בלי לגרוע כהוא זה מחשיבותה של הבדיקה שדובר עליה במאמר הקודם אפשר לקבוע, גם לפני המחקר האמור, כמה דברים שהם הכרחיים בתכנונה של ישראל לקראת קליטה. חשוב ביותר הוא הנושא המקצועי, תעסוקה לעולים שיבואו. בתקופות קודמות אפשר היה לדרוש מעולים לבחור לעצמם מקצוע “לפי צרכי הארץ”. בפולין ובליטא, ברומניה ובארצות אחרות למדו צעירים יהודים מקצועות שיהיה להם שימוש בארץ ישראל. גם אז לא רבים עשו זאת. הציונים לא היו רוב העם היהודי והמתכוננים לעליה לא היו רוב הציונים. בכל זאת רבו היהודים הלומדים אגרונומיה, כי מקובל היה שחקלאות היא המקצוע היצרני המבוקש בארץ־ ישראל. עולים שהגיעו לארץ בלי מקצוע מתאים שינו את מקצועותיהם. ההכרח לעשות זאת היה ברור מראש לכל עולה. בתקופות קודמות באו עולים, שהשליכו דיפלומות לעליות־הגג ועבדו בעבודת כפיים לא מקצועית. בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים במדעי הרוח גידלו עופות ברמות השבים, ומוסיקאים ואנשי תיאטרון בעלֵי רמה מגרמניה מכרו נקניקיות בלחמניות ברחובות תל אביב (אלה מהם שזקנו מדי בשביל עבודת כפיים). זה היה. זה לא יהיה.

בשנות השלושים באו מגרמניה יהודים שחרב עליהם עולמם, הן עולמם הרוחני־רעיוני והן המסגרות החברתיות־כלכליות שבתוכן פעלו ושמתוכן ינקו חיוּת. העם הגרמני, שהם האמינו כי הם בניו, הקיא אותם מקרבו. רבים מהם חשו שהם באו לא רק אל “חוף אחרון”, אלא שהם זקוקים בארץ להתחלה חדשה לגמרי, למחיקה גמורה של הווייתם הגרמנית, שהיתה הווייה שאולה, זהות לא להם. הם רצו לבנות את חייהם מחדש בכל התחומים – מקצוע אחר, אורח־חיים שונה לגמרי מהישן. היו אחרים שניסו להעתיק את חייהם מדיסלדורף לחיפה, מפראנקפורט לתל־אביב. חלקם הצליחו – רופאים, מהנדסים, סוחרים שהצליחו להציל את הונם או חלק ממנו. היו גם שעברו הסבה מקצועית קשה, שלא ברצונם. לא היתה להם ברירה.

בימינו אין היטלריזם, אין חורבן עולמם של יהודים. בימינו יכולים יהודים רק לרצות לבנות חיים יהודיים, אולי לקדם פני התפתחויות עגומות הצפויות ליהודים בחברה הלא־יהודית. זה מצב אחר. לא רבים יהיו מוכנים לקרבנות שהיו מוכנים להם (או שנאלצו להקריב) יהודים מגרמניה של היטלר או ממזרח אירופה, שדחקה את רגלי יהודיה באמצעים פחות דראסטיים. אולי גם האנשים שונים, אולם בעיקר שונות הנסיבות.

בימינו מוכרחים לתכנן את צמיחת כלכלתה של ישראל לפי צרכי היהודים, לפי כוח העבודה המקצועי שיש בעם היהודי. יש לאפשר ליהודים למצוא בארץ תעסוקה במקצועותיהם. מכיוון שהעם היהודי, בתפוצותיו העיקריות, חלקו הגדול אקדמאים, יש לחפש דרכי בניין וצמיחה שינצלו כוח־אדם אקדמאי.

מרבים לעסוק אצלנו בשנים האחרונות בתעשיות עתירות־מדע. אולי גלום בהן חלק מהפתרון לבעייתנו, אך יש לתכנן עוד דברים, דרושה מהפכה במחשבה הלאומית שלנו על בנייתה של ישראל.

עלינו להקים בארץ רשת מוסדות השכלה גבוהה, שישרתו לא רק את אוכלוסיית ישראל. עלינו לבנות רשת אוניברסיטאות שילמדו בהן אנשים צעירים מכל העולם, תמורת תשלום שישלמו הם או ממשלותיהם (מארצות מתפתחות). בסיס התחלתי לבניית רשת אוניברסיטאות בין־לאומיות הם יהודי הפזורה, שיימצאו מתוכם מועמדים רבים ללמוד בישראל. יש לזה כבר התחלות. יש באוניברסיטאות המעטות הפועלות בישראל סטודנטים יהודים רבים מהתפוצה, ששכר לימודם והוצאות קיומם באים מחוץ לארץ. מספרם יכול לגדול, לא די ביהודים בלבד. כדי לבנות מההשכלה הגבוהה ענף משקי גדול, נחוצים סטודנטים רבים, לא רק יהודים. אפשר למצוא מועמדים גם מאומות העולם. אחת הדרכים להגדיל את מספר הסטודנטים היהודים מחוץ־לארץ בישראל היא להגביר את רצונם של יהודים לשלוט בלשון העברית.¹

עלינו להקים מוסדות גדולים למכירת ידע. גם בעניין זה כבר קיימות התחלות, אולם דרושים לנו מפעלים למכירת ידע בהיקף גדול מן הקיים, עד כדי כך שהכמות תיהפך לאיכות אחרת.

עלינו להקים מחלקות לרפואה באוניברסיטאות ובהן בתי־חולים מעולים שימשכו לא רק סטודנטים הבאים ללמוד רפואה, אלא גם חולים הבאים להתרפא מכל חלקי תבל. למשל, בית חולים אוניברסיטאי בצפת, ליד אוניברסיטה שתקום שם, שינהרו אליו חולי רשתית העין; בית־חולים אוניברסיטאי באשקלון, שיתפרסם בהצלחותיו בריפוי האוזן התיכונה וכיוצא באלה. לרופא היהודי יש שם גדול לא רק בתולדות הרפואה; גם בקרב רופאי ימינו. אם ירוכזו פה רופאים דגולים, נעשה גדולות.

לשם כך יש להפסיק מייד את הקיצוצים באוניברסיטאות ולפתח את רשת ההשכלה הגבוהה שלנו, מעבר למה שנחוץ לאוכלוסיית ישראל. אגב, הדבר דרוש גם לחינוך שלנו. אין עלייה ברמת חינוך והשכלה שאינה מתחילה בחינוך הגבוה. משם היא יורדת לחינוך בגילים רכּים יותר. מעולם לא היתה דרך אחרת.

אין כוונת דברַי להתוות דרך התפתחות כלכלית לפרטיה. הכוונה היא להצביע על כך שהרכיב העיקרי, הראשון במעלה, בקביעת כיווני הגידול והצמיחה שלנו הוא כוח העבודה הזמין שלנו, הרכבו המקצועי של העם היהודי לתפוצותיו. אפשר לתכנן כך. התנאים הפיזיים של הארץ הם רק רכיב אחד. לא פחות חשוב ממנו הוא אופיו של העם היהודי, כלומר כוח העבודה הזמין.

“דבר”, יום שני, ט' בסיוון תשמ"ו, 16.6.1986