב חזר לעבודתו ואחר־כך היה צדיקוב קורא מדי ערב, על המרפסת בעתון־הערב ששאלה שרה מליפשיץ.

ביום שלישי, עם ערב, שב מעבודתו. שרה פרשה את מכנסי הפיז’מה הגופיה על הכוננית. צדיקוב כילה להתקלח. התלבש ויצא אל המרפסת.

צדיקוב: לברגר היה שוב כאב־ראש.

שרה: נו, נו.

צדיקוב הביט מהמרפסת אל הרחוב. אף פעם אין אנו משחקים קלפים, אמר ולא פירש.

שרה: יוסף יבוא לשבת מהאוניברסיטה.

צדיקוב: קיבלת מכתב?

שרה: חבר שלו מסר דרישת־שלום.

צדיקוב הלך למיטתו. שרה הבריקה את המטבח והשרתה שעועית במים. כאשר עלתה גם היא על יצועה, אמר לה צדיקוב: את זוכרת, לפני שבוע?

שרה: כן.

צדיקוב: היה יפה.

שרה: כן.

צדיקוב: את זוכרת את סמל זינדר? את קורצמן מחברת הביטוח? אנשים נחמדים, לא?

שרה: נחמדים מאד.

צדיקוב: גם אנחנו יכולים פעם ללכת לקולנוע.

שרה: מה פתאוֹם?

צדיקוב: כך סתם. לילה טוב, שרה.

שרה: לילה טוב.