כשדנים בשאלת העליה והגדלת מספר העולים נוהגים רבים להציג בראש את האפשרות להחזיר לישראל יורדים. הדבר קושר את בעיית החזרת היורדים לנושאים של סידרה זו, אף־על־פי שמטבעה היא שונה לגמרי מבעיית העלאתם לישראל של יהודים שלא חיו פה. אכן, מן הבחינה של גידול מספרנו בארץ ודאי שהחזרת משפחת יורדים שקולה כנגד העלאת משפחה ששורשיה בתפוצה זו או אחרת. היורדים, בגלל מספרם הגדול, הם אחת הקהילות הגדולות בגולה. בדו"ח מבקר המדינה האחרון נאמר שיש, כנראה, בעולם בין שלוש מאות אלף עד חצי מיליון יורדים.
מקובל בישראל לחשוב שפוטנציאל העליה מקרב היורדים גדול יותר מאשר מקרב ציבור יהודי אחר באותו גודל. ספק אם זה נכון. בכל אופן, ודאי שנחוץ לעשות כל מאמץ להחזיר כל יורד, כל משפחת יורדים – ויורשה לומר, ביחוד בני יורדים – אלא שאופי הבעיה ודרכי הטיפול בה חורגים מהטיפול בענייני עליה, פרט לעניין אחד: בדיוק באותה מידה שזכויות עולים עוזרות לעליית סתם יהודים, כך זכויות תושבים חוזרים עוזרות להחזרת יורדים. ההבדל הוא שהפרזה בזכויות תושבים חוזרים עלולה לעודד ירידה.
בכלל, יש סתירה בין מה שדרוש למניעת ירידה מזה ומה שדרוש להחזרת יורדים מזה. יחס שלילי קיצוני של החברה הישראלית לתופעת הירידה דרוש כדי למנוע אותה או לפחות להקטין את ממדיה. האיום “ארד מהארץ” או “הייתי יורד מהארץ” נהפך למעין “בון טון” בשיחות של ישראלים, וזו רעה חולה המכרסמת באושיותיה של החברה הישראלית, אולי לא פחות מהירידה עצמה. בחוגים רחבים כבר חדלו להתבייש בירידה ויש כבר חוגים שסירוב מוחלט להרהר בירידה נחשב בהם לראוי ללגלוג או לרחמים – כאילו הדבר מעיד על העדר פתיחות.
זה שורש הביטוי החמור של יצחק רבין (“נפולת של נמושות”) בהיותו ראש ממשלה. אמנם יש רקע ויש הסבר לביטוי, אך אין הוא מוצדק. ספק אם יש בו כדי למנוע ירידה; מתקבל יותר על הדעת שהוא מעכב החזרת יורדים. וזו בדיוק הנקודה הקובעת – מה עוזר לצמצם את הירידה ואינו מפריע להחזרת יורדים ולא להיפך. דומני, כי מה שמועיל כללית לחברה הישראלית הוא גם מה שיקטין את ממדי הירידה.
דומני שבראש ובראשונה יש להבחין בין יחסנו לירידה, כתופעה, ויחסנו ליורדים כבני־אדם. זה אולי קשה, הגיונית, אבל הכרחי מעשית. לפלוני יש סיבה מכרעת למעשה שעשה ואלמוני רק התאווה ל“סיר הבשר”. ההבחנה הזאת חשובה לא רק מן הבחינה התועלתית, אלא גם מהבחינה העקרונית, תותר־נא סטיה קלה לזכרונות אישיים שקבעו את יחסי. בהיותי נער, תלמיד הגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב נודע בתוכנו, כי משפחת אחד מאתנו מהגרת לארצות־הברית בגלל המשבר הכלכלי של סוף שנות השלושים. מורנו לספרות, יהודי יקר, אדם הגון וציוני נלהב, דיבר על דרמה והסביר שאחידות הזמן והמקום שלטו בדראמה היוונית, ואילו בדראמה המאוחרת יותר יכולה מערכה ראשונה להיות במזרח אירופה, השניה בארץ־ישראל לאחר שנתיים, והשלישית באמריקה אחרי עוד שנתיים… מפני שבארץ פרץ משבר. דבריו הובנו על הרקע הידוע לתלמידים והתגובה היתה יותר מנלהבת. הנער שהדברים היו אמורים בו קם על רגליו, עמד כפוף כדי לספוג את העלבון. לבי התחמץ בקרבי למראה עלבונו, אם כי יחסי לעליה וירידה לא היה שונה מזה של חברי לספסל הלימודים. הוקל לי כשנוכחתי שגם מורנו שותף לחווייתי הקשה, והתנצל שאין הכוונה למקרה מסויים, מכיוון שכל מקרה מסויים יש לו סיבות משלו וכו' וכו'. דומני שאותו זכרון נעורים קבע בי הכרה מוסרית, שיש להבחין בין התופעה לאנשים. לכן לא דנתי לכף חובה, אוטומטית, כפי שדנו חברי ב“מחנות העולים” כל מי שלא יצא אתנו להכשרה ואחר־כן למשימות אחרות. לא כל כך מהר נחרוץ דינו של אדם, בלי לדעת למה ומדוע.
על זאת נוספת התועלת. גם מי שירד מהארץ, יש להשתדל שלא לאבד אותו בשביל העם היהודי. אולי יחזור האיש, אולי ישובו לארץ בנו ובתו.
אני שותף להרגשה הקשה למראה ההתרפסות של המימסד הישראלי לפני המולטי־מיליונרים המעטים שבקרב היורדים, בבואם לבקר כאן וגם בהיותם שם, אולם יש לי יחס חיובי יותר אל יורדים שהקדישו את חייהם בגולה לפעילות למען ישראל והיהודים בקהילותיהם החדשות, בין שהגיעו למעמד ציבורי שם ובין ששירותם נעשה בהסתר. דומני שההבחנה בין ירידה, שהיא תופעה איומה, ובין היחס ליורד כבן־אדם יכולה גם לעזור לישראל בהפיכת היורדים (ובניהם) ליסוד שמתוכו יבואו עולים לא מעטים. אין זה אומר שאין צורך להחריף את המאבק בהלכי־רוח תבוסתניים בחברה הישראלית, המוליכים לירידה. זה לחוד וזה לחוד.
*
יש עוד קבוצת עולים שבעייתם כל־כך שונה מזו של ציבור העולים האפשרי, עד כי אין לה קשר לבעיות הכבדות של הגדלת מספר העולים. לכן לא נדונה בעייתם בשורות אלה. כוונתי לעולי אתיופיה, שבעיות קליטתם והכשלונות בקליטתם נדונו בפרוטרוט בדו"ח האחרון של מבקר המדינה. עולים אלה דומים במצבם לעולים שהובאו לכאן בהמוניהם בשנות המדינה הראשונות. בעיותיהם חמורות הרבה יותר, מפני שחרף היותם יהודים יש הבדל גזעי בינם ובין רוב היהודים. כשתנועות המחאה של בני עדות־המזרח ניסו לקרוא לעצמם “שחורים”, היה בזה חיקוי קצת מגוחך למאבקים חברתיים בארצות אחרות, מאבקים שאין להם דמיון למה שקורה אצלנו. ברוב המקרים לא תוכל לקבוע לפי המראה אם יהודי מסויים הוא ממארוקו או מפולין, מעיראק או מליטא. אפילו התימנים אינם נבדלים הבדל מכריע מיהודים אחרים. יש מידה של הצטעצעות בכינוי “שחורים”. לגבי יהודי אתיופיה המצב שונה. הם באמת שחורי־עור ורק הדת היהודית, שאין לפניה משוא פנים בין יהודי ליהודי, תוכל לגשר בינם לבין האחרים. טוב איפוא שהללו נקלטים בציבור הדתי ורצוי שלפחות דור או שניים יהיו יהודי אתיופיה שומרי מצוות. כך ייקלטו טוב יותר, אחר־כך יתחתנו בתוכנו. כל זה הסיט אותנו קצת מהבעיה העיקרית – איך להביא לכאן את מיליון היהודים הבא, ואחריו עוד מיליון ועוד מיליון.
“דבר”, יום ראשון, ט“ו בסיוון תשמ”ו, 22.6.1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.