בתקופת העלייה הגדולה, יחסית, מרוסיה, בשנות השבעים הראשונות, היה ביטוי מקובל בפי העולים, שתרגומו מרוסית הוא: “לא אוהבים אותנו פה”. כל פעם ששמעתי ביטוי זה הוא דקר אותי כמדקרות חרב. טענתי לא היתה כלפי העולים אלא כלפי הוותיקים. ביטוי זה לא היה “קיטור” של עולים. זו היתה אמת. הממסד דווקא ניסה לקבל את העולים יפה. ניתנו להם “הטבות”, הוקדש להם טיפול ממשלתי. אמנם היתה גם אי־הבנה לא מעטה ויש סיפורים אחדים מסמרי־שיער, כמו סיפורו של אותו מתימטיקאי מרוסיה, בהתמחות מיוחדת, שלא נמצא לו מקום באוניברסיטאות שלנו, ומתמטיקאים ותיקים בישראל, שרצו לעזור לו, יעצו לו לרדת לאמריקה, לעשות לעצמו שם מדעי מעבר לאוקיאנוס, ואחר־כך לחזור לכאן כמלך… הוא לא ראה, לעצמו אפשרות שלא לרדת לאמריקה – אם ישוב לכאן אינני יודע. כלל לא בטוח¹. גם מתמחים ילידי הארץ, הנוסעים לשם לשנים אחדות, לא תמיד חוזרים. אכן, היו גם סיפורים על כשלונות קליטה של המימסד, אבל הצרה החמורה ביותר היתה יחסה של החברה הישראלית.

הדבר התחיל ב“הטבות”, במה שקראו “זכויות עולים”. הוחלט, בשעתו לאפשר לעולה להביא איתו, או אחריו, מכונית ואביזרים שונים בלי מכס. זו הטבה גדולה, כמובן, והיא ניקרה את עיני הוותיקים, בצד השיכון לעולה. אמנם השיכונים לעולים היו רחוקים מלהיות הדירות שוותיקים איוו לעצמם או לילדיהם, וביחוד היו לא במקומות המבוקשים, אולם גם זו היתה זכות גדולה, שעוררה קנאה, זעם ויחס שהעולים הגדירוהו: “לא אוהבים אותנו פה”.

השגיאה הגדולה ביותר של המימסד הישראלי – הממשלה, הסוכנות ואולי גם ההסתדרות – היתה העדר הסברה יעילה. אי אפשר לתת הטבות כאלה, בלי שהציבור הישראלי יבין וידע שהן הכרח, שקליטת העולים היא הכוח של החברה הישראלית ולא רק פילנטרופיה של אהבת ישראל.

תנועות המחאה החברתית דאז, “הפנתרים” על פלגותיהם, טענו שאין לתת הרבה כל־כך לעולים מרוסיה ושיש לתת יותר לשכונות המצוקה, בני עדות המזרח. כיום יש הוכחה נחרצת שלא רק המצוקה הולידה סיסמה זו, אלא היחס הדו־ערכי, אם לא גרוע מזה, לעולים. אותן הסיסמאות עצמן אינן שובות את לב בני שכונות העוני בעיר הגדולה ואת לב אנשי אזורי הפיתוח בעיירות הקטנות, כשאומרים להם שבכסף המושקע ביהודה ושומרון אפשר לפתור את בעיותיהם. הם אינם מתרשמים, כי אין הם שותפים לרצון של חלק ניכר מהאינטליגנציה הישראלית להיפטר מיהודה ושומרון. הם ממשיכים, ברובם המכריע, לתמוך ב“חירות”, האחראית להקצבת כספים ליהודה ושומרון.

העובדה הזאת מחזירה אותנו לנאמר במאמר הראשון בסידרה זו לכורח העליה, שהציבור הישראלי אינו מודע לו – לא האינטליגנציה ולא שכבות המצוקה באזורי הפיתוח ובשכונות העוני. בחוסר־מודעות זה יש אחדות גמורה בין חלקי האוכלוסיה הישראלית.

כאשר השר גד יעקבי הציע, בשעתו, להמיר את הזכות לרכוש מוצרים בלי מכס במענק כספי (מבחינה כספית לא היה הדבר מעלה או מוריד לאוצר המדינה), הוא נימק את הצעתו בעיקר בצורך לחסוך מטבע זר, וכן במתן זכות לאדם לעשות במענק של המדינה כרצונו, שלא יהיה כפוי לקנות מכונית, מקרר וכיוצא באלה מתוצרת חוץ. אילו התקבלה הצעתו, היו מוציאים פחות כסף על מוצרי יבוא וחלק מהכסף היה נשאר בארץ; מתוך זה חלק היה מצטרף לחסכונות וחלק להקמת עסק של העולים. גד יעקבי סבר, שחלק מבעיית היחס לעולים היה נפתר, אילו חדלו לנקר עיניים במכונית ״עם מספר לבן". יתכן שכדאי לשוב להצעתו של גד יעקבי ולוּ גם באיחור רב כל־כך.

מכל מקום, את זכויות העולים חייבים להצמיד להגברת כורח העליה. ידועה ההלצה על הישראלים האוהבים את העליה ולא כל־כך אוהבים את העולה. חלוקה זו בין עולים ועליה הרי היא טפשות גדולה, אולי הטפשות הגדולה הרווחת בישראל.

עם זאת יש לומר בפה מלא, שההטבות לעולים אינן כל ההסבר ליחס הרע כלפיהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא בעייתם החברתית של הסטודנטים היהודים מארצות חוץ. הסטודנטים היהודים מוצאים את עצמם בחברת דומיהם בלבד. הישראלים מתרחקים מהם, מתנכרים להם. אין זו רק בעיית הזרות וההבדלים במנטאליות, בהתנהגות ובתגובות.

בולט מאוד העדר כל חינוך ציוני, חינוך לקליטת עליה, בולט כשלון מחריד של החינוך בארץ. לימדו את יליד הארץ שהוא השאור שבעיסת העם היהודי, והוא מזמין את הסטודנט־העולה (או השוהה פה ללימודים) להבין זאת ולהתפעל. כשישראלי נתקל בעליונות רוחנית, במובנים אחדים, של סטודנט יהודי מחוץ־לארץ, הדבר מעורר אצלו תמיהה וגם כעס.

ביחוד בולט היחס הרע אל הסטודנט היהודי מארצות־הברית. לא רק מפני שהאמריקאים מרובים יותר במספרם. כאן פועל יחס אמביוואלנטי חמור – רגש עליונות מזה ורגש נחיתות מזה. הדבר חורג כבר מדיוננו, מפני שהוא משיק בבעיה אחרת, בעיית היחסים בין ישראל וארצות־הברית.

“דבר”, יום ג', בסיוון ה’תשמ"ו, 17.6.1986