א 🔗
בהיכתב תולדת הציונות ואישיה לדרגותיהם וסוגיהם, דין שתינתן בה, במידה הוגנת, הדעת על פרשה אחת והיא פרשת־תוגה – הלא היא ספרות־הלעז, שגדלה־לא־גדלה בתוכה ומתוכה, והיתה כסתירה־ממנה־ובה. והכוונה איננה לימי ילדותה ושחריתה של הציונות המוֹדרנית, שבה שימשו היא וקודמתה היריבה בעירבוב – בתקופת־ראשית זאת היתה כמובנת מאליה מציאותם של סופרים, עתונאים, נואמים, שמתוך שנולדו וגדלו בתרבות־נכר, כילכלו את דבריהם בכתב ובעל־פה בשפת־לועז. הכוונה היא לימי בגרותה וצהריה, כשכבר נתבהרה תורתה ונתלבנו הלכותיה ונתבעה, כדין, לקיים את עיקרה, הלא היא הנאמנות ליסודה ושרשה של האומה, לערכיה וקנייניה, וראש להם לשונה. והנה ככל שהציונות נסתעפה והלכה, גברה אמנם והלכה הנאמנות, אך גבר והלך גם חילופה – ספרות־הלעז על כלי־מבטאה הרבים, אלה העתונים וכתבי־העת משמה של הציונות ולשמה, ולא די שאותה ספרות קיימה עצמה הרי אף התפתחה והפליגה, ולא בלבד במערבה של אירופה, שבו היו מסיבות ותנאים לכך, שכן קיבוצי־ישראל כבר היו פה, מכמה דורות, טמועים בלשונות־סביבתם, אלא גם במזרחה של אירופה, שבו היו המוני ישראל אדוקים ודבוקים בלשונותיו של העם, בין לשון־נצחו בין לשון־זמנו. ויתרה מזו, עתונות־הלעז, משמה ולשמה של הציונות, במזרחה של אירופה, וביותר בגולת־פולין, התפשטה והשתרעה, עד שנדחקו מפניה עתוני־הציונים, בין בעברית שסופם נאלמו ונעלמו לחלוטין, בין ביידיש שסופם נגרעו לא מעט ופחתו הרבה. עם זאת הקדמנו אמירה על אותה ספרות־הלעז ועתונותה לאמור: גדלה־לא־גדלה. וכדין הקדמנוה – עתה, ממרחק־הימים, כשיש בידנו למדוד נאמנה ערכה ולשקול ערכיה, הרי אם נפסח על איזה יוצא מן הכלל, שאינו בא אלא לאַשרו, נוכל להגדיר את סיכומה הגדרה קצרה ובוטה ביותר: שפעת־מזרע וחופן־תבואה.
חידה ראשונה, חידת התפשטותו החיצונית של הלעז בכוחה ומכוחה של הציונות, בהיפך מגמתה, בין אימננטית בין פרוגרמטית, כבר יגע עליה ועל פשרה שלמה שילר, כשלימדנו להבחין בין טמיעה־שמדעת, כדרך שמצינו בתקופת־האמנציפציה, ובין טמיעה־שממילא, כדרך שמצינו בתקופת־הציונות, וטמיעה אחרונה קשה ומסוכנת מקודמתה. והוא עצמו מבשרו חזה – בבואו לעשות נפשות לציונות, על פי תפיסתו המקורית, בקרב פרחי־האינטליגנציה תלמידי־גימנסיה ואוניברסיטה בלבוב ואגפיה, לא יכול היה למצוא נתיבה אליהם, לא בלשון העברית, שידיעתה היתה להם הלכה ולא מעשה, ולא בלשון יידיש, שידיעתה היתה להם מעשה ולא הלכה, ושעל־כן היה מחבר את מאמריו המעמיקים בלשון הגרמנית ומושיב תורגמנים והעתיקום ללשון הפולנית, ובה גם נתפרסמו והיו כמזון ותסס במערכת־המקרא והעיון של החוגים האלה. ודאי, הוא גופו עדר, באותה שעה עצמה, בשדה־העבריה ונמשכו לו בזה לא מעטים, מהם שנעשו סמוֹכוֹת לתנועה העברית, ולימים עד תנועת החלוצים הגיעו, אך רובי תלמידיו נעצרו באמצע הדרך – לא זו בלבד שלא הלכו אחריו, כשנחלץ ועלה, בימי העליה השניה, לארצנו, אלא לא היה בהם הכוח לילך בנתיבת מסקנות אחרות של תורתו, אף שביקשו ביותר להיאמן לה. תוכחת דור מרה היא – על ידם וסביביהם רחשה ספרותנו על שתי לשונותיה; על ידם וסביביהם רחשו חיי־העם האחוזים בערכי־תרבותו וקניינו, ואילו הם, שראו עמם טובי חייליו, היתה בהם יד הטמיעה־שממילא.
חידה אחרונה, חידת קלישותו הפנימית של הלעז בכוחה ומכוחה של הציונות, לא נמצא מי שיגע עליה ועל פשרה, אבל אפשר שנלמד אותו על פי ההסבר, שהושיט לנו משה קלווארי, כשלימדנו להבחין, מה בין דורות ראשונים ודורות אחרונים של כניסת־אישי־ישראל לתוך ספרות־נכר ולשונה. כדוגמה מובהקת היתה בידו הספרות הגרמנית ולשונה – עם ראשית־הכניסה ההיא לא הורגש עדיין כל הבדל ניכר של ייחוד בין ישראל ושאינו־ישראל, ובחינת כתיבתו של מנדלסון תוכיח; עם המשכה כבר הורגש הבדל בולט וחד של ייחוד בין ישראל ושאינו־ישראל, ובחינת כתיבתם של בּרנה והיינה תוכיח; עם אחריתה מורגש אותו הבדל בחריפות מופלגת, ובחינת כתיבתם של קאַרל קראַוּס או אלפרד קר תוכיח. ללמדך, כי כל מה שהטמיעה הגלוייה הוסיפה והלכה, כן גם יריבתה הדחוייה הוסיפה והלכה, שכן אותו הבדל של ייחוד מורשת־ישראל היה כמין נקמת־סתר על התעצמותה של הטמיעה, כמין סתירת־סתר לה, כאילו שרשם של אותם אישים, והוא שורש־ישראל לרצונם ולכרחם, נאחז בתכסיס הנודע של מי שנתגרש בפרהסיה דרך־השער והוא מערים ונכנס בצנעה דרך־החלון. לאמור, ספרותם של אלה, שביקשו להטמע בשל אחרים, נתקיים בה, על כרחה, היפך־מגמתה. הסתירה שבין היהדות המוטבעת, שהללו לא רצו בה, ובין הגֶרמניות הנקנית, שהללו רצו בה, היתה כמתיחות מפרה, ושעל־כן גידוליה מוזרים, אך משופעים ביותר. מה שאין כן סופרים, שעמדו בתחומה של הציונות והמשיכו וסיימו, לא־כל־שכן פתחו והמשיכו, בכתיבת־לעז בתוך ציונותם ומתוכה. הללו לא ביקשו ליכנס לתרבותו של עם אחר, ועם זאת קיימו בידם לשונות כלשון־יתירה, וקיימוה מתוך תודעה ברורה, כי ציונותם מחייבתם להניח לשון־אחרים ולעשות את לשון־עמם ארשת־ביטוי לרוחם, ונמצאו כיוצרי־ספרות בשדה־הפקר, שהאחרים אינם רואים אותם כשדה־ספרותם, והם עצמם אינם רואים אותה כשדה־ספרות־עמם, וכן נתקיים בידם, בעירוב משונה של כּרחם ורצונם, היפך־חפצם. הסתירה הזאת, בת רפיון־הלב, שידע את חובת שבירת־הרצון אך לא יכול לה, לא היתה עשויה להיות כמתיחות מפרה, ואדרבה היתה כיסוד מתיש ומרפה, ושעל־כן גידוליה מוזרים, אך מדולדלים ביותר.
מכס נורדאו, שבא לתוך הציונות כשעיקר־יצירתו בלשון־אחרים כבר מאחוריו, יכול היה לשעשע עצמו בתנחום, כי הציונות תעורר, בייחוד בין יהודי־מערב, ולשון־לעז דווקא, כוחות־שירה נחשבים. הוא, שפסל גדולים וטובים, ארזי־ספרותה של אירופה, דיבר בליבוב ואהדה על כשרונות־שבעין, בתחומה של הציונות, וראם כוחות, ששטר־הבטחתם בצדם. הוא, הפיקח והממולח, לא ידע לקיים יפה זהירות, ואפילו פירש שמות. הוא אמר: בליריקה – גרינאַוּ וזלוֹציסטי, בפרוזה – מכס וויוֹלאַ, רוז’ה פּוֹמראנץ, רובּרט יפה. עתה, ממרחק־הימים, ודאי לא נוכל שלא לתמוה, כיצד כרך בהם ובשכמותם סיכוי וסבר, ולא משום שלא קיימו את ההבטחה והם עתה, כמשוררים וכמספרים, שמות נשכחים, אלא אפילו היה מצרף להם אחרים, טובים מהם, מוכשרים מהם, חשובים מהם, לא היתה לו יתד לתלות בה תקוה טובה. לא שהמשוררים בשפת־לועז, שבאו משמה ולשמה של הציונות, היו קוטלי־קנים, אלא שהם נעשו בה ובתוכה קוטלי־קנים ואפילו בני־איזוב – ניצניהם כמשו בטרם אביב, צפצופיהם הצרידו בטרם רינה, הסתירה־ממנה־ובה אכלה אותם בראשית־פסיעתם והטילתם במבוי סתום. ואפילו כשניצנצה להם פשרה, להיות כשושבינים בין הספרות העברית או היהודית ובין לשון כתיבתם, ושיקעו עצמם במעשה־תרגום, פיגרה עשייתם מאחורי יכולתם, כביכול הסתירה־ממנה־ובה לא הניחתם להגיע כדי יכולתם, וממילא הבשילו יצירי־תרגום, שהיו כייצוג עלוב ושחוף של ספרותנו כפולת־הלשון בזירת־לועז. וזאת לזכור, כי אפשר ולא היו לנו כסופרים האלה לטוהר ולמסירות, שהרי אהבתם לעמם היתה אהבה תמה ותמימה כאחת. הוא שאמרנו: פרשת־תוגה היא.
ב 🔗
וצל־התוגה הזאת חופה במיוחד על סיעת־הסופרים בני מזרחה של אירופה, שכתיבתם היתה בשפת־הפולנים – דפדפו־נא בעלי השבועונים “ווסחוּד” (מזרח) “יוטשנקאַ” (אילת השחר), וכן בעלי הירחון־לנוער “מוֹריה”, ואף באַלמנחים השונים, ותמצאו חבורה של מספרים, משוררים, מסאים, שכתיבתם ברעננות ותום־אמונים, אך פרים עד ארגיעה. דומה, אנשים מסורים ואוהבים אלה הביאו גרגרים גרגרים, והנה לא נועדה להם ממגורה בממגורות־העם. חבריהם, בני־אמונתם, שקיימו את לשונו־של־העם, אם הכתובה ואם המדוברת, ניתנה להם, אם במעט ואם בהרבה, נחלת־זכרון; ואילו הם נפרש עליהם מעטה־השיכחה האפור והשומם. והסרת־המעטה היא זכות וחובה כאחת, שכן המצווה של השבת בנים לגבולם דין שתחול לא בלבד על אלה, שהלכו מדעת לתרבות אחרים וללשונם, והתכוונו להיות ואף היו סופריהם של אחרים, אלא גם, ואולי בייחוד, על אלה, שנאמנו לעמם ויסודותיו, ביקשו להיות מעורים בו ומושרשים בו, אולם תנאי־גידולם או דילדול־יכולתם והיסוס־אָפים לא הניחום לקפוץ את הקפיצה המחוייבת לתוך לשון־עמם, להיותה דפוס־הגיגם ורחשם; וביותר לא הניחתם להכיר, כי טוב להם גימגום בשפת־עמם מרהיטה בשפת־לוֹעז. אך מי שהיה מקורב להם יודע, מה רב היה כאֵבם וצערם על שנועדה להם תעודה חוֹרגת זאת, ומה רבה היתה לתפילת לבם ופיהם, כי בבוא שעת פדיון־שבויים ונפדו גם יצירי־רוחם משבי־הלעז והנכר.
מקצתה של זכות זוֹ וחובה זוֹ מתקיים עתה באחד מבני החבורה ההיא, קארל רוזנפלד, שאחרית־חייו עברה עליו בארצנו בחוֹלי ויסורים, ואחת תקוותו, כי פועל־חייו יזכה להצלה פורתא, בבואו בברית־לשוננו יליד לבוּב, גדל בבית של מסורת ועממיות, שניתן לה חיזוק בשנות־לימודו המעטות בחדר ובימי ישיבתו בבית סבו, בזלוֹטשוֹב וסביביה, ר' דב־בר אוֹפּר (בשמו נקרא נכדו, מראשוני העליה השלישית, שנרצח בדרך ליבנאל). אבל שונה ואחר היה ההווי בבית־הספר, בגימנסיה, באוניברסיטה, ומשקל הערכים שנרכשו מפי מלמדי החדר לא היה בפרופורציה נאותה למשקל הערכים שנרכשו מפי מורי בתי־הלימודיות האלה. דיספרופורציה זאת היתה כבת־לוייה מכבידה למלוא־רוחבה של מסילת־חייו, והיא שהטתה אותו, המעורה בספירת־העממיות דיבורה וחידודיה, ללשונות־הלימוד, הפולנית והגרמנית, ונעשו לו לשונות־קבע ונתקיימו בידו לאורך פעולתו העניפה. והרי הוא הקדים לבוא לבית־הציונות – שנתיים לאחר כנסיית־בזילאה הראשונה והוא קצת למעלה מבר־מצווה, כבר עמידתו בו בשתי רגליו, וראשית פעילותו ייסוּד האגודה הציונית הראשונה של בני־הנעורים בסביבות־גידולו, אגודה שנקראה גם היא גם כלי־המיבטא שלה בשם מיוחד – “השחר”. ודאי, היה הבדל בין “השחר” ההוא, שהוציאו פרץ סמולנסקין בווינה ובין “השחר” הזה שהוציאוהו נערים בלבוב, ולא בלבד הבדל של צורה – ראשון היה כדמות מחברות־דפוס דשנות, אחרון היה כדמות קונטרסי־סטנסיל רזים; אלא בעיקר הבדל של שפה – ראשון היה בשפת־העם, אחרון בשפת־לועז. מקונטרסי הסטנסיל מוליכה הדרך לחוברות־דפוס של הירחון “מוריה” שהיה בחינת בית־אולפנה לשני דורות של תלמידי־גימנסיה, ובו למדו להכיר ולהוקיר את עמם, תולדתו, ספרותו, אמנותו. ומחוברות אלה מוליכה הדרך לגליונות “ווסחוּד”, כלי מבטאה הרשמי של ההסתדרות הציונית בגליציה. המעלעל בשלושת כתבי־העת האלה, ימצא בהם חבורה של צעירים, שניסו פה לפסוע פסיעותיהם הראשונות במאמר, בשירה, במסה, במחקר; מהם שלא היה להם המשך, שסופם עסקנים גרידא; מהם שהיה להם המשך שסופם סופרים וחוקרים; מהם שהמשכם כפול, כסופרים ועסקנים כאחת. עם סוג־כפל זה נמנה גם הנדון לנו עתה – פרקליט על פי אומנותו, וסופר־עסקן על פי אמונתו. אתה מוצאו במוסדי ההסתדרות הציונית; אתה מוצאו במערכות עתוניה; אתה מוצאו על דוכן־נואמיה, בייחוד בימי־מסעו מעיר לעיר ליסד או לחזק את הסניפים. וביותר אתה מוצאו פועל ומפעיל בחוגי הסטודנטים – עליז וחומד־משובה הוא כפּרסוֹנה גראטאַ בתנועה הקוֹרפוֹראנטית, ועד עתה נזכרים, בפי חבריו, גינוניו בכהונת אדון זקן, חביבם של השועלים וגורי־השועלים, במשתאות ה“האַסמוניאה” (חשמונאים) וכדומה. ההומור היה גם בן־לוויה למסעי־התעמולה שלו, ונתן בהם מטעמה של הרפתקה חביבה. דומה, כי אותה לוויית־חן היתה חופפת אפילו על ההתנגשויות עם עויני הציונות מבית ועם שונאי ישראל מחוץ, ואף בהיות אך כפסע ביניהן ובין תגרת־דמים, כשם שלא סרה מעל החזיון, שנשנה ארבע פעמים, שכבוד הז’נדרמים הורידו את הנואם מעל דוכנו וחבשו אותו בבית־האסורים. נראה, נעימת ההתגרות המיוחדת, שאביה הפתוס ואמה הסאטירה, היתה קשה להם לנוצרי המשטר הנבוב מנאומיהם הכבדים והנכבדים של תועמלנים אחרים. בייחוד שההתגרות נעשתה בקהילות מובהקות ביותר – הרי ברוֹדי, הרי זלוֹטשוב, הרי סטרי, הרי דרוהוֹביטש, אלו ארבע־ערי־מאסרו. אבל עיר אחרונה כבר נקרש בה כל הומור ותחתיו באה זעקת־אימים – פה, עם הבחירות לפרלמנט הווינאי, כשהמוני היהודים נדחקו לקיים חובתם, כלבם וכמצפונם, וליתן את קולם לקברניטם של הציונים, עמדה הרשות ושכיריה להציל את מועמדה, קברניטם של המתבוללים, והצילתו מתוך ששילחה פלוגת ז’נדרמים, שירו לתוך האוכלוסיה וערכוּ טבח־דמים רב. חגורת־זעם והתמרמרות הקיפה את ציבורי ישראל הנסערים באוֹסטריה ומחוצה לה, וביותר גבר הכעס ושאט־הנפש לאותו קברניט־המתבוללים, ד"ר נתן לוונשטיין, שלא נרתע מקבלת מאַנדאַט שנקנה בדמי־נקיים. ומחברנו הוא שכתב, משמה של התנועה הציונית, את דבר־מחאתה, מעל עמודי כלי־מבטאה, “ווסחוד” – הוא גייס בו מלוא־כוח־ביטוי, כפי שמחייבתו טראַגדיה כזאת. בא כבוד־הצנזורה וגזר על אותו מאמר והטיל כתם לבן למלוא אורכו ורחובו. אותו גליון היו לו שתי מהדורות, האחת שאותו מאמר נתקיים בה והאחרת שאותו מאמר נמחק ממנה; ולפי שהמהדורה הראשונה תפוצתה נעשתה ברוב חריצות קודם גניזתה, הטריחה הז’נדרמריה את המחבר, שיתכבד ויישב בבית־הסוהר. והוא, אמנם, ישב בו, עד שקם ארנסט ברייטר, מחסידי־אומות־העולם, אֶכּסמפלאַר נדיר של דימוקראט ראַדיקאלי, שהיה כסיעה פאלמנטראית לעצמו (“פראי”), מאמריו בעתונו “מוֹניטוֹר” ונאומיו בבית המחוקקים הפילו חיתיתם על השליטים הקטנים, שרי־מחוז וראשי־עיריה ופקידי־פינאנסים ושאר יוצרי־משרתיה של הרשות. נאומו עתה פרש את מגילת־הזוועה ההיא באָזני המונרכיה כולה, באָזני אירופה כולה, והוא היה גם כשטר־שיחרור ןלמחברנו, שהשמיע ראשונה את זעקת־החמס.
ניתן לומר, כי פרשת דרוהוביטש היתה לו למחברנו פיסגת־עשייתו הציבורית, כי מה שבא לאחריה כבר היה בתחומו של מישור, שבו מתנוססת בדוחק גבשושית אחת ואחרת. בייחוד שמלחמת העולם הראשונה הטילה הפסק־בינתיים – כמותו כחברו ראו, בתורת חיילי־חזית, כחובה לא בלבד פאטריוטית, אלא בייחוד ציונית, יהודית, לקיים את שירותם בהצטיינות מיוחדת, ואמנם שלוש המדליות, שנתכבד בהן לאחר קרבות שבהם גם נפצע פעמיים, הן עדוֹת לכך.
ג 🔗
עם התפוררותה של המונרכיה בעקבי־המהפכה ועם התגבשותה של המציאות הפוליטית החדשה נראה היה, כי החבורה, שמחברנו וכמותו נימנו עמה, באה שעתה – ממדי־התפשטותה של הציונות עתה פתחו לפניהם אפקים נרחבים, והרבה מוסדות וכסאות, שנראו קודם כחלום רחוק, נכבשו עתה כבאפס־יד. אולם עתה, אך עתה, כשהכהונות והמשרות היו גם מרובות גם כדי הישג־יד, נתגלה בבירור, מי בחבורה עסקן בתוספת משורר, ומי בה משורר בתוספת עסקן. ראשונים, ומחברנו אינו בכללם, מיפנה־העתים העלם; אחרונים, ומחברנו בכללם, מיפנה־העתים העלימם. והרי דווקא עתה נתרחב הכר לו ולשכמותו – התפשטותה של הציונות גרמה לאותו פרדוכּס, כי עתונות־הלעז שלה, שפירושה היה קודם ירחון ולכל המרובה שבועון, פירושה עתה היו, יתר על כתבי עת אלה וכאלה, שני עתונים יומיים בגליציה: “כווילאַ” (רגע) בלבוב, “בוני דז’ינניק” (יומן חדש) בקראקא, ללמדך עד כמה מאומתת אותה סברה על הטמיעה־שממילא. ולא עוד, לה היו עתונים, שנמדד רוב שבח לעריכתם, סגנונם, לשונם, באופן שניפלו לטובה מכמה וכמה עתוני־פולנים, שלא כעתונם של הציונים בוורשה “נאש פשאֶגלוֹנד” (ההשקפה החוזרת שלנו), שנמדד לו רוב גנאי מחמת שהיה, מבחינות אלו, צולע על ירכו. אין להכחיד את צד האירוניה, החבוי בעצם חלוקת שבח וגנות זו, כביכול תעודתה המיוחדת של הציונות לטפח לשונם של הגויים על שיפור־סגנונה וטיוב־טעמה. על כל פנים היה המעמד הזה כמצע נאות למחברנו ובני סוגו – כמותו כמוהם אהבו את הנאה, שהיא בחזקת נוי לשם נוי גם בבואה לשרת תכליות ציבור ברורות ומפורשות. ואמנם אתה מוצא מאמריו ושיריו בעתונים האלה ודומיהם, אך כלל־ההרגשה היא, כי הדור ניסע. אולי משום כך באה ההתרפקות על בת־השיר – שיריו, שהיו פזורים על פני בימות שונות, זוכים עתה לכינוס, ואף שיריו החדשים כך, וכן מתפרסמות אסופות־שיריו בכמה וכמה ספרים, ובכללם הקבצים “עם גלי־החיים”, “שריפת־הדם” ואסופת ליריקה ציונית “בדממת הדמעות”. וראה גם ראה, מחברנו ישיבתו בפולין, שהוא משורר בשפתה, אינה נוחה לו, והוא עוקר ומשתקע בווינה ובה מתרבית כתיבתו הגרמנית, אך לבו לשיריו הפולנים ובשבתו פה הוא טורח על הוצאתם שם. קשה לומר, כי ליריקה זו, שמצאה לה מעריכיה – בכללם ידידו סטאניסלאב פשיבּישבסקי, שכתב הקדמה לאחת האסופות האלה – היה בה כדי כיבוש־לבו של הדור. זמנים חדשים וזמירות חדשות, ביכורי־האכספרסיוניזם, שחלוציה בשירת פולין היו, כמובן, בני אברהם יצחק ויעקב, מבשילים והולכים ועם בישולם משתנים תפיסה וטעם, ואילו מחברנו שירתו שקוייה בשמי־תמול־שלשום והיא מהלכת סביביה את רוחה הקליל של אימפרסיה רחוקה ומאוחרת. ודאי, בבוא עת כנוס תימצא, באסופות אלו, אגודת־שיר הראוייה להצלה־לדורות – כגון אותה בלדה מצויינת בנושא, שהוא לכאורה נדוש, עניין הסוס שנשאר לאחר מות־רוכבו בשדה־הקרב, והוא נתן בו רוח וריח של חידוש – אבל בשעת־פירסומם של הקבצים האלה היה דמיונם כתוגת־אלול, שנשתרבבה בלהט־תמוז. בעצם, נותרה עתה לפליטה הסאַטירה (עוד בנעוריו, כשתירגם את הסאטיריקון הנודע בכינויו בּידא, עלה תרגומו בהרבה על המקור); אבל עם נצחונה של הציונות, לפחות כפי שהצטיירה בעיני החבורה הזאת, נסתם הגולל על נושא־העיקר של הסאטירה, והם יריבי הציונות כדמותם של סוגי האַסימילנטים למיניהם, ומשנשמט מצע הביקורת כלפי חוץ, ולא נימצא מצע ביקורת כלפי פנים, נתמסמסה הסאטירה כדי שעשוע־בעלמא.
אפשר ובשעת חשבון־נפש ראה עצמו מחברנו, כמותו כבני־סוגו, בחינת קרח מכאן וקרח מכאן – ספרותם, שהיתה להם עיקר, נשארה מאחורי דפקה של השעה; עסקנותם, שהיתה להם כטפלה לעיקר, היתה כטחינת קמח הטחון, ולפי שלא נגרפו לטבורה של עשייה, אלא היו כמשוטטים בצדיה, לא יכלו גם לשכּר את עצמם, כדרך שראשי כפות המבשלים בקהילות, בסיימים, בקונגרסים, שיכרו את עצמם – ביינות־ההשלייה המזוייפים. הלכך נפנו לבם ועינם לחשבון־נפשו של הדור שלהם ושלפניהם, לווידוי בפני עצמם וזולתם, על קורות התנועה ודרכה, שגם הם היו במחולליה ובמסייעיה. מכאן יגיעתו של מחברנו בתולדת בקרה של הציונות, למן משה הס עד הרצל – אגירה שקודה של תעודות ופרטים וציוּנים, כדי לקומם, בהרצאה הגיונית ונרגשת כאחת, את דיוקנה של התנועה, על חוליות־שלשלתה. מכאן בייחוד יגיעתו לעמוד על חידתה של האישיות, שהיתה צומת־חוויתם, שקסמה לא פג מנפשם ופירנסה כל ימיהם. הוא לא התאמר למצות את החידה הזאת, חידת הרצל, מעבריה, וברר לעצמו בחינה אחת בה – את הסופר שבו. קשה להניח, כי נעלם ממנו קו־החציצה שבין הרצל שעד “מדינת־היהודים”, ובין הרצל שלאחריה, והוא גם מרמיז עליו בספרו, אך כנראה ודאות היתה בו כי גם בדיוטה התחתונה, דיוטת־הסופר, מגולמת הדיוטה העליונה, דיוטת־החוזה. הוא שיקע עצמה, בשקידה ומסירות, בכל שיצא מתחת עטו של הרצל, בדק בארכיאות, במערכות־עתונים, בבתי־עקד־ספרים, ומותר לומר, כי לא נעלמה ממנו כל קטנה, לא־כל־שכן גדולה, אבל בבואו לקומם את הפאנורמה כתומה, נערבה לתוך עיונו וניתוחו נעימת־הערצה, הפולחן, והיא שסייעתו ואף הכריחתו לראות ראשונות באור־אחרונות. ודאי, הביקורת רשאית לערער על הראייה הזאת, ולתבוע במפגיע את שפיטת הראשונות בתחומן שלהן ושפיטת האחרונות בתחומן שלהן. אך כנגדה תתעורר ותחזור ותתעורר התביעה האחרת, שאינה יכולה בשום פנים שלא לראות את הראשונות באור האחרונות; שאינה יכולה בשום פנים להתיר לעצמה מה שהתירו לעצמם, למשל, מוריץ היימן או ארנולד צווייג, שנתנו עין־בוחן בספרותו והעלימוה מחזונו ואמרו מה שאמרו מתוך הבטה־מלעילא־לתתא. ראיית הרצל כחטיבה אחת באצטדיות התפתחותו השונות במכריע, אומרת: צהריו כצהרי יום – הם גלומים בשחרו.
כדי להבין, מה פירושה של הערצה ופולחן, האופפים את עיסוקו של מחברנו בנושאו, נסתפק בדברי איש, שהיה מורם ומדריכם שלו ושל בני־חוגו, הוא א. שטאנד הכותב לאמור: “כי היתה בו בהרצל ענוותנות אישית, תמימותו של ילד, חזונו של נביא, צער־עולם של קרבן, תחושתו של מגלה, התמדתו של נזיר, הדרו של שר, אחריותו של מנהיג, משמעתו של חייל, אישיותו של אדם עליון; אהבת הזולת של מאמין־בּוּדדה, גבורתו של אריה, מעופו של נשר, גאונו של בן ספרד, דמיונו של איש מזרח, מרצו של אַנגלי, התלהבותו של עלם, עקשנותו של נער, טוב־לבה של אם, פרישותו של סגפן, אמיתו של שלוּח”. (כתביו, תש"ג, עמ' 54). וכל שידע את הכותב יעיד, כי לא יכול היה לומר אלא את שהרגיש כאמת לאמיתה. כזה הוא מזג־הדיבור על הרצל והערכתו שהיה שורה בחוגו של הכותב ותלמידיו, ומחברנו בכלל; כזאת היא הטמפרטורה, שחומה מפעפע ומרווה את שורת־הגיונה ודרכי־ניתוחה של המסכת שלפנינו.
ספר מקיף וגדוש הניח מחברנו ובהוראת רעו־מנוער, אשר ברש, זכרון שניהם לברכה, ניטלה תמציתו להגישה לקורא העברי, והריה מוגשת, בתרגומו של ירוחם טולקס, במגילת־ספר – מסכת דברים, שיש בה להאיר, אור־יקרות, פינה אחת וגדולה בבית־הפלאות של אישיות, שאין כמציאותה, כשם שאין כאגדתה, בדור אחרון.
[אדר א', תשי"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.