ד' צללים ואורות    🔗

תורכיא מפלט לגולי ספרד, יוסף המון רופא השולטן שלים. ר' אליהו מזרחי ראש רבני תורכיא. שאלתיאל בהייא השר המופקד להגן על עסקי ישראל. פליטי גלות ספרד בא“י. תקוני ר' עובדי' ברטינורו בירושלם. ר' דוד אבן שושן רופא וראש ישיבה בירושלים. החסיד ר' יוסף סרגוסי בצפת. קהלות ספרדים נוסדות בחברון, בטבריה ובדמשק, מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לגולי ספרד. פדיון שבויים מגולי ספרד ביד ר' שלמה דוראן באלגיר. ר' משה אלשקר דיין במצרים. ר' יצחק שלאל נגיד שם. רדב”ז רב במצרים. בטול מנין שטרות והנהגת מנין שנת היצירה. הצלת קהלת מצרים מיד הצורר אחמד שטייפן בידי דוד די קשטרו. איטליא בית מנוס לגולי ספרד לפי שעה. פדיון שבויים במדה מרובה בידי הנדיב יחיאל מעיר פיסה. דון יצחק אברבנאל תורתו שקידתו ספריו הרבים. אברבנאל בבית מלכי ניאפל ואח“כ בקורפו היונית. בני דון יהודה אברבנאל. גורלו, חכמתו וספרי שיחות האהבה. נדבת רוח שמואל בן דון יצחק אברבנאל ובֶנְוֶנִידָא אשתו. דון יצחק בן דון. יצחק אבאבנאל. פולין ארץ מקלט לעשוקי ישראל בגרמניא. זריזות יהודי פולין במסחר ובכל מלאכה, צרת עין הכמרים העירוניים ותגרני הגרמנים ביהודים. עובדי אדמה יהודים בליטא. אלכסנדר יַגֶלו מתפתה ומגרש את היהודים מליטא וחזקת יד השרים עליו להחזירם. לומדי תורה בכיוב הרוסית ואי קרים. המומר פיפרקורן מתחבר עם הדומיניקנים לשרוף את התלמוד. הקסר מכסימילין ממנה את רייכלין הנוצרי לשופט מבקר. רייכלין מזכה ומצדיק את התלמוד. זעף הדומיניקנים. מתוך כעסם הם מתבזים ופחדם סר מעל פני קהל הנוצרים. הנזיר לותר מוצא לוֹ עוֹז למרוד בקתוליות ומציליה. הרפורמא של לותר קורעת מתחת יד האפיפיור גוים וממלכות. תרגום המקרא ביד הרפורמים ללשונות עמי אירופא. חבת המקרא ול' עברית בעיני העמים. אליהו בחור ואברהם די בלמיש מורים עברית לגדולי הנוצרים. ספרי המקרא והתלמוד ופירושיהם מודפסים ותורה מתרבה בישראל. ספרי דברי הימים נכתבים לישראל בידי דון יצחק אברבנאל ויהודה בנו ר' אברהם זכות ואליהו קפסאלי. יצחק עקריש מאסף כתבים עתיקים. ר' יוסף יעבץ רי”צ עראמה דון יצחק אבאבנאל ור' עובדי' ספורנו תולים קלקלה בפלספה היונית ובאוהביה. הספרדים עוזבים את הפלספה ומחזיקים בקבלה. אָשר למלין משיח השקר. מצוקות האנוסים באספמיא ופורטוגאל מתגברות לבלי חוק. דוד הראובני בבית האפיפיור ובבית מלך פורטוגל. הנער החסיד שלמה מולכו וכבודו בעיני חסידי ישראל ובעיני האפיפיור. כלמנס השביעי אפיפיור זה מגן לפליטי האנוסים ושונא את הבולשת. ערמת דוד הראובני ותמימות שלמה מולכו. אחרית שניהם ביד הקסר כרל החמישי. יסוד מנזר הישועים, ר' יעקב בירב משתדל לחדש את הסנהדרין בא“י ור' לוי בן חביב חולק עליו ומבטלה. את עון זלזול הנוצרים בדתם תולים הכמרים ביהודים. לותר נהפך לשונא ישראל, שרפת התלמוד באיטליא וגזלת ספרים מיהודי פראג, האפיפיור הצורר פולוס הרביעי ורשעת מנזר הישועים. גירושים מאוסתריא ומביהם. ס' דברי הימים ועמק הבכא ליוסף הכהן, שבט יהודה ליהודה לשלמה וליוסף לבית וירגא וס' התנחומות בלשון פורטוגל לשמואל אושקאי. דונא גרציא מינדס צדקתה עשרה וכבודה. יוסף נשיא בחצר השולטנים שׂולימן ושלים. ארץ ים כנרת נתנת לו ביד שולימן ואי נכסוס ובנותיה נתנוֹת לו ביד שלים. דבריו הנשמעים בחצרות מלכי אירופא. יוסד ישוב בטבריא ותומך ביד לומדי תורה. גדולת שלמה אשכנזי בסוד יועצי השולטן. מעשי הספרתנים יצחק עקריש, שמואל שולם ור' מנחם די לונזאנו. ס' מנחת שי לר' שלמה נורצי. ר' יוסף קארו וערך בית יוסף שולחן ערוך ויתר ספריו. ר' יצחק לוריא הגדול בבעלי הקבלה. ר' גדלי' בעל ס' שלשלת הקבלה. ר' עזרי' מן האדומים אבי בקורת דברי הימים וספרו מאור עינים. ר' שלמה אלקבץ ור' ישראל נגארה האחרונים למשוררי ספרד. קלקול הסגנון העברי. סוף הנגידות במצרים. החוכר מיכאל יוסיפוֹויץ מתמנה לראש יהודי ליטא ואברהם אביהם לראש יהודי פולין. כח משפט הרבנים בפולין. טובת עין מלכי פולין ושריהם ביהודים וצרת עין הכמרים העירונים והאספסוף. עלילת גנבת כון בסוחצוב. כבוד שמעון גנצבורג ומאיר ריינבאך בבית זיגמונד אגוסט. רשעת הישועים. חסדי שטייפן בטורי מלך פולין לישראל. כבוד ר' שאול וואהל בעיני השרים והעם. הרבנים הראשונים בלבוב: ר' יחיאל ור' אברהם בנו ור' לוי קיקיניש ממגורשי פורטוגל. ר' קלמן מוורמייזא בלבוב ור' משה מינץ ממגנצא בפוזנא. ר' יעקב פולק ר' מאיר קצינלנבוגן ור' שלום שכנא ר' שלמה לוריא – רשל – ועוזו וקוממיותו. ר' משה איסרלש תורתו וחכמתו רבת המקצועות. ר' דוד גאנז התוכן בעל צמח דוד. רוב הישיבות וחברות לומדי תורה. ועד הארצות ורבני הגלילות. הסדרים המשובחים והתקנוֹת הטובות של ועד הארצות. מחברי ספרי וכוח בפולין יצחק טרוקי וספרו החשוב חזוק אמונה. עלילת רצח על ליפולד היהודי רופא נפש. יויכים נסיך ברנדנבורג ומותו האכזרי. ר' ליואי – מהר”ל מפראג – וחכמתו ומרדכי מייזל בפראג ונדבת לבו המופלגת. פליטי האנוסים הראשונים באמשטרדם, הסתתרם והתודעם, חנם בעיני הממשלה. אסומסיו הפרנצישקני גר הצדק מוסר נפשו על קדושת השם. אנוסים המונים המונים נמלטים מאספמיא להולנד. קהלות יהודי אשכנז ופולין בהולנד. טוב טעמם של האנוסים נדבת רוחם וקהלותיהם המסודרות. מתן זכוי ליהודי הולנד.

5252–5396

וגלות ספרד, היא אספמיא, היתה השלישית, לשתים אשר קדמו לה בימי הבינים, הלא הן גלות עדת ישראל באנגליא וגלות עדת צרפת. והנה בגלות העדה הראשונה היה לה עוד מפלט בקרב השתים הנותרות ובגלות השנית מצאה עוד מפלט בשלישית. אולם כאשר גלה ישראל מאדמת ספרד אבד לה כמעט כל מנוס. לולא הפליא ה' חסדו, להכין לעמו העשוק והמרדף תחת שלשת ארצות עניוֹ שלש ארצות מקלט. הלא הן תורכיא פולין והולנד. ככל אשר שלח ה' למחיה ולפלטה לאבותינו הרצוצים בידי עריצי אספמיא את המושלמנים אשר לכדו את ארצם במאה הארבעים וחמש, ויהפכוה לנוה שלום חכמה וגבורה, ככה הקדים בידי המושלמנים להכין מנוס ומחסה לגלות ספרד, אשר הכתה מכת מות בידי פרננדו הקתולי וכמריו, בהפכם כחמשים שנה לפני כן את קסרות בזנתי לשולטנות תוּרכית.

הן זה עשרות בשנים לפני גלות ספרד, הריץ יצחק צרפתי יליד גרמניא יושב בתורכיא, אגרת פתוחה אל בני ישראל יושבי הארצות הקתוליות לעזוב את ארצות המלאות חמס רשע אָון ומרמה, עוֹשק ודמים ולבא להאחז בארץ תורכיא הטובה והרחבה, אשר עין מושליה ויושביה לא תרע ולא תצר בבן עם אחר. וישמעו רק יחידים בקולו ויבאו. אך בגלות ישראל מאדמת אספמיא באו אל תרכיא מרבית הפלטה הנשארה וימצא שם מנוח מחיה וּרוחה. וישמח השוּלטן בַיַזֶת לקראתם ויקרא: היאָמר לפרננדו מלך אספמיא מושל חכם אחרי אשר נואל לרושש את ארצו ולהעשיר את ארצי בהגלותו את מבחר יושבי ממלכתו אשר אני אוסף אותם. וישימו הבאים את קושטא עיר המלוכה למרכז להם, ויפרדו שמה לפלגות משפחותיהם ולמושבותיהם בעריהם אשר ישבו בעודם בספרד. ותהיינה לקהלות קהלות, קהלת טולדו לבד וקהלת קורדובא לבד, ארבע וארבעים במספר, ובית כנסת לכל אחת. ויהי מספר עדת ישראל בקושטא שלשים אלף נפש. ויהיו בני ישראל למיטב אזרחים בממלכה הגדולה, התוּרכים גבורי חיל היו במלחמה אך במסחר ובחרושת ובסדרי מושב הערים קצרה ידם, והנוצרים חשודים היו בעיני הממשלה המושלמנית, ויהיו רק העברים האזרחים המועילים, החרוצים בכל מעשיהם והנאמנים מאד לממשלה, לרוח החיה בארץ. הם היו הרופאים בהיכל המלך בארמונות השרים ובבתי העם, הם היו הסוחרים הגדולים והם היו אנשי המלאכה. הם היו עושי כלי הנשק אשר הורו את המושל איככה יש לשמש בהם במלחמה ובהיותם יודעים את לשונות העמים, היו הם התורגמנים בבתי שרי המלוכה ובבתי הפקידים, ומלבד אשר רופא נפש מחמד השני היוסד את הממלכה התוּרכית בקושטא כבר היה איש יהודי ושמו חכים יעקב, היה גם לשלטן שלים רופא חכם ואיש נכבד רבי יוסף המון שמו, ובנו רבי משה המון היה רופא נפש השלטן שְלֵימן, אשר לא סר ממנו גם בצאתו למלחמותיו. רבי משה זה הביא עמו, בשובו עם אדוניו לקושטא ממלחמת פרס איש חכם ושמו יעקב טוס אשר תרגם את התורה פרסית, ויתנדב וידפס את התרגום הזה בכספו למען הגדיל תורה בקרב ישראל יושבי פרס. ותחת השר הצדיק רבי משה קפסָלי אשר שם מחמד השני לראש הרבנים בימיו קם (5257–1495) הרב הגדול רבי אליהו מזרחי, תלמיד רבינו יהודה מינץ האשכנזי לראש הרבנים בתורכיא, ויהי גם מושבו בסוד שרי המלוכה על יד המופתי. הוא פתר את באור רש"י לתורה ויאהב גם את המדעים ויכתוב גם ספרי מדע. ועל השאלות אשר באו אליו מקהלות שונות השיב כיד דעתו הרחבה בתורה, תשובות מלאות שכל טוב, אשר עלו על ספרי “מים עמוקים”. ואף כי תורת הקראים היתה זרה לרוחו, עמד למעוז להם, ברוב ישרת לבו, בבוא אנשי ריב ומדון להוסיף להרחיקם בשתי ידים. מלבד רבי אליהו מזרחי, הקימה מלכות תורכיא שר אחד ושמו שאלתיאל למען יהיה למעוז ולמליץ לבני עמו לפני הממשלה. השר שאלתיאל אשר כבד אותו המלך בשם “קהיא” לאמר “יושב בחצר המלך” מלבד אשר היה אמיץ לב דורש טובת עמו בכל לב היה גם איש טוב וישר וענו מוחל על עלבונו. ועדת סלוניקי היתה משנה לעדת קושטא בעוֹשר בחכמה ובנדיבות. וגם ביתר ערי יון אשר בימי קסרי ביזנתי היו לישראל כור ברזל בית עבדים, מצאו בימי שלטן תורכיא מנוחה ורוחה.

בעת ההיא נראתה כעין [ה]תחלה, אשר החלו רבים מישראל לקוץ בארצות אירופא ובממלכותיהן הקתוליות, ולשום את פניהם אל ארצות הקדם הנוחות הרבה מהן, ועינן יפה מהן, כעדות רבנו עובדיה מברטונירו הנאמנה: “כי אין מן הישמעאלים גלות כלל ליהודים – – והם מרחמים מאד על איש נכרי” ולהביא עמם את תורתם את מדעיהם ואת מוסרם, אשר טפחו ורבו מאחרית ימי הגאונים והלאה, אל קהלות ארצות אסיא אשר היו נופלות בכל אלה מקהלות אירופא. בירושלים עיר הקדש אשר יצאה ממנה כל הדרה בכבוש אותה המונגולים בתחלת האלף הששי, נאחזו מעט מעט משפחות המסתערבים אנשים בוערים פורעי מוסר, אשר חללו את כבוד עיר האלהים בנבלותם ובמעלליהם הרעים אשר עוללו לאחיהם אשר עלו מן הגולה לשם ה' השוכן בציון. את משובת האנשים הקשים ההם, החל לרפוא החסיד הענו רבנו עובדיה אשר בא מברטינורו עירו באיטליא –(5248–1488) במתק פיו וברוֹך שפתיו במדברותיו אשר הטיף להם עד כי הפך להם לב אחר. הוא רבנו עובדיה אשר היה למורה למרבית בני עמו בפירושו לששת סדרי המשנה, מלבד אשר כתב באור למגלת רות בשם “מדרש רות” ופתרונים לבאור רש"י לתורה בשם “עַמַר נְקֵא” ואת פרשת דברי מסעו מאיטליא לארץ ישראל הערוכה בטוב טעם. מקץ חמש או שש שנים לבואו על אדמת ישראל, החלו לבוא שמה גולי ספרד ופורטוגל ויגדילו את מספר יושבי ירושלם, אשר בימי בא שם ברטנורוֹ היו רק שבעים משפחות, עד מאתים ומקץ עשרים שנה אחרות כבר הגיע מספרן עד אלף וחמש מאות, אך לא רק במספר נפשות הלכה קהלת הקדש הלוך וגדול, כי אם גם בתורה בחכמה במוסר במשפט בצדקה ובסדרים ישרים ותקנות טובות. וגם במסחר במלאה במחיה ובעוֹשר. וגם בעת ההיא היה רבנו עובדיה המורה הגדול ליראת אלהים ולאהבת חסד. אך נכבדי הספרדים עמדו על ימינו לאצול מכבודם ומתרבותם על היושבים הראשונים. בתוכם היה איש יקר ונכבד הלא הוא רבי דוד איבן שושן אשר היה רופא וראש ישיבה בירושלם. גם אל עיר צפת אשר בגליל באו גולי ספרד, וישפכו את רוחם על המסתערבים הבּוערים ויחזירום למוטב. והרב רבי יוסף סרגוסי איש זך וטהור במדותיו, כרבנו עובדיה, הטיף שם לחסד ולצדק ולאהבת הבריות ויהי “משים שלום תמיד בין אדם לחברו בין איש לאשתו אפילו בין הגוים”, על כן חשבוהו בני ישראל גם הישמעאלים למלאך אלהים ¹). וישם רבי יוסף את צפת למקום תורה גם ללמוד התלמוד ולמקום למוד תורת הקבלה. וגם לטבריא, לחברון וליתר ערי ארץ ישראל באו הספרדים וירבו את מספר אנשי קהלותיהן. וגם לדמשק באו הספרדים ויכוננו קהלה על יד קהלת המסתערבים ויבנו שם בית כנסת לתפארת אשר נקראה בשם כתייב.

מלבד ממלכת תורכיא, היו גם ארצות צפון אפריקא הלא הן מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לישראל מצריהם. שמה כבר נסו זה מאה שנים מלפנים רבותינו יצחק בן ששת ושמעון בן צמח דוראן וקהל גדול עמם, בראש קהלות אלגיר עמד בימי גלות ספרד ר’ב ש’מעון ב’ן ש’למה ד’וראן – רשב"ש – בן רשבץ ויחשב הוא ורבי צמח אחיו לשני גדולי הדור בארצם ותשובותיהם על השאלות אשר באו להם נקבצו אל ספר אשר קראו להן “יכין ובעז”. מלבד אשר היו שניהם מורי צדק ומוסר היה רבי שלמה מגן לכל גולי ספרד אשר נמלטו לארצו ולמלאך גואל לחמשים איש מהם אשר נתפשו וימכרו ממכרת עבד ויגאלם בשבע מאות דינרי זהב אשר קבץ ברוב עמל. ולארץ תוניס נדחו בתוך יתר הגולים שני אנשי שם הלא הם רבי אברהם זכות התוכן ורבי משה אַלשְקַר הרב הגדול בתורה ובחכמה. אך לא ארכו ימי שבת שני החכמים בארץ תוניס כי מפחד מלחמות האספנים אשר התרגשו לבוא אל הארץ ההיא נס רבי אברהם זכות ארצה תורכיא ורבנו משה אלשקר נס מצרימה, ויהי שם לדין ויעש לו שם גדול בתשובותיו.

ומצרימה אשר לא חדלה מעולם להיות מקום מושב לישראל נהרו אנשים רבים מגולי ספרד. בראש הקהלות עמד בעת ההיא הנגיד רבי יצחק שלאל איש חסיד וענו טוב ומטיב ובעשרו הרב. בתוך הגולים בא שמה הגאון ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא – רדבז – אשר לו שם גדול בתורה כבן אדרת בימיו וכבן ששת בימיו עד כי הגיע מספר תשובותיו אשר השיב לשואליו לשלשת אלפים. וכרוב חכמתו בתורה רבו חסדיו וצדקותיו כי גם היה עשיר גדול וכגדול עשרו גדלה נדבת רוחו. הוא העביר בטוב טעמו את מנין השטרות למלכי יון אשר בני ישראל היו מונים לו את שנותיהם, וישם תחתיו לחוק את מנין ימות העולם כראוי לעם עולם. ויהי רדב"ז רב במצרים ארבעים שנה ובתחלת שבתו שם יצא רבי יצחק שלאל הנדיב לירושלם וירב שם חסד וצדקה. והשלטן שלים האוהב לישראל גדל את דוד די קשטרוּ מגולי ספרד ויחכר לו חכיר מעשה – המטבע²). ויגדל האיש ויעשר מאד בעסק זה עד כי מצאה ידו להוציא שלשת אלפים דינרי זהב לצדקה לעניי בני עמו. ויהי בהודע לו כי אחד משרי מדינות אדוֹניו הלא הוא מחמד שייטן פחת קירואן מתנכל לקשור על אדוֹניו וישם נפשו בכפו ויתחמק בלט וימלט לארץ תרכיא לגלות את אוֹזן השלטן. כאשר נודע הדבר לפחה העריץ ההוא ויאמר להפגיע את עון דוד בכל בני ישראל היושבים בפַחֲוָתוֹ³). ויאסור את נכבדיהם ויטל עליהם מס קשה מנשוא ויקדש את כולם ליום הרגה. אך עד כה וכה קשרו עליו עבדיו ויכוּהו מכת מות ויומת וישימו אנשי קהירו לחוק לחוג את יום מותו בשבעה ועשרים לחדש אדר (2584–1524) ולשומו ליום ברכה ותודה, משתה ושמחה כיום הפורים מדי שנה בשנה.

ואיטליא, אף כי רומי עיר ממלכתה היא עיר ממלכת הקתוליות בכל זאת מצאו גולי ספרד גם בה מנוס, או מנוח אשר נחו עד אשר יתורו להם מקום בארץ אחרת. ואיש אחד מגדולי עשירי איטליא, נדיב ויועץ נדיבות ושמו יחיאל מפיסא, עיר יושבת על חוף הים, אשר שת דון אברבנאל לפנים את ידו עמו לפדות מאתים וחמשים שבויי חרב מבני ישראל, יחיאל הנדיב הזה בזבז לעת זקנתו הרבה מאוצרותיו לפקוד את גולי ספרד, את ענייהם ואת עשיריהם ולכלכל את הדלים בכל מחסוריהם עד אשר ימצאו את מחיתם. והאפיפיורים אשר כִהַנו בפרק ההוא, אף כי הלכו אחרי בצעם אחרי תענוגות בשרם ואחרי מזמות לבם נוחים היו לישראל_, ולא שעו אל החוקים אשר חקקו האפפיורים אשר לפניהם, ויקימו הם וקרדינליהם רופאים עברים לרופאי נפשם בהיכליהם. אף העלימו שרי כהונה אלה את עיניהם מן האנוסים הנמלטים לאיטליא ולא נגעו בם לרעה. גם מושלי יתר ממלכות איטליא האירו פניהם לישראל, לבד מִוֵנֵדִיג אשר הקצתה בימים ההם (5276–1516) גרות ⁴) למושב היהודים.

אל איטליא נמלט בחיר גולי ספרד, כליל הגדולה והתפארת דון יצחק אברבנאל ואשתו ושלשת בניו, ויבא אל ניאפל. שם כתב את באורו לספר מלכים. ויהי כשמוע מלך פרננדו החמישי, יקר הרוח את שמעו ויקראהו אל היכלו וישם משרה על שכמו. ויגונן בחסדו ובעוּזו, על הגולים אשר בארצו בקום עליהם השרים והעם לגרשם מפני הדבר אשר פרץ בתוכם. וגם אלפונסו השני אשר מלך במות אביו ולא עזב את חסדו מדון יצחק ומעמוֹ וישב אברבנאל בטח בניאפל עד אשר לכדו אותה הצרפתים אשר מלאו את הארץ חמס ושוד. אז ברח עם אדוניו המלך אלפונסו על נפשם אל אי סיקיליא וביתו וכל מחמדיו אשר הביא עמו מספרד היו לבז ולמשסה ואשתו ובניו נפוצו מעליו. וימת אוהבו המלך אלפונסו ויקם אברבנאל וילך אל קורפו אשר בארץ יון וישב שם עד העלות חיל צרפת מעל הארץ ויכן את מושבו במונופולי אשר באיטליא.

ולאברבנאל שלשה בנים ושמותם יהודה ליאון, יצחק ושמואל. ויהי יהודה ליאון רופא נפש אחד השרים הגדולים כל ימי שבת אביו בניאַפל ובבא שמה הצרפתים עזב את מקומו, וילך לגינואה וישב שם. ותרב חכמת יהודה, ויהי תוכן, מהנדס, פלסף מעמיק ומשורר נעלה, ונכבד מאד גם בבית פרננדו הקתולי, כל עוד אשר היה בספרד, ומודע היה לגרף החכם פּיקו די מירנדולו. אפס כי נפשו מרה לו על בנו, ילד בן שנה, אשר גזל אותו הרשע העריץ יוחן השני מלך פורטוגל מזרועות מניקתו וינצרהו ויתאבל עליו יהודה ואשתו כל ימי חייו וישפוך את נפשו בקינה אשר קונן עליו בשפת אבודתיו ⁵). בכל זאת לא הניא אותו יגונו הגדול מלמוד את שפת איטליא ולערוך מקץ עשר שנים ספר אשר היה לאבן חן בספרות האיטלקית ולתהלה בגוים, הלא הוא ספר "שיחות האהבה” ⁶) בין פילוֹן ובין סופיא, לאמר, בין האהבה ובין החכמה בין מדת האהבה המטבעת בלב כל אדם אל ה' שהוא מקור החכמה. וייקר שם הספר הזה מאד ויתרגם בשנים הראשונות לצאתו לאור צרפתית, אספמית ורומית.

ןיצחק הבן השני לדון יצחק אברבנאל היה רופא בעיר רֶגְיוֹ באיטליא, ומשם הלך לונדיג ויבא את אביו אליו. ובהיות הישיש הנהדר שם עלתה בידי היהודי המוּרדף הזה לשלם טובה תחת רעה להשלים בחכמתו בין שתי הממלכות המציקות לישראל, בין ממשלת זקני ונדיג צרת העין ובין מלכות פורטוגל הרשעה. ואת שמואל הבן השלישי לאברבנאל, שלח אביו לסלוניקי ללמוד שם תורה. ויהי בשובו מן הישיבה, וישם את פניו אל עסקי הממונות, ויהיו לו דברים בעסק זה עם משנה המלך אשר בניאפל, ויצלח ויתעשר מאד. ותתמכהו רוח נדיבה, ויהי מרים תרומות גדולות ורבות כיד עשרו הרב לתמוך ביד עניי עמו, לסמוך נופלים, לגדל יתומים ולהשיאם, לפדות שבויים ולהפיץ את דעת התורה, אשר ביתו היה בית מועד לתופשיה ולסופריה. ויהי הוא הראש לנכבדי ישראל באיטליא. ואשת חיל נתן לו ה' ושמה בֶנְוֶנִידָה ⁷) אשה יראת ה' ורוח נדיבה, חן שכל טוב, טוב טעם ודרכי נעם היו בה לאחדים, ואשר כל הליכותיה, משפטה ומעשיה היו כהליכות בת מלכי קדם. ותהי גם היא כאלוף נעוריה למופת בצדקת חכמתה וחסדיה ותכּבד בעיני רוזני הארץ בחין ערכה הרב, עד כי שלח משנה המלך את בתו, אשר היתה אחרי כן מלכת טוסקַנָה, אליה להיות באמנה אִתָה.

והשר הנהדר דון יצחק אברבנאל, מלבד שררתו וגדולתו בעיני מלכים ושרים, ומלבד חסדיו הגדולים לבית ישראל, יחשב גם על הסופרים הגדולים בספרות תורתנו, ובכל עסקיו הגדולים בחצרות המושלים היה לו יקר מפז כל רגע אשר מצאה ידו לשובב אליו להגות בתורתה, ולכתוב את ספריו היקרים על אדותיה. ותתפרד עבודת הסופרים אשר עבד כל ימיו עד יום מותו, לשלשה ראשים, לפירושי התורה והנביאים ולפרקי אבות⁸) ללמד לעמו תורה ומוסר; להוכיח מתוך דברי המקרא והמדרש והבינה הישרה כי המשיח לא בא עוד, כי אם עוד בוא יבוא וכי דבר גאולת ישראל נכונה היא כשחר נכון מוצאו לנחם את עמו בתוכחותיו אלה⁹) ולחזק את לבם; וללמד את קהל עמו גם את הדעות אשר יהגו חוקרי גוייי הקדם וחוקרי ישראל כתב ספרים במקצוע הזה¹⁰), ופתרוניו למקרא נבדלו לטובה בדבר הזה, כי הבחין בדברי כתבי הקדש דברים אשר נעלמו מן הפרשנים הראשונים, הלא הם מצפוני מועצות דברי ממלכות הארצות וסתרי תחבולותיהן אשר העמיק להכיר אותם בכל ימי עמדו בחצרות מלכי פורטוגל אספמיא וניאפל ועל פי הרוח הזאת אשר תתרגש ברב או במעט בכל הממלכות גם בממלכות יהודה וישראל כלכל את פתרונו. ויגוע וימת איש הכבוד הזה בונדיג ב־(5268–1508) ויקבר בעיר פדואה, יהי זכרו ברוך.

כאשר היתה תורכיא ארץ מקלט לגולי ספרד ופורטוגל, היתה ארץ פולין לבני ישראל המדוכאים בגרמניא. וימלאו גם שם מקום אזרחים אשר לא קמו בקרב הפולנים, מהיות השרים רודפי תענוגות ומרבית המון העם עבדי עולם, ויהיו העברים הסוחרים קוני תבואת הארץ ומוכריה בארצות הקרובות ומעשירי העם בכסף מחיר התבואה אשר באו אל הארץ. המה היו חוכרי המכס ומכרה המלח וגם אנשי המלאכה, צורפי הזהב והכסף חרשי הברזל והאורגים. לעומת חמש מאות הסוחרים אשר נמצאו בפולין היו שם מספר הסוחרים העברים שלשת אלפים מאתיים. ומאנשי המלאכה היו היהודים שלש ידות ורק הרביעית היו הפולנים. אך בכל זאת היו להם שני מחנות אויבים המחנה האחד היו כמרי הקתולים ונזיריהם, אשר לא טובו בארץ ההיא מאחיהם אשר בכל הארצות, והתגרים הגרמנים אשר מלאו את כל הערים ועינם היתה צרה בסוחרים העברים החרוצים מהם, ויהי במלוך אלברכט בפולין ואחיו אלכסנדר בליטא תחת אביהם כזימיר הרביעי ותעל ביד צוררי היהודים להטות לב אלברכט להקצות ליהודים אשר בקראקא גרוּת בקצה העיר (5254–1494) ואת אלכסנדר לגרש את היהודים מליטא (5255–1495). לרגלי זכרון הצרה הזאת נגלה לעינינו זכרון יקר מאד: עם הגולה אשר הגלו היהודים יושבי ליטא גלו גם בני ישראל יושבי עיר כיוב הרוסית, אשר סרה בימים ההם למשמעת נסיכי ליטא. אולם תחת אשר אנשי ליטא היו בימים ההם נבערים מדעת התורה היה כבר לפתגם: “מכיוב תצא תורה ואור” ויאָמר על הקהלה הנכבדה ההיא: "עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים ובראשה עמד רב גדול רבי משה הגולה רב חכם וסופר¹¹). על הקהלה הזאת עברה כוס החמה פעמים. בפשוט גדודי בני קדר על כיוב (5242–1482) ברחו היהודים והקראים אשר בקרבה. ויחישו להם מפלט בארץ ליטא. אך גם בשובם למקומם אחרי שקטה הארץ לא ארכו להם שם ימי מנוחתם כי גזרת גלות אשר גזר אלכסנדר גזרה כוללת היתה על כל יושבי ארצותיו, אשר גם כיוב אחת מהן. וישימו גולי כיוב את פניהם ארצה קרים והרב רבי משה הגולה היה להם לרב המדינה ועוד שלשה רבנים נלוו אליו ויהיו לדיני בית דינו אשר שנים מהם נקבו בשמותם רבי אשר הכהן ורבי קלמן אשכנזי¹²) וינח שם להם, וגם לגולי ליטא עמדה רוחה, מקץ שבע שנים ברשת אלכסנדר גם את ממלכת פולין מיד אחיו המת חזקה עליו יד השרים הגדולים, אשר עמדו תמיד ליד בני ישראל, להשיב את נדחי ליטא למקומם. ויהיו בקרב ישראל בליטא גם עובדי אדמה. ובכל החליפות אשר עברו על רוח מלכי פולין בימים ההם במתכונתם אל ישראל, נהרו אל פולין פלטים מאשכנז וגם חכמי תורה החלו לבא מגרמניא ואיטליא עד כי היתה בקרב הימים הארץ הזאת מרכז גדול לתלמוד ככל אשר היתה צרפת בימי בעלי התוספות.

בארצות גרמניה הלכו צרות אבותינו הלוך וגדול הלוך ורוב. ואף כי לא גוֹרשו משם כלה, הגלו בתוכה מעיר לעיר, וממדינה אל מדינה ויהיו נגועים ומדוּכאים כל היום ביד הקתוליות אשר מיום היותה לא נתנה להם לשאוף רוח אף רגע. בימים ההם הוסיף זדון לבה להשיאה לנגוע באישון עין יעקב, כאשר הסכינה לעשות מימי דונין המומר והלאה, לגזול מיד ישראל את התלמוד אשר הוא מקור כל חיי רוחו, אך הפעם נדחתה אחורנית יד הקתוליות בגרזן אשר הניפה על התלמוד, ותשב אל החוצבת בו ותנחת מכה בעצמה ובבשרה אשר לא תוכל להרפא ממנה ולשוב לאיתנה הראשון עוד כל ימי עולם.

למן היום אשר נדדו פליטי חכמי בזנת ומליציה מפני חרב התורכים ויבאו אל ארצות ארופא התיכונות והמערביות, החלו אוהבי מדע לשום אותם להם למורי שפת יון העתיקה וספרות סופריה הקדמונים, ויקראו לנפשם “הומנים” לאמר תופשי תורת האדם. ויהי איש בתוך ההומנים בעיר פורצהֵם אשר בגרמניא ושמו יוחנן רייכלין, חכם ישר ונכבד מאד, הוא החל לשום את פניו גם אל שפת עבר וילמדה ויאהבה ותהי לו לשפת אלהים. ולא ידע האיש התמים הזה כי הלשון הזאת וסִפְרָתה העלובה תהיה לכלי מפץ בידו להביא שבר גדול בדתו הקתולית.

כי מאת ה' היתה זאת לשבר מלתעות לבאים בבשר הכבשה, אשר שמו זה אלף שנים טרף לשניהם. איש יהודי נבל ורע מעללים היה במדינת מֶהרן ושמו יוסף פֵפֶרקורן ויענש על גנבתו אשר גנב. ויבוש לשבת בתוך בני עמו ויברח הוא ואשתו עיר קוּלן אל טירת נזירי הדומיניקנים וימר שם את דתו (5265–1505) ותמצא אשתו חן בעיני הנזירים ולא נתנו לפיפרקורן ולאשתו לרחקה מהם. ויהי הנבל הזה לאיש ימינם, למען עשוֹת חוֹנף למגניו החדשים ולמען הנקם בקהלתו ובעמו על אשר בזו אותו ואת מעלליו בלבם דבר על לב הדומיניקנים לגזול את התלמוד ואת ספרי עברית מיד ישראל ולשרפם באש. וידפיסו הנזירים בשמו חוברות ומגלות ויפיצו בין העם וישימו את ישראל ואת ספרם לחרפה ולגדופים. ויוציאו גם באזני העם גם באזני מכסימילין דבה רעה ושקר כי התלמוד וספרי ישראל מלאים מפה לפה חרפות ונאצות על דת הנוצרית, וקניגונדה הנזירה אחות הקסר אצה ופוגעת באחיה לעשות את דבר הנזירים. ויראו הנזירים כי צר מאד לקיסר מכסימילין לקחת ספרים מיד בעליהם באין איש יודע אל נכון להוכיח אם אמנם נמצא בם דוֹפי, וכי החורי¹³) מיריאל לבית גֶמִינְגֶן הארכיבישוף המַגֶנְצִי והשליט בכל גלילות הָרַיִן עומד לימין ישראל וספריו, ויהי כי ידעו את רייכלין כי דבק הוא בדתו וידברו על לב הקסר לשום אותו לשופט בהיות הוא הנוצרי האחד היודע עברית בדור ההוא בגרמניא, ויעש הקסר כן ויועד את רייכלין לשופט וישובו הדומיניקנים שמחים וטובי לב הביתה. ומלבד רייכלין הפקיד הקסר, את שופט הכופרים¹⁴) אשר בקוֹלן הלא הוא הכמר הוֹכְסְטֲרטֶן ואת המומר קַרְבֶן ואת חכמי בית מדרש המדעים אשר לכמרים בעיר מגנצא לשופטים על דבר התלמוד. והוכסטרטן הכמר וקרבן המומר לא הרבו מחשבות ודברים וימהרו להוציא משפט כי גם התלמוד גם כל ספרי ישראל לבד מכתבי הקדש שרף ישרפו. וחכמי בית המדרש אשר לכמרים במגנצא הוסיפו משלהם כי לא רק לתלמוד יעשה ככה כי אם גם כתבי הקדש הכתובים עברית יבוּקרו היטב בידי הכמרים והנזירים, ואם ימצאו שם דברים אשר לא יתאימו אות באות אם תרגום הרומי אשר ביד הקתולים ישרפו גם אותם. ורק ריכלין לבדו האיש התמים והישר, שם את כל לבו אל הדבר אשר לפניו וילמד ויתבונן ויחקור שלשה חדשים ויכתוב ספר בקוֹרת על דבר התלמוד וספרי ישראל (5271–1511). ויהי המעט ממנו, כי דבר טובות ונכבדות על התלמוד וספרי עבר, וידבר על לב הקסר לזכות את בני ישראל ככל יושבי הארץ בזכות אזרח הקנויה להם מימי קסרי רומי העתיקה, אשר קסרי גרמניא יחשבו ליורשיהם. ויוכח עוד כי אין למלכי הקתולים וכמריהם כל משפט וצדקה לצוֹת עליהם בכל דבר תורה ועבודת אלהים, בהיותם בני דת אחרת. ויהי ריכלין המליץ הראשון בתוך הנוצרים אשר קם לריב את ריב עם ישראל ואת ריב דתו מיד עושקיו. בשמוע הנזירים את הדבר הזה וימלאו חמה ויתגעשו וידפיסו שטנה מלאה מרורות פתנים ודברי נבלה על ריכלין, על התלמוד ועל ישראל ועל דתו. וישב ריכלין תשובה נמרצה מאד על דבת הדומיניקנים ועל תהפוכותיהם אשר קרא לו אוֹגנשפיגל¹⁵). החוברת הזאת יצאה לאור וכל ההומנים ומרבית העם קמו כאיש אחד חברים ויעמדו לימין ריכלין. וכרבות כתבי העמל המלאים נכלי בליעל אשר הפיצו הנזירים בקרב העם בשם הנבל פיפרקורן כן הלך כבודם הלוך וחסור. ותסר יראת הדומיניקנים העריצים אשר היתה על פני העם זה שלש מאות שנה ויקל כבודם וכבוד כל הכמרים בעיניהם. ויחר לדומיניקנים מאד ויגישו את משפטם אל האפיפיור ליאון העשירי אך גם ההומנים פנו אליו וריכלין כתב מכתב עברי אגרת מלאה ענוה לרב. מזל טוב, הנקרא בוניטו, רופא האפיפיור להטות את לב אדוניו להיות למעוז לישראל בריבו עם משנאיו. ותצר בעיני האפיפיור לחרוץ משפט כי לא אבה להתגרות גם בכמרים גם בהומנים. ועד כה וכה מגלות עפות מזה ומזה מפפרקורן הנבל להשליך שיקוצים על ריכלין הנכבד ועל ישראל ותלמודו ומריכלין להצדיק את העם הזה וספרותו העתיקה ולגלות את קלון פפרקורן ורבותיו הדומיניקנים את תרמיתם ואת נבלותם. וההומנים ראו כי הדומיניקנים מתנכלים לדחות את המשפט מיום ליום ומחדש לחדש עד אשר תקצר נפש ריכלין ואוהביו בעמלם, ויקומו ויערכו ערך מכתבים כעין המכתבים אשר יכתבו הנזירים איש לרעהו, ויכונו היטב את כל הליכותיהם הנפתלות את נכליהם הנלעגים את טעמם הטפל ואת לשונם המשובשת, וידפיסום ויקראו להם “מכתבי החשוכים”¹⁶) ויפיצום בין העם. ויתנו המכתבים השנונים ההם את נזירי הקתולים וכהניהם לצחוק ולחרפה ללעג ולקלס בעיני כל קהל הנוצרים. ולא רבו הימים וידפיסו איש נוצרי חכם, עשיר ויקר רוח שמו דניאל בוֹמְבֶרְגִי מעיר אַנטורפן את התלמוד כוּלו מראשו ועד סופו ברצון האפיפיור ורשיונו. וריכלין יצא נקי, ופני הדומיניקנים חפו, כי חצי לשון ההומנים אשר נחתו בכנסיה הקתולית דלדלו את כל כחה. ותהי צפויה למפלה בגעת בה יד חזקה, והיד ההיא לא אחרה לבא.

בימים ההם החלו כהני רומי להורות את תורת שטרי הכפרה לאמר: הן שכר קדושי הקתולים בעולם הבא רב ועצום מאד. גם אם אכלוהו הלוך ואכול, רבבות אלפי שנה לא יכלה ולא יתוֹם. ויען כי הטוב הצפון ההוא נחלת שמים הוא, על כן מלאה יד האפיפיור, הסוכן על כל גנזי מרום להוציא שטר כפרה על חשבון שכר הקדושים, ולתתם במחיר כטוב בעיניו. וישיתו הכהנים כפר על כל חטא ועל כל פשע והיה כי יביא איש את הפדיון ונתן לו הכהן שטר כפוּרים וכופר לו גם על כל אשר חטא עד העת ההיא, גם על כל אשר יוסיף עוד לחטוא. ויהי בהביא הדומיניקני יוחנן טצל את שטרי הכפרה עירה ויטנברג, ויתקומם הנזיר מרטין לוּתר, ויוכח באזני העם, כי האפיפיור לא יוכל לכפר עוֹן, וכי שטרי הכפרה מעשה עול ומרמה הם. וידפס את תוכחותיו בדבר הזה, וישלח אותן בכל גבול גרמניא. ויהי כי נקל כבוד כמרי הקתולים ונזיריהם בימי ריב הדומיניקנים בריכלין אשר נמשך זה שנים רבות¹⁷), וימצא העם את לבו למאס בהם, ולסור מאחריהם ביד רמה וירבו בעלי ברית לוּתר לאלפים ולרבבות ויפרוק לוּתר את עול האפיפיור וקתוליותו וטירותיו ונזיריו, מעל אנשי בריתו, ויתרגם גרמנית את כתבי הקדש אשר לישראל ואת האון גליון ראש ספרי הנוצרים וישם אותם למקרא לכל העם מקצה ולמקור האחד לכל דתם (5278–1518). ובמספר שנים אחרי כן קמו בארץ שויץ הכומר צוינגלי וקלוין הצרפתי והארכיבישוף קרמר האנגלי ויתרגמו גם הם את כתבי הקדש ואת ראש ספריהם איש איש בלשונו, ויפרקו גם הם מעליהם ומעל אנשי בריתם את עוֹל דת הקתוֹלית ויקראו לדתם המחודשת רפורמא לאמר “פנים חדשות”. ויהי כי ערכו בעלי הרפורמא מחאָה כנגד הקתולים וַיִקְבְלוּ עליהם ועל דתם ויקראו לנפשם קובלנים¹⁸) ולדתם הדת הקובלנית. וישביתו הקובלנים את עבודת הקדושים אשר יעבדו להם הקתולים עבודת אלהים ויגרשו בארצותם את הנזירים ואת מטירותיהם, ויתירו לכמרים ולנזירים לשאת להם נשים, ולנזירות להיות לאנשים, ויחלטוּ את על נכסי הכנישה הקתולית בארצות הרפורמא לאוצר הממשלה. וישמחו העמים כי פרקו מעליהם את עול כמרי הקתולים אשר אכלו את שארם מעליהם בכל פה. והמושלים ששו משנה ששון גם על הנכסים הרבים העצומים אשר נסבו אליהם גם על הגרש מפניהם אנשי האפיפיור אשר היו לשטן ולמפגע למעשיהם בכל ממשלתם. ויפשעו מיד האפיפיור כל עמי ארצות גרמניא הצפונית, מרבית שויץ, דניא, שוד, נוֹרוג, איסלנד, אנגל, הולנד, וכל גלילות ים הבלטי.

ולא אויבי הקתוליות יקשו לה לכהונתה את המוקש הזה, כי אם במעשה ידי עבדיה הנאמנים, הנזירים הדומיניקנים, ובפוֹעל כפיהם נוקשה ונשברה שבר גדול זה. צור חרבם אשר שלפו על ישראל ועל תלמודו שב אל חיקם ואל צוּר לבם. הם בעברת זדונם הכבידו את ידם הקשה על ריכלין התמים והצנוע, לבקר לתומו את התלמוד בקרת אשר לפי דרכה גלתה את שולי הכהונה הרומית על פניה. הם בעוֹז מצחם ורשעת אולתם פצו פה להומנים העוינים אותה, לתתה לחרפה וגדופה בעיני קהל העם למגדול ועד קטן בלי פחד¹⁹).

הרוחה אשר עמדה לישראל לרגלי הריפורמא הנוצרית היתה מעט מזער. הן אמנם כי בראשית ימיה דבר לותר על ישראל טובות אשר לא נשמעו עוד כמוהן מפי איש נוצרי. כי קצף מאד על הכמרים, אשר יתאמצו כל היום להוכיח כי היהודים עבדי הקסר הם על כן מלאה ידם לעשות בהם כרצונו. ועל משפטם בחג פסחם להגדיל באזני צאן מרעיתם את עון היהודים אשר ענוּ במכאובים את מחוקק הנוצרים למען העלות חמתם לנקום נקם. ויער למוסר אזנם להתבונן כי משיחם מזרע היהודים הוא, עצמם ובשרם הוא, ובכן קרוב אליו עם ישראל מכל יתר העמים, על כן יש לכל נוצרי נאמן לכבד את העם הזה מכל שאר הגוים. ויוסף ויאמר כי למראה התעלולים אשר עוללו ליהודים היה כל איש ישר בוחר להיות חזיר מהיות נוצרי אשר אלה מעלליו. ותהי עצתו לעמי הנוצרים ולמושליהם, לזכות את היהודים לקרבם, להרחיב להם למלא ידם למסחר ולכל מלאכה. סוף דבר, איש לא קם עוד למליץ לישראל כמהו עד העת ההיא. אולם מעט מעט נסב לבו אחונית עד כי באחרית ימיו נהפך לאויב להם. וגם לוּתר וגם חבריו היו אדוקים וקנאים גדולים מאד ולא הפילו כמלוֹא שערה מעצם עקרי הדת הנוצרית, וגם מחמת הקנאה אשר הלכו בה כמרי הנוצרים מדור דור לא הפילו דבר. ויהי כל גבול חפצם ומגמתם רק הנוצריות לבדה. ואל שלום העמים, אל תקון העולם ואל משפט תבל בצדק לא נשאו את נפשם. לוּתר למד לעדתו כי לא במעשים טובים יזכה גבר את ארחו לפני אלהים, כי אם באמונה שלמה יתרצה אליו. ובהתעורר האכרים עבדי העולם לבקש את לוּתר לדבר על לב אדניהם השרים, לחתום כי לא יעבידום בפרך, הוציא מכתב גלוי אל נוגשיהם ההם, לבלתי חוס על העבדים המתפרצים ולקום עליהם בחרב ויעשה כן. וקלוין שרף עוד איש באש על דברי אמונה המסורים ללב. אולם התרגום אשר תרגמו את תורת ישראל את נביאיו ואת כתוביו, גלוי לכל הגוים, הוא מפעל אשר יהיה לזכרון עדי עד בספר דברי ימות עולם, כי הוא הולך והופך לאט לאט למיום הוסדו עד היום הזה, לב אחד לכל קוראיו הרבים והעצומים אשר בקרב העמים, לאהבה את המשפט והמישרים, את החסד ואת האמת, ולשאת את נפשם אל חזון אחרית הימים, ואל צדק העולמים, כאשר חזו אותו נביאי האמת והצדק מאז, ואשר אליו ייחל ישראל עד היום. ותרגומי המקרא ללשונות אירופא ומאמצי כח רייכלין לחקור את לשון עבר עד היסוד בה, אצלו רוח על משכילי הגוים ללמד את המקרא במקורו הראשון ולהנחיל לנפשם את הדעת את שפת קדשו. וגם את תרגומיו הארמיים הקדמונים ואת שפתם, וישקדו על דלתות חכמי הלשון הישראלים ויקימו אותם להם למורים ויכבדום וירבו את שכרם. הגדול בחכמים ההם היה ראש המדקדקים וחוקרי הלשון בדורו רבי אליהו [בחור] הלוי אשר קראו לו בגוים לויטא יליד נישטט עיר בגרמניא (5309–1549). אותו קרא הקרדינל החכם אגידיוס די ויטֶרבו לשבת עמו בהיכלו ברומי, ויהי לו למורה שלש עשרה שנה. ויכתוב אליהו את ספר הבחור על דבר השרשים, את לוח הדקדוק ועוד ספרים על תורת הלשון למחלקותיה ואת ספר מסורת המסורת, על טבע המסורת ואת ספר טוב טעם על דבר הטעמים. ויערוך אגרון למלות הארמיות אשר בתרגומי המקרא אשר קרא לו מתורגמן, ואגרון כתב למלות השגורות במשנה. במדרש ובפי העם ויקרא את שם ספרו “תשבי”. ויגדל שמו בקרב חכמי הגוים ויתכבדו להמנות בין תלמידיו וישישו לתרגם את ספריו העברים רומית וּגיוֹרג די סֶלף בישוף לור²⁰) תלמידו הוציא מכיסו כסף רב להדפיס את אחד מספריו. וגם פרנץ הראשון מלך צרפת קרא לו להיות למורה הלשון העבריה בבית מדרש המדעים בפריז ולא אבא אליהו ללכת אל ארץ אשר אין בה עוד אף נפש אחת מישראל. מלבד אליהו בחור היה גם החכם אברהם די בלמש מורה פלספת יון בעיר פדואה, גם מורה שפת עבר לחכמי הגוים. ואיש חכם ונדיב מתלמידיו ההם הלא הוא דניאל בומברגי תרגם לשפת רומי את הספר היקר מקנה אברהם אשר כתב די בלמש על עמוקות לשון הקודש.

מלבד החפץ לנחול להם דעת בכתבי הקדש ובשפתם העתיקה, נעורה בלב חכמי העמים אהבה לתורת הקבלה אשר דבר עליה נכבדות, החכם הנוצרי פיקו די מירנדולה בימיו, ואשר הוסיף רייכלין אחרי כן על דבריו על אחת שבע. וירבו מאד בימים ההם דורשיה בתוך משכילי אירופא. ובהוקירם אותה החלו להוקיר גם את העם אשר מידו באה עליהם. ומה יגדל הפלא כי גם על הקתולים עברה רוח הקובלנים שנואי נפשם, לכבד את ספרות ישראל ואת שפתה העברית, עד כי באשכולה²¹) הקתולית האדוקה המלאה חמת קנאה אשר בפריז הציעו קתדרה לספרות ההיא, וחכמי צרפת תרגמו ספרי דקדוק מעברית לשפת רומי וגם את ספר מורה הנבוכים תרגמו רומית. וגם לאבותינו האוהבים את כתבי קדשם היתה הרוחה בימים ההם כי קם המדפיס הנכבד דניאל בומברגי הנוצרי וידפס בדיוק רב מאד ועל פי המסורה המדוקדקת את התורה הנביאים והכתובים בתרגומיהם הארמים ובמבחר באוריהם הלא הם באורי רשי, אבן עזרא, קמחי ורלבג וחבריהם ויקרא להם “מקראות גדולות”²²). ואשכנזית לאשכנזים תרגם רבי אליהו בחור את [חמשה] חומשי תורה ואת חמשת המגלות וספרדית לספרדים תרגם את כתבי הקדש רבי אברהם אושקי איש פליט מן האנוסים.

ואף כי לא רבו ולא גדלו החכמים והסופרים בישראל אשר בדור ההוא, הלא הוא מחצית השניה למאה החמשים והשלש מחכמי כל דור ודור וסופריהם, גברה בם תפוצת התורה, ותחל ללכת בה הלוך וגבור, מכל הדורות אשר היו לפנים. כי בתי הדפוס העברים אשר החלו לקום ולהתכונן הרבו את מספר נשתוני הספרים פי אלף, ויוזילו את מחירם עד כדי אחת מאה מאשר היה מאז עד העת ההיא ולא היה עוד עם כבני ישראל אשר הריצו את ידיהם מקטנם עד גדולם מדל ועד עשיר להביא אל בתיהם את ספרי המקרא והתלמוד, המוסר והחקירה, התפלה והפיוטים אשר החלו לצאת לאלפיהם ולרבבותיהם להרביץ תורה בישראל הרבה מאד.

וזכרון הצרות האיומות אשר עברו על אבותינו באשכנז ובספרד, לא נשכח מהם אף לא אבו לשכוח אותן, ותנח עליהם רוח אבותיהם מעולם, רוח שרידי גבורי ירושלים שרידי גבורי ביתר ויאמרו גם הם כמוהם “אף אנו מחבבין את הצרות” ויתעוררו תופשי העט לחוק את דברי הימים לישראל ולשום שם משמרת גם לזכרון כל המוצאות אותם מיד אויבי נפשם ומולדתם. רבי אברהם זכות התוכן כתב את ספר “יוֹחסין” על דבר סדרי דורות חכמי ישראל ועל ספריהם בלוית סדר מלכי הגוים. והרב רבי אליהו קפסלאי יחד בתוך ספרו אשר כתב על שלטני תוּרכיא, פרק רב ענין על גלות ספרד²³). והשר הנכבד מאד דון יצחק אברבנאל סדר ספר “בימות עולם” המספר את תולדות ישראל למימי קדם קדמתו עד ימי השר הסופר הזה²⁴) ובנו המרומם דון יהודה אברבנאל העלה על ספרו אשר קרא לו “פרשת תוכחות” את התלאות אשר מצאו את גולי קשטיליא ופורטוגלי²⁵). אך לדאבון כל לב אבדו שני הספרים האלה, ספרי האב והבן. אולם גם הקינה אשר קונן דון יהודה על בנו הילד אשר גזלו מזרועותיו הכמרים העריצים²⁶ ), יש בה מעין דברי הימים, בהיותה דמות ערוכה לעליליה הרבה אשר עוללו מכאובים כאלה, על הגיוני לב אבותינו הנקיים העשוקים והמרדפים. גם סופרי ארצות אשכנז העלו את זכרון הצרות אשר עברו עליהם²⁷ אך גם הספר הזה אבד לדאבון לבנו ואיננו.

המקצוע הקרוב לספרות דברי הימים, אשר החלה בימים ההם להתחדש בגבולנו, הוא מקצוע ערך הארץ²⁸). אל המדע הזה אשר נעזב בקרבנו מימי התירכים רבי בנימין מטודילא ורבי פתחיה הסובב, שם את פניו החכם רבי אברהם פריצול, היושב בפיררא באיטליא והגדול בעיני אירקולוס מושל הארץ, בכתבו ספר “אגרת ארחות עולם” על הארצות ותכונותיהן. ממין זה אך לא בערך זה הם הדברים אשר נכתבו בימים ההם ביד תּיר אחד על דבר ערי הקודש והמחוזות אשר עלו אחרי כן בספר שבחי ירושלים.

ורבי יצחק עקריש יליד ספרד, איש נכה רגלים וידוע חולי אשר הוטל אל קהירו במצרים, ואחרי מצאו מנוח בבית רבנו דוד בן זמרה כעשר שנים, בא אל קושטא, שם את לבו להציל מן האבדון את שרידי הכתבים היקרים אשר שרדו בידי גולי ספרד ולשום להם פלטת עולמים בהעתיקו והפיצו אותם בקהל, הוא מילט את האגרת היקרה “אל תּהי כאבותיך” לרבי יצחק האפודי ואת המכתבים אשר הריצו השר חסדאי בן שפרוט ויוסף מלך הכוזרים איש לרעהו, אשר קבעו פרק חדש בדברי הימים לבני ישראל, גם מצא מגלה קטנה עד דבר בוסתנאי הנשיא הנקראה “מעשה בית דוד”²⁹) ואת שרידי התוכחות, אשר מצא, אשר התוכחו חכמי ישראל עם כמרי אספמיא, אסף אחת אל אחת ויקרא לאספה הקטנה ההיא “קבץ וכוחים” ויהי הוא כמעט הראשון למלקטי קדמוניות, אשר הן הנה כיום מוסדות לכל ספר הגון במקצוע דברי הימים ובקורת הספרות.

לעומת חיבת דברי הימים ודעת ערך הקדמוניות, אשר החלה לקנות את הלבבות אחרי גלות ספרד, הלכה חיבת הפלספה היונית בקרב הספרדים, מאהביה מאז, הלוך וחסור. שני אנשי שם מקרבם השונים מאד בדרכי רוחם, הלא הם החסיד התמים רבי יוסף יעבץ בספרו אור החיים והפלסף החריף רבי יצחק עראמה בספרו חזות קשה הוכיחו איש איש לפי טעמו, עד כמה הרעה הרוח היונית לעם ישראל, לתורתו ולמסרו ויתלו רק בה את הקלקלה אשר פשטה בספרד בדורות האחרונים, ותקע נפש מרבית גדולי חכמי הדור מן הפלספה ההיא. החכם הנאור דון יצחק אברבנאל, אשר גדל כבוד רמבם בעיניו מאד מאד, עד כי כתב בּאור לספר המורה מצא דברים אשר לא נכונו בעיניו בספר ההוא, ויקצוף על החכם נרבוני וחבריו המבארים את דברי המורה, על אשר עברו את הגבול אשר הציב רמבם לדעותיו. ויחפאו דברים אשר מורת רוח הם לכל מחזיק בתורת ה' התמימה. גם הרופא החכם יקר הרוח אשר באר את התורה גם בעין פקוחה ובוחנת, גם בהגיון לב עמוק זך וטהור מאד³⁰) הלא הוא רבי עובדיה ספוֹרנוֹ איש רומי נקעה נפשו מדרך החקרנים ההם. וישנוּ גולי ספרד את טעמם מן הקצה אל הקצה מטעם הספרדים­ יושבי הארץ ההיא. תחת אשר היו אבותיהם שוחרי הפלספה ומחזיקיה נהפך לב בניהם ובני בניהם לשחר בכל עוֹז את תורת הקבלה. ואיש כרבנו דוד בן זמרא היה מתלמידיה ורבי מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקודש ורבי יהודה החייט הפיצוה בתוך הקהל בספריהם ובמעשיהם. מרוח תורת הקבלה, אשר דבר ימות המשיח היה מראשי משאות נפשה, נאצלה על איש הולך רוח, שמו אָשֵר לֶמְלִין, אשר האמין בנפשו כי משיח או נביא הוא. ויהי עובר ממקום למקום וקורא: “פּנו דרך למלך המשיח כי קרוב הוא לבוא” ואנשים רבים באיטליא ארץ מושבו ובגרמניא ארץ מולדתו נדחו ללכת אחריו (5262–1502), אך עד מהרה נָדַם השאון, אין זאת כי אם מת פתאם או נעלם. ויראו רבים מן המאמינים בו כי בושו משברם וימירו את דתם בצרת נפשם.

אך עוד יותר מאשר נכספה נפש אבותינו, המדוכאים באשכנז המגורשים מספרד, לימות המשיח, כלתה להם נפש אומללי האומללים הלא הם האנוסים אשר נשארו בספרד, אשר מנת חלקם היתה פחד מות ומגור מסביב כל היום, מבלי האמן אף רגע קטן בחייהם. עדות כל ריק ופוחז, דיבת כל נבל ובליעל, דמיון כל שכור משוגע, כי לב אנוס פלוני איננו נאמן עם הקתוליות, כי לא בא מעולם בשר חזיר אל ביתו, כי נראתה מפה לבנה פרושה על שלחנו ביום השבת נחשבו לעדות נאמנה בעיני הכמרים שרי הטבחים לסחוב אותו מביתו ולהורידו אל מחשכי תחתיות בית הכלא, לענותו במכאובים אכזריים לשרוף אותו באש ולהחרים את כל רכושו לכהונה הקתולית בשכר מעשיה הטובים. הבלהות האלה עליו למעלה בימי קום דיצא³¹) ארכיבישוף למדינת סֶוִילָא לראש הבולשת. פתגם איש ימינו רצוי נפשו, רוּדריגץ לוצירו³²) שופט הבולשת בקורדובא אשר לא מש מפיו, היה תמיד “הבו לי יהודים ואשרפם”. ותרבינה התועבות ומעשי הדמים לבלי חוק, עד כי כתב איש תמים ונקי מן הנזירים לאמר: “הארכיבישוף אשר בסוילא ולוצירו ויואן די לאפואינטי, יעטו חרפה על מדינותינו, אנשיהם לא ידעו אלהים, ולא ידעו כל חק ומשפט כלם מרצחים הם, גנבים ומנאפים, נשים ונערות יענוּ ויטמאו, הנזק והרעות אשר ידיחו על ארצנו גדלו מנשוא עצמו מספר, עד כי תֶאֱבל עליהם כל נפש”. האנוסים האומללים ראו כי כלתה עליהם הרעה באין אומר השב נועצו להנקם מאויביהם שרי אספמיא השאננים ומן הכמרים והנזירים האכזרים. ויהי בענות אותם עבדי הכמרים באכזריות, למען הצל מפיהם דבר והתודוּ על פשעיהם כי אמנם חטאו לדת הקתולית אך לא הם לבדם הם הפושעים בה, כי גם שר פלוני גם גברת פלונית, גם כומר או נזיר פלוני, גם נזירה פלונית, נועדים עמם אל בתי כנסיותיהם וכלם יחדו הם מתיהדים נעלמים. לשמע הדברים האלה מהר לוצירו איש הדמים ויאסור בכלא רבים ורבות משרי קורדובא הנוצרים הגמורים, ויהרוס את בתיהם וימוֹד אל חיקם במדה אשר מדד לאנוסים, ותהי קורדובא לחרדת אלהים, כי גם כל איש נוצרי לא האמין בחייו. ויהי כאשר גדלה הצעקה ועבר המלך מקץ ירחים אחדים, את דיצא ואת לוצירו ממשמרותיהם, ויקם כסימנס די סיסרנירו³³) לראש הבולשת ויקל כסימנס את ידו מן הנוצרים הגמורים, אך את האנוסים היהודים והמשלמנים, השיב עד דכא. הכמר הזה ערב את לבו לענות עזות את הקיסר כרל החמישי, אשר אמר להעתר אל האנוסים, אשר אמרו לשקול על ידו שמונה מאות אלף דינרי זהב, בשכר הרשיון אשר יתן להם לשוב אל תורת אלהי אבותיהם באין מחריד. ויפר כסימנס המהביל את עצת הקיסר והאנוסים האומללים שבו אל ענים ואל צרותיהם כתמול שלשום. ולא ארכו הימים ויוסיפו שופטי הבולשת האכזרים אחים לצרה לאנוסים העברים גם מקרב הנוצרים, כי רבים מן הקתולים האספמים אשר נחשדו כי נוטים הם בסתר לבם אל דעות לותר וקלוין, נדונו גם הם לכלא, למכאובים נוראים, ולשרפה וקנינם לחרם לכהונה הכתולית כאנוסי בית ישראל.

ועל אנוסי ארץ פורטוגל לא כבדה עוד יד הכהונה הקתולית כאשר קשתה על אחיהם באספמיא, כי שם נתן המלך מנואל להם הנחה האוסרת על הכמרים להצר להם גם לקרוא בספרים עברים, ויהי להם כעין בית כנסת בעיר ליסבון אשר נועדו שמה לשפוך את נפשם לפני ה' אלהיהם. וידריכו במסתרים את בניהם ואת בנותיהם לאהבה וליראה את ה' אלהי ישראל בכל לבבם, ולתת לעת מצוא גם את נפשם כופר התורה ויורום מקרא ותלמוד. וביד רבים מהם עלתה לעזוב את הארץ. וכיד יתרון כשרונם הטובה עליהם, רמה קרנם גם בכל דבר חכמת בינה, גם בכל דבר מלאכת מחשבת, עד כי עשו גם הם עושר כאשר עשו אבותיהם. ולמען תהיה תמיד לאל ידם לסכל את עצת אויביהם, ולהשביתה במקורה התאמצו להתמם עם הקתולים עד כי מלאו ידם לבא ולכהן בבתי הכנישות ולהאסף אל טירותיהם להיות שם לנזירים. ותרע עין האזרחים הנוצרים בעשרם ובכשרון מעשיהם, ועין הכמרים והנזירים צרה בחבריהם החדשים האלה, הנעלים הם גם במדע גם במוסר. ויהי בקום איש קשה ורע מעללים מתוך האנוסים, רודריגו מאשקרִינְהַאש שמו, לראש חוכרי המסים, ויגוש את העם בחזקה, וימצאו הנזירים הקתולים פתחון פה כאשר עם לבבם, להעביר בזעם לשונם רוח קנאה עזה מאד על המוני העם בכל האנוסים לאבדם. ויהי היום ותמצא תּוֹאנה אשר בקשה נפשם כי בהיות השנה שנת חורב וגשם אין וכל הארץ צפויה לבצורת ורעב, התאספו אנשי המקום לבית תפלת הדומיניקנים להתפלל על הגשמים. ולמען הראות מעשה נסים אל הבוערים בעם הערימו הדומיניקנים בתחבולותיהם, להעלות את דמות אֵם משיחם במראה אש על פני לוח זכוכית אשר מנגד לצלמה. למראה החזיון הזה לחש אחד מן האנוסים באזני רעהו לאמר “הנה מים יבקש העם ואש ניתנת להם”. את הדבר הזה הנאמר מפה לאזן לקחה אזן איש מן הקתולים ותצת כאש חמתו וחמת כל העם, עד אשר קרעו את האיש ואת אחיו לגזרים. והנזירים הדומיניקנים אזרו זיקות בלב האספסוף ויפרצו מבית התפלה ויתגודדו כעשרת אלפי איש, ויעשו הרג ואבדן וישחיתו כארבעת אלפי נפש האנוסים, וישרפו רבים באש וישחיתו את רחמיהם באכזריות נוראה מאד. וגם הנזירים ענוּ נשים ונערות. ויהי בקרב אחד מאנשי הקדש האלה לנערה מבנות האנוסים לטמאה, ותחזק ממנו ותגזול את המאכלת מידו ותמיתהו. גם נוצרים רבים נספו עם האנוסים מיד האספסוף (5266–1506). כל מאמצי שר העיר להשבית את שאון הנזירים והספסוף להשיב ידם מן ההרג ומן הבזה ומן התועבות, שבו ריקם עד אשר תפש אחדים מן המרצחים ויתלם על עץ שככה חמת ההמונים. ובעיני המלך מנואל רע מאד דבר השערוריה ויענוש ענש קשה את המסיתים ושני נזירים מהם דן לשרפה ויסר את שרי פקודות העיר ממשמרותיהם על אשר לא התחזקו לעצור בעד הרעה. אף יעץ נדיבות לתת משפט אחד לאנוסים וליתר האזרחים הנוצרים ולתת להם הנחה הפורקת מעליהם את עול הכמרים לשש עשרה שנים אחרות ויתר לכל איש מהם לעזוב את הארץ כטוב בעיניו. אך הכמרים והשרים במזימותהם גברו ממנו עד כי עיפה נפשו להשיב אחור את דברו הטוב. ובמלוך תחתיו בנו יוהן השלישי, נגיד חסר תבונות (5282–1522 ) ושונא את האנוסים מנעוריו הֵקל גם הוא את ידו מהם, כל הימים אשר השרים העומדים לפני אביו היו עוד חיים. אחרי כן שנה את טעמו וילך בעצת אשתו בת מלכי אספמיא ויפקד עליהם אנשים אשר שמו משמר על כל הליכותיהם, ותהי אזנו נטויה אל דבת הכמרים והקורטים שוטני האנוסים, אשר זממו לקפד את חיי האומללים להכרית מפיהם כל מחיה באסרו עליהם את מלאכת הרפואה ואת מרקחת סמי התרופה. אפס כי מקרה קרה אשר סכל פתאום את עצת אויבי האנוסים אשר השיב ידם מבלע.

וזה דבר המקרה: מירכתי ארצות הקדם בא לעיר וֵנֵדִיג (5284–1524) איש פלאי מבני ישראל, אשר קרא לנפשו דוד הראובני. באמרו כי הוא אחי המלך יוסף בן שלמה המולך בארץ חֵבָר הערבית הגדולה והרחבה, על השבט הראובני הגדי וחצי שבט המנשי, עם גדול ורב ועצום מאד. ויהי האיש הזה זר במראהו ובכל משפטו ומעשהו, עורו שחרחר, קומתו שפלה ובשרו דל מאד ולעומת זה היה איש חושך שפתים, אמיץ לב מתהלל בגבורתו וברוחו הגסה הדף מפניו כל איש אשר לא מצא בו חפץ. את חפצו לא הגיד לאיש, אך מפי נערי משרתו התמלטו דברים מעטים לעת מצוא על אודות מגמת פניו. מעיר וינדיג הלך עירה רומי רוכב על סוס לבן ונערו ותורגמנוֹ עמו. וימלאהו לבו לבוא ולהתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנס השביעי. ויהיו דבריו בראשונה עם הקרדינל גוליאו³⁴) לעיני קרדינלים אחרים, וימסור לו את כתבי העדות אשר העידו על ישרתו, רַבֵי החובלים שרי אניות פורטוגל אשר חנו בחופי ערב בצאתו משם. ויגד להם כי ציר שלוח הוא אל האפיפיור בעצת שבעים זקני העדה, מאת אחיו המלך, אשר תמצא ידו לכלכל ולהצביא שלש מאות אלף פרשים גבורי חיל, אשר בהם הוא אומר לגרש בראשונה את הערבים מצפון ארץ הַגַז למען יוכלו בני ישראל, היושבים משני עֶבְרֵי ים סוף, לקרבה אלה אל אלה ולהיות לחיל גדול מאד מאד, אז יעלו יחדו ארצה ישראל וגרשו משם את התורכים. אפס כי ככל אשר חזקה יד המלך הראובני ברכב ופרשים, ככה קצרה ידו בנשק האש כל כן תשאל נפשו מאת האפיפיור לתמוך אותו בידו במחי קָבֹל³⁵) ובקני רובים. ויבא לפני האפיפיור וידבר עמו את דבריו, וייטב הדבר בעיניו. וישלח את כתבי העדות אל מלך פורטוגל לבקר אותם להכיר את חותם יד כותביהם. ובשוב הכתבים האלה מקימים ומאושרים כמשפט, התהלך עמו האפיפיור וכל כהניו ושריו כהתהלכם עם השרים הגדולים מלאכי הממלכות האדירות הבאים בשעריהם. ובני ישראל החלו לכבדו בכבוד מלכים, ויעריצוהו ויתנו לו מתנות גדולות ויקרות. וּבֶנְוֶנִידָה הגבירה הנדיבה אשת דון שמואל אברבנאל פקדה אותו מעת לעת במשאת כסף רבה, ודגל יקר מאד שלחה לו, אשר עשרת הדברים היו מרוקמים על המפרש אשר עליו. עד כה וכה בא אליו מכתב מיד המלך יוֹאן השלישי הקורא לו בכבוד לבקר אותו בעירו בהיכלו בליסבון. וישמע אליו דוד הראובני וירד אל אניה אשר תקע את דגלו בראשה ועשרה אנשים מישראל ומאתים איש מן הנוצרים שלחוהו עד החוף. ויבא הוא ועבדיו הרבים כבוא שר וגדול, אל עיר ממלכת פורטוגל. ויקדם המלך והשרים את פניו בכבוד גדול, ויתיעצו עמו על דבר המלחמה אשר הוא אומר לערוך לקראת התורכים. ולרגלי המקרה הזה רפתה רוח יוֹהן השלישי מן האנוסים ולא מלא אחרי עצת הכמרים הקורטים, לבלתי התבאש עם דוד קרובם הראובני ועם אחיו המלך אשר שלש מאות אלף פרשים לו האומר לגרש את התורכים מירושלם.

ורוח האנוסים חיתה בבוא אליהם איש מאחיהם הרחוקים אשר מלכים ושרים יכבדוהו ואשר תקוה נשקפת להם כי לרגלו תבא גאולתם ויחרדו אליו ויעריצוהו וישקו ידיו. מפורטוגל באה השמועה על אודותיו לספמיא ותמלא את האנוסים אשר שם ששון ושמחה. וישימו רבים מהם את נפשם בכפם וימלטו אל פורטוגל לשבוע שם את תמונת הגואל הראובני, וירבו השוגים בחזיונות ובחלומות, ורוח לבשה את אשה אחת מבנות האנוסים באספמיא ותתנבא ותאמר עיניה ראו את משה ואת מלאכי האלהים אשר הגידו לה כי עוד מעט יבאו ויוציאו את בני ישראל העשוקים מארץ ענים והֶעלום אל ציון לחרות עולם. ויהי בהודע הדבר אל בעלי הבולשת ויתפשו שמונה ושלשים איש אשר האמינו לדברי הצופיה התמימה וישרפו אותם באש.

ומאד חזקה יד השמועות אשר נפוצו על דבר דוד, על עלם כליל יופי טהר לב ורב תבונות מבני האנוסים ושמו דיוֹגוֹ פירס בפורטוגל אשר בגלל חין ערכו זכה להיות סופר המלכה, ³⁶) ואיש סודה. ויהי בבוא דוד לליסבון וימהר דיוגו פירס ויתיצב לפניו אך דוד לא הרבה לשית אליו לב, ויאמר דיוגו אין זאת כי אם יען אשר עודני ערל בשר לא ישעה אליו דוד הראובני וימהר הביתה וימל את בשרו בעצם ידו ויצא ממנו דם רב מאד ויחל ויחלש. מן היום ההוא קרא דיוגו פירס לנפשו שלמה מולכו. וירע דבר המילה בעיני דוד ויירא לנפשו פן פקדו הקתולים עליו את עון דיוגו השב לדת ישראל. וייעץ דוד את שלמה מולכו לברוח מפורטוגל ויעש כן וינס שלמה ארצה תורכיא וחרדו גדולי ישראל לקראתו בכל מקום בואו. בשאלוניקי דבקה בו נפש הרב החסיד רבי יוסף טאיטאצק ויט את אזנו אל דברי חזיונותיו באמונה שלמה. ובבוא מולכו לאדרינוֹפל נטה אחריו לב רבנו יוסף קאַרו, ותאצל גם עליו רוח העלם הזך והטהור, אשר שאפה נפשו כל היום לתת את נפשו כפר תורת אלהיו וכפר גאולת עם קדשו ותתאַו גם נפש רבנו יוסף קארו למות ישרים כזה. מתורכיא נסע שלמה לארץ ישראל ויחן בצרפת ויקן שם את לב הרבנים והמקובלים והעם אשר השתוממו על טובו יפיוֹ וחין ערכו וטהר לבו גם על ידיעתו הרחבה במקרא בתלמוד ובקבלה.

ויצא שמו בכל תפוצות ישראל ויט אליו לב בני עמו הרחוקים היושבים בארצות הקדם בתורכיא באשכנז בהונגר ובפולין. ויחזק מאד לב האנוסים בפורטוגל למראה כבוד דוד הראובני ולשמע הליכות שלמה עד כי שתו המון צעירים מקרבם את ידם ויתפשו בחרב ויפרצו עירה בדיוֹץ³⁷) וישברו את דלתות בית הכלא אשר לשופטים הכמרים, ויקראו דרור לנשי האנוסים הכלואות שם וישלחו אותן לנפשן. מעללי צעירי האנוסים האלה, מנוסת שלמה מולכו מפורטוגל ועלילות שוא אשר בדו עליהם משנאיהם, הסבו את לב יואן השלישי מאחרי דוד הראובני וישב אחור את דברו אשר דבר אליו לתת לו ארבעת אלף קני רובים ולשום אל משמעתו שמונה אניות מלחמה, למלך הראובני להלחם בתרכים. ויסר חסדו מעם דוד ויקרא לו לישם לו מועד לעזוב את הארץ, ויצא דוד מפורטוגל מקץ שנה לשבתו שם. ובשלוח המלך מעל פניו את אחיהם הראובני סר צל האנוסים מעליהם, ויהיו צפוים לכל יד עמל כבראשונה. ואף כי לא מלא האפיפיור את יד כמרי פורטוגל לכונן שם בית בולשת מצא שם בישוף אחד את לבבו להעלות כמה אנשים מן האנוסים בלי דין ובלי משפט ובלי רשיון על מדורת האש אשר הכין להם. והמלך יואן השלישי צוה את מלאכו היושב ברומי להטות את לב הפיפיור לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט את האנוסים בכלא ובאש. ודבר שני בישופים צדיקים אנשי לב אשר הרימו קולם בחזקה, על הנבלה הזאת, לכפות את לב איש לעזוב את דת אבותיו ולהאמין בדת התקיף ממנו שב ריקם.

בעת ההיא בא שלמה מולכו לעיר רומי בסתר. וישב שלשים יום לבוש בגדי עניים סובלי חלאים על גשר נהר טיבר ממול היכל האפיפיור ותהי אז מחיתו לחם צר ומים לחץ. אחרי כן השליך מעליו את הסחבות וילבש את בגדיו ויבא בתוך בני עמו. ולא הגיד לאיש כי שלמה מולכו הוא, ויאמר כי רק עושה דברו הוא, מיראתו את האנשים מבני ישראל אשר אמרו להשביתו ממעשיו ביד חזקה פן תבא בשלו רעה על הצבור. אך בכל זאת נודע שמו לשופטי הבולשת ויאמרו לעשות בו שפטים, אך האפיפיור וגם קרדינלים אחדים הצילוהו מידם. והאפיפיור כלמנס השביעי היה איש חסד טוב עין ויודע את מכאובי האנוסים ומכיר את העול גדול הנעשה להם. ויתן רשות לאנוסים אחדים אשר נמלטו לרומי ללכת בחוקי תורת ישראל לעין כל באין מחריד. וישם את עיר אנקונא לעיר מקלט לכל אנוס החפץ לשוב לדת אבותיו ויד סוד הקרדינלים נכונה עמו בדבר הזה. ולא נתן לנגוע גם בונדיג ובפלורנץ באנוסים, אשר החישו להם שם מפלט. אל האפיפיור ההוא הודיע מולכו את חלומו כי שטף מים גדול מתעתד לשטוף את עיר רומי, ולאדוניו מלפנים למלך פורטוגל הריץ מכתב להזהיר אותו מן הרעש הנכון לבא בעיר ממלכתו, למען ידע להכין מעשיו בעוד מועד למען הצל את יושביה מרעתם אז אמר שלמה לשבת לבטח ברומי ולשאת שם את מדברותיו באזני בני עמו אשר שתו בצמא את דבריו, אך למען הנצל מן השטף אשר ראה בחלומו הלך אל ונדיג וימצא שם את דוד הראובני, אשר הוליך שולל במועצותיו גם את מושלי הארץ ההיא. אך רוח שלמה רפתה ממנו כי נפקחו עיניו לראות כי אין דרכיו כאשר עם לבבו. גם לשטן קם לו שם איש מזימות ושמו יעקב מנטינו הרופא אשר הכה את שלמה בלשון לפני שרי עירו ויקם עליו אנשים אשר שמו מות במאכלו עד כי חלה ויאָנש, אך יד ה' היתה עליו להקימו מחליו. אז שב מולכו עירה רומי ויקדם אותו האפיפיור ואנשים מן הקרדינלים באהבה בששון ויקר וכל רואיו כבדוהו כמלאך אלהים. בעצם העת ההיא בא מכתב ממלך פורטוגל אל מלאכו ברס ניטו היושב ברומי להטות את לב האפיפיור והקרדינלים למלא את ידו לכונן בולשת בפורטוגל. אולם בהיות דבר כזה תלוי בדעת קרדינל לורינצו די פוצי אשר היה אוהב דבק לשלמה השיב קרדינל זה את פני המלאך ריקם בהוכיחו אותו על פניו כי לא קנאת הדת היא מזימת המלכות לכונן בולשת כי אם הבצע ותאנה לבוז את רכוש האנוסים. וירא המלאך כי עת לחשות היא ויחשוך את הדבר לעת אחרת. בעוד קרדינל נוצרי עומד להגן על האנוסים מאהבתו את שלמה, בא רופא עברי הלא הוא החכם הבליעל יעקב מנטינו להסגיר למות את נפש שלמה הזך והטהור. ויעז הנבל את פניו לבא אל ברס ניטו ציר פורטוגל ולריב מידו את ריב הדת הנוצרית העלובה, ולהוכיחו על אשר לא ינקום את נקמת הקתוליות העשוקה, מיד מולכו אשר בגד בה ויעזבנה. וכאשר לא שעה הציר אליו ואל דבריו הלשין את שלמה אל הכמרים שופטי הבולשת אשר ברומי, וימהרו השופטים אל האפיפיור וידברו אליו קשות על רפיון רוחו לדתו. ויבקשו מידו להסגיר להם את האנוס הבוגד הזה ויאות להם למראה עינים. ובסתר צוה להלביש את אחד מחיבי מיתה בגדי הנשפטים בבית הבולשת ולהמית אותו להגיד לשופטים כי את מולכו המיתו ויעשה כן. ועל מולכו פקד פרשים לשלח אותו עד מחוץ לגבול ארצו ולהיות למשמר ולמגן לנפשו בכל הדרך (5291–1531 ).

ובעזוב שלמה מולכו את רומי ובמות לורינצו די פוצי, הקרדינל האוהב לשלמה והמגן לאנוסים, נעזב האפיפיור כלמנס השביעי משני אוהביו ויועציו הטובים ולא היה בו כח לעמוד בפני מזימות מלך פורטוגל ומועצות הקסר כרל החמישי, ויחתום על הפקודה לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט בו את האנוסים ואת הלותרנים. אך למען מעט את האכזריות הפקיד את ראָשות בית משפט הדמים, לא ביד הדומיניקנים, כי אם בידי נזיר פרנצישקני הנוח מהם. אולם השופטים עוזרי השופטי הראש הרבו עוד לרדוף באף ולהרע לאנוסי פורטוגל, מאשר הרעוּ חבריהם לאנוסי ספרד. ולבלתי המלט איש מן האנוסים, שמו העריצים משפט מות על כל רב חובל אשר יאסוף אותם אל ספינתו ועוֹנש קשה על כל איש נוצרי אשר יקנה קרקעותיהם, והאנשים אשר לא שתו לב לאסון הצפוי להם וימלטו מצאוּם צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר. גם בדרך גם בארצות אשר באו שמה. בכל זאת עלתה ביד מתי מספר להמלט אל רומי ולהתאונן רע באזני האפיפיור על רשיונו בדבר בית משפט הדת, ותדאב נפש האפיפיור הצדיק ויחשוב מחשבות להפר את דברו. עד כה וכה חלפה רוח על דוד הראובני ועל שלמה מולכו ללכת מונדיג לרגנסבוּרג ולהתיצב לפני הקסר כרל החמישי החונה שם. ויבאו באניה אשר פרשו עליה נס אשר אותיות מ’כ’ב’י‘:– מ’י כ’מכה ב’אלים ה’ – היו מרוקמות עליה ויתיצבו לפני הקסר וידברו לפניו את דבריהם. אחרית הראיון הזה היה כי פקד העריץ לאסור אותם בזיקים ולהוליכם עמו למנטואה באיטליא. שם הועיד ועד בעלי הבולשת אשר שפטו את שלמה משפט כופרים בדת הקתולית, להשרף באש. אך בהיותו קרוב אל בית השרפה שאלו אותו בשם הקסר, אם יש את נפשו להנחם על מעשהו ולשוב אל דת הנוצרית כי אז יכוּפר עוֹנוֹ ויד לא תגע בו. ויען כי אמנם הנחם ינחם, אך לא על דבקו בתורת אלהי ישראל, כי אם על היותו נוצרי עד העת ההיא. ויעל החסיד הקדוש על המוקד. (5292–1532 ) ותָגל נפשו לקדש ברבים את שם ה' אלהי אבותיו, אשר דבק בו בכל נפשו ובכל מאדו כאחד הקדושים אשר בארץ כרבי עקיבא וחבריו. ועל דוד הראובני, אשר יען כי איש=לא=נוצרי היה מימיו, לא היה לבולשת שלטון עליו, גזר כרל החמישי גזרת כלא לכל ימי חייו. וימת דוד בשנה הרביעית לכלאו. ומעריצי שלמה לא אבו להאמין כי מת האיש הנערץ ויקווּ כי עוד מעט ישוב אלהים לגאול את עמו מיד צריהם.

והאנוסים לא נחו ולא שקטו ויבחרו באיש נוצרי מזרע האנוסים ושמו דואַרטי די פַץ, איש מפקידי המלך יואן השלישי, ללכת רוֹמי ולהיות להם לפה לפני האפיפיור החפץ בטובתם, ויחלץ ממשמרתו אשר בבית המלך וילך. ולא היה דוארטי איש תם וישר כשלמה מולכו, לעומת זה היה חרוץ מאד, איש מסתיר עצה יודע לכסות דבר במשאון מבלי דעת האנשים, אשר את עצתם הוא זומם להפר, הלהם הוא אם לצריהם. ויבוא רומי ותצלח בידו לסבב את פני הדבר עד כי הוציא האפיפיור כתב הדת להשבית את מעשי הבולשת בפורטוגל עד עת מצוא.

וימצא כלמנס השביעי את לבו לבלתי הכחד את האמת תחת לשונו, לכתוב בכתב הדת גלוי לכל העמים, כי מורת רוח הוא לכל חוק ומשפט, לעונש איש על בגדו בדת, אשר לא קבל עליו את עוּלה מימיו, או איש מבני האנוסים, אשר מיום פקחו את עיניו, ראה בבית הוריו את חקי תורת משה נאמרים ונעשים באהבה ובאמונה רבה. ואיככה יוכל איש לבקש מן האנוסים לתעב את קדשי דת אבותיו מעולם ולדבקה בדת אחרת. אך כל דבריו ומעשיו לא הועילו לאומללים כי אם מעט מזער. גם האפיפיור פולוס³⁸) השלישי אשר קם תחת כלמנס (5294–1534) היה איש טוב ונוח לישראל, עד כי התאוננו עליו הכמרים כי “איש מן האפיפיורים לא הרבה עוד להיטיב לנוצרים כאשר הטיב אפיפיור זה ליהודים”. ותעל ביד דוארטי המתהפך בתחבולותיו להטות את לב פולוס להכריע את פורטוגל להקל את ידה מן האנוסים ולקרוא דרור לאלף ושמונה מאות איש האסורים בכלא. (דצמבר 5296–1535). אחר כן שתה מלכות פורטוגל את ידה עם הקסר כרל החמישי, השונא את האנוסים מילדותו תכלית שנאה, ויכבד כמעט את ידו על האפיפיור לחתום פקודה להשיב את הבולשת בפורטוגל לאיתנה. ולא משלו האנוסים ברוחם וישלחו אל האפיפיור מכתב מחאָה מרעשת שמים וארץ על העוול הנעשה להם ולאבותיהם למיום הווסד הבולשת בארץ. וינחם האפיפיור על מעשהו אשר נפתה לחתום את הפקודה. וישלח את מלאכו קופודיפירו³⁹) אל פורטוגל להשבית את מעשי הבולשת ביד רמה, ויעש כן מבלי שאת גם את פני המלך. אך מקרה קרה אשר סכל את כל עצתו כי על פתח אחד בתי התפלה נמצא גליון מדבק ועליו כתוב כי משיח הנוצרים איננו משיח, וכי דת הנוצרית תורת שקר היא. ויבוּקש הדבר וימצא כי איש מן האנוסים כתב וידבק את הגליון הזה ויתפשוהו, ויקוֹצו את ידיו ואותו שרפו באש. והבולשת מצאה לה ידים לשוב לרעתה ולרשעתה ביתר עז באין מכלים דבר. ובראש הבולשת התיצב הקרדינל דון הנריק אחי המלך יואן השלישי איש צר ואויב לאנוסים, ויבחר לו אנשים מלאי חמה וקנאה וישם אותם לשופטי הבולשת (5299–1539). ובכל זאת לא חדל האפיפיור להתאמץ בכל עוז לעצור בעד רעת הבולשת בפורטוגל. אף בין יתר גדולי כהונה הקתולית נמצאו אנשים אשר נתעב להם דבר בית משפט הדמים ההוא, ויקומו למליצים לאנוסים. ולעומתם התאמץ דון הנריק אחי מלך פורטוגל להפר את מחשבות האפיפיור הטובות ולסגור מפני מלאכי האפיפיור את שערי ארצו, פן יעמדו למעוז לאנוסים. ולמען תפוש גם את האפיפיור בלבו ולהטותו אליו, רשם דון הנריק זה ראש הבולשת את חטאות האנוסים אשר חטאו אל הדת הנוצרית על הגליון וישלחה אל פולוס השלישי. ולא טמנו האנוסים גם הם את ידם בצלחת וישלחו גם הם גליון אל האפיפיור ויוכיחו לו כי כל דברי דון הנריק דבות שוא הם. אך מעט מעט הלכו ידי האפיפיור הנוח הזה הלוך ורפה. מנזר⁴⁰) הישועים⁴¹ ) אשר הקים לו יוֹלו⁴²) להיות למשמר ולמגן לקתוליות לצבא ערוּך מלחמה אשר לא יחת מפני כל עוול ורשע ומפני כל בגד ומעל בבואו לבצע את מזימתו, המנזר הזה הפיל כמעט את השרביט מיד האפיפיור הרפה. והנצחונות אשר נצח הקסר כרל החמישי את המחמדים הכופרים בארץ תוניס ואת הלותרנים הכופרים במלחמת שְמַלְקַלְדֶן קרובים היו להרים את קרן הקסרות ממעל לקרן כהונת האפיפיור הגדולה גם בכל דבר כנסת הדת הקתולית. על כן לא אבה להִתבאש עם מלך פורטוגל, לבלתי שית ידו גם הוא עם כרל החמישי. אך בכל זאת לא חדל האפיפיור הכשר הזה לשקוד על טובת האנוסים ותעל בידו להוציא אלף ושמונה מאות איש מהם מבית הכלא (5308–1548) ולהמציא להם מחילה גמורה על כל החטאים (?) שחטאו לדת הקתולית עד העת ההיא⁴³).

ובעצם הדור אשר חזה לו החסיד רבי שלמה מולכו את חזון הגאולה ויאמר לקרב את הקץ באותות ובמופתים, בגדולות ובנפלאות, כאשר חזו לנו נביאינו מעולם וכאשר מלאו אחריהם רבותינו בעלי האגדה ובעלי הקבלה בעצם הדור ההוא קם רב גדול בארץ ישראל, להכין ולהכשיר את הגאולה הזאת, אשר גם הוא נשא את נפשו אליה, במכוֹן⁴⁴) אחד נאדר ונאור, אשר גם אותו חזו נביאינו כי בראשונה יווסד הוא בציון, ואחרי כן ישיב ה' את שבות עמו, אשר אחרי החזון הזה מילא ראש חכמי ההלכה הלא הוא גדול הגדולים רבנו משה בן מימון. המכון הזה אשר נועד מפי הנביאים לרפוא את הריסות החרבן, לחיות את העצמות היבשות הנפוצות והפזורות ולהיות להם לראש אחד על אדמת אבותיהם אשר אליו יפנו ואחריו ילכו בכל דבר דת ודין ובכל דבר הנוגע לגוי כלו, הוא יסוד סנהדרי גדולה, בית דין של שבעים ואחד בארץ ישראל. ובנין המכון הזה, אשר היה האחרון לכל חרבנות ארץ ישראל כמאתיים ותשעים [שנה] אחרי חרבן בית שני⁴⁵) יש לו להווסד ולהתכונן לפני בנין עיר הקדש והמקדש. החפץ הזה החל להתרגש בראשית בוא גדולי גולי ספרד לארץ ישראל. אך בפה מלא בטא אותו האב הגדול רבי יעקב בירב, הרב הזה הוּגלה בתוך הגולה מספרד בהיותו בן שמונה עשרה שנה ויבא מצרימה, משם הלך לירושלם וישב גם בדמשק, ולעת בואו בימים שם את משכנו בעיר צפת בקהלה הגדולה מכל קהלות ארץ ישראל וישימו אותו חכמי העיר לרב. וישם הרב הזה אל לבו את הדבר אשר דבר רבנו המימוני בחזקת היד, בהיות לו חזון ישעיהו הנביא לעינים, לאמר: “יעד הקדוש ברוך הוא לישראל שכשישוּבוּ ישראל לאדמתם ישיב שופטיהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה, וזה אינו יכל להיות אלא בהסכמת החכמים שבארץ ישראל ואפילו יהיו סמוכים”⁴⁶)

"שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקראו לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה וזה יהיה בלי ספק – –לפני בא המשיח⁴⁷). ולא רק בחזון דבר רמבם את דבריו אלה, כי אם הורה הן הלכה קבועה וקימת בספרו משנה התורה, כי אף אם אין דבר השופט נחשב לדבר אלהים לדון דיני קנסות, ולמלא יד תלמידיו להיות דיינים מומחים כמהו, בלתי אם הוסמך איש מפי איש עד משה רבנו, ואף כי החבל הזה כבר נרתק בימי הלל הנשיא האחרון⁴⁸) בכל זאת יש יתרון לחכמי ארץ=ישראל גם בזמן הזה בהיות רק להם המשפט להוועד יחד ולהקים להם מתוכם ראש אחד ואז יגדל כחו כמוסמך מפי משה רבנו לסמוך תלמידיו ולתלמידיו לתלמידיהם להיות כלם כמהו⁴⁹). ויקם הרב בירב ויאסוף את כל חכמי צפת ויבאר ויבקר באזניהם את הענין לכל פרטיו, ואת כל התנואות אשר יוכל איש למצוא להניא אותו, השבית מראש בבינתו החריפה. ויטב הדבר בעיני חכמי צפת וחכמי הקהלות הקרובות, ויקומו חמשה ועשרים איש מתוכם ויקימו אותו לראש בית דין כל ישראל. ובהיות יד חכמי ארץ ישראל נכונה עמו, לא תמצא עוד יד איש מבני הגולה לערער עליו ועל בית דינו הגדול מפני “שאין נקרא בית דין בשם מוחלט אלא בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך או אם הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה מפני שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל הקדוש ברוך הוא קרא אותן כל הקהל ואפילו היו [רק] עשרה אין משגיחין זולתן שבחוצה לארץ”⁵⁰) אפילו אם יתיצבו כנגדם למאות ולאלפים. ובכן היה המכון הגדול הזה קרוב להתכונן ולהיות למכון עולם. אפס כי משגה אחד היה בעוכריו, כי לא העלה רבי יעקב בירב את זכר ירושלם ובית דינה על לבו. הן אמנם כי במספר הנפשות ובמספר חכמיה היתה צפת גדולה בעת ההיא מירושלם אך לעומת זה הלא יש לזכור כי בכל אשר “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” הלא ירושלם מקודשת ממנה בעיני כל ישראל לכל דורותיו מעולם ועד עולם. והוא לא עשה כן, כי תחת אשר היה לו לבלתי עשות דבר עד אם נמלך ברב הגדול רבי לוי בן חביב הרב אשר לירושלם, ולהושיב אחרי כן לפניהם את תלמידי שניהם לועד אחד ולחדש את הסמיכה בשם כלם, ואולי גם לקבוע את המרכז בירושלם. תחת עשות ככה שלח רבנו יעקב בירב אחרי אשר כבר גמר את כל הדבר בסוד תלמידיו לבדם, כתב לרבי לוי בן חביב, כי ממלא הוא את ידו לדיין מוסמך. ורבי לוי היה גם הוא אחד מראשי גדולי הדור. הוא היה אחד מן האנוסים שנאנסו בימי מנואל מלך פורטוגל, ותצלח בידו למלט נפשו לשלוניקי עם אביו רבי יעקב בן חביב בעל הספר היקר עין יעקב. משם הלך ירושלים ויהי שם לרב נשוא פנים גדול מאד בתורה ובמדעים בתכונה ובהנדסה. כן נפגע מאד רבי לוי למראה הליכות רבי בירב המתהלך עמו כמתהלך רב גדול אם אחד מקטני תלמידיו והמבכר את צפת, אשר כמעט אין זכר לה בכתבי הקדש ולא במשנה ובתלמוד, על פני ירושלם עיר הקדש אשר זכר קדשה לא ימיש אף שעה אחת מפי ישראל מדור דור. על כן השמיט הרב בן חביב את ידו מדבר הסמיכה, אשר לפנים נשא גם הוא את נפשו אליה, ויצא לקראתה במלחמת סופרים עזה מאד. אולם ככל אשר יש להתאונן על השגגה אשר יצאה מלפני הרב בירב ככה לא הטיב הרב בן חביב למנוע טובה רבה מישראל. הן אמנם כי כח רבי לוי בן חביב היה דל, כי יתר חכמי ירושלם עמדו מחרישים, ורק יד חכם אחד ושמו רבי יעקב די קשטרו היתה עמו, לעומת זה עמדו חכמי צפת שכם אחד על יד רבם. אך מקרה קרה כי נחפז רבנו יעקב בירב לברוח מפני פקידי המקום, אשר לטשו עיניהם על עשרו הרב. וימהר לסמוך את בחירי תלמידיו את רבנו יוסף קרא ואת רבי משה דיטראני את רבי משה קורדובירה המקובל הגדול ורבי יוסף סגיס, כאשר סמך רבי יהודה בן בבא בימיו את תלמידי רבי עקיבא בשעת הסכנה⁵¹). ויעזב את צפת בשובו אחרי כן אל מקומו לא ארכו לו שם עוד הימים ויאסף אל עמיו (5205–1545) ויעזב דבר הסמיכה ולא החזיק בה בלתי אם רבנו יוסף קארו וישם לה שארית בישראל כאשר יכתב בדברינו הבאים.

ובימים ההם אשר בארץ ישראל ובארצות תורכיא התגבר החפץ לעשות תושיה להטיף לגאולה לימות המשיח ולכונן סנהדרי גדולה, לא שככה חמת הנוצריות ושנאתה הכבושה מעל ישראל. הן אמנם כי למן היום אשר גרשו הנזירים מארצות הרפורמא חדלוּ ההרגות והמשיסות, לעומת זה נוספה הרפורמה הנוצרית על הקתוליות אוֹיבתנו מאָז בהשיא שתיהן את עוֹן בניהן הבוגדים בה עלינו ועל תורתנו. הן פרוץ פרצה הכפרנות בקרב הנוצרים לרגלי הרפורמא ותעבור גם את הגבול אשר גבלו לה יוסדיה הלא הם לוּתר צוינגלי וקלוין. נוצרי אספמי ושמו מיכאל סירויט הוציא ספר אשר בו עקר את אמונת השלוּש ורבים היו ההוגים בו, ויתפוש קלוין את סירויט וישרפהו וכת גדולה קמה אשר קראה לה כת המיחדים⁵²) או כת מכחישי השלוש⁵³) וכת גדולה ואדירה ממנה קמה באנגליה אשר אמרה להתקין את סדרי הממלכה על פי חוקי תורת משה. ורבים מן הנוצרים שבתו במסתרים את שבתם ביום השביעי כדת משה וישראל. ואנשים היו בקרב האנגלים אשר התאמצו למצוא רמזים כי גם הם מזרע יעקב הם אף יצאה חוברת מן הדפוס אשר הוכיח בה איש יהודי לאיש נוצרי כי מתוך כתבי הקדש העתיקים אין יסוד לדת הנוצרית והחוברת הזאת מעשה ידי איש נוצרי היתה. ויען כי כל האנשים והכתות האלה שמו את תורת משה הנביאים והכתובים, למופת להם וידבקו בהם באהבה קראו להם הנוצרים מתיהדים⁵⁴). והקובלנים אשר גם הם נחשבו בעיני הקתולים לכופרים ועבריינים, מיראתם פן יתנו הקתולים אותם לאוהבי ישראל התחזקו להפוך את לבם לשנא את ישראל תכלית שנאה, למען הטהר מעון הכפרנות. ויטפלו גם הקתולים גם אדוקי הקובלנים את עון הכופרים הנוצרים, אשר קמו בקרבם, על היהודים אשר בשל כתבי קדשם נבעו הפריצים האלה בחומת הנוצריות. ויפצרו שרי האספמים הקתולים המושלים בעת ההיא בעיר ניאַפל בקסר כרל החמישי לגרש משם את בני ישראל. אך הקסר לא אבה להעתר להם בנשאו את פני המטרונית הכבודה בנוינידה אברבנאל אשר התחננה לו, ולא גרש אותם. אולם מקץ שנים באו ממנו דבר שלטון לעזוב את ניאפל או לשום אות דיראון בבגדיהם. ויבחרו לעזוב את מקומם (5302–1542) וילכו אלה לתורכיא ואלה לאנקונא ולפיררא ערי איטליא, ודון שמואל ובנוינידה אשתו אף כי עליהם לא יצאה הגזרה, יצאו גם הם בתוך אחיהם בגולה וישבו בפיררא בתוך קרוביהם.

לשנה הבאה עברה כוס החמה על בני ישראל היושבים בביהם. בשנה ההיא היו שם כמה ערים לשרפה. וישיתו את עוֹן הבערה על היהודים ויתפשו וינגדו אף המיתו מהם אנשים. ויגרשו את כל היהודים מארץ ביהם (5302–1542). עד כה ועד כה נודע הדבר כי נקיים הם ויקראו להם שרי ביהם וישובו אל נויהם אך כפר שתו עליהם אף גזרו עליהם לשאת אות הדראון.

ובמדינת נויבורג בגרמניה התעוללה עלילת דם ויבוּקש הדבר וימצא כי דבת שוא היא ויתיצב הנגיד אוטון הנריך מושל המקום למגן ליהודים ולא נתן לבישוף הצורר אשר שת ידו עם המעוללים לבצע את מזימתו לגרש את בני ישראל, ויזעף הבישוף מאד. ויקנא כהן לותרני ושמו הוֹזיינדר איש טוב וישר את קנאת האמת ויוֹצא מגלת ספר אשר קרא את שמה יוּדנביכלין ויעד את עדותו כי יודע הוא את בני ישראל ואת נקיון כפיהם, כי רק על עשרם ועל טהרת דתם ישנאו אותם ומעבר מזה יארבו לכספם המושלים העריצים, השרים הדלים והלוים הרשעים אשר לא יאבו להשיב לנושיהם את הכסף אשר לקחו מהם. על כן הם בודים מלבם עלילות דם למען תמצא יד המושלים והשרים למלא חוריהם זהב אשר לא עמלו בו, ויד אלה לבלתי שלם את חובותיהם ולמען תמצא יד הכמרים והנזירים יוצרי דבות שקר אלה, אשר לפני שלוש מאות שנה לא ידע אותן איש עוד, לברוא קדושים חדשים אשר יהיו למקור עושר רב. גם על דבר טהרת דת ישראל ישנאו אותם הכמרים תכלית שנאה ועל כן ירדפום יחרפום וינאצום ועל כן זממו לשרוף גם את כתבי קדשם באש. ולא יזכרו הכמרים ההם כי את השקר, אשר הם בודים היום על ישראל בדו הפגנים בימיהם על הנוצרים הראשונים כי שוחטי ילדים מוצצי דם הם. כראות הבישוף את מגלת הספר ההיא שכר את דקטור עק, הסופר אשר יצא לו שם בנבלותו, ויוֹצא חוברת אשר אסף אליה את השקרים והנאצות אשר בדו כל צוררי היהודים מעולם ויחלט כי כל בני ישראל שופכי דם ילדים מתעללים בכוונים הם על כן יש לענותם, למרר את חייהם ולהשיבם עד דכא. ונפלא הדבר כי בעת צאת השטנה הבזויה הזאת חדש הקסר כרל החמישי את זכיות היהודים אף חתם על פקודתו כי נקיים הם מעלילות הדברים אשר יאשימו עליהם אויביהם. אולם אם שלח דוקטור עק את פיו ברעה, אין להתפלא, כי איש בזוי הוא, פרוע לשמצה. אך אם לוּתר האיש אשר אמר להוציא את בני דתו מאפלה לאורה, הלך בדרך אויבו בנפש זה, לחפא דברי בלע על עם בני ישראל, אשר בראשונה דבר עליו גדולות וטובות יפלא בעיני כל איש מאד. גם הוא כתב מאמר בשם “על היהודים ועל כזביהם”. שם חרף את עם ישראל בגדופים גסים אשר לשמעם תגעל כל נפש, גדופים אשר גם דברי דוקטור עק ופיפרקורן וכל יתר אויבינו כהלולים נחשבו למולם. את כל הדבות הנלעגות הנתעבות, אשר הקיאו הצוררים הדומיניקנים וכל חבריהם למיניהם אסף הוא אל מאמרו, וכה הורה את צאן מרעיתו במאמרו ההוא: שרוף ישרפו הנוצרים את בתי הכנסת אשר לבני ישראל ואת בתי מגוריהם יקחו מהם ואותם ואת נשיהם וטפם, וכלאו באוּרווֹת סוסים, את בעלי הכח אשר בקרב הגברים והנשים יעבידו בפרך. ולא רק את התלמוד בלבד כי אם גם את כתבי הקדש יקחו מידם ביד חזקה וכל איש ישראל אשר יזכיר בשם אלהים מות יומת. רק שתי דרכים פתוחות לפניהם להתנצר או להגרש מן הארץ. סוף דבר, כי מן האיבה ליהדות לא יכלו להטהר כל כנסיות הנוצריות למיניהן גם הכנסת הקתולית הרומית, גם הקובלנית הקתולית היונית המדוכאה תחת רגלי תורכיא, כי גם היא נעורה בימים ההם לטמון מוקשי מות לישראל. בהגישה משפטה לשופט תורכיא (5305–1545) על אנשים יהודים כי הרגו איש נוצרי לקחת מדמו לחג הפסח האנשים הוּבאו לפני השופט ובנגוד אותם הודו מרוב מכאובים על כל הדברים אשר שאלו ויתלוּ אלה על העץ ואלה נדונו לשרפה. אך מקץ ימים מעטים יצא הנוצרי העני ממחבואו, אשר החביאוהו שם בודי העלילה, ויתפוש אותם השופט וימת אותם. וידבר השר משה המון רופא נפש השולטן על לב אדוניו וייעתר לו ויוֹצא דבר שולטן בלתי הגש עוד משפט כזה בלתי אם אל השלטן לבדו.

והרווחה הקטנה אשר עמדה לאבותינו בשנים האחרונות למאה החמישים ושלש בארצות הרפורמא לרגלי הרוח החיה החדשה אשר צררה בכנפיה את יושביהן, ובארץ קסרות בזנתי אשר נהפכה לשלטנות תורכית במצוא שם אבותינו גולי ספרד מפלט ומבטח וגם בארצות הקתולים בכהן שם האפיפיורים אנשי החסד כלמנס השביעי ופולוס השלישי. הרווחה הקטנה הזאת חלפה כצל בארצות הקתולים ובסביבותיהן בקום שני אנשים לשוב ולחגור את הכהונה הרומית את החרב הנוקמת אשר כבר נפלה כמעט מתערה הלא הם פטרו קראַפא⁵⁵) האיטלקי אשר הרחיב את גבול שלטון הבולשת על כל הארצות כאשר הנהיג טורקמדו בימיו רק באספמיא, ולויולא⁵⁶) האספמי אשר הקים, במנזר הישועים אשר יסד, חיל נורא לקתוליות הרומית, חיל נעלם, אשר כל עין לא תראהו ומפניו אין מסתר ואין מנוס, האנשים האלה וכל אנשי מעשיהם, שמו להם לחוק ולא יעבור לארוב לכל איש אשר אין לבו תמים עם הקתוליות, וגם לכל כנסת דת אחרת השונה ממנה, להשחית ולהצמית, לדכא עד עפר ולשום למרמס. וככל אשר בכל דור אשר עמד צורר בקרב הקתולים להצר לישראל, קם כנגדו מומר מלשין בקרב היהודים להסגיר בידו את עמו ואת תורת אבותיו, קמו גם הפעם כנגד שני המציקים, קראפא ולויולא שני מומרים אליאנו רומאנו ואחיו ויטוריו רומאנו, ויבאו הם על כל בתי בני ישראל בעיר רומא באנקונא בוונדיג ובערים אחרות ויגזלו את כל ספרי התלמוד וגם כל הספרים הכתובים עברית גם את כתבי הקדש וישרפום בראש השנה (5314–1553) למען הכעיס את בני ישראל תמרורים ביום חגם. ויתאוננו היהודים באזני האפיפיור יוליוס השלישי ויאות להשיב להם את הספרים זולתי התלמוד. בעת ההיא נגזרה גזרת בקור – צנזור – גם על הספרים הנמצאים בבתי ישראל גם על הספרים הכתובים הבאים לבית הדפוס. ותלכנה הצרות הלוך ורוב בעלות קראפא – אשר קרא לנפשו מני אז פולוס הרביעי על כסא האפיפיורים. הוא גזר לבלתי היות לאיש יהודי קרקעות, לבלתי דוּר מחוץ לגרות היהודים, ולבלתי הראות ברחובות העיר בלי אות הדראון לבלתי רפא רופא יהודי את איש נוצרי. ויצר ויצק לישראל, עד כי ישר היה בעיניו להצית את גרות היהודים על יושביה באש.

האפיפיור הצורר הזה לא שת לבו אל הזכות אשר זכו שלשת האפיפיורים ההולכים לפניו את האנוסים לשוב אל יהדותם ולשבת בטח באין מחריד בעיר אנקונא ויאסוף את כלם פתאם אל משמר ויחרם את אוצרותיהם (5315–1555). והאנשים אשר לא אבו להתכחש לאלהי אבותם העלו על המוקד והנשארים הגלו בעירום ובחוסר כל אל אי מלתא. משם נמלטו רבים אל ארץ תורכיא ורבים אל מדינת פיסרו⁵⁷) ויחזק דבר האפיפיור על נגיד פיסרו ויגרשם מארצו, והמומרים בימי הצר המר והנמהר הזה הרימו ראש, וימררו את חיי אחיהם מקדם ויכעיסום בכל אשר מצאה ידם ויכאיבום במדברותיהם התפֵלות, אשר נשאו בבתי הכנסת, המלאות חוֹנף וחלקות עד לגעל נפש לדת השלטת ובוֹז ונאצה לעם אשר ממנו יצאו ולתורתו התמימה המעושקה. ותגדל רשעת החנפים ההם עד כי העיז אחד מהם את מצחו לפרוץ אל בית הכנסת ביום הכפורים ולהעמיד צלב בהיכל הקדש על יד ספרי התורה. המומרים היו למשלחת מלאכים רעים השלוחים מן האפיפיור והישועים לעשות כלה בתלמוד ויבואו אל עיר קרימונא אשר במדינת מאילנד בצפון איטליא מקום ישיבה ובית דפוס לתלמוד וידברו על לב פקידי העיר ויעירו את חמת האספסוף ויפשטו הם וחיל האספמים אשר חנה בעיר ויפשטו על בתי בני ישראל ועל בתי המדרש ועל בית הדפוס ויוציאו משם כשנים עשר אלף ספרי תלמוד ויתר ספרי ישראל וישליכום על מדורת האש אשר הבעירו ברחוב העיר (5319 –1559).

כאשר פשה נגע חמת קנאת הדת, אשר התלקחה בעיר רומי באיטליא, כספחת על כל הארצות מסביב, ככה נשא רוח הקדים את אחד המומרים באיטליא מעיר אוּדיני אל עיר פרג אשר בארץ ביהם ויחפא דברי שקר, כמשפט מומרי ארצו על התלמוד ועל יתר ספרי עברית ויגזלו שוטרי העיר המון ספרים במשקל שמונים ככר מיד בעליהם וישלחום עירה וינא. בעת ההיא יצאה אש ותאכל שבעים בתים בגֵרות עיר פרג ויהי המעט מן הביהמים כי לא עזרו לכבות את הבערה וישליכו נשים מישראל אל המוקד ויבזו את הבתים.

והקסר פרדיננד המולך בגרמניא תחת אחיו כרל החמישי הצר לישראל יושבי ארצותיו. הוא גרש שתי פעמים (5302–1542) וגם (1561־5321) את היהודים מארץ ביהם ושתי פעמים קרא להם לשוב אליה. בפעם השנית קם עליהם לגרשם בעבור נדרו אשר נדר לאלהיו להגלותם. וימהר איש נכבד מאד איש חיל ושמו מרדכי צמח לבית שונצינו מעיר פרג ויקם וילך רומי ויפל תחנתו לפני האפיפיור פיוס הרביעי ויתר את הנדר. אז נעתר הקסר פרדיננד למרדכי צמח ויתן להם לשבת בארץ כתמול שלשום. אך הַגְלֵה הֶגְלָה את בני ישראל מאוסתריא התחתונה מעיר גאֶרץ. ועל יתר היהודים האוסתרים גזר לבלתי התמהמה בעיר וינא מדי בואם אליהם עד אם הודיעו את פקידי העיר מה מעשיהם שם, אז יתנו להם כרטיס מודיע את מספר הימים אשר התירו להם הפקידים לשבת שם. לכרטיסים ההם קראו כרטיסי היהודים.⁵⁸).

ותחת פולוס הרביעי אשר קראו לו בני ישראל, המן צורר היהודים כהן האפיפיור טוב העין פיוס הרביעי. הוא הפר בששת שנות כהונתו כמה גזרות קשות אשר גזר הצורר ההוא, אף התיר להדפיס את התלמוד. אולם האפיפיור אשר קם תחתיו הלא הוא פיוס החמישי הרבה עוד להרשיע גם מפולוס הרביעי וישם ליושבי בולוניא אנקונא עלילות דברים לענותם ולהחרים את רכושם (5327–1567) ובאחרונה גרש את כל בני ישראל מארץ ממשלתו הלא היא ממלכת=הכנישה⁵⁹) (1509־5329) מלבד יושבי רומא ויושבי אנקונא אשר אותם לא גרש.

והמסיבות אשר התהפכו והחדשות אשר נראו בתור ההוא העירו את כל איש לב מן התרדמה הגדולה אשר נסבה תרבות ימי הבינים העצלה על כל גויי הארץ. רבות הן החליפות אשר חלפו על גוי ואדם במאה החמשים ושלש עד כי גרשה הנוצריות את אויבתה גרנדה המושלמנית מאספמיא ואויבת אחרת אדירה ותקיפה ממנה, הלא היא השולטנית התרכית פרצה ותבא בשערי אירופא הנוצרית; לעומת העולם הישן אשר כמעט כלה כחו מחטאותיו וּמזוֹקן התרומם עולם חדש מלא כח איתנים מעבר ליַמים רחוקים; את חומת הנוצריות הבצורה והיציקה בקעה הרפורמא ותחץ אותה לשתי מערכות מלחמה אשר עד עולם לא יהיה שלום ביניהן; תרגומי תורת עם עולם החלו לפקוח את העינים לטהר את הלבבות, לזקק את הדעות ולהגביר את האמת האחת המיוחדת על השקרים הרבים והשונים, וישראל אשר מידו נחלת האלהים זאת לכל יושבי תבל עודנו מוכה ונגוע בזוז ושסוי כבראשונה גם ביד העמים אשר הכירו כי באורו ראו אור; שם בקרן דרומית מערבית נוסדו יחד חזון שקר תרמית ואליל, חנף, דמים ובצע, מזימות אָון ונכלי בליעל, להלחם בכל כלי זעמם ולכלות את כל חמתם האכזריה במלא כף נפשות נקיות אשר זאת היא כל חטאתן כי באלהיהן מקדם לא תבגודנה. ומה משפט הגוים השאננים למראה הרשע הזה? למרצחים החנפים קדוש יאמרו וחללים אשר נתנו את דמם כוֹפר טהרת אמונתם טמא טמא יקראו. מראות כל הגדולות והנפלאות וכל הזרות והתהפוכות אשר כלן יחד נראו כצנפה אחת סבוכה ומסוכסכת המריצו את אנשי הרוח ביהודה לכונן את לבם אל חקר רוח העמים ועל כלם אל חקר רוח עם ישראל. אך תחת אשר לפנים בספרד נחשבה הפלספה היונית לפותרת האחת לכל חזון ולכל מקרה שמו הפעם אנשי החקר את פניהם אל דברי הימים לאמר אל הדברים אשר ימים ידברו, אל גופי המעשים אשר נעשו בקרב הימים להאזין היטב אולי תקשיב אזנם את קול פעמי רוח אלהים המתפעם בם.

אחד מראשי סופרי דברי הימים היה הרופא יוסף בן יהושע הכהן מעיר אַויניוֹן וילך בדרך הסופרים רבי אברהם זכות ורבי אליהו קפסאלי הכהן⁶⁰) וישם כמוהם גם את דברי ימי עמי הנכר לענין לחקרי לבו. ויכתב גם הוא ספר “דברי הימים” – מראשית ימי הבינים עד ימי דורו – אשר לראשונים לגוייהם חשב את הצרפתים ואת התרכים⁶¹). יתרון לספר זה הוא יפי סגנונו כי איש טוב טעם וטוב שכל עד מאד היה יוסף הכהן. אך מרוח כתבי קדשנו נחה על סופרנו זה להכיר את יד ה' השלטת בגורל הגוים והממלכות. ויען כי אמונת צדק עולמים היה הרוח המחיה אותו על כן יקנא קנאה גדולה מדי ראותו את העשק ואת העוול הנעשה ביד המושלים יועציהם וגבוריהם עד כי יש אשר ארר אותם בחמת רוחו. אולם מבחר משא נפשו היו תולדות ישראל עמו אשר לא כאהבת איש את אחיו אהבוֹ, כי אם כאהבת אם רחמניה את פרי בטנה מדי שעשעה אותו בחיקה וכאהבת לביאה את גוריה מדי גשת ציד אליה לחטוף אחד מהם על כן מלאו גליוני ספרו הנחמד “עמק הבכא”, אשר אותו שם ספר זכרון לכל התלאות אשר עברו על בת עמו, זיקים חצים וכידודי אש. אין זכרון בספר אשר לא ירגיז את לבו ולא ימרר את נפשו, כי כלו מקצהו עד קצהו תאניה אחת הוא, מחאה אחת רצופה על העלילות אשר יעוללו שבעים הזאבים לכבשה האחת.

נופל מן הספרים בסדרו הוא ספר שבט יהודה, אשר יהודה בן וירגא יסדו בספרד, ושלמה בן וירגא הוסיף עליו אחרי גלותו מן הארץ ההיא, ויוסף בן וירגא השלימו בדור הבא אחרי כן. הספר הזה איננו בלתי אם אספת פָרָשות, אשר אין דבר לאשה עם רעותה. מרביתן הן דברי הימים גמורים בתכלית דקדוקם. אולם יש פרשות בתוכן שהן שיחות נתונות בפי מלכים או חכמים על דבר הדתות ועל טיב היהדות. הן אמנם כי הן מלאות חן ושכל טוב ושעשועים ותועלת לקוראיהן, אף יש אשר פלפלת חריפה נמצאה בהן אך הסתוֹריותן מפוקפקת. אך גם מליצת ספור גופי המעשים גם מליצת השיחות זכה מאד ועל שתיהן נסוכה רוח עצבון ואהבת אמת בלי משא פנים, ואהבת ישראל רבה מאד ודומיה לאלהים הן הן הרוחות המחיות את כל הספר.

ושמואל אושקא מגולי פרטוגל, העלה גם הוא על ספר את זכרונות בני עמו. אפס כי לא בשפת עבר כי אם בלשון פרטוגל דבר את דבריו ולא בסגנון ספר זכרונות דברי הימים כי אם בדברי חזון ושיר ערך אותם כי לא את תולדות ישראל לגופן ולפרטיהן בא שמואל ללמד, כי אם לרומם את לב אחיו המדוכאים, בזכרון תפארתם מימי קדם לחזק את ידם בחזון הטוב הצפון לבחיר העמים הזה באחרית הימים. ראשית דברי הספר היא קינת יעקב הרועה, אשר במדבר ציה יקונן בנפש מרה על שבר בת עמו, אשר כמהו לא השבר עוד כל גוי מהיות אדם על הארץ, אחרי כן יעביר על פני שני ריעים, אשר באו לנחמו, את פרשת כל המוצאות את עמו העשוק והרצוץ מיד כל הגוים העריצים אשור, בבל, יון, רומי, ספרד, צרפת, אשכנז ואנגליה, ובאחרונה מיד החיה הרעה הבולשת האכזריה. אף כי דאבה מאד נפש שני הרועים לשמע אמרי נואש אלה, בכל זאת השכילו לראות את הנכונה כי גם שלות הגוים השאננים מעולם לא היתה שלות אמת, כי לוקחים הם מיד ה' ככל חטאותיהם כי כל הגדול מחברו בולע את חברו. ואת עם בחירו יְיַסֵר ה' כְיַסֵר אב את בנו להָתֵם ממנו כל טומאה, לטהרו לרוממו להעמידו ולשומו למשוש דור ודור. כי מבעד לקַדְרוּת האפלה אשר תכסה את עין כל הארץ, תבחן כל עין חדה כי אור לישראל הולך ואור, הולך וטהר ועולה מחיל אל חיל, ממעלה אל מעלה, מימי אשור ובבל עד ימי יון ורומי, ומאז עד ימי גלות אנגל צרפת וספרד, עד אשר ינוסו כל הצללים והוא לבדו יהי לאור עולם⁶²).

וככל אשר חשכו ארצות הנוצרים על יושביהן העברים, ככה עלה שלום העם הזה וכבודו בעת ההיא בארץ תורכיא כמעט עד מרום קצו, בבוֹא שמה איש ואשה אשר היו שם לתהלה ולתפארת בשמם ובמעשיהם, איש רב אוצרות מן האנוסים ושמו פרנציסקו מינדיס בפורטוגל נשא לו לאשה את דונא ביאטריצי⁶³) לבית בנבנישתי מבנות האנוסים ותלד לו בת ושמה רֵינא. ויכונן לו האיש בית שלחן⁶⁴) גדול מאד והקסר כרל החמישי היה גם הוא אחד ממכריו⁶⁵) וסניף עשה לו לבית שלחנו בעיר אַנְטְוֶרְפֶן בירת פְלַנְדֶר בעת ההיא. עד כה וכה מת פרנציסקי מינדיס ויתן את כל אשר לו לאשתו ביאטריצי. ותרא האשה כי הבולשת מתכוננת בפורטוגל, ותקם ותקח את בתה, את אוצרותיה ואת קרוביה אשר אחד מהם היה הנער החרוץ מאד יואַן מיקויס⁶⁶) ותלך לאנטורפן. ויגדל כבוד האשה הנדיבה והרוממה וכבוד העלם בעיני שרי פלנדר גם בעיני מְַרְגְרִיתָא אחות הקסר השולטת בארץ. אך גם אדמת הארץ ההיא היתה כרוֹגזת תחתיה, בהיות גם שם מצודה פרוסה על האנוסים ועין המלכות לטושה על עשרה. ותמצא לה תאנה להתחמק משם אל ונדיג. אולם שם היתה צפויה אל אסון, בהודע הדבר כי אומרת היא לצאת אל תרכיא שמו אותה במשמר למען התגולל ולקחת את עשרה ואולי גם את נפשה בהשפטה משפט כופרים. וישכל ויצלח יואן למצוא נתיבות לבית השלטן שוּלימן האדיר, אשר ונדיג היתה כמשחק בידו הגדולה. ויחזק דבר השלטן על הממשלה הקטנה להוציא כרגע את האנוסה לחפשי ולתתה ללכת לנפשה, ולקחת עמה את כל רכושה, אל הארץ הטובה בעיניה. ותלך אל עיר פיררא, שם הסירה מעל פניה את מסוה דת הנכר ותשב אל אלהי אבותיה אשר בה דבקה בכל לבבה ובכל נפשה מיום היותה. ותקרא את שמה בישראל חנה גְרצְיָא⁶⁷) מִינְדֵיסְיָא. ויהי שמה לברכה בקרב עמה (5309–1549). ותרב לעשות צדקה וחסד מאד וכל הליכות האשה הטהורה והרוממה היו חן נעם וכבוד, אמרי פיה נעימות רחמים ונחומים ועל פרי כפיה טובה ברכה וחיים. ומלבד חסדיה הנאמנים לאנוסים האומללים ולאביוני עמה, היתה מעוז ומשען לתורה בכוננה בתי מדרש לחכמים ולתלמידים. ותכלכל את מחסוריהם ביד נדיבה ורחבה. ואלה הדברים אשר כתב עליה רבי יהושע צונצין אחד מגדולי הדור ההוא בתשובותיו: “הגבירה, תפארת רום הנשים, גולת הכותרת העומדת לנס עמים, סוככת בנוֹפיה על יתר הפלטה צאן הקדשים עם [ה‘] אלה, באורה יראו אור – – צדקתה תעמוד לעד – – חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה ובטהרה, בחילה ובאוצרותיה החזיקה יד עני ואביון להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה שם יתנו צדקות ה’. כל הבא למלא [ידו] בחכמה בתבונה ודעת, ידיה שלחה בכישור להחזיק במעוז ולעשות שלום לו”⁶⁸).

מפיררא הלכה לקושטא עיר ממלכת תורכיא (5313–1553­) אל המקום אשר שמה הקדים לבא יואן מיקויס. העלם גבור החיל הזה קנה ביפיו ובחכמתו ובאמץ לבו גם לב שרי צרפת אשר לבם לא היה תמים עמו ויעידו על כשרונו ועל ישרתו בכתביהם אשר נתנו לו, וימצא לו מהלכים בחצרות שרי השלטן שוּלימן אשר הכיר את ערכו כי רב הוא. שם שב יואן מיקויס לאלהי אבותיו ביד רמה ויקרא את שמו יוסף נשיא ויקח לו את רינא בת גרציא מינדיסיא דודתו לאשה כדת משה וישראל. ולא לבדו בא לשכון בקושטא, כי חמש מאות איש מישראל עלו עמו מפורטוגל ומאיטליא ותהיינה כל הליכותיו כהליכות שר וגדול. ויהי כי מצא חן בעיני שוּלימן בעבודתו אשר עבד אותו בכשרון וחיל, ויחתום שוּלימן ושלים בנו ומוּרַד בן בנו על שטר מתנה, אשר נתן לו היושב על כסאו ויורש העצר ויורשו, על נחלת ארץ ים כנרת ואת כל גבולי עיר טבריא מסביב לשלוט­ עליהם שלטון מושל ארץ ולהושיב שם בני ישראל. ובגשת יוסף נשיא בתוך הכל השרים, אל שלים השני לנשוק את ידו ביום עלותו על כסאו (5326–1566) הקים אותו כרגע לנגיד⁶⁹) מושל על אי נכסוס⁷⁰) ויתן לו עוד שנים עשר איים אחרים מעט מעט אחרי כן ואת חכיר⁷¹) מכס היין הבא דרך הים השחור נתן לו. ואף כי שטמו אותו מושלי אירופא מלאכיהם, וישיתו לו מוקשים, ויטמנו לו פחים במסתרים כל ימיהם, בכל זאת נשאו בשרם בשִנֵיהם ויליקו לו לשון, באשר כל דברי הממלכה התורכית האדירה נחתכים על פיו. ויהי כי קפץ הנרי השני מלך צרפת את ידו משלם ליוסף את החמשים מאת אלף דינרי הזהב אשר הלוָה לממלכתו, מִלֵא השלטן שלים את ידו לפרוש את כפו על אניות צרפת החונות על חוף אלכסנדריא לגבות מהן את חובו ויעש כן. ויזעף מאד מלך צרפת על הלקח מידו את הכסף, אשר כבר נחשב בעיניו כגזל הנאכל, ויתנכל להצמית את יוסף ויקם עליו מלשין יהודי מקרב אנשיו, ויוכח הנשיא את צדקתו ואת אמונתו אל השלטן וישלח מלשין לארץ נוד ורבני קהלות תורכיא קראו עליו ועל עוזריו חרם. וממשלת ויניציא המוּכה ביד שלים אשר לקח את אי קפריסין מידה, פקדה את עון יוסף, אשר יעץ את אדוניו להלחם בה, על בני ישראל יושבי ארצה. ותאסוף אל בור את כל הסוחרים העברים בני ארץ הקדם, ותחרם לה את סחורותיהם (5330–1570), ותאמר לגרש את כל היהודים מארצה. אך בכל אפה וחמתה, כבדה עליה יד השעה לבא ולהתרפס לפני השר הישראלי ולהתחנן לו כי יהיה הוא עושה שלום בין ממלכתו הקטנה ובין תורכיא הגדולה. ויגדל מאד כח יוסף נשיא, עד כי גם וִילְהֶלְם לבית אורַנְיא הגואל החזק הפורק עול אספמיא מעל נידרלנד והקסר פרדיננד האוסתרי בקשוהו איש איש ממקומו להיות לו לפה לפני השלטן האדיר. וזיגמונד אוגוסט מלך פולין בפנותו אליו התאמץ להטות לבו אליו בהבטיחו לו לתת חקים טובים לאחיו בני ישראל יושבי פולין.

על יד הארז האדיר יוסף נשיא, עלה כיונק איש שכל יודע תורה, רבי שלמה אשכנזי, נצר מגזע משפחה אשכנזית. מעיר אוֹדִינֵי אשר בצפון איטליא יצא בימי נעוריו ויבא ארצה פולין ויהי שם לרופא המלך. ובאשר יליד ארץ ויניציא הוא, שם את נפשו, בבואו אחרי כן עיר ממלכת תורכיא, למשמעת מלאכי ויניציאה היושבים שם. הם הציגוהו לפני מחמד סוקולי, ראש יועצי השלטן, אשר עינו היתה צרה בגדולת יוסף. ויַשְכֵל שלמה ויחרץ מאד עד כי הוא הכריע בין הדעות התקיפות להושיב אחרי מות זיגמונד אוגוסט בלי בנים את הנרי הנגיד לבית אניוב⁷²) הצרפתי על כסא ממלכת פולין, אשר עליו התחרו קסר גרמניא, מלך רוסיא, האפיפיור וכל מלכי הקתולים וגם כל מלכי הרפורמים להושיב עליו איש איש את הטוב בעיניו. אף הגדיל אשכנזי לעשות, בדבר שלום המדינות בהשלימו את דבר השלום בין ויניציאה ובין תורכיא, עד כי כבדה אותו השלטנית להוליך את פתשגן כתב השלום לזקני ממשלת ויניציא. ולעדת ישראל יושבת ארץ ממשלת צרת העין ההיא היתה הרוחה, בעלות ביד רבי שלמה אשכנזי להטות את לב הממשלמה לבלתי גזור עוד גזרת גלות על קהל העברים היושבים בה.

ובהיות לב בני ישראל טוב עליהם בארץ תורכיא בימי שולטניה הראשונים, ושרי ישראל יוצאים ובאים לפניהם, נשא לבב יוסף אותו לחשוב מחשבות לתת לעמו הנדח ניר בארץ מושב אשר שם ישכון הוא לבדד, ומכל הארצות נבחרה בעיניו ארץ אבותינו העתיקה. כי בעוד היותו מתגורר בימי עלומיו בויניציא, נע ונד כאחד פליטי האנוסים, כבר ערב את לבו לבקש מאת זקני הארץ ההיא לתת לו אחד מאייה להושיב שם את בני עמו, וישיבו את פניו ריקם. אולם כאשר נתנה לו מיד שלים עיר טבריא ושבעה כפרים קרובים לה, שלח אליה את יוסף בן ארדוט אחד מאנשיו, וישם בה חוצות וּשוקים, ויבן בה בתים יפים רחבי ידים ועצי תות⁷³) נטע למען היות עליהם למחיה לתולעי המשי כי אמר יוסף נשיא לכונן שם בתי מגניה⁷⁴) למטוה המשי ולרקמת הצמר הטוב אשר יביאו מגזת אילי אספמיא, אך עד כה וכה הוסבוּ עיניו אל אי נכסוס ואל האיים האחרים אשר נתנו לו מאת שלים ויאמר להכין שם מושב לעמו, אף מצא את לבו לקות כי תשים ממשלת תורכיא אל משמעתו את אי קפריסין לשום אותה לארץ מושב לישראל אך תקותו לא באה. וגם את התורה אהב יוסף נשיא ויכונן בית מדרש בחצרות בלודר היכלו אשר בקושטא, ויכלכל את חכמי התורה ביד רחבה ויקן כתבי יד יקרים, ויוצא כסף רב להעתיק ספרים מן הכתבים אשר נפלאו ממנו לקנותם בכסף. וקרוב הדבר כי החכם יצחק עקריש, אשר זכה באחרית ימיו להאסף אל תוך חכמי בית יוסף נשיא, הטה את לבו להוקיר את הספרים ולקנותם.

בעת ההיא מצא החכם עקריש את בן מינו באיש ספרדי אחר ושמו שמואל שולם אשר גם הוא היה מחבב את הקדמוניות וקובץ על יד כל זכרון זכרון מני קדם לכלול מהם יחד את מערכת דברי הימים לעמו. ויהי בהדפיסו את ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות, ויאגוד אליו מין במינו את אגרת רב שרירא, אשר קבע בין פרקיו, ושהיא אוצר יקר לדברי הימים אשר לאמוראים הסבוראים והגאונים, ואחריו קבע את גליון “אלה המעלות”⁷⁵) המודיע נכבדות על דבר מתיבות סורא ופומבדיתא ופרקים מן הספר היקר ספר הקבלה לרבי אברהם בן דאוד על דבר דורות חכמי קירואן וספרד הראשונים. אך ככל אשר הטיב החכם שולם בפרסמו את דברי הזכרונות אשר אסף אל תוך ספר יוחסין, ככה הרע לספר זה בקצרו אותו ובהוציאו ממנו פרקים פרקים כטוב בעיניו. עוד מתנה טובה הביא שמואל שולם אל בית גנזי ספרתינו בתרגמו ללשוננו את המגלה היקרה, “יוסף בריבו עם אפיון” אשר כתב יוסיפוס בשפת יון.

שם גדול משני חכמים אלה עשה לו החכם רבי מנחם די לונזאנו מ' (5368–1618) יליד ארץ יון ושוכן חליפות בירושלם ובאיטליא. חכם ידוע חולי ונכה רגלים זה שקד בכל עז, כל ספרי המדרש הקימים בידנו להגיהם ולהשבית כל סיג מהם, ולחפש בירושלם בארם צובא ובדמשק אחרי מדרשים עתיקים ולחיותם מערמות העפר אשר כסה עליהם זה מאות שנים, אשר את מקצתם העלה על ספרו היקר “שתי ידות”⁷⁶) ובהיותו יודע את שפת יון ואת שפת ערב בתכלית דקדוק שם את לבו אל המלות הזרות הנמצאות בתלמוד ובמדרש לבארן ולתרגמן עברית בדרך מדע מתוּקן ומדויק מאד⁷⁷) ולסדרן בספר אשר קרא לו “המעריך” בהיותו "תשלום אל ספר הערוך”⁷⁸) גם את תורת השיר ידע לבקר בבקרת נכונה, אך השירים אשר כתב הוא לא נעלו מאד, לעומת זה רב כחו בדקדוק הלשון ובמקצוע המסורת אשר בקר על פי כתבי יד רבים ויקרים באמונה רבה.

במקצוע בקור המסורת הגדיל עד להפליא החכם רבי ידידיה שלמה נורצו רב במנטואה באיטליא (5386 –1626) בספרו היקר והנכבד מנחת שי.

והדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לתת לעם ישראל מרכז אחד בהוסד סנהדרין בארץ ישראל כמעט קם ויהי. אך בפנים אחרים. כי לא מקום התבצר אשר אליו יפנו כל נפוצות יהודה, כי אם מפעל כביר נוצר ברוח כפי אחד מגדולי התורה, אשר נתן לב אחד לכל אוהבי תורה ועושי מצוה אשר הם הם מעולם ועד עולם רוב מנין האומה ורוב בנינה. שם הרב הגדול הזה הוא רבנו יוסף קארו (5335–1575) ושם מפעלו הוא ספר “בית יוסף” אשר את תמציתו סנן ויגש אל הקהל בספר “שלחן ערוך”. רבנו יוסף זה בן אפרים בן יוסף בא על זרוע הוריו, אשר גלו מספרד, בהיותו בן ארבע שנים עירה ניקופוליס אשר בתורכיא האירופית, ויגדל הילד וילמד תורה הרבה מפי אביו החכם. מניקופוליס העתיק רבנו יוסף עירה אדריונופל, ויגדל כבוד תורתו בעיני בני ישראל היושבים שם. ובבא שמה החסיד רבי שלמה מולכו אָצל על רבנו מרוחו השואפת לארצנו הקדושה, ויקם וילך ארצה ישראל וישם את משכנו בעיר צפת, וישת את ידו עם רבנו יעקב בירב בדבר הסמיכה ואחרי מות בירב קם תחתיו רבנו לרש רבני הקהלה הגדולה ההיא. ויאהב רבנו יוסף קארו את הסדר המשלם את הדברים אחד אל אחד עד היותם נסקרים אל עין הקורא בסקירה אחת. על כן שם עוד בראשית ימי נעוריו את פניו אל המשנה, להגות בה יומם ולילה, בהיות רק בה לבדה שורשי כל התורה והמצוה נתפשים בתפושה אחת. ובטעמו זה סדר גם “כללי הגמרה” למען הקל על התלמידים למצוא את נתיבותיהם בין גלי ים התלמוד עד כדי היות עניניו מסודרים לפניהם. גם במקצועות אחרים הגדיל תורה, כי כתב באורים למשנה ובאורים לפירושי רשי ורמבן לחומשי התורה. גדול ורם מן הבאורים האלה הוא באורו לספר משנה תורה לרמבם אשר קרא לו “כסף משנה” בו שם את כל לבו, לחשוף את המקור הראשון לכל הלכה, שהורה בן מימון, להגן עליו בכל כחו בפני ההשגות אשר השיג עליו ראבד. הסבר רב הענין הזה מעשה איתנים הוא גם ברוחב מלוֹאוֹ גם ברוב העבודה אשר שקע בו. אך גם את הספר הגדול היקר הזה עמם ספר גדול ויקר ממנו אשר יצא מידי רבנו. הן את כל כח לבו כון להביא סדרים בהוראה, אשר כרבות דעות המורים הגדולים אשר קמו מסוף ימי הגאונים והלאה, ככה נפלגו דרכיה, עד כי אבד לה כל קו ומשקולת, בהורות איש מהם על פי סברתו. ותדאב נפש רבנו יוסף ויתאונן במר נפשו על אשר “אזלה ידי התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כשתי תורות אלא כתורות אין מספר, לסבת רוב הספרים הנמצאים בבאור משפטיה ודיניה”. וידע הגאון האדיר את אשר לפניו, ויאמר בלבו “אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות, כי זו היא התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד” ויהי עם לבבו “לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים בביאור שרשיהם ומוצאיהם מן הגמרה – – איש לא נעדר”⁷⁹) אך יען כי כל עצם מגמתו הראשונה היה רק לבקר ולהכריע בין הסברות ולא לסדר עוד הפעם את גופי ההלכות המסודרים ובאים ביד הפוסקים שהיו לפניו, בחר בארבעת הטורים אשר לרבנו יעקב האשרי לשומם ליתד לתלות עליהן את תוצאות חקירותיו, אשר מראה סדרן יהיה כמראה סדר באור לטורים. במלאכתו זאת חשף לעיני התלמיד את פטר מקור ההלכה במקרא במשנה ובתלמודים ובמדרשי ההלכה, ואת מעבריה אשר עברה בידי הגאונים בתשובותיהם בשאלות ובהלכות גדולות, ובידי הפוסקים מראשוני הראשונים עד רב יצחק בן אבוהב ורבי יעקב בן חביב הספרדים בני דורו, ועד רבנו ישראל איסרלין האשכנזי הסמוך לדורו. ובהיות דעתו חריפה ומסוימת עד מאד וסגנונו קב ונקי, השכיל לבלתי קחת מדברי כל סופר וסופר בלתי אם את המעט מן המעט, לבלתי תת מקום לתלמיד להשתבש במלה יתרה ועודפת. ואת הסברות השונות ערך מערכה לקראת מערכה, והוא עובר ביניהן בתוך, ומבקר כל אחת לבדה בבקורת מדוקדקת, ושוקל אותן בד בבד אחת כנגד אחת, ומכריע ביניהן בדעת רחבה ועמוקה, עד אשר יצא לו כל ענין מזוקק ומלוטש מכל עבריו. אך מהיות במקומות רבים הדעות החלוקות שקולות, באין אחת עודפת בכחה על האחרת, בחר רבנו יוסף בשלשת גדולי הפוסקים, הלא הם רבנו יצחק אלפסי, רבנו משה בן מימון ורבנו אשר בין יחיאל – הראש – להטות אחריהם במקום אשר יהיה דבר שלשתם, או דבר שנים מהם פה אחד בדבר הוראה. ובהיות רבנו נאמן לענינו בלי כל משא פנים ומבלי נטות ימין ושמאל, שם רק את התלמוד לבדו למוצא לכל דבר הלכה מבלי תת מקום לדברי ספר הזהר⁸⁰) בכל דבר אשר נטה מדברי התלמוד אף כי נטה לבו אחרי הקבלה⁸¹). על פי שיטתו זאת ועל פי טעמו זה החל רבנו את ספרו בית יוסף בעודו באדריונופל בשנת השלשים וארבע לימי חייו (5282–1522) וישלימהו מקץ עשרים שנה בעיר צפת (5302–1542) ותעבורנה עליו עוד שתים עשרה שנה עד אשר כלה לבדוק אותו לבקרו ולהפוך עליו את ידו (5314 –1554 ). ואף כי כל גופי מעשהו לא היו בלתי אם גופי הלכות הנקבעות על פי שורת הדין, היתה תורתו תורת חסד, כי רוח חן תם וענות צדק היתה שפוכה על כל דברי פיו מעין החן אשר הוצק על שפת רשי. את חוט החסד המשוך על פעלו, הנותן אותו לחן ולכבוד בעיני כל השוקדים על דבריו, הכירו הגדולים הבאים אחריו כי “לפי רוב הענווה הוא מכלכל דבריו בספריו”⁸²) וכי אין דרכו לחפא דברים על המורה אשר לא יורה כמהו ו“משנתו משנת חסידים”⁸³). ואמנם נפלא הדבר מאד, כי כבר בסמן⁸⁴) הראשון מפרקי ספרי בית יוסף, כבר התמלט לתומו מפיו דבר מוסר אשר רק מעטים נשמעו כמוהו, לאמר: “העזות מגונה ואין ראוי להשתמש בה ואפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות [אפילו] כנגד המלעיגים”⁸⁵) ויחלט כי לא נאוה לאיש טוב לבקש גם בלבבו אף את רעת הרשע “שאין מדרך הטוב לשמוח בנזקי שום אדם אפילו הוא רע”⁸⁶) כי גם ביסר ה' את צוררי ישראל, אין עיניו בלתי אם אל ישועת עמו, ולא אל אויביהם לכלותם" ⁸⁷). רוח החסד והענוה הזאת הדוברת בתורת פיו, נחשבה בעיני יודעי שמו ומעשיו ליתרון הגדול אשר בגללו גדל אותו ה' על חבריו, אשר לא היו נופלים ממנו בדעת ובכשרון, להיות למורה תורה לישראל: “כי הסכימו מן השמים ותנתן דת על ידו, מפני ענותנותו היתרה”⁸⁸). ואמנם זכה רבנו להיות אחד מראשי כל דור ודור בישראל וספרו בית יוסף לא היה נופל הרבה מספר יד החזקה אשר לרמבם. כי אם אמנם היה ספר היד נעלה עליו ביפי לשונו ויפי בנינו הנפלא ובהיותו כולל גם את המצות הנוהגות בזמן הבית, נעלה ספר בית יוסף עליו בכבוד עשרו הרב והעצום, בהיותו אוצר יקר אשר מבחר ספרות ההוראה אצור בו, בהיותו גם כעין ספר דברי הימים לכל פרשת דברי העתים אשר עברו על כלכלת כל דבר מצוה והלכותיה מיום הנתנה. אולם יען כי עניניו רבו אף רחבו מאד גמר רבנו יוסף בלבו “ללקוט – – אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל למען תהיה תורת ה' תמימה בפי כל איש ישראל”⁸⁹) ויעמוס עליו לעת זקנתו גם את העבודה הגדולה הזאת וה' היה עמו להחל אותה ולכלותה עד תומה. ויקרא את שם הספר אשר גם אותו חלק לארבעה חלקים שלחן ערוך אשר היה כיום לספר החוקים לכל בית ישראל.

ואנחנו, אם נתבונן בהליכות העתים אשר עברו על תלמוד התורה ועל מעשה המצוה, נמצא כי הדרך הארוכה המושכת והולכת מימי כנסת גדולה, עד ימינו אלה ואולי עד אחרית הימים, עשויה היא דרכיות דרכיות⁹⁰). וחכמי הדורות ההולכים מתחום זה אל זה, המה חליפות בעלי פזור או בעלי כנוס. בתחום זה עיני איש איש אל עבודתו אשר יעבוד לבדו, ובתחום הבא נתכת כל העבודה, אשר עבדו כל החכמים ההם איש בביתו, למוצק אחד, אשר כמעט לא יחסר בו דבר מפרי רוחם. ואל המוצק הזה יפנו החכמים הבאים אחריהם לדרוש בו ולדון עליו על פי רוחו, עד כי ברבות גם עליו הדעות, תפרדנה אף הן לפלגוֹתיהן והצריכו גם הנפזרות האלה לכנוס חדש. הכנוס הראשון היתה המשנה, אשר מיטב דברי התנאים השונים ושרשי כל בתריתיות נקבצו אל תוכה ותהיינה למקשה אחת, אשר בכל ימי האמוראים לא היו שואלים ודורשים בלתי אם בה, עד כי כל התוצאות השונות אשר הוציאו איש לפי דעתו, שבו ויתכנסו כנוס חדש, הלא היא הגמרה. בה היתה היא והמשנה לגוף אחד. וכן היה הדבר הולך ונוהג עד “ההלכות הגדולות עד הרב האלפסי, עד רמבם ועד רבנו יעקב האשרי בעל הטורים, כי איש איש מהם לא בא בלתי עם לכנס את הנפזרות אשר לפניו לכנוס חדש. וספר בית יוסף שתמציתו הוא ספר שלחן ערוך, הוא עד עתה הכנוס האחרון. וחבה יתרה נודעת לו מראשי הגאונים האדירים, כי כלם שמחים הם לקום למליצים ולפותרים נאמנים ל”ביתו ולשלחנו", לא יען כי בו נחנטה ונצמתה ההלכה כאשר יתגוללו עליו מבקרי מומים – כי שערי הוראה חדשה לחכם מומחה לרבים, מעולם לא ננעלו – כי אם יען כי מצאו במלאכת רבנו יוסף את כל תורת ההלכה הנוהגת בזמן הזה פרושה כשמלה, ויכבדו אותה ותחשב בעיניהם לתורה שלמה וישווּ גאוני ישראל את נפשם לתלמידים שלו. ובכל אשר יקרא ליוסד המשנה “רבנו” וליוסד התלמוד “רב” קראו לרבנו יוסף “מרן”.

כאשר עלתה בימים ההם בעיר צפת בארץ אבותינו תורת ההלכה למעלה ראש ביד רבי יוסף קארו עלתה בעצם הימים ההם בעיר ההיא גם הקבלה עד מרום קצה ביד רבי יצחק לוריא אשר קראו לו הארי⁹¹). הרב הזה נולד להורים יציאי אשכנז בירושלם (5294–1534), וימת עליו אביו בילדותו ותקם אמו ותקח את הנער ותביאהו מצרימה אל אחיה העשיר הגדול מרדכי פראנסיס חוכר המכס. ויעמידהו מרדכי דודו לפני ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא לקחת תורה מפיו בתוך יתר תלמידיו. ויעש הארי חיל בתלמודו כאשר עשה חברו הרב הגדול רבי בצלאל אשכנזי ראש תלמידי רדבז. ויכתוב הארי שיטה למסכת זבחים. ויתן מרדכי פראנסיס את בתו לארי לאשה. ויהי הארי איש טוב ונעים וטהר לב עד מאד וישאף אל הטוב, וישם את לבו אל הקבלה, ויהי מתבודד הרחק מן העיר בנאות שדה ויער ויעמק שם בתעלומות ספר הזוהר. וברוחו הלוהטת באש חזה לבו חזיונות, ויבא לכלל דעות אשר נראו לו כפתרונים לכל דברי התורה. ויכונן ויכון על פיהן כל מעשי המצוה. וכל מעיניו וכל מאוייו בכל הליכותיו אלה היו לגלות את המאור שבתורה, להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, לבער את הרעה מקרב האדם עד תוּמה, להחזיר את השכינה לציון ולקדש ולרומם את ישראל למען יתקדש ויתרומם עמו כל העולם כלו. ויהי בשובו ארצה ישראל ויכן את מושבו בעיר צפת, וירבו מאד מאד האנשים הנוטים אחריו והמאמינים בו וישימו עם קדושים חלקו. ובתוך יתר התלמידים אשר שתו בצמא את דבריו, התחזק ביתר עוז רבי חיים ויטאל קלבריזי מארץ איטליא ויהי לראש מפיצי אמרותיו ויירש את כתביו אחרי מותו (5332–1572) ויעש רבי חיים הוא וחבריו שם גדול לארי בכל תפוצות ישראל. ותפרוץ מאד שיטת הרמז הסוד והכונה אשר החזיק בה הארי בקרב הספרדים, אשר החלו זה כמה להשליך אחרי גום את פלספת אריסטו, אשר דבקו בה אבותיהם, וידבקו רק בה. ובקרב האשכנזים והנלוים אליהם עמדה בתקפה שיטת הפשט הדין והמעשה הנוהגת מאז ומעולם בישראל ואשר רבנו יוסף קארו הוסיף לה עוז ותושיה. ואת אשר בקשו מרבית חסידי הספרדים בשיטת הקבלה ובספר הזוהר בקשו מרבית חסידי האשכנזים בספרי הנבואה והאגדה וימצא להם.

גם המקצוע החדש מאד, אשר קם אף הוא לרשת את המקום אשר עזבה פלספת אריסטו. הלא הוא מקצוע דברי הימים זכה בדור ההוא לבצר לו מרום עוז בספרות ישראל. הן זה כמה החלו סופרי הדורות האחרונים להוקיר את זכרונות בני עמם, הקדמונים והחדשים, ולמסור אותם בחבה יתרה ובאמונה רבה אל הקהל. גם בדור ההוא קם סופר אחד הלא הוא גדליה מן המשפחה המיוחסת בן יחיא ויכתוב כעין ספר דברי הימים בשם שלשלת הקבלה אשר אם אמנם כי יש שם זכרונות נאמנים אשר לא נשמרו בספר אחר לא נזהר הספר הזה מערב בהם שיחות ושמועות ילידי דמיון. וגם הסופרים הדיקנים אשר בדורו ואשר לפניו לא מלאו עוד כח להוציא את ספרות דברי הימים מכלל ספורי דברים שאין אחריותם על בעליהם ולהביאה לכלל מדע מדויק אשר אמיתו נכֶרת מתוכו. אל תור המעלה הזאת העלה את דברי ימי עמו החכם הגדול עזריה מן האדומים יליד עיר מנטואה אשר באיטליא איש חכם בתורה ובקי בספרות יון ורומי העתיקה ובספרות סופרי הנוצרים. הוא הכין את לבו להעמיק חקר בכל דבר מדברי הימים לכון היטב את זמנו וליחד לו את מקומו בדרך מדוקדקת מאד וינהג את הבקורת החמורה בדברי הימים ככל אשר הנהיגו אותה חכמי ספרד וצרפת בלמודי התורה ויברר בשום שכל את מספר שנות בית שני אשר היה לתועלת רבה מאד לסופר למצוא אל נכון את מנין הדורות. וככל אשר האריך עזריה ימי חיי עמו בתתו לו משלו דורות אשר נשכחו מלב סופרי זכרונותיו זה אלפי שנה, ככה הרחיב את גבול ספרותו מבית בפתחו לו את שערי ספרותו העשירה הכתובה בשפת יון בידי פילון האלכסנדר. בידי יוסיפוס ורבים מבעלי הכתובים האחרונים, אשר נהפכו לזרים לעמי הנוצרים ואנחנו לא ידענוה אף כי באמת לנו היא ולא להם. את כל חקירותיו העלה על ספרו מאור עינים אשר היה למאור עינים לכל חוקרי דברי הימים הבאים אחריו.

בכל פרי מעשי הדור ההוא, תראינה עינינו אבני פנה לבנינים חדשים. ספר השלחן הערוך בגבול ההוראה ושיטת הארי בגבול הקבלה מעבר מזה היו למוסדות לשני מיני ספרות אשר הלכו מאז והלאה הלוך וגדול בידי ראשי חכמי אשכנז וספרד מאות בשנים. ומקצוע בקורת דברי הימים מעבר מזה היה אף הוא נטע רך אשר הלך וישגשג ויהי ברבות הימים לעץ רענן, אשר מדור לדור הוסיף לעשות ענף ולשאת פרי. ובכן היו השנים ההן ימי הבכורים לשלשת המקצועות האלה הרחוקים זה מזה, אשר קמו להם פטרונים שונים זה מזה בצביונם ובדרכי רוחם. לעומת שלשה אלה קם פטרון למקצוע אחר אשר זה כשש מאות שנה היה מחמד נפש לאנשי טעם יודעי חן בספרד, הלא הוא השיר הספרדי, לאמר השירה העברית בתבנית המקצב הערבי אשר נתן לה דונש בן לברט. השירה הזאת היתה הולכת ועוממת מסוף שנות האלף החמשי. אולם בתוך תלמידי הארי קם, מלבד תלמידו רבי שלמה אלקבץ אשר עשה לו שם בשירתו התמימה והטהורה “לכה דודי” המלאה יראת ה' ואהבת ישראל, משורר גדול ונערץ, הלא הוא רבי ישראל נגארא, אשר שר במספר רב מאד, גם שירי חול גם שירי קדש אשר לא נפלו בחן שפתים בטוב טעם וברוך הגיון לב משירי משוררי ספרד הראשונים. ובנפלאות מלאכת החרוז היו כשרונו רב עד כי הוסיף על המקצב הערבי הנוהג מאז בשירי הספרדים גם את המקצב היוני התוּרכי והאספמי גם בפיוטיו, לרע מאד בעיני אחד החסידים יען כי במקצב הזה ישירו העמים ההם שירי עגבים. אולם לא הצליח המשורר הזה בשירתו, אשר אמר לעורר ולחיות אחרי אשר נרדמה זה כמה, כאשר הצליחו ראשי שלשת המקצועות אשר זכרנום. כי תחת אשר מעשיהם היו למופת לחכמים הבאים, להרחיבם להגדילם ולעשות כמתכוּנתם, היה רבי ישראל נגארא המשורר האחרון לכל משוררי ספרד, ובמותו מת עמו השיר הספרדי. והמליצה העברית היפהפיה אשר טפחו משוררי ספרד הקודמים נעזבה, ותחתיה קמה בפי בני בניהם מליצת חידות נלעגת לשון סרת טעם אשר הפכה את הוד הסגנון העברי למשחית ולזועה, בהיות כל משוש דרכה לעות את המאמר, לסלף את המלה, לסרס את האותיות למען העלם את המשמע הנגלה או למען חלץ את המלה מידי עצם משמעה ולמען תת לה משמע אחר אשר לא יעלה על לב כל יודע לשון. מסגרת למעשי סגנון כאלה הם המון פסקי פסוקי מקרא שברי מאמרי רבותינו וכאשר תגדל המבוכה אשר הקורא התמים נבוך להבין את דברי המליצה הסתומה הזאת כן ישים עליה לב בעליה וכן יתהלל בה⁹²) כי שנונה⁹³) היא. ומה ידאב לב איש יודע עתים בראותו כי היורשים הכשרים לנוצרי הלשון ביפיה ובטהרתה, נטשו את נחלת אבותיהם ויזנחוה עד כי בקום מקץ מאה ועשרים שנה גואל אדיר לחיות את הלשון מערמות עפר שממותה לא היה המליץ ההוא גם הבאים אחריו מזרע הספרדים.

ובתורכיא החלה שמש צדקת השולטנם לערוב מעט מעט בעלות מורד איש צר עין ואוהב בצע על כסא אביו שלים השני המושל הצדיק (5334–1574). הן אמנם כי לא הוריד את יוסף הנשיא מעל כנו ולא הפיל דבר מגדולתו יען אשר כן צוה אותו אביו לפני מותו. אך בעצתו לא דרש עוד, כי גבר עליו סוקולוי ראש היועצים, אשר עוין היה את יוסף כל ימיו. ובמות יוסף נשיא אסף מוּרד אליו את כל הונו בעצת סוקולי ולא הותיר לרינא אשת יוסף בלתי אם תשעים אלף דינרי זהב אשר נתנה לה אמה ביום נשואיה. גם שלמה אשכנזי אשר כבודו היה גדול בעיני סוקולי ובעיני יתר השרים היושבים ראשונה, לא בא לפני השולטן מורד, כאשר היה בא יוסף לפני השולטן שלים, כי כל דבריו היה רק עם סוקולי לבדו אף כי איש טהר ידים היה שלמה ונאמן בכל לבו אל ממלכת תורכיא. וגם דורש טוב לעמו היה שלמה אשכנזי ומתחזק להרחיב להם ככל אשר מצאה ידו. ובדברי הממלכה היתה לו עוז ושם גם בימי מחמד הרביעי (5355–1595).

ואף אשה חכמה מבנות ישראל ושמה אסתר קיירה מצאה לה מהלכים בבית הנשים אשר לשולטן ותקן את לב המלכה אשר היה כפלגי מים בידה לעשות את כל חפצה, עד כי גם שרי תורכיא גם מלאכי ממלכות הנכר היו פונים רק אליה והיא הטתה את לב המלכה לדבר על לב השולטן לעשות את כל אשר שאלה ממנה. ותעשר אסתר ותעש חיל, ותגדל את חסדיה ואת מעשה צדקתה לעניי בני עמה ותהי גם למעוז לחכמים וסופרים ליצחק עקריש, אשר מצא מחיה ומנוחה בביתה, ולשמואל שולם אשר מכיסה הדפיסה את ספר יוחסין אשר הוציא. אך יום בא ושרי הרכב נחרו בה על אשר לא מצאה ידה להקים לאחד מהם את דברה אשר הבטיחה לו להעלותו לגדולה ויתגודדו עליה ויהרגו אותה ואת שלשה מבניה. ולמיום מות שלים השני האחרון לשולטני אנשי הלב, ותחתיהם מלכו שולטנים אשר עיניהם רק אל הבצע ואל תענוגות בשר, אשר נשי ההרמון משלו בם מעבר מזה ומעבר מזה התהפכו כחומר חותם ביד חיל שומרי ראשם, רפתה הממלכה בידם. ותכבד יד המשסות והמעשקות אשר התרגשו בארץ גם על ישראל, ולא ראו עוד בטובה כבראשונה. אפס כי התלאות האלה לא היו מכונות אל ישראל לבדם כי אם משתפות היו לכל יושבי הארץ חלק כחלק.

והגברת הנדיבה ריינא אשת יוסף נשיא אשר האריכה ימים אחרי מות בעלה הרבתה לעשות צדקה וחסד. ולמען הגדל תורה כוננה בית דפוס עברי בחצר היכלה.

בימים אשר החלה המלכות התוּרכית להסיר מעם ישראל את חסדיה הראשונים, פרקו בני ישראל יושבי מצרים מעל צוארם עול שררה אשר היתה ברבות הימים למעמסה. הן מימי מלכי תורכיא העותמנים, חדלה הנגידות הישראלית מהיות ירושה מאבות לבנים, כי אם במות הנגיד יועדוּ רבני קושטא ובחרו באיש אחד מחבריהם או ממיודעיהם, ושלחו אותו מצרימה להיות לנגיד לבני ישראל היושבים בה. ובדור ההוא היה רב הראש במצרים הגאון רבי בצלאל אשכנזי, בעל הספר החשוב שיטה מקובצת, אשר נבחר תחת רבו רבנו דוד אבי זמרא – אשר האריך ימים כמאה ושלש שנים ואשר יצא ממצרים בשנת התשעים לימי חייו (5320–1560) אחרי עמדו בראשה כחמשים שנה ויבא לעיר צפת בימי רבי בצלאל שלחו רבני קושטא איש ושמו יעקב בן חיים תלמיד, לנגיד. ויגבה לב האיש מאד מאד. ויתן את לבו כלב מלך, ויהי בבוא אליו ביום השבת הראשונה, כל גדולי העיר ורבם בצלאל אשכנזי בראשם לקדם פניו בכבוד ולברך את בואו, ויבז להם ולא שעה אליהם ולא שת אליהם לב ויוכח הרב את דרכו על פניו וינדהו, וימלא הנגיד חימה, וילשן את הרב לפני השליט כי מורד במלכות הוא בדבר הזה. וירא הרב את הרעה הנשקפת לו ולגדולי העיר מיד הנגיד המלשין, וימהר גם הוא אל השליט ויגד לו כי לא כמורה או כראש העדה יתהלך הנגיד עם עדתו כי אם כמושל רודה באף, ולמושלים כאלה אין צרך לישראל בגלותו כי אדוני הארץ הוא מלכם. וייטב הדבר בעיני השליט ויעבירהו, ולא היה עוד נגיד מוּטל מיד רבני עיר אחרת על עדת מצרים. והאיש השלוח עוד מקושטא בהיות דבר זה חק למלכי תורכיא, לא נקרא עוד נגיד ולא היה עוד כל כח בידו להכביד עוּלוֹ על העם⁹⁴).

מלבד תורכיא היתה גם פולין ארץ מנוח לבני ישראל יושביה מאז וארץ מנוס לאחיהם נדחי הארצות אשר מסביב. אולם תחת אשר עשרים ומאה שנות השולטנות הראשונות, עד יום מות שלים השני היו שנות מנוחה שלמה לאבותינו, עברו תמיד על דברי ימיהם בפולין חליפות שונות, בהיות הממלכה הזאת מעידה כים סוער מפני הרוחות המגיחות בה. אך יען כי הוצרך עם פולין, יותר מכל העמים, לכשרון הישראלי להשלים בו חסרון אשר יחסר לו, לא מצאה יד אויבינו להפיק את זממם ותנתן מחיה מעט לאבותינו בארץ ההיא בדורות ההם.

וזיגיסמונד היגלי, אחי אלכסנדר נסיך ליטא, אשר המלך על פולין (5066–1506 ) קים בידי יהודי ליטא את זכויותיהם הטובות אשר זִכה ויטולד נסיך הארץ ההיא, את אבותיהם ויזכה בהן זיגיסמונד גם את יהודי פולין, ויאסור על הממשלה להעלות מהם מס יותר מאשר תעלה מן הנוצרים, וימלא את ידם לכל מסחר ולכל משלח יד. ויבחר במיכאל יוספויץ מבריסק איש חוכר ומוכס עשיר להיות לראש ליהודי ליטא וישא את ראשו בין השרים וישימהו לסטרוסטא⁹⁵) ואת אברהם מביהם, איש גדול בעיני הקסר הגרמני ובעיני ולדיסלו מלך הונגר אחי זיגמונד, שם לפקיד ראש פרפיקטוּס⁹⁶) ליהודי פולין. ועל ידיו חזק את יד הרבנים, ואת כח החרם אשר בידם לשמש בו גם בעסקי הקהלה והדת גם במגבית המס אשר למלכות. ואת בני ישראל הגולים מביהם אשר באו לארץ פולין, קבל בעין טובה בהיותם לקהלה בעיר קראקא היה המלך זיגיסמונד לשופט מישרים בינם ובין קהלת קראקא הבכירה. ואת יד שופטי הכמרים והעירונים הסיר מעל בני ישראל פן יעותו את משפטם וימלא רק את ידי הרבנים לשפוט בין איש ישראל לרעהו ואת יד שופטי המדינות לשפוט בים האיש העברי ובין האיש הנוצרי.

כל עוד אשר הלכו השרים והיציבים⁹⁷) אלה מנגד אלה ויהיו לשתי מפלגות, היו גם היהודים מפלגת נבדלת לנפשם. אך למן היום אשר שתו שתי המפלגות את ידיהן יחד (5285–1525), כבדה ידן על המפלגות האחרות וגם על היהודים בתוכן. ויחלו העירונים והתושבים הגרמנים אשר בקרבם להסב אליהם את מסחר היהודים ואת כל משלח ידם ויצרו מאד את צעדיהם. ויהיו אזרחי עיר לבוב ועיר פוזנא מביאים למלך דבה רעה עליהם ולא שמע המלך אליהם. ויהי בהפריע אנשי פוזנא את היהודים מבנות בתים במקום בתיהם אשר היו לשרפה וישת המלך עונש עשרת אלפים מרק על כל איש אשר יזיד להפריע אותם. מעט מעט החלו העירונים להשליח את האספסוף ביהודים כאשר הורום כהניהם, ולהפיץ כתבי עמל אשר יתנום לשחוק ולמחתה בעיני עם הארץ. אך גם בני ישראל לא התרפו וימלאו כח להשיב אל חיק אזרחי קראקא משנאיהם במגלה כתובה רומית המוכחת להם בשפה ברורה, כי אין לעם לצרור עם אחר על אודות דת הנבדלת מדתו, וכי היהודים הם המעשירים את יושבי הארץ בהוציאם את מותר יבולה ומביאים תחתיו זהב, וכי אין להם לסור בלתי אם למשמעת מלכי פולין אשר המה קראו אותם לבא אל ארצם וכי דבר אין להם עם כמרי הקתולים. – אך דברי המגלה לא עשו פרי והתושבים הגרמנים לא חדלו רגז ויסיתו את קרואי מועד הנועדים בעיר פיטרוקוב (5298– 1538) לצמצם את זכויות היהודים בגבול המסחר והחכירה ולגזור עליהם לשנות מלבושם ממלבוש יושבי הארץ, ויצר לבני ישראל לשבת בערים הגדולות בקרב צורריהם התושבים הגרמנים ויאחזו בערים הקטנות ובכפרים וישמחו לקראתם השרים והיציבים בעלי הערים והכפרים ההם בדעתם כי יביאו היהודים רוח חיים בנחלותיהם. ויחכירו להם את מעשה משרפות יין שרף ויפתחו להם בתי ממסך⁹⁸) ויהיו גם לחנונים וסרסרים וירבו בקרבם האנשים אשר מצאו את מחיתם בשפע ורוחה. אך לעומת זה גלה כבודם מעט מעט כי יש אשר היו למשחק בעיני השרים הגדולים והקטנים תחת אשר לפנים היה רק המלך לבדו פטרונם ומגנם.

ואשה אחת מנשי הנוצרים כתרינה מלכרובה שמה הלכה הלוך וקרוא בחוצות קראקא לאמר: אלהי ישראל הוא האלהים ותורתו היא לבדה תורת האמת ויתפשוה הכמרים ויעלוה על המוקד והיא לא חדלה לקרוא את הקריאה ההיא מתוך האש (5299 – 1539) וייראו הכמרים פן תאצל מרוח האשה הזאת על בני עמם ויתנכלו להעיר את חמת הקתולים האדוקים ויוציאו קול כי מרבים היהודים ליהד אנשים נוצרים ולהבריחם ולברוח עמם לתורכיא, ויפתו את המלך זיגסמונד לשום לב לחקור את הדבר. עוד השוטרים והפקידים ממלאים ידיהם להרע ולהרשיע ומלאכי קהלות ישראל באו ויתיצבו לפני המלך ויוכיחו לו כי דברי הכמרים דבות שוא הם דברים, אשר לא נהיו ולא נבראו. ויוצר המלך פקודה נמרצה לכל עמו להשיב ידם מן היהודים. אך הכמרים הפולנים אשר למיום החלה דת לותר למצוא נתיבות גם בארצם היו גם הם לקנאים, השקט לא יכולו, וישקדו כל היום להצר ולהציק לישראל בסתר ובגלוי ככל אשר מצאה ידם, ובכל זאת לא הפיקו זממם כאשר הפיקו ביתר הארצות כי יד המלך והשרים היתה על היהודים לטובה.

וגם זיגיסמונד אגוסט המולך תחת אביו (5308–1548) היה איש טוב וישר, ומלך נוטה חסד לישראל יושבי ארצו כזיגיסמונד אביו. בהשבעו בעיר פיטרקוב לשמור את אמונתו לכל כתי חוסי שבטו, זכר בתוך כל המפלגות גם את ישראל בתורת מפלגת חשובה, ויחתום בחותמו בטבעת המלך. ויאשר גם הוא את חוק אשר נתן אביו כי בהיות משפט בין איש יהודי ובין איש נוצרי, יבא דבר שניהם לפני שופטי המלכות ולא לפני שופטי הערים החשודים להטות את משפט העברי. וגם אם יהיה דין בין נוצרי ליהודי על אדמת השרים, אשר שם אין יד שופטי המלכות שלטת תמלא גם אז יד המלך לבכר את היהודי, אשר רצתה נפשו בו, להביא את משפטו לפני שופטי ממלכתו.

אך מה בצע בחסדי המלך הנדיב הזה, אם בערים תקפה יד צוררי היהודים ויד ישראל מטה, כי העירונים ותושבי הגרמנים לא נתנו להם כמעט מקום לשבת בתוכם, וכמה ערים וגם ורשא בתוכן, אשר היתה עוד עיר קטנה בעת ההיא סגרו שעריהן מפניהם, ורשעת יציבי ליטא גדלה עד כה, עד כי אסרו עליהם לעדות עדי זהב, ויגזרו עליהם ללבוש מלבוש שונה ממלבוש יושבי הארץ למען הכניעם. אך יד המלך והשרים הגדולים היתה עם בני ישראל ולא נתנו לצורריהם לבצע את מזמותיהם.

בימי המלך זיגיסמונד אגוסט נוסדה כת הישועים הצוררים לכל בעל דת אחרת, ואשר לא חשכו את ידם מכל אָון מעל ורשע. אנשי המנזר הזה באו גם ארצה פולין לרפוא את גדולי השרים מתורת לותר אשר דבקו בה. המה הרבו עוד להרע לישראל מן העירונים והגרמנים, וכאשר מרה להם נפשם, על אשר לא הצליחו עוד להשיב את השרים, אשר נדחו אחרי הרפורמא, אל הקתוליות, נועצו להוליך את העם שולל במעשה תקפם אשר יעשו לעיניהם ביהודים עם עברתם, וישימו עלילות דברים על אשה נוצריה, אשר נטתה גם היא אחרי דת לותר, כי גנבה כַוָן⁹⁹) מבית הכנישה הקתולית בעיר סוֹחצוֹב¹⁰⁰) ותמכרהו לשלשה יהודים למען התעלל בו, ויתפשו את האשה ואת שלשת היהודים ויחלו לענותם כמשפט שופטי הבולשת האספמית ויד בישוף עיר חלם ושנים מן השרים נכונה עמם. אך שר המשקים השר מישקוב דבר על לב המלך, וימהר וישלח מכתב אל שר הגליל להוציא כרגע את ארבעת האסירים לחפשי. אך בישוף עיר חלם, איש עושה רמיה. כתב מכתב מזויף בשם המלך, והאסירים נשרפו. כשמוע המלך את הנבלה הגדולה הזאת צעק ויקרא: רעדה תאחזני לשמע התועבה אשר התעיבו האנשים לשפוך דם נקי בשמי, ולתתי אותי לאיש פותה, מאמין כי חלת לחם תעֻנה ותזוּב דם". – והשרים הלותרנים גם אלה אשר לא נטה לבם אל היהודים, התיצבו הפעם לימינם, לבקש את דמי אחיהם, מיד רוצחיהם החנפים. אף הפיצו בתוך העם שיר בוז ולעג על האפיפיור ועל אנשי מעשהו. וטרנוסקי ראש שרי הצבאות דרש בחזקה לגרש את הבישופים מן הארץ. אך זיגיסמונד אגוסט לא מצא די עוז בלבו, לעשות כדבר הגדול הזה להתגרות בכהונה הקתולית. לעומת זה הוציא פקודה חמורה כי מן הוא והלאה, לא יובא עוד משפט עלילת דם או משפט גנבת כון בלתי אם לפני שופטי המלך לבדם.

וגם בקרב הפולנים הנוטים אחרי הדת הקובלנית נמצאו שונאי ישראל. אך לעומתם הכריעה יד נכבדי ישראל אשר כבודם היה גדול בעיני המלך אשר היו להם מהלכים בהיכלו, הלא הם שמעון גינצבורג ראש הקהלה בפוזנא, אשר העידו עליו יודעיו כי היה “חכם חרשים, נבון דעת, נדיב חסיד וענו” הוא היה גדול ונכבד מאד בעיני המלך והשרים וקרוב הדבר כי רופא היה¹⁰¹) ועשרו היה גדול מעֹשר עשירי כל הדורות ההם בישראל בארצות גרמניא ופולין¹⁰²) עוד איש ישראל היה אהוב למלך ונכבד בעיניו ושמו מאיר רינבך עד כי כתבו עליו סופרי המלך “תם וישר ועבד נאמן בדוק ומנוסה למלך” את מאיר רינבך ואת יוסף נוסיק איש פוזנא ואת משפחת היצחקי¹⁰³) בעיר בריסק הפקיע זיגמונד אגוסט מתחת זיקת שופטי מקומותם ויזכם להביא את דבר משפטם רק לפני שופטי המלכות¹⁰⁴), אין זאת כי אם רואי פניו היו. ומאד נכון הדבר, כי השכילו להטות את לב המלך על אחיהם לטובה, ולהפר את הרעה בטרם בואה. מלבד זה אין ספק בדבר, כי שלמה האשכנזי העומד לפני משנה השלטון, הכשיר את לב המלך זיגיסמונד אגוסט, בהיותו עוד רופא נפשו, להאיר פניו אל בני עמו, וכי מתכנת מלך פולין זה אל יוסף נשיא, אשר עמו בא בכתובים, הועילה גם היא להטיב לבני ישראל יושבי ארצו: אולם במות המלך הכשר הזה (5332–1572) התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה יד ישועים חזקה מאד, עד כי שמו קץ לרוח הרפורמא אשר נשבה בארץ ואת הקתוליות השיבו לאיתנה, לעומת זה רפתה יד המלכות בעלות יד השרים והיציבים על העליונה, בימי היות פולין וליטא לממלכה אחת, שתי אלה היו אבני נגף לישראל, תגבורת הקתוליות היא תגבורת האיבה לזרע יעקב מדור דור, ורפיון כח המלכות היה רפיון המחסה האחד, אשר היה לעם בני ישראל בארץ ההיא בזמן ההוא. החליפה הגדולה ההיא נראתה בקום המלך הראשון למלכים הנבחרים, הלא הוא הנסיך הצרפתי הנרי לבית אניוב ¹⁰⁵) למלוך תחת זיגיסמונד אגוסט האחרון למלכי היחש בארץ פולין. אף כי איש יהודי, הלא הוא שלמה אשכנזי היושב בחצר השלטן, הסב את המלוכה למלך זה בכל זאת הֵצר הצורר הזה לעם היהודים, וישת את ידו עם הישועים למרר את חייהם בכל אשר תמצא ידו ובימיו החלו להתעולל בליטא עלילות דם הראשונות. אך ימי שלטון הרשע הזה בפולין היו מעטים, כי מקץ חמשה חדשים למלכו ברח צרפתה לרשת את כסא אחיו כרל התשיעי, אשר ידו היתה במטבח הגדול אשר הכין לבני עמו ההוגנוטים בליל חתונת הדמים. על כסא פולין עלה מקץ שלשה עשר חדש שטפן בטורי בחיר מלכי פולין, ואשר מלבד כרל הגדול ובנו לודויג הותיק, לא קם כמוהו מלך חסד לישראל בארצות הנוצרים. הוא השבית ביד חזקה את עלילות הדם בגזרו גזרה נמרצת, כי כל איש אשר יזיד להוציא דבה כזאת ענש קשה מאד יענש כי עדות דמים זאת עדות שקר היא, ואת בני ישראל זכה במלוא משפט אזרח הארץ באין נגרע דבר וימלא את ידם לסחור ולעשות מלאכה גם בשבתות הנוצרים ובימי חגיהם באין מכלים דבר. ומן השבועה אשר ישבעו היהודים לפני השופטים הסיר את כל החקים הזרים אשר טפלו עליה שופטי הגוים למען תת כבודם לכלימה. וכל איש הבא לפרוע פרעות ביהודים, עשרת אלפי מרק ישקול. ונוטריָנים הפקיד מבני ישראל אשר יהיו אנשי הבינים בין בני עמם ובין שופטי הממלכה, והנוטרינים האלה לא יסורו בלתי אם אל משמעת זקני הקהלה לבדם ויוסף לחוק עוד חקים טובים כאלה. אך ימי המושל הצדיק הזה לא ארכו, כי מת בשנת השתים עשרה למלכו (5346–1586) והישועים ותושבי הגרמנים שבו לזדונם, לרשעתם, ולקנאתם. אפס יען כי כשרון היהודים היה לברכה בקרב הארץ, לא הצליחו משנאיהם בכל מזמותיהם להדוף אותם ממצבם, ונכבדי היהודים השכילו תמיד לבטל את הגזרות הרעות בטרם נשאו עוד את מר פרין.

ואיש ישראל היה בפולין בימי המלך הכשר הזה אשר עלה שם לגדולה רבה מאד, הלא הוא רבי שאול וואהל יליד איטליא אשר שלחו רבי יהודה אביו בן ר’בנו מ’איר קצונלנבוגן מ’פדואה עירו – מהר’ם פאדובא – ארצה פולין ללמוד תורה, והרוזן הגדול ראדיויל ראה את הנער שאול בעודו באיטליא וימצא הנער חן בעיניו. ויהי בהיות רבי שאול לאיש ויט אליו הרוזן חסד ויחכר לו את המסים ואת מכרה המלח עד כי עשה לו שאול עשר רב ועצום מאד כי עלתה משכרתו עד שמונה מאות אלף רובל לשנה. ויהי המעט כי לא קנאו בו הפולנים ויכבדוהו גם השרים גם העם כי ראו את חכמתו את צדקתו ואת ענותו כי רבה היא מאת והמלך נשא ראשו בין שרי העם, ולקהלת בריסק, אשר שם היה משכנו, ולכל אחיו היה למגן ולמליץ כל ימיו. ברבות הימים אחרי מותו עשתה לה שמועת שוא כנפים בין העם כי המליכו אותו שרי פולין ליום אחד עד אשר בחרו מלק מתוכם.

והרוחה הגדול אשר עמדה לתורת ישראל על יד הרוחה הקטנה אשר עמדה לעם ישראל בארץ פולין אחרה לבא בארץ ההיא. עד ימי המחצית השניה למאה החמשים ושלש לא נמצא בה ובארצות רוסיא והונגר שכנותיה איש אשר עשה חיל בתורה ויהיו שוכרים איש יודע ספר מקרב העם אשר יכשר לעבור לפני התבה וללמד לבניהם ראשית למודים ולהורות להם הלכה כאשר נמצא ידו ואת שכרו היו נותנים לו מנדבות שמחת תורה ומגבית פורים ומשפטם זה כבר היה להם במאות האחרונות לאלף החמשי¹⁰⁶) אך למן הימים אשר החלו ימי הנדוד והטלטלה לישראל מארצות התורה לרגלי הגלות האחת הגדולה מספרד ומפורטוגל והגליות הרבּות הקטנות ממדינות אשכנז ועריהן הֻטלו גם שמה פלטים מחכמי התורה. מספרד ופורטוגל לא הגיעו שמה בלתי אם שנים או שלשה חכמים מובהקים. מגולי פורטוגל בא רבי יחיאל תלמי או חבר לחסידי פרובינצא ובנו רבי אברהם “האלוף הגדול בתורה” “איש שש ועושה צדק ומשפט” אחד משני אלה, האב או הבן, היה “הדין הגדול” בעיר הגדולה לבוב¹⁰⁷) ועליו נאמר כי “עשה משפטים ישרים והרביץ תורה כל הימים – ולמד עם ישיבתו” – רבי אברהם זה נאסף אל עמיו בשנה השתים והשמונים למאה החמשים ושלש (5282–1522)¹⁰⁸). מלבד זה נזכר עוד תשע עשרה שנה לפני מות רבי אברהם “אב בית דין וריש מתיבתא” בעיר לבוב אשר “עשה משפט וצדקה בישראל והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים רבים” ושמו רבי לוי בן יעקב קיקיניש אשר קראו לו יודעיו “האלוף הגאון עין הגולה”¹⁰⁹) דומה הדבר כי גם רבי לוי קיקיניש היה גם הוא מגולי פורטוגל או ספרד¹¹⁰) ולא רחוקה היא כי רק שנות מספר אחרי גלות ספרד כבר הכין חכם זה את מושבו בלבוב או בעיר אחרת בפולין¹¹¹). שני לוחות אבנים אלה, שתי המצבות האלה לרבי אברהם לרבי לוי, אשר עליהם חרותים הדברים אשר רשמנו בזה, יחשבו בעינינו לגליונות הראשונים לספר הזכרונות לתורה ולחכמיה בעיר פולין ומה יספרו לנו לוחות הזכרון האלה? כי כבר בשנת השלש וששים ועוד יותר בשנת השתים ושמונים למאה החמשים ושלש עמדו חכמים מופלגים בראש בית דין חשוב ובראש ישיבה קבועה ומסודרת וכי תקנו תקנות טובות בקהלתם הגדולה ואולי מעין התקנות אשר נהגו בקהלות ספרד הקדמוניות. ואין ספק כי התקנות הטובות ההן היו לאט לאט למופת ליתר הקהלות¹¹²) ובכן נראים הדבר כי שני חכמי ספרד אלה היו מן הראשונים למרביצי התורה בפולין אולם זולתי שניהם לא נודע עוד חכם ספרדי מלמד תורה ברבים בארץ ההיא בדור ההוא וכמעט כל הרבנים אנשי השם אשר העמידו שם תורה בדורות הראשונים ההם היו חכמי אשכנז ובנותיה או תלמדיהם המובהקים אשר שמו את ארץ פולין לארץ מרכז לתורה מלאה חכמים וסופרים כבבל בימי האמוראים והגאונים וכצרפת בימי בעלי התוספות.

הראשונים לחכמי אשכנז אשר באו לפולין להרביץ תורה ומוסר היו רבנו משה – מהר"מ – מינץ מעיר מגנצא אשר היה לרב בעיר פוזנא (5234–1474) ויתקן שם תקנות טובות¹¹³) ואין ספק כי החל להעמיד שם גם תלמידים הגונים, ורבי קלמן מורמיזא אשר בא גם הוא כארבעים שנה אחרי כן לפולין ויהי אב בית דין וראש ישיבה בעיר לבוב (5278–1518 ) שתים וארבעים שנה עד יום מותו¹¹⁴) ויהי הוא מן הראשונים בפולין אשר השיבו תשובות לשואליהם כמשפט כל גאוני ישראל לדורותם לארצותם. ומתוך התשובה האחת הידועה לנו נשקפת רוחו הטהורה וקנאתו לאמת ולשלום¹¹⁵)

אולם הרב אשר העמיד בפולין תורה לדורות, לאמר, הרב אשר תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו גאונים אדירי התורה אשר לעד יכון שמם בישראל היה רבנו יעקב פולאק אשר נולד בארץ ההיא (5220–1460). את תורתו לקח מפי רבי יעקב מרגלית, בעיר נירנברג במדינה בוַריא באשכנז אשר חכמי המדינה ההיא בחרו מני אז בדרך החידוד¹¹⁶). ותִשר דרך הזאת בעיני רבני יעקב פולאק השנון מאד, ותהי בידו לדרך מיוחדת במינה אשר יקראו לה “פלפול החלוקים”, המלמד לדקדק בכל ענין כחוט השערה. וגם בשמועה אשר תראה יצוקה וקלוטה כאחד, ידע הפלפול הזה לפרק גם אותה לפרקיה ולמצוא בה חלקים נבדלים איש מרעהו ולשום לצקת את כלם למקשה אחת. הפלפול הזה יש אשר יועיל מאד להעמיק ולהביט בעין חדה עמוק עמוק אל קרב הענין ואל תוכו פנימה. בכל זאת היו גאונים אשר לא ישרה בעיניהם הדרך הזאת, מהיותה קרובה להטות את לב התלמידים להרבות פלפולים, אשר ברוב חריפותם ישתבשו להסיע את הענין ממעמדו האחרון, אל ארחות עקלקלות¹¹⁷). אולם בעיני בני הנעורים החריפים היה מעולם הפלפול הזה כלי חמדה. ויהי בשוב רבנו יעקב פולאק מאשכנז ארצה פולין בימי זיגמונד ויהי לרב בקרקוב וינהרו אליו תלמידים רבים מאד אשר למדו את דרכו בּאות נפש. וראשי תלמידיו היו שנים הלא הם רבי מאיר קצינלנבוגן אשר היה אחרי כן לרב בעיר פּדוּבה – מהר"מ פדובא – באיטליא ורבנו שלום שכנא אשר היה לרב בעיר לובלין. הוא העמיד תלמידים רבים מאד, אשר הורו תורה ומוסר כמעט בכל תפוצות ישראל. אולם ענות רבנו זה וענות מורהו רבנו יעקב פולאק גדלה עד כה, כי שניהם לא רצו כי יורו הבאים אחריהם על פי תוצאות פלפוליהם ובגלל זה לא העלו חדושיהם על הכתב¹¹⁸). מקרקוֹב הלך רבי יעקב פולאק לעיר פראג אשר בביהם. ויהי שם לרב אולם קבורתו היא בעיר לובלין אשר מת שם (5290–1530). ותלמידיו רבנו שלום שכנא האריך ימים אחריו בעיר ההיא שמונה ועשרים שנה (5318–1558) ועל כסא רבנות לובלין ישב תחתיו בנו רבי ישראל.

חטיבה מיוחדת במינה נבדלת מכל חכמי הדורות ההם היה ר’בנו ש’למה בן רבי יחיאל ל’וריא – רשל – –מ' (5333–1573), אשר אמר לחדול מספרות ההוראה הנהגה מימי הפוסקים הראשונים ולתת לה פנים חדשות. הגאון המופלג הזה אשר הורתו ולדתו היתה בארץ פולין¹¹⁹) היה ככל גאוני פולין הראשונים בן הורים ילידי אשכנז, ומשפחת אביו התיחשה עד רשי¹²⁰) ואת ראשית למודו קבל מפי זקנו החסיד רבי יצחק קלובר מורמיזא היושב בעיר פוזן¹²¹) וידבק רבנו שלמה לוריא בכל עוז בדרך חכמי צרפת ואשכנז, ויחשוב רק את תורת פיהם לתורת אמת, מבקרת ומבוֹררת כמשפט ומתורת חכמי ספרד גם מספר יד החזקה לרמבם, אף כי הכיר את יפי מלאכתו החיצונה, נטה לבו וישא פנים לרמבן ועל רבי אברהם בן עזרא דבר קשות¹²²) ואת כל חמתו העיר על הפלספה היונית, על אריסטו ראש מוריה ועל כל חכם בישראל המחזיק בה¹²³), אף כי גם הוא לא היה נבער מדעת אותה¹²⁴). רק בתורת הקבלה החזיק ויהגה בה ויכתוב גם פתרונים לספריה¹²⁵). לעומת זה חבר את זכרונות דברי הימים ויסדר את סדר חכמי צרפת ואשכנז מימי רבנו גרשם והלאה¹²⁶). אף את הסגנון המדויק אהב גם בכל דבר מעשה סופרים גם בכל מדרש דבר הלכה. וידבר על לב חבריו הגאונים לשום לב אל דקדוק הלשון וללמוד אותו¹²⁷). וגם דברי ספר חכמת שלמה אשר כתב על התלמוד, מרביתם תקוני לשון ובירורי גרסה הם.

ןרבחפ הם ספרים אשר כתב רשל גם מלבד ספר חכמת שלמה, הלא הם: "חבור על התורה ועל ספרי האלפסי הראש והטור ובאור לספר מצות גדול – לרבני משה מקוצי – ובאור לספר שערי דורא¹²⁸) והשגות על פירוש רבי אברהם בן עזרא לתורה¹²⁹) ויותר ממאה תשובות השיב אשר כלן הן מקור חכמה בינה ישרה וסברה חריפה. ורוח צדק משפט ומישרים תחיה אותן, ורוחב לב ודעת נפש אשר לא תשוב מפני כל דוברת מתוכן.

אולם את כל כחו וגבורתו שִקע בספרו הגדול “ים של שלמה” אשר כתב כל ימיו על כל התלמוד לשם ברור ההוראה ולא כלה אותו. תכונת הספר הזה הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מתכונת ספר יד החזקה אשר לרמבם. תחת אשר רמבם סותם את פסקי הלכותיו ואינו מודיע את מקורן ולא את שמות אומריהן. שם רשל את כל מגמת פניו לקבץ את דעות כל הפוסקים מגדול ועד קטן לבקר את כוּלן להכריע ביניהן ולהורות כאשר עם לבבו, בלי כל משא פנים גם לראשוני הראשונים, כי אם על פי מצוי הדין המכרע מתוכו מן התלמוד. ובגלל זה קבץ את כל הדעות “בכדי שלא יבא בעל דין לחלוק ולומר – – אלמלי ראה מחבר זה דברי הספר או אגרת תשובה של הרב ההוא – – בודאי היה חוזר מדבריו”¹³⁰) אולם עוד לא השלים מסכת אחת ושני חצאי מסכות ועיניו נפקחו לראות ולהכיר כי כל ימי שני חייו, ואף אם ארוכים מאד מאד יהיו. לא יספיקו להגיע גם לחצי מלאכתו וינחם ממחשבתו הראשונה ויגמור בלבו לקצר את שאר חלקי ספרו ויעש כן. אך שם הסב את פני כל המלחמה אל ספר בית יוסף, על אשר בנה אותו רבנו זה רק על פסקי אלפסי רמבם והאשרי לבדם, ועל אשר דבריו סותרים פעמים רבות לבעלי התוספות. ויכון את מלאכתו רק "להוציא מלב התלמידים שלא יתלו עצמם בחבוריו”¹³¹) אף כי גם הוא הודה בפה מלא כי רבנו יוסף קארו “הראה כמה חדושים מספרים הקדמונים – – ולא חסר דבר וכמעט לא הניח מקום להתגדר בו”¹³²). ותנח רוח בקורת עזה על כל ספרי הגאון הנערץ רבנו שלמה לוריא החוקר כל דבר מעומק מקורו. ואינו שב מאחריו עד אם בא אל תכלית תכונתו.

והנה אמת הדבר, כי לוא מצאה יד רשל להשלים את חפצו, כי עתה התאוששו כמה הלכות מפוקפקות, שהיו תלויות בבית המדרש; אך הרֶוח הזה לא היה שוה בנזק שלום עם ישראל כלו. כי לוא היתה כזאת, היה נחלק כל העם לחצי. כי קרוב הדבר מאד, כי אז נפרדה עדת הספרדים מעדת האשכנזים, בראותם את גדוליהם העומדים באמת לנס עולם בישראל, נעלבים פתאם ועטרת ההוראה נטלת מעל ראשם, כאלו היו מעולם רק תלמידי תלמידים לגדולי צרפת ואשכנז. וגם בעיני חסידי אשכנז ותמימיה, לא היה הדבר טוב, לראות את אדירי התורה הספרדים, אשר מפיהם היו רבותיהם האשכנזים חיים עד הדור ההוא, משפלים לפני חבריהם חכמי הארצות האחרות. למנוע את הפרץ הזה קם בחסדי ה' על יד רש“ל עוד איש מופת, אשר לא היה נופל ממנו בתורה ובחכמה, בטהרה ובישרת לב הלא הוא ר’בנו מ’שה איסרלש – רמא מ=(5332–1572) מעיר קרקא. רבי ישראל איסרלש אביו היה “קצין וראש”¹³³) “הפרנס הנדיב אשר נדבה רוחו [אותו] לבנות מקדש מעט בנין מפואר”¹³⁴) לשם בנו. ובנו זה רבנו משה, מלבד גדלו בתורה, היתה ידו רחבה, רוחו נדיבה ולשונו מרפא לכל נפש נענה ולכל איש מצוק¹³⁵) וכרבות חסדיו הנאמנים רבה ענותו הגדולה עד כי לא היה טוב בעיניו להכריע אחרים בארחות הוראותיו¹³⁶). תלמיד היה רבנו משה לרבנו שלום שכנא מלובלין ואת בתו נשא לו לאשה. ואף כי הגאון הזה היה רבו המבהק אשר נחל רוב חכמתו ממנו, בכל זאת לא הרבה רמא להחזיק בדרך הפלפול כמהו: שאר קרוב היה רמא לרבנו שלמה לוריא כבוד גדול כבדו שני הגאונים איש את רעהו, ואיש את תורת רעהו ואת צדקתו בלב שלם, בכל זאת הכיר איש באחיו כי מלבד תורתם וצדקתם שונות דרכיהם במתכנתם אל החכמה בכללה ואל חכמי הדורות לארצותם. רשל החזיק רק בתורת הקבלה לבדה ואת הפלספה שקץ ויתעב, ורמא החזיק בשתיהן באמרו “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. ושם רמבם נקדש בעיניו מאד מאד וספרו מור נבוכים נחשב לו למקור חכמה מאין כמהו¹³⁷). הן אמנם כי גם הוא הכיר מאד כי יש ויש ליושבי אשכנז ופולין להורות בחכמי צרפת ואשכנז בכל דבר הלכה, שהם רבי רבותינו המובהקים “ושאני מבני בניהם” בכל זאת היו גם דברי הפוסקים הספרדים קדושים בעיניו, ורבנו יוסף קארו נחשב בעיניו כמלאך אלהים “חכם עדיף מנביא”¹³⁸) מימיו אנו שותים – – מורנו ורבנו נשיא אלהים הוא בתוכנו – – וכל החולק עליו כחולק על השכינה” ¹³⁹). על כן בבוא רבנו משה זה לשום שם שארית להוראות חכמי צרפת ואשכנז, לא אמר לעשות ספר חוקים לאשכנזים לבדם. ולעשות את התורה כשתי תורות, תורת ספרדים לבד ותורת אשכנזים לבד כי אם סדר את דבריו על יד ספר בית יוסף בשם “דרכי משה” וככל אשר הוציא רבנו יוסף את תמצית ספרו הגדול ההוא בספר שלחן ערוך הקטן, ככה הוציא רבנו משה את תמצית דברי חבורו דרכי משה ויסדרם על יד שלחן הערוך, ולא קרא לדבריו אלה, אשר הוסיף על שלחן ערוך, בשם השגות כי לא דמו דבריו להשגות ראבד אשר דבר קשות על רמבם, וגם לא להשגות רבנו זרחיה אשר בא לסתור את דברי רב אלפס, כי אם קרא לכל דבר מדבריו בשם “הגהה” לאמר: מאמר הבא לתקן ולא לעקור ולכלם יחד קרא “מפה” הבאה לכבד את השלחן ולעטרו כבוד והדר. ויתלכדו שני הספרים השלחן הערוך לרבנו יוסף והמפה לרבנו משה, יחדו ויהיו לספר אחד מורה הוראה לכל ישראל עד יום הזה גם אצל האשכנזים גם לספרדים גם לכל תפוצות ישראל. ואם אמנם לא קם עוד במלואו הדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לכונן סנהדרין אשר תהיה למרכז לכל ישראל בארץ אבותיו, כבר נעשתה מקצתו בהוסד בגבול הספרות מרכז כזה הנותן לב אחד לכל נפוצות יהודה בדבר התורה והמצוה.

מתוך דרך הוראת רבנו משה איסרלש תראה דעתו הנקיה, להוקיר את טעם קהל בני עמו, כהוקירו את עצם מצות ה', על כן רבות הן הפעמים אשר הכריע את ההלכה על פי מנהג, באשר המנהג הוא פרי רוח חיי העם המבטא הנאמן לטעם העומד בו ¹⁴⁰).

מבלעדי תשובותיו וגופי הלכותיו, הרים רבנו משה עוד תרומה לחקר רוח התורה והמצוה בספרו היקר והנכבד ספר תורת העולה אשר בו העמיק להתבונן בחוקי תבנית המשכן וכל כליו ועבודת הכהנים לכל מעשיה ולהפיק מהם תבונה ודעת קדושים. בדבר הזה נפתח מקור חדש, לבד מן הקבלה והפלספה, לדעת האלהים בישראל, מקור אשר מימיו הנאמנים לא יכזבו לעולם. כי שם, לא בגבהי מרומים אשר נשגבו ממנו ולא בעמקי תחתיות אשר לא תשיג ידו, יבקש המשכיל התמים את הדעת את ה' והדעת את דרכיו אשר ילך בהן איש ישראל, כי אם בגבול התורה והמצוה אשר יחד ה' לו ולעמו, שם קרוב למצא בלי חשבונות רבים את הדבר הזה הקרוב בפיו ובלבבו את חיי העולם אשר נטע ה' בתוך עמו.

גם למשמרת זכרון דורות החכמים שם לב ויאסוף מגלות סופרי זכרונות ויספח אותם על ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות ויוסף גם על המגלות ההן הגהות ככל אשר הוסיף על ספרי הפוסקים. אולם מרבות הגהותיו על סדרי הדורות היו מתן שארית וזכרון ל“חכמי הפילוסופים בתוך אנשי שם” בתוך חכמי ישראל. כי כבד רבנו זה את חכמי העמים, באמרו: כי “מחכמי האומות תלקח ראיה על חכמינו זכרם לברכה”¹⁴¹) ויאהב את המדע ויכתוב באור לספרי התוכן הגרמני פרוהבך על דבר מסלות הכוכבים: “טיאוריקא”.

כאשר הנחיל רמא את אהבתו לתורה לכל תלמידיו הרבים כן הנחיל לאחד מהם גם את אהבתו לתורת התכונה ולזכרונות דברי הימים. שם תלמידו זה הוא האיש הנכבד רבי דוד גאנז איש פראג מ' (5373–1613). הוא כתב כמה ספרים, עברית לעברים, על התכונה ההנדסה ועל ערך הארץ¹⁴²). וישא ויתן במדעים האלה עם גדולי חכמי העמים הלא הם קפלר, אחד מאבות התכונה המחודשת, והתוכן טיכו די בראה¹⁴³). אך שם עשה לו בישראל בספר הזכרונות לישראל ולגוים אשר כתב בשם “צמח דוד”.

ויהי המעט משני גדולי הדור, רמא ורש"ל, כי תורתם היתה אומנותם לצרוף ולברר את ההלכות לדורות, ללמד תורה בישיבותיהם, לדון ולהורות איש במקומו ולהשיב על שאלות לכל שואל הבאות מקרוב ומרחוק, ויגישו אליהם גם יושבי ארצם גם יושבי יתר הארצות את משפטם ויהיו הם שופטי הצדק בימיהם כמעט לכל עם ישראל ויריבו בחזקה את ריב העשוק מיד עושקו בלי כל משא פנים¹⁴⁴) ואיש לא ערב את לבו לשנות אחרי דבריהם כי כקדושים נחשבו בעיני כל הקהל.

המעט מן הגדולים האלה וחבריהם גאוני הדור ההוא כי העמידו תלמידים הרבה אשר הקדישו את כל ימי חייהם לתורה ויקומו מטיפים מוכיחים אשר דברו על לב דלות העם, נבערו מדעת כאבותיהם יושבי הארץ ההיא מעולם. להטות גם את לבם לתורה¹⁴⁵). וישמע העם לקולם לקבוע עתים לקחת תורה מפי חכם במקצוע אשר יבחר לו, איש איש בכשרונו ואיש איש לפי טעמו. ותוסדנה בכל עיר ועיר חברות חרבות למקרא למשנה ולתלמוד¹⁴⁶ אשר עליהן נספחו כמעט כל העם מקצה ותרב שם הדעת את התורה, עד כי היה שם מספר החכמים כמעט כמספר יתר העם. ובקהלה בעלת חמשים איש נמצאו עשרים אנשים חכמים נקובים בשם “מורנו” או בשם חבר"¹⁴⁷). וגם בין “הקצבים ומנקרי הבשר” נמצאו “רבנים וחכמים”¹⁴⁸). ומהיות כל העם יודעים את התורה ידעו להוקיר אותה כערכה, ויהיו מוציאים כסף רב מאד ליסד ישיבה כמעט בכל קהלה לכלכל את התלמידים בכל מחסוריהם בעין טובה וביד רחבה ולתת שכר טוב לראש הישיבה ולכבדו כבוד גדול למען יוכל לשקוד על תלמודו במנוחה ובלי דאגה¹⁴⁹).

ומאהבת הלמודים התחדשו בקרב אבותינו בפולין צרכי לב אשר לא יודעו בקרב כל עם וגם לא בקרב ישראל יושבי הארצות האחרות, הלא הם צרכי הלומדים להועד לעתים מזֻמנים לשא ולתן, להודיע את חדושיהם ולשמוע את חדושי חבריהם הרבים והרחוקים, ועל כלם את חדושי גאוני הדור הגדולים המופלגים. ואף כי גרים היו גם הם בארץ מושבם בכל אחיהם וערי מועדה מיוחדות לא היו להם, הזדמנו להם מאליהם מקומות ראויים וזמנים ראויים מאד לחפצם זה, בהיות הם סוחרי הארץ. וּמִקְוֵה הסוחרים הלא היה גם לפנים, ועודנו גם היום, הַיְרִיד הגדול הנועד במקום קבוע ובזמן קבוע. והיה בנסוע הסוחרים הישראלים ליריד ירוסלב או ליריד זסלב באחרית ימי הקיץ וליריד לובלין או ליריד לבוב באחרית ימי החרף, ונסעו שמה גם ראשי הישיבות ותלמידיהם. שם מצאו את חבריהם בני גילם להתוכח ולפלפל, לברר ולהכריע. ומלבד הסוחרים אשר באו שם לסחורה למקח וממכר, וראשי הישיבה השונים וכתי תלמידיהם לחדד זה את זה בהלכה, הופיעו שם ראשי הרבנים גאוני הדור אנשי השם כי שם יגישו אליהם סוחרי הארץ הנועדים שם את משפטם והקהלות הנדונות את משפטן, ושם יתקנו הרבנים הגדולים וראשי הקהלות הגדולות את התקנות הצריכות ויסדרו את הסדרים הראויים לכל עדת ישראל בארץ פולין. ויהי גם דבר זה לאבן חן לבני התורה למשוך אותם אל היריד, אשר בו זכו לראות את כל גאוני הדור הנהדרים בשבתם במושב אחד ולהאזין את דבריהם. ברור הדבר כי עין הרבנים החדה בחנה כי במועדה הזאת אשר מתחלה נוצרה בידי צרכי עסקי החול, קלטה מאליה מעין סדרי הכלה¹⁵⁰). שהיתה בבבל בימי האמוראים אשר גם אליה היו נועדים ראשי המתיבות ותלמידיהם פעמים בשנה בחדש אלול באחרית הקיץ ובחדש אדר באחרית החרף אל מקום אחד להגדיל תורה לפקוד את תורת התלמידים ולפקח על עסקי הרבים, על כן חדשו הרבנים את סדר הלמוד בפולין על פי סדר הלמוד הקדמוני בבבל, ומלבד הסדר הפנימי בעצם דבר הלמוד המתוקן מאד, התקינו כי הלמוד המסדר הזה יחל פעמים בשנה “בקיץ מראש חדש איר עד חמשה עשר באב ובחרף מראש חדש מרחשון עד חמשה עשר בשבט”¹⁵¹) למען הספק ביד בני הישיבה ומוריהם לבא גם הם אל סוד החכמים אשר יועד באחרית הקיץ והחריף בערי היריד¹⁵² ).

ומלכי הארץ שמחו מאד לקראת המועדה הזאת וישכילו לשום אותה לכלי חפץ למגבית המסים לאוצר הממלכה כי ראה ראו המושלים, כי לא הביאו היהודים את צוארם בעבודת האדונים מיכאל וסיפויץ החוכר והמוכס ואברהם מביהם הפקיד הראש אשר הפקידה עליהם הממשלה על דבר המסים, כי לא נכבדו בעיניהם ויאות המלך למסור את דבר המס אשר ירימו בני ישראל אל הפרנסים ראשי הקהלות אשר הקימו הם מתוכם, ואל רבניהם אשר בהם יבטחו ואותם יכבדו בכל לביהם ויעריכו את העם לקהלותיו, או את הקהלות למלא את המס אל גנזי המלכות. על כן ישר בעיני המושלים דבר ועד הארצות אשר היה משפטו להועד שתי פעמים בשנה ואשר חבריו היו רבני הגליל וראשי הקהלות הגדולות.

הן גם לפני ימי ועד הארצות היתה יד בית דין תקיפה בפולין ¹⁵³). כי גם מטעם המלכות המלאה יד הקהל לענוש וליסר את האיש הישראלי הבועט בבית דינו למען השפט בבית משפט העמים. ובתי דינים היו שם לישראל בכל עיר ועיר¹⁵⁴). אך בתי דין אלה לא נעזבו לנפשם, כי על גביהם היה בית דין גדול למדינת רוסיא [:גליציא] בעיר אוסטרוג היה בית דין גדול למדינות ואלין ואוקריינא¹⁵⁵) ובראש בית דין הגדול היה עומד גאון. לרב כזה קראו רב הגליל והפולנים היו קוראים לו ארכי=רב¹⁵⁶). ורשות היתה נתונה לכל בעלי דין להגיש את משפטם לבית דין הגדול¹⁵⁷) אולם למען היות משפט התורה בפולין עולה בקנה אחד, שמו להם רבני הגליל מעט מעט לחוק, להועד יחדו אל מקום אחד פעמים בשנה, לבין דין עליון. ויחשב הועד הזה בעיני כל העם “כמו סנהדרין בלשכת הגזית” בהיות רק לועד זה “כח לשפוט את כל ישראל בממלכות פולון לגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם”,“ולדון דיני קנסות ודיני חזקות”. “וכל דבר קשה שפטו הם”¹⁵⁸). גם דין הקהלות הנדונות אשה עם רעותה היה בא לפני בית דין העליון הזה, ורק דיני ממונות אשר בין איש לרעהו הבאים שמה ליום השוק באו לפני “דיני מדינה” אשר היו פרנסי ועד הארצות בוררים להם למען הקלה מעליהם¹⁵⁹).

ובכל הכבוד והמורא אשר היה כל העם כקטן כגדול נוהג בכל ראש ישיבה בעירו¹⁶⁰), אשר מרביתם נחשבו רק לתלמידים למול גאוני הדור הנועדים לועד, בכל זאת רבה היתה ענות הגאונים הנהדרים לחלוק כבוד לעם, לבחור לראש הועד איש נכבד נשוא פנים ונבון דבר מקרב פרנסי העם, ולא מקרב הרבנים. הוא יושב בראש וששה גאונים מארץ פולין יושבים מימינו ומשמאלו ¹⁶¹) והיו כלם יחדו לבית דין של שבעה, ולפניהם יעמדו מלאכי הקהלות הגדולות והקטנות. בראשונה היה נקרא הועד הזה “**ועד שלש ארצות”** יען כי מלאכי שלש ארצות אלה, פולין קטן, פולין גדול ורוסיא [:גליציא] היו נועדים בו. אך באחרית המאה החמשים וארבע, בהקרע ארץ ואלין מליטא בהספחה לפולין, נוספה גם היא על הועד על כן נקרא למן היום ההוא “ועד ארבע ארצות”. ועדת ישראל בליטא לא התחברה אל ועד הארצות כי אם כוננה מקרבה “ועד המדינות” הלא הן מדינות הוראדנא פינסק ובריסק. אחרי כן נוספה עליה מדינת וילנא ובאחרונה גם מדינת סלוצק. וידמה ועד המדינות בליטא אל ועד הארצות בפולין בכל דרכיו, מעשיו ומשא נפשו, אך עשה את דרכו לבדו. אפס כי אם בהיות דבר גדול ונכבד מאד הנוגע ליושבי פולין וליושבי ליטא כאחד או דבר נוגע לגוי כולו, או בהתרגש צרה לבא אל ישראל גם בארץ רחוקה אז שלח ועד המדינות מלאכים אל ועד הארצות להתיעץ יחד ולהשתתף יחד בממנום ובמעשיהם.

לפנים בארץ פולין היה כל איש ואשה בישראל שוקל דינר כסף או חצי דינר לגלגולת לשם מס. אחרי כן התקינו כי העשירים ישקלו את התרומה ההיא גם בעד העניים, המה יביאו את תרומתם אל קופת הקהלה, והקהלה תמלא את פרשת הכסף לגנזי המלכות, המגבית הזאת היתה צריכה לסדר מדוקדק ולישרת לב רבה מאד לבלתי נשוא פנים לזה ולבלתי עשוק את זה, להעריך את הקהלות לפי כחן להעלות את המס במועדו. את העבודה הקלה הזאת שם ועד הארצות וגם ועד המדינות על שכמם לסדר ולתקן אותו לישא וליתן על אדותיו. ולכלכל את הדבר במשפט לטוב גם לממשלת הארץ גם לקהלות.

תקוני סדרי המס היו ענין גדול לקריאי הועד, כי בדבר הזה קנו לב המלך והשרים להקל עולם מעל ישראל ולהטיב להם. ולבלתי הסב מעליהם אחורנית את לב המושלים גזר הועד על כל איש יחיד ועל כל קהלה יחידה לבלתי הלאות אותם בבקשות ובתלונות גם בצאת מלפניהם פקודה לא טובה¹⁶²). אולם בהסתּכסך דבר המלכות והשררה, אשר מרביתן היו נוֹחות וטובות לישראל, בתלונות המון העם בחרו גדולי אבותינו בפולין למנוע לפעמים מחפץ המלך והשרים אנשי הכבוד, מהתגרות ומהתבאש באספסוף השובב והפרוע. ויהי כאשר “גדלה צעקת הגוים”, לאמר: העירונים דלת העם הפולני, כי היהודים מתעשרים בעסקי החכירה אשר חכרו מן המלך, וכי בדבר הזה יגבה לב היהודים לחשוב את נפשם לשרים לשלוט בהם, ויטל ועד הארצות חרם על האנשים הלהוטים אחרי הבּצע לבלתי יחכרו גם מן המלך גם מן השרים את מכס המשקה, את מכס הגבול, את מעשה המטבע ואת מכרה המלח, ואת כל מחפוֹרת “בשום תחבולה בעולם”¹⁶³). וגם בעסקי מכס אשר לא נאסרה חכירתם מפי ועד הארצות גזרו לחוש פן יצא נזק לאחד האכרים או לאחד היציבים, עד כי בחשוב החוכר היהודי לסוב את המחכיר הנכרי בכחש או לבלתי שלם לו דמי חכירו יש לפרנס ראש הקהלה ולנכבדיה למהר להזהיר את הנכרי מדעתו. ועד כה נגע הדבר בלב רבני הועד עד כי חתמו את דבריהם, על הפרנסים אשר יעשו כן, לאמר “ועליהם תבא ברכה”![¹⁶⁴]) ככה השכילו רבותינו גאוני פולין להדריך עמם בדרכי יושר ולהורותם איככה יש להם להתהלך עם בני העם אשר בקרבו הם יושבים, עד כי קבעו חובה על כל פרנס בקהלתו “לדעת איך להתנהג עם הגוים בענין המסים, המכסים וההלואות”¹⁶⁴).

מן התקנות האלה אשר פניהן היו מוּעדות אל פני חוץ אנחנו באים אל התקנות אשר מגמת פניהן השונות למיניהן. חלק בראש נטלה משמרת התורה והמצוה, אולם אף כי יש אשר עשו משמרת למשמרת, בכל זאת בראות גאוני הדור כי תקנה אשר יצאה מלפניהם בועד הארצות היא גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה עמדו חיש מהר ובטלוה¹⁶⁵).

מרבית עבודת הועד נחלקה לשלשה מיני תקנות: תקנות הצבור, תקנות המשפחה ותקנות השוק. מאד מאד הקפיד הועד על שלום הצבור, אשר קוממיות כל קהלה לנפשה היא אחת ממוסדותיו. על כן הוציאה פקודה כי אם יערב גם רב גדול ורם להטיל חרם על יחיד או רבים מיושבי עיר אחרת אז חיב ראש בית דין העיר האחרת אף כי קטן הוא מן הרב ההוא לענות: “אדרבא”! לאמר להשיב את החרם אל חיק המחרים¹⁶⁶) וכאשר גדלה בעיני הועד קוממיות כל קהלה יקרה בעיניו משמרת שתי השררות אשר בצבור הישראלי הלא הן משמרת הרבנות בטהרתה והראשות – הפרנסוּת – בכשרונה ובתועלתה. חרם חמור וקנס גדול הוטל על כל רב מקבל את רבנותו מידי שרי המלכות¹⁶⁷) וחרם גדול כזה הוכרז גם על רב קונה בכסף מלא או בשחד ואבק שחד או בתחבלות אחרות לא טהורות גם מעצם יד הקהלה¹⁶⁸) וכאשר היתה עין ועד הארצות פקוחה על הרבנים ובתי דיניהם ככה היה לב הועד ער “להשגיח על הפרנסים, המנהיגים וגבאי הצדקות”¹⁶⁹) עד כי שררה זאת הנתנת לפרנס עבדות היתה נותנת עליו, כי חיב היה לקרוא ולשנן לנפשו היטב את פרשת תקנות הקהלות בתחלת כל חדש ולדעת אותן ושמשי קהלתו הוזהרו להזכיר לו את חובתו זאת מדי חדש בחדשו¹⁷⁰) ופקודת הפרנס היתה “להשגיח על הגנבות ועל הגזלות ועל הסגת גבול”¹⁷¹). סוף דבר “לתקן כל דבר מעוות בקהלתו”¹⁷²) מלבד אשר היה לו לדעת לכלכל דבריו עם הנכרים ולהתהלך עמם במישרים. מלבד תקנות הצבור, הלא הן תקנות הקהלה בשני מוסדותיה הרבנות והראשית, שמו קריאי הועד את עיניהם לנצור את המשפחה גם בטהרתה גם בכבודה, כי כאשר שקדו על טהרתה, בהיותם שומרים בכל קהלות יעקב את “גדר העריות”¹⁷³) אשר גדרו הראשונים כן שמו עונש גדול על כל פוחז וריק, הבא להוציא דבה על טהרת יחש משפחה¹⁷⁴), ונדוי וחרם ומלקות וענש הטילו על המקדש אשה שלא מדעתה או שלא מרצונה, ועל המוציא קול קדושין על אשה פנויה למען תיעגן מהיות לאיש¹⁷⁵). ובהיות מרבית העם סוחרים חשש ועד הארצות גם לתקנות השוק גם בעסקי “משא ומתן”¹⁷⁶) ויציגו בשער משפט גם “בעניני הבורחים”¹⁷⁷) המבריחים את נכסיהם לבלתי השב להם מַשֵה ידם.

תקנות ועד הארצות לא הוקבעו בלתי אם לאבותינו יושבי ממלכות פולין לבדם, כי לעוול נחשב לגדולי ישראל לגזור גזרות על קהלות אשר הן מחוץ לרשותם מקהלה לקהלה או ממדינה למדינה אף בהיות שתיהן בממלכה אחת¹⁷⁸) ואף כי בארץ אחרת. כה היה משפט ועד הארצות למשוך את ידה מיתר מושבות ישראל בכל דבר גדולה ונטילת השם. לא כן בהתרגש צרה על ישראל במדינה אחת בארץ אחרת, אז קם ועד הארצות וירם תרומתו בנפש חפצה חלק כחלק עם יתר המדינות אשר בארץ האחרת ההיא. בהגרש היהודים ממדינת שלזיא אשר בארץ גרמניא עלה ביד קהלת צילץ להשאר במקומה בשקלה אַלפים זהובים על כף ראשי העיר. אך בהיות הקהלה עניה מאד חסרו לה אלף ומאתיים זהובים, ויתנו לה היהודים יושבי שתי המדינות ביהם ומהרן ארבע מאות ארבע מאות זהובים. וגם ועד הארצות אף כי לענין תקנות וסדרים דבר אין לו עם מדינות גרמניא הרים גם הוא ארבע מאות להציל את הקהלה האחת הקטנה הגרמנית יען כי באהבתם את אחיהם בני עמם לא הבדילו בין קרובים לרחוקים¹⁷⁹).

מרבית התקנות האלה באו לתקן את סדרי חיי הגוף היחיד המשפחה והקהלה, סדרים אשר בצלם יחיו בגוים, להדריך את עמם בשלום ובמישור למען יהיו כל דרכיו אמת ומשפט, לטוב בעיני אלהים ולטוב גם בעיני האדם, למען תת את ישראל ואת תורתו לחן ולכבוד בעיני יושבי הארץ ומושליה. אך זולת זאת היו כל עיני ועד הארצות פנימה להרבות דעת התורה והמוסר בקרב העם והטף בשומם את לבם, מלבד תורת ההלכה, גם אל מקצוע האגדה המלאה תורת חסד חן ושכל טוב להפיצו בין קהל העם, ואל סדור התפלה אשר נעזב מרוב ימים לצרוף אותו ולטהרו מן השגיאות אשר כלו בו. ואת דעת כתבי הקדש מראשם ועד סופם שמו לראשית וליסוד כל התורה כלה. ובגלל הדברים האלה שמו את דבר החנוך גם בדבר למוד התורה המתוקן גם בדבר למוד הלשון הקדש בדקדוקה גם בדבר האמון בדרך מוסר לענין גדול במעשיהם. ואף פתחו לפני התלמידים הקטנים שער לדעת את שפת גוי הארץ ואת ספריו. ויסמכו ראשי הועד את ידיהם על ספר מתנות כהונה לרבי יששכר בן נפתלי הכהן מעיר שברשין אשר בו עשה את המדרש ראש אוצרות האגדה לספר אשר כל קורא ירוץ בו¹⁸⁰). ובהראות פתרון סדור התפלה אשר כתב רבי שבתי הסופר מפרעמיסלא¹⁸¹) איש רב פעלים מדקדק גדול¹⁸²) ומבקר חריף אשר בו הגה את הסוגים אשר נטפלו בו שמחו לקראתו גאוני הדור וחסידיו באהבת אמת¹⁸³). וקריאי ועד הארצות בלובלין הרבו לספר תהלתו בזכרון תקנתם אשר תקנו כי כל קהלה חיבת לקנות נשתון אחד להיות לעינים לעיני שליחי הצבוא העובר לפני התבה למען יוכל כל איש להגיה על פיו את הדור המשובש שבידו¹⁸⁴). ועל מלמדי תינוקות גזר ועד הארצות לבלתי למד לתלמיד משנה עד אחרי אשר “ידע הנער את המקרא על מכונו” וגם אחרי כן, אחרי אשר יעשו את תלמודם קבע “יקבע יום אחד בשבוע למקרא” כדי “שלא ימוש המקרא מפיו”¹⁸⁵) שנות הלמוד לתלמידים בבית רבם היו עד שנת הארבע עשרה. ומיני הלמודים בבית “תלמוד תורה”, אשר סתמם היו בנויים על יד “בית המדרש”¹⁸⁶), המוטלים בתורת חובה מאת ועד הארצות על המלמדים ועל עוזריהם¹⁸⁷), הם מראשית בא התלמיד קטן אל בית רבו והלאה, אַלפבית והנקודות, חומש עם פירוש רש“י וסדר התפלות בזמנן, דקדוק לשון הקדש לכל פרטיו¹⁸⁸) ומארבעת מיני החשבון התחתון¹⁸⁹) ו”דרך ארץ והנהגה ישרה לכל אחד לפי שכלו ומדרגתו¹⁹⁰) וגם את תחלת הקריאה בשפת פולין ילמדו הנערים לפני מלמדיהם, למען יהיו הדברים המתוקנים אשר בספרות הגוים נדרשים להם בהתבקשם¹⁹¹). ואם לא יצלח הנער להכנס לתלמוד לישיבה יצא בשנת הארבע עשרה לימי חייו למלאכה¹⁹²). כי המלאכה היתה חביבה ומצויה בתוך בני ישראל יושבי פולין וחברותיה. מאז ועד היום יוכר הרבה מאד מבכל יושבי יתר ארצות מושב בני ישראל.

כאשר מצא ועד הארצות חפץ בלשונות החול ובראשית דעת החשבון לעשותם סניף ללמודי התורה לתלמידים הקטנים, ככה הכיר את תועלת המדע וחשבון העליון לעשותו סניף בבית מדרש התלמוד לחכמים ולתלמידיהם ויסמכו את ידם על ספר “עמק הלכה” אשר חבר רבי יעקב קאפל בן שמואל לבאר את החשבונות, את השעורים ואת דברי המדע הנמצאים בתלמוד¹⁹³) ויש אשר שיחר ועד הארצות, אף תמך בכספו, את הדפסת הספרים המועילים גם מחוץ לארץ פולין¹⁹⁴).

למען השרש את הטוב בעדת ישראל גם בטהרת הדעות והמדות גם בטהרת הלשון בכל עבודת ה', התאמצו לשרש מקרבם את השגיאות המנבלות את הספרים ואת הדעות הזרות המזיפות את היהדות. על כן הזהירו את מדפיסי פולין לבלתי הדפס ספר בלתי אם על פי “רשות רבנים ואלופים כפי תקנת [ועד] הארצות”¹⁹⁵) ועל הספרים המודפסים מחוץ לארץ פולין הפקידו “אנשים מדקדקים” לבקר אותם בטרם יבאו אל יד קהל העם ולשום עינם לבדוק את סדורי התפלה מן “הטעויות” ומן “דברי המינות” אשר התגנבו שמה¹⁹⁶). ואין ספק בדבר כי “מינות” זאת היא מעין תפלת אריסטו אשר כבר התאונן רבנו שלמה לוריא על אשר מצאה לה מהלכים בין תפלות ישראל ביד בני הנעורים אשר אספו אותם סדוריהם¹⁹⁷). כי ככל אשר הביאו גולי אשכנז הרבים את התורה אל ארץ פולין השוממה ככה קרוב הדבר כי לרגלי גולי ספרד המעטים אשר הוטלו שמה עלתה אל הארץ ההיא גם פלספת חכמי ספרד עם יינה ושמריה.

וכאשר שתה רבנו משה אסרלש ואנשים מחבריו ותלמידיו את תירושה המשמח, ככה שתו מצו רבים מבני הנעורים את השמרים אשר בקוּבעת הכוס. אלה הם דברי המינות אשר אמר ועד הארצות לבער מתוך הסדור, והטעויות אשר גם אותן אמר להשבית מקרבו הן השגיאות אשר שגו המעתיקים והמדפיסים עד העת ההיא. ואשר על כן רוממו וינשאו גאוני הדור ההוא את רבי שבתי הסופר אשר לצרוף ולברר את אוצר הקדש הזה מן הסיגים אשר עלו בו ויחללוהו.

ועצם הדבר, כי מלבד עולי אשכנז בים, באו גם גולי ספרד מעטים ויהיו לכבוד בתוך אחיהם ילידי פולין, ברור הוא כשמש, כי מלבד אשר רבי לוי קיקיניש ורבי אברהם בן רבי יחיאל הספרדים היו הראשונים מרביצי תורה בעיר לבוב¹⁹⁸) היה בימי רמ"א בעיר קראקא אחד מראשי העדה רבי שלמה קאליהארי הספרדי, אשר היה, במשפט גדולי ספרד מעולם, רב גדול בתורה וסופר מהיר כאחד¹⁹⁹) והצעיר בארבעת בניו הנכבדים היה הרב הגדול רבי שמואל בעל ספר “ישמח ישראל” לארבעת חלקי שלחן ערוך²⁰⁰) ומשפחת קאלהארי זאת היתה לשם ולתהלה גם דורות רבים אחרי כן בעיר קראקא²⁰¹). ודומה הדבר כי גם מצאצאי המשפחה הספרדית המיוחסת בישראל. הלא היא משפחת קרשקש נאחזו בעיר פוזן ושארית היתה לה בעיר ההיא עד תחלת המאה החמשים וחמש²⁰²).

גם עוד מקצוע בספרות ישראל החליף כח ויצא כנגה בפולין במאה החמשים וארבע, הלא הוא מקצוע הסנגורא²⁰³) הָרָבָה את ריב היהדות מיד עולביה. למימי ראשית הרופורמא היתה ארץ פולין למקום התורפה אשר שם נאבקו הקובלנים עם הקתולים. ויהי משפט הקובלנים לדון לפעמים עם בני ישראל על דבר הדתות. יש אשר דברו טובות על תורת ישראל, עד כי הנוצרי סימון בודיני²⁰⁴) אשר תרגם את המקרא פולנית, בכר את התלמוד על פני האונגליון. ויש אשר השפילו את היהדות לפני הדת האחרת. ויהי כאשר כתב מרטין ציכוֹוויץ²⁰⁵ סופר פולין, איש נמהר מחליף דתותיו לפרקים ומתהפך בדעותיו לרגעים, תהפוכות על היהדות ויכתב איש יהודי מלובלין ושמו יעקב מעיר בעלשיץ²⁰⁶) בקרת חמורה בשפת פולין על דבריו. אולם דברי יעקב מבעלשיץ אבדו ואינם. אך לשם גדול בישראל זכה החכם השנון, איש נקי וצדיק יצחק בן אברהם טרוקי – מעיר טרוק²⁰⁷) הקרובה לוילנא – הוא הוא הסופר הקראי האחד וספרו היקר “חזוק אמונה” הספר הקראי האחד, האהוב והנכבד גם בעיני חסידי הרבנים. החכם הזה אשר היו לו מהלכים בהיכלי רוזני פולין ובישופיהם, ואשר מלבד דעתו את המקרא כמעט לאותיותיו היה יודע את התלמוד ומכבד את חכמי התלמוד²⁰⁸), המעט ממנו אשר עמד למגן ליהדות העלובה ויוֹכח כי כל ערעורי חורפיה הם חבל שגיאות שאין להן סוף, הסב את פני המלחמה אל פניהם בהוכיחו כי כל דבר האונגיליון הפך גמור ומובהק הוא מחזון כל הנביאים. ויהי הנקל כי לימד דעת לישראל להשיב דבר בספר אשר הכין להם, ויהי הספר הזה לכלי מלחמה גם ביד חכמי הנוצרים הצוררים את דתם אשר היו קוראים בו, כי תוּרגם רומית, אספמית, צרפתית וגרמנית²⁰⁹).

וגם בפולין החלה השמש לערוב מן היום אשר החלה כהונת רומי לשלוח את משלחת מלאכיה, את הישועים להשיב את הרפורמים לבצרון, אולם בארצות הסלוִים לא העמיקה עוד הנוצריות להכות שרש כאשר השתרשה בממלכות הרומיות הגרמניות. ולא הדת הקתולית לבדה לא הפילה מאומה מדרכה הקשה כי אם הוסיפה עליה כזאת וכזאת, כי אם גם כהני הדת הקובלנית שכחו את דברי לותר רבם הראשונים אשר דבר טובות על ישראל ואת דבריו האחרונים, אשר יעץ להשפיל כבוד ישראל עד עפר לדכא לארץ חייו ולאבד לו כל זכר, אותם שמו כהניו על לב. בעיר ברנדנבורג מת יוֹיָכים המושל וישיאו העם עון אשמה על ליפולד העברי איש ימינו ורופא נפשו כי שם רעל בסמי התרופה אשר השקה את אדוניו וישפוט יוחן גיורג, המושל תחת אביו, את ליפולד משפט אכזרי ואת כל היהודים הגלה מברלין ומכל גבול ברנדנבורג (5333–1573).

בימים ההם היו שני אנשי מופת בארץ ביהם הלא הם הרב החסיד והחכם ר’בי ל’יואי בן בצלאל – מהר"ל מפראג – (מ' 5369–1609) והנדיב הגדול מרדכי מיזל. מלבד אשר היה רבי ליואי גדול בתורה כיתר גדולי הדור, שם לבו גם אל הפלספה, ההנדסה, התכונה ואל ערך הארץ. מרבית ספריו הם ספרי מוסר השכל אשר האגדה הטהורה היא הרוח אשר תחיים. הוא דבר על תלמידי החכמים לשום את פניהם גם אל מדעי החול “חכמת האומות” ויער את אזן אנשי דורו לתקן את סדר הלמוד הנעזב בבתי תלמוד תורה²¹⁰) על פי הסדר אשר הסדירו רבותינו במשנתם. הרב הזה היה רב במהרן עשרים שנה ואחרי כן היה לאב בית דין וראש ישיבה בעיר פראג, בעיר ההיא הכין רבי לֵוָאִי בימיו מכוֹן עדי עד לתורה שלא תשתכח מישראל, ביסדו אגודות חברים ללמוד יחדו פרקי משנה יום יום ואשר היו למופת גם “לשאר קהלות קרובות ורחוקות [אשר] קימו וקבלו עליהן” לייסד ולקים גם בקרבן אגודות כאלה²¹¹). הן הן “חברות” משניות הקבועות והקימות במרבית קהלות יעקב עד היום. המוּסדה הזאת מפנה מקום ליסוד התורה הזה גם בקרב הבינונים אשר קצרה בינתם או אשר שעתם אינה מספקת להם להעמיק בעמקי הגמרה.

כאשר דברי נפלאות, קנה לו שם עולם בנדבת לבו האיש הטוב והמטיב מרדכי מיזל מפראג, הראשון לאדירי העשר בישראל בארצות גרמניא, כי הגיע הונו עד שש מאות אלף מרק כסף. כל ימי חייו היתה ידו פתוחה להשביע רעבים, להלביש ערומים, להשיא בתולות עניות ולהלוות לכל איש אשר מטה ידו די מחסורו ולבנות בתי חולים ובתים לעניים ולרפוא את הריסות קהלת פראג אשר נהרסה ממעמדה בידי הגלות אשר הגלתה מעירה פעם ושתים. אף בנה מרדכי שני בתי כנסיות אשר האחד מהם, אשר נקרא עליו שמו כנסת מיזל עד היום, עשה לו שם ביפיוֹ ובית מדרש בנה אשר בו הושיב את רבי ליואי לראש ישיבה. ואת כל שוקי גרות היהודים רצף באבנים. אף שבוים רבים פדה בכספו. וגם מחוץ לארץ מושבו הפליא את חסדו לאחיו בני עמו: לקהלת פוזן אשר בתיה היו לשרפת אש נתן עשרת עלפים תלר לבנותה ומתנה גדולה כזאת נתן גם לקהלת קראקא בצר לה. מלבד אשר הרים תרומות רבות וגדולות ליושבי ארץ ישראל.

את שני האנשים האלה כבד הקסר רוּדולף השני. לרבי לואי קרא לבא אליו אל היכלו וישתעה עמו כשעה וחצי ואת ראש מרדכי מיזל נשא וישם לו שם הכבוד יועץ המלך. אך במות הנדיב הזה בלי בנים (5361–1601) שלח הקסר את שריו ללוותוֹ אל בית עולמו ואת נוגשיו שלח להחרים את הון ביתו ואת רכושו, אשר בו הרבה לעשות צדקה וחסד כל ימיו, לאוצר מלכותו.

ואיטליא אשר היתה לפנים לנוה שלום לישראל נהפכו לו מראשית הוסד מנזר הישועים לארץ צרה וצוקה. והאפיפיור גרגור השלשה עשר הוסיף עוד על העשוקים אשר נעשו לאבותינו ביד האפיפיורים האחרונים אשר לפניו. הוא אכף עליהם לפתוח בתי כנסיותיהם לדרשנים הנוצרים, לבא לתעב באזניהם את תורת אלהי ישראל ולשבח ולפאר את הקתוליות, ולשלם לדרשנים המגדפים ההם בכסף מלא שכר טרחם ועמלם זה. אף פקד על אנשי מעשהו ליסר יסור אכזרי לכל ישראל כדי רשעתו אם ירשיע לאסוף אל ביתו פליט אנוס מאחיו האומללים או יאכילוהו מלחמו. נוח ממנו היה האפיפיור סיכסטוס החמישי אשר כיהן אחריו (5345–1585). עיני אפיפיור זה לא טחו מראות את העשר אשר יביאו היהודים אל ארץ מושבם בכשרונם ובחריצותם. ויקרא לפליטיהם לשוב אל ארץ ממשלתו וייסר קשה את כל איש נוצרי המכה או המכלים את איש יהודי וימלא את יד רופאי בני ישראל לרפא את הנוצרים, ואת איש אָנוס לופץ²¹²) שמו אשר נמלט מפורטוגל שם לו ליועץ בעסקי ממונו. נראים הדברים כי גדל בעיניו כבוד הרופא החכם הישראלי דוד די פומיס – מן התפוחים –, אשר כתב ספר בשפת רומי על ישרת לב “הרופא העברי” ועל מצות כל איש יהודי מן התורה להטיב עם כל איש עברי כנכרי, עד כי מצא דוד את לבו ליחד לכבוד אפיפיור זה את האגרון²¹³) אשר עשה על התלמוד, בתרגום מלותיו לרומית ולאיטלקית בשם “צמח דוד”, אולם בימי כלמנס השמיני שבו הגזירות הרעות, אשר בטל סיכסטוס, לאיתנן (5352–1592). ולא נתן לבני ישראל לשבת בלתי עם בעיר רומי באנקונא ובעיר אַויניוֹן הצרפתית, הסרה אל משמעת האפיפיורים. וגם ביתר מדינות איטליא למדו מושליהן ממעשי האפיפיורים ויציקו גם הם ליהודים. מגבול מילנד אשר בצפון איטליא גירש אותם פיליף השני מלך אספמיא המושל בה.

אך בעצם הימים אשר הגלו נדחי ישראל מערים וממדינות גלה ושוב מאין נחת, הכין ה' ארץ אשר היתה לפלטה גדולה לעדת אומללים אשר כל התלאות אשר מצאו את אבותינו בימי החשך ההם, לא השיגו את הרעות אשר נכונו להם, כמעט בכל רגע. הארץ הזאת היא הולנד אשר היתה שלשיה לתורכיא ולפולין. ככל אשר היו שתי הארצות האלה למקלט לגולי אספמיא וגולי אשכנז אשר גרשו משם, כן היתה הולנד למפלט לאסירי האנוסים אשר מציקיהם הכמרים והנזירים האכזרים, סגדו את שערי אספמיא ופורטוגל ארצות ענים ובלתי ינוס מהם נס מפני הבוז והמכאובים אשר הכינו להם. לפנים לא התלקטו אל ארצות נידרלנד, הלא הן בלגיא והולנד, כי אם יהודים מתי מספר, אשר לא נשאו כמעט קולם בחוץ מקוֹצר רוחם ומפחד, ואם אמנם כי בדבר הצרות היה גורל אחד להם ולאחיהם יושבי אשכנז אשר משם באו, בשתוֹת גם הם מכוס התרעלה אשר מסכו להם נזירי הקתולים בימי מלחמות הצלב ובימי המגפה השחורה, לא עשו להם יהודי נידרלנד המעטים שם בתורה ובמעשים טובים, כאחיהם באשכנז כי לא נודע מהם כמעט דבר. ובהחל, זה כארבעים שנה, האנוסים, אשר גם דיוֹנו מנדיס גם חנה מנדיסיא היו בתוכם, להמלט מחרב הבולשת בפורטוגל לארצות נידרלנד חרץ הקסר כרל החמשי יורש הארצות ההן, עליהם גלות, ועל הנשארים ועל הנסתרים מיהודי אשכנז הנדחים שם פקד שר הצבא האספמי אלבא איש הדמים לשום אותם במשמר לאמר לאסוף אותם אל בור עד אשר יסגיר אותם בידי הבולשת. אולם עד כה ועד כה החלו ימי הפקודה לבא על ממלכת אספמיא האכזריה, העשוקה בדמי רבבות חללי הבולשת בית משפט הדמים. צי האדיר אשר היה לה, ואשר לא נעשה עוד כמוהו לכל הממלכות בימים ההם, אשר שט כתנין לבלוע בראשונה את אנגליה אחרי כן את כל הארצות האחרות שנואות נפש פיליף השני מלך אספמיא נשבר במצרי הים על יד ארץ אנגל ובדבר הזה הוּכה חילה בים מכת מות אשר לא ירפא עוד ממנה. וגויי נידרלנד הדלים הרימו יד בממלכת אספמיא הקשה והגדולה המושלת בהם. ותחת אשר אמרה אספמיא לכונן גם שם את הבולשת האוכלת גוי ואדם, התיצב בראש הגוים הקטנים הגבור הנדיב וילהלם לבית אורניא. ויקרא דרור לכל בעלי האמונות השונות. אז החלה להתפעם רוח תקוה ובטחון בה' בלב האנוסים המדוּכאים בראותה כי קשת אספמיא הולכת וָחַתָה ושערי ארץ חדשה נפתחים לפני כל מחזיק בדת אבותיו באין מחריד. בראשונה נסה איש רב פעלים שמואל פַלָחִי מלאך מלך מרוקו לדבר על לב זקני עיר מילדבורג לאסוף אליהם פליטי אנוסים אשר יחושו שמה מפלט לנפשם ואשר יביאו את אוצרותיהם שמה ולא נתנו כמרי הקובלנים המהבילים לזקני העיר למלא אחרי עצת פלחי (5351–1591). בכל זאת לא אמרו האנוסים נואש, ותצלח ביד מתי מעט, כעשר נפשות, להמלט באניה הולכת להולנד ויעקב טיראדו איש חיל עומד בראש האורחה הקטנה. ויהי בהיותם על הים לכד רב חובל אנגלי את האניה ויוֹלך אותה שבי לארצו לאנגליה. ובתוך האורחה היתה עלמה עבריה מבנות האנוסים עשירה ויפה עד מאד ושמה מרים נוּנֵש. ורב החובל היה אחד מגדולי שרי הארץ וידבר על לבה להיות לו לאשה וישב הנערה את פניו, באמרה כי בת ישראל היא הדבקה בעמה ובאלהיה בכל לבבה ובכל נפשה. ותשמע אלישבע מלכת אנגל את שמע יפי מרים נונש וחין ערכה ותקרא לה לבוא אל היכלה ותעל אותה אל מרכבתה ותשט עמה בחוצות לונדון. ותוֹסף ותלך אורחת האנוסים הקטנה הזאת ותבא אחרי התהולל עליה סער גדול, אל חוף עֶמְדֶן. שם התוַדעו אל רבי משה אורי הלוי הרב לקהלה הקטנה אשר שם, וייעצם ללכת אל אמשטרדם (5353–1593) ויבא הרב הזה ואהרן בנו אחריהם וַיָבֵא את הגברים בברית אברהם אבי אבותיהם מקדם וַיָכֶן להם שם מקום לתפלה. על האורחה הראשונה הזאת נוספו מעט מעט אורחות אחרות אשר באו שמה, ויהיו יחדו לקהלה קטנה מסתתרת. כי בראשונה נזהרו עוד האנוסים להראות את יהדותם לעיני השמש, כי פחד הבולשת הקתולית והקנאה הרפורמית הקשה כשאול לא סר עוד מנגד פניהם והנוצרים אנשי המקום לא ידעו עוד כי הפורטוגלים העשירים האלה יהודים הם. ויהי בשנת השלישית לבואם, והם נועדים ביום הכפורים אל מקום תפלתם, וַיִפָלאו הליכותיהם בעיני יושבי הרחוב, כי ראו כלם נחפזים אל מקום אחד, וימהרו ויגלו את אזן שר העיר כי הפורטוגלים המתגוררים במקומם מתגודדים אל מקום אחד, אין זאת כי אם קתולים מסתתרים הם, הנועדים להביא שואה על העיר. וימהר שר העיר ושוטריו ויבא בטח על העדה העטופה בטליתותיה ושופכת את שיחה ויקרא בקול מושל: מהרו הוציאו אלי את צלביכם את צלמי קדושיכם ואת כווניכם²¹⁴) אל תעלימו דבר, כי בנפשכם הוא! ולא קמה רוח באיש, ויתחזק יעקב טיראדו וישב אל השר בשפת רומי ויאמר:“חלילה לעבדיך מהיות קתולים, בני ישראל אנחנו הממלטים את נפשנו מפני חרב הבולשת הקתולית, אל ארץ הדרור הזאת אשר בצלה באנו לחסות ואותה אנחנו אומרים להעשיר באוצרותינו ובכשרון מעשינו ופה אנחנו עובדים את ה' אלהי ישראל ביום הכפורים הזה הקדוש והנורא”. אז רפתה רוח השר מעליהם ויאר את פניו אל טיראדו ואל עדתו ויאמר: “אם כן עבדו את אלהיכם כטוב בעיניכם, והעתירו גם בעדי גם בעד שלום הארץ”. מני אז סרה המסכה הנסוכה על האנוסים מראשית ימי בואם, ויתודעו לעין כל במולדתם העתיקה כי בני ישראל הם. ויעקב טיראדו בקש מאת פקודות העיר וימלאו את ידי הקהלה הספרדית וַתִבֶן מקדש לאלהי ישראל גדול ונהדר עד מאד ויקרא לו “בית יעקב” לזכר שם יוסד הקהלה יעקב טיראדו (5358–1598).

ופיליף השני מלך אספמיא מת מות נבל, כי בחליו אשר מת בו עלה באשו וירם תולעים, עד כי היה לזעוה גם בעיני סריסיו. ואיש תם וישר מקרב הכמרים הוכיחהו לפני מותו כי פוקד ה' עליו את דמי האנוסים אשר שפך כמים. ואחרי מותו רבתה העזובה מאד בקרב כל ארצו ומוסרות הממלכה הרשעה הזאת רפו מאד. על כן עמד רווח לאנוסים לעזוב את ארץ הדמים באין מחריד. ומקרה קרה אז בארץ הפסילים ההיא, כי דיוגו דילה אסומסיוֹ²¹⁵) נזיר פרַנצישקַני הרבה לקרא את כתבי הקדש, ותדבק נפשו בתורת ישראל, ויקרא באזני נזירי טירתו כי בוחר הוא בדת ישראל, ומואס בעל דת אחרת. ולשופטי הבולשת לא היה כל צרך לחקור ממנו את מחשבותיו כי גלה להם את כל לבו, אף הגיד להם כי כל חפצו הוא למות על קדושת השם. ויעשו הבולשים הטובים את אשר חפץ, ואחרי אשר ענוהו שנתיים במחשכי הכלא שרפוהו באש חיים (5363–1603). שֵמע רוח הקדושה והטהרה אשר נחה על איש נכרי, לתת את נפשו כפר תורת אלהי ישראל עוללה מאד לנפש האנוסים הנשארים עוד במקומם לעזוב את ארץ ענים, למען שוב אל דת אבותיהם אשר מת עליה הגר הקדוש הזה, אף כי לא דת אבותיו היא. ושמע החסד אשר הטתה ממלכת הולנד לפליטי אחיהם עשה להם כנפים ויבאו מהם המונים אשר העשירו את ארץ מקלטם החדשה, אלה בכשרוניהם הגדולים, כי רבים היו בתוכם אשר היו באספמיא ובפורטוגל רופאים, סופרים, שופטים, פקידים ושרי חיל רבים היו בתוכם ערירי עולם עד כי בבואם אל הולנד השתתפו אל אגודת חַבָּרֵי²¹⁶) הודו מערבית וחברי הודו המזרחית. ותשובות מעט מעט המרכלת הגדולה בפורטוגל ותעתק כלה אל הולנד. ויגדל כבוד ישראל בעיני מושלי הארץ אף כי עין כמרי הרפורמא צרה בם מאד, וינסו להצר להם בכל אשר מצאה ידם. וירב מספר האנוסים באמשרדם, עד כי רבי משה אורי הלוי לבדו השיב מאתים וארבעים גברים אל ברית אברהם. ומספר משפחות ישראל בעיר הממלכה היה ארבע מאות, ובתיהם וארמנותיהם שלש מאות. ויהי כי נראה פעלם ופרי מעשיהם בהולנד ויבקשו גם מושלי עמים אחרים את קרבתם ויקרא גם מלך דַנְיָה נגיד סבוֹיָה גם נגיד מוֹדֵינא להם לבא ולהאחז בארצותם. וגם מושלי אספמיא אשר רדָפום ואשר העלו את אבותיהם על מדורת האש, בקשו קרבתם ויקימו מתוכם מלאכים ²¹⁷) בא כח ממשלותיהם בממלכת הולנד.

ויפרצו הספרדים בארץ, ויכוננו להם ביד רחבה מאד בתי יתומים, בתי חולים ובתי גמילות חסדים שונים למיניהם, ועל כלם כוננו להם בית “תלמוד תורה” בעל שבע כתות, מסוּדר בכל מיני סדר ומתוּקן בכל מיני תקון, אשר לא נראה עוד בכל תפוצות ישראל כמוהו. כת הראשונה החלה באַלפבית והכת השביעית השלימה את חקה בלמוד התלמוד. ובכן היה הבית הזה תחלתו בית ספר וסופו בית מדרש. אף תורת שפת אבותינו, לקח ומליצה בלשון ההיא, ושירי גדולי משוררינו הספרדים לוּמדו שם. ולמען הפץ ספרים אשר יד בקרת הבולשת לא נגעה בם. נוסד בקהלה העשירה הזאת בית דפוס מפואר לספרי ישראל. כי מלבד העשר הגדול ומלבד כשרון המעשה במרכלת בחרושת ובמלאת מחשבת אשר הביאו הספרדים הולנדה, הביאו גם רוח נדיבה גם לב ער לכל מרום ונשגב. דוד ישורון ורעואל ישורון ־ אשר בעוד אנוס היה שמו פולוס די פינאר היו משוררים נלבבים אשר שרו בשפת ספרד, שירי תהלה נשגבים מאד לאלהי אבותיהם אשר פדה אותם מידי הבולשת הקתולית ויבא אותם אל ארץ הדרור, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב כאשר עם לבבם. אל השפה ההיא. תרגם החסיד רבי דוד אבן=ער=מילו את ספר התהלים ברוח רוממה מאד, אחר אשר נמלט לאור עולם ממחשכי הכלא אשר השליכתהו שם הבולשת, אשר שם הכיר את בוֹראו לאהבה אותו בכל נפשו ולשאת באהבה את המכאובים הנוראים אשר הכאיבו אותו מעניו ומציקיו. אנשי רוח ולב כאלה ואנשי מדע כאברהם זכות ליסיטאנוס, התוכן והרופא אשר עשה לו שם בחכמתו וביקר ערכו, גם בין גדולי המדעים גם בין רוזני ארץ, עד כי מליצי עמים שרו בשירים תהלתו – אנשים כאלה אצלו מכבודם על אחיהם עד כי חכמי הנידרלנדים, אשר קמו בדורות ההם לנס עולם, ששו למצוא בתוך הספרדים חברים הגונים, אשר חשבו אותם באהבה רבה לבני גילם. והממשלה נתנה לבני ישראל יושבי ארצה זכות אזרח גמורה, לכל משפטה ולכל חוקתה לבד מן הפקידות אשר מנעה מהם. אל הארץ ההיא אשר היתה כגן עדן לפליטי ספרד, החלו להחיש להם מפלט גם בני ישראל מאשכנז ומפולין (5396–1636). ויהי המעט מן הממשלה כי לא מנעה אותם מבוא בשעריה כי אם שָשָה לקראתם, בהכירה את הברכה אשר תבא לרגלי פליטי ישראל אל ארץ מנוסם. ויתאחדו אשכנז ופולין ויבנו להם בית הכנסת להתפלל בנוסחם. ויקימו להם רב להורות להם על פי מנהגיהם. אך ליתר דברי הצבור היו הם והספרדים לקהלה אחת. וישכילו בדבר הזה מאחיהם אשר בתורכיא אשר נפרדו לקהלות אין מספר לרע מאד לכלל הצבור הצריך לכנוס ולא לפזור.