א    🔗

הערב מתכנסת אזכרת־אבל לכבוד אברהם (אדולף) שטאַנד – כך אני קורא בכרוניקה שלפני, בהזמנה שלפני. אני אומר לנפשי: ובכן, לא נשכח ויש הבאים להעלות את זכרו ברבים. אמנם, היתה להם שעת כושר עגולה לפני שנתיים – במלאת עשרים שנה לפטירתו, היתה להם שעת כושר עגולה לפני שנה – במלאת שבעים שנה להולדתו, אמנם מספר עשרים ושניים אינו עגול, אך טוב איחור מהזנחה גמורה, טוב פיגור משיכחה שלימה.

ב    🔗

מה שנודע עליו ברבים הוא, כי היה מאלה מצעירי דורו, שקסם להם כוכבו של הרצל ונמשכו לו כחסידיו הנלהבים, כקציניו המצויינים. אך האמת היא כי לפני שנמשך לכוכבו של הרצל, נמשך לשמשה של ציון ושנים לפני גילוי הרצל היה עם נאמניה ושוחריה. כי שטאנד היה עם באי אגודת “מקרא קדש” בלבוב, ואף סיפר על מייסדיה ותאר דמותם בשרטוטים קצרים וחותכים – את הרב קובאק, קודם רבה של בּמבּרג ובעל “ישורון”, את ד“ר ראובן בּירר, ידידו של פרץ סמולנסקין ומיסד “קדימה” בווינה, את ד”ר הוֹלצר שגילה לעת זקנה את יהדותו וערכיה, עת עוֹזר רוֹהטינר, תלמיד חכם בכח אהבת התורה וידיעתה ובדחן לפי נטיית־רוחו וכשרונו. כי שטאַנד היה עם חברי אגודת “ציון” יורשת האגודה הקודמת, ומניין החברים שבה נעשו ראשים וקברניטים לתנועה הצעירה. פה היה אבי הציונות בגליציה אברהם קורקיס ואחיו יעקב, פה היו חובשי בית המדרש שהלכו לספרות עברית, לתנועת העם – דיי אם אזכיר את השמות דויד ניימארק, מרדכי אֶהרנפּרייז, יהושע טהוֹן. פה היו גרשום ציפר, יצחק פלד בעל “דאָרט וואָ די צעדער”, דוד מלץ. פה פעל שלמה שילר. אך מה נאריך ויש בינינו היודעים לספר באגודה זו – מרדכי זאב ברוֹדא, יעקב טהוֹן ואחרים. העיקר לנו בציונה של העובדה: פה היו האחים, קארל ואדוֹלף שטאַנד. כי האמירה על משכילים ששבו לעמם, והמבקשת לכלול בהם גם את שטאַנד, היא אמירה שגורה, אך עשויה להטעות. אפילו אם שיעשע עצמו בימי נעוריו בחלום האֶמנציפּציה, הטמיעה, אין כינוי שיבה הולמו. הוא לא שב, לא עזב – אלא שנפלה בו אותה תמורה, שחלה בשכמותו: העם, שישב בתוכו, נראה לו באור חדש וכאור חדש. הוא־הוא העם שהכירו מאז, אבל תמול שלשום ראה בּרוֹ, ועתה ראה תוכו. תמול שלשום ראה את גופו ועתה ראה נפשו, תמול שלשום ראה יומו ועתה מחרו.

ג    🔗

טובי עם כי יתנערו – זו היתה מנגינת־לוואי של חייו. ודאי לא בא בהכרת העם וערכיו לפני ולפנים, כמה שערים היו נעולים בפניו – הך הוא קלט את נעימת הדורות, נעימת האמונה בשיבת ציון, נעימת הגעגועים למלכות ישראל, נעימת הביטחה בקומה הזקופה של האדם היהודי השלם כנושא לעם בן־החורין. ולפי שבא מן השירה והיתה בו רוח שירה שפך על כל מפעלותיו פּתוֹס של שירה על רוממותה ודקותה, כפי שמעיד העירוב של דיבורו וניבו המעודן. כוח השירה הוא שעשה אותו, את אהוב־המוזות, המפונק והמשוח, כדבּרם של המונים, שנמשכו לו באהבה, בהתלהבות.

והדבר הזה צריך הדגשה מיוחדת, שכן בהערכתו כקברניט, כאמן־הנאום והתעמולה, עלולה להיבלע תכונתו היקרה: תכונת המשורר. רובי פעליו עשקו מרצו ועיתותיו ולא הניחו אלא רצועה קטנה לסופר שבו, אך היא ראוייה לתשומת־לב מיוחדת, כי אהבת־היופי שבו היא פנינת אמיתו. כדוגמה הוא לי אותו מאמר קטן שלו לפני ארבעים שנה על נובילה ראשונה של אפרים פריש. הוא בא לסטרי, עירו של הסופר הצעיר (אז צעיר והיום זקן, היכן הוא, עודו באסקונה?), הוא בא לדבר, לנאום, לעשות נפשות ומצא את הנפש – נפש עלם והוא משורר. כדוגמה היא לי מסתו היפה על אלפרד נוסיג (היכן הוא הישיש הזה, נשאר בלבוב?) שהוא מגדירו כאוּרבּינוֹ בּאַלדי של תחיתנו, כלומר כהתפרצות של כל כוחות היופי – השירה, הפיסול, הנגינה, המדע. כי הוא ראה את הציונות כהתפרצות כזאת של כל כוחות היצירה, התלקחות כל העטרות של מלכות היופי שבנו.

ד    🔗

ודבר אל מוקיריו המבקשים עתה להציב לו כעין מצבה, כדי לקיים זכרו כזכר חי בנפשות. הם כבר עשו משהו בזה – בטירחתם נקרא בשמו רחוב ברחובות תל־אביב. אך עתה אני שומע את השם: ועד כפר שטאַנד. לאמור, יש כוונה וחפץ לקרוא בשמו נקודת יישוב, שדה־ישראל.

יורשה לי לומר מה בעניין זה. ודאי שהמנהג להרבות שמות אנשים יקרים ונכבדים, שפעלו בתולדותינו כשמות יישובים אינו מנהג רע וראוי לקיימו. אך דומה, כי יש הרבה מן ההפרזה בדרך מנהגנו – כלומר בתשומת־לב המופלגה לאישי דור אחרון ובהסחת־לב מופלגה מאישי דורות אחרים. אם המנהג הזה מבקש לעורר אהבה, הריהו מעוררה במידה דיספּרוֹפּוּרטיבית. וידעתי, כי בעניין שלנו יש מקום לטענה: מעשה זה חובה ישנה היא. ביתר דיוק: התחייבות ישנה. כלומר, ידעתי את עניין המגבית שנעשתה לפני שנים הרבה לשם כפר שטאנד ולמענו. ידעתי גם את התרעומת על המסרבים לקרוא את השם על יישובים. אך אודה כי אם הסירוב לקיום ההתחייבות היה כרוך בסירוב לעקור שם קדום, טעמו ונימוקו עמו. ואם הדין הוא עם ש. טשרניחוֹבסקי ובן־צבי, שהגנו על קיום השם ההלניסטי דפנא, הדין עם המגינים על קיום שם עברי בית אלפא לא כל שכן. ודאי יימצא עתה כפר אחר וישמח להיקרא בשם לוחם ציון עז וטהור. אך אַרשה לעצמי לפקפק אם זו ערובה לקיים זכר איש – כי מה אומר השם עצמו. שוטטו ברחוב שטאנד – אין זו טירחה מרובה כי זה רחוב מועט – ושאלו עובריו ושביו, הידעו להגידכם בשל מה נקרא רחובם כך.

ה    🔗

ואפשר כי ראוי יותר לשקוד על דבר אחר – מתן פליטת רוחו כשהיא מקובצה ונתונה בלשוננו. זכר הנואם שבו ישתקע עם זוכרי נאומיו, שכן הנואם – מן הימים ההם, שלא ידעו את התקליט – מתקיים בו מה שאומר שילר בפתיחת וואלנשטין על השחקן: דור יבוא לא יקלע לו זרים, כי בת חלוף הוא אמנותו. אך זכר הסופר שבו אפשר שלא ישתקע – נצא ונשוטט על פני כרכי “ווסחוד” ו“מוריה”, ואַלמנחים שונים כ“רוֹצ’ניק ז’ידוֹבסקי”, עתונים כ“טאגבּלאט” ו“מוניטור” וקבצים שונים, מהם גם עברים כ“חרמוֹן”, נבור מתוך מאמריו הנאים והחמים, שכתב בכמה לשונות, את אלה שערכם יפה גם עתה, מהם את הפורטרטים שלו על אישים, אף נעבור על פני נאומיו, שנשמרו בדפוס, בייחוד מעל בימת הפרלמנט, נוסיף לכך ביוגראפיה מפורטה, המלוקטה ממקורות מוסמכים ומפי עדים מהימנים – ונתנו לקורא ספר משלו ועליו.

[כ' כסלו תש"ב]

הערה: ואמנם עם האזכרה באה ההתעוררות וקובץ הכולל מבחר מאמריו, מסותיו ונאומיו של שטאַנד יצא בתרגומי לאור, אבל לפי שהופעתו היתה בימי אל־עלמין ממש ובמספר טפסים מצומצם, לא היה רישומו ניכר כראוי לו.