מעטים מאוד חולקים על כך שעליה דרושה לישראל ושדרושה עליה גדולה מאוד. חוששני שמעטים עוד יותר מוכנים לדון בכך. בתירוץ שהנושא, לפרטיו, משעמם אנו משתמטים מלעסוק בעניין המחייב למסקנות לא נעימות.
דומה, כי המסקנה הראשונה, הפוגעת בגאוותנו, היא שהעליה לא רק שהיא חשובה לנו מאוד – היא פשוט כורח. בלי עליה אין לנו קיום. כשראש עירית שכם אומר שאחד “התנאים” לשלום מצד “הפלשתינאים” הוא הפסקת העליה חזקה עליו שהוא יודע שאין הוא פחות קיצוני, לטווח קצת יותר ארוך, מאשר בריוני ה“פתח” והכנופיה השלטת בדמשק. גם “פשרנותו” מובילה בסופו של דבר להטלת היהודים הימה.
כל אלה שמרכז מחשבתם הציבורית עתה, הוא בצורך לשמור על השטחים, לרבות אלה שיש בהם הרבה ערבים, ודאי שהם נאלצים להבין שלהבטחת שמירה זו – בין שתיקרא “ארץ ישראל השלמה” ובין שיימצא לה שם פחות מליצי – נחוצים יהודים רבים, הרבה יותר יהודים משמסוגלים יהודי ישראל להוליד (ואין אני בא לזלזל כלל וכלל בריבוי טבעי ולא באופי החברתי הטוב והיציב שנוצר בעזרת משפחות שיש בהן יותר משני ילדים).
חוששני שהמחפשים דרך להשתחרר מאוכלוסיה ערבית גדולה בתחומי ישראל, נדמה להם שבזאת הם משתחררים גם מכורח העליה הגדולה. ודאי שגם הם רוצים עליה. אולי אמונתם בעלייה גדולה קטנה יותר, אבל לא רצונם שהיא תבוא. הם מתעלמים מעובדה לא־נוחה: “הבעיה הדמוגרפית” קיימת לא רק כשהערבים מצויים בתחומי ישראל ואין היא מתמצית בפרופורציה המסוכנת של שנים וחצי מיליון יהודים מול כמיליון ערבים הפרים ורבים, הבעיה היא היותנוּ אי יהודי בתוך “ים ערבי” מסביב וב“ים” זה קיומנו מותנה בגידולנו. כל עוד העולם הערבי מביט עלינו דרך הכוונת של הרובה והתותח הכורח לגדול מספרית הוא כורח בטחוני – זה דרוש כדי לשמור עלינו פיזית, על חיינו ממש, אם יבוא שלום־אמת ויחסי ידידות ואנו ניסע לשם והם יבקרו אצלנו תתעורר בעיה של שמירה על האופי היהודי של מדינה המצויה באזור דובר ערבית. שמירה על האופי היהודי של המדינה אינה מוגבלת לשמירה על כך שיהיוּ יותר בוחרים יהודים לכנסת מאשר בוחרים ערבים.
כדי שלא יקרה לנו מה שקרה למיעוטים השונים במזרח התיכון (וחלקם מרוכזים טריטוריאלית ויש גם שאינם נטולי כוח מדיני) נחוצים לנו כמה וכמה דברים הקשוּרים בחינוך וברוח, בתרבות חומרית ולא־חומרית, אבל מעל לכל נחוץ לנו גידול מספרי רב מאוד.
כמו אחרי תש"ח 🔗
נדמה לי שאין גם אחד בתוכנו שיפקפק בכך שבואם של יהודים רבים ב־1949, וב־1950 וב־1951 ואחר כך, שהכפילוּ ושילשו את אוכלסייתנוּ היוּ הצלת קיוּמה של ישראל. אילו נשארנוּ אותו ישוב שהקים את ישראל, בצירוף ריבוי טבעי ועליה “נורמלית” – כי אז לא היינו קיימים כבר כיום.
וכי יוכל מישהו לטעון שמה שהיה נכון בענין זה עד כה חדל להיות נכון?
מהעוּבדה הפשוטה, אבל הקשה, הזאת בדבר כורח העליה וצמידותה לעצם קיוּמה של ישראל מתבקשת המסקנה הפשוטה – עלינו לעשות את המעשים הדרושים להבאת עליה ולחדול מעשיית דברים המעכבים אותה מלבוא. זאת גם אם קשה לנוּ מאוד ולא רצוּי לנו, גם כשהדבר מחייב לשנות דפוסי חיים והרגלי מחשבה.
השאלה הרטורית־כביכול שמשיבים המסרבים להסיק מסקנות לא־נעימות היא: “וכי זה תלוי בכלל בנו?” ומוסיפים באנחה: “הם אינם רוצים לעלות, טוב להם יותר מדי!…”
על “יותר מדי” לא נדון כאן, על אף חשיבותו – זה נושא אחר הנוגע, לעניות דעתי, ליסוד פסיכולוגי שלילי ביחס ליהודים בקרב כמה מאבות הציונות, יחס שיש לו השפעה, בעיקר סגנונית, עד היום.
אכן, הסיכוּי לבואם של יהודים מארצות הרווחה לישראל אינו בגלל כוח דחיפה של האנטישמיות בארצות מושבם, אלא בזכות כוח המשיכה של מדינת יהודים, של חיים יהודיים שלמים – חיים דתיים לדתיים ותרבותיים־מודרניים ללא־דתיים.
בידינו להגדיל את המספר 🔗
המופרך ביותר בכל הטענה הזאת הוא בהתנערות הישראלית מן הבעיה, התנערות נטולת צידוק. ממדי העליה לישראל תלויים בנו. הטענה־תשובה: “הם אינם רוצים לבוא” נכונה לגבי ששה מיליון יהודים באמריקה שאינם נוהרים אל ישראל. וכי זו הבעיה?!
השנה מסתכמת בכשלושים אלף עולים לישראל וזו – לאסוננו – התחזית גם לשנה הבאה. מה מעכב גידול המספר הזה, למאה אלף לשנה, ואחר כך למאתיים אלף?
דומה כי כל אדם ישר, ויאהב את היהוּדים בישראל כאשר יאהב, יודה שבהעדר גידול זה האשם הוּא בנו! המספר מוגבל בגלל מחדלי קליטה, בגלל אי־התאמות שונות, בגלל מידע לא נכון שמוסרים מכאן לשליחים ומהשליחים חזרה לישראל והרע ביותר – מידע שאין נותנים למועמדים לעליה וכשנותנים מידע – הלוואי ולא נתנוּ. מי שוחח עם עולה ולא שמע על כל אלה, פעם ברוח הוּמוֹר טובה ופעם בכעס?
אם להביא דוגמאות אין לזה קץ. מעשה בעולה… מעשה בשליח… מעשה בתייר שרצה לבדוק אפשרויות עלייתו…
מברית־המועצות וממזרח אירופה – אין נותנים לצאת, ובירור השאלה מה לעשות בענין זה שייך לנושא שבין יהודים ולא יהודים ואין עניינו כאן1. השאלה של עליה מארצות הרווחה, וקודם כל מן הארץ שמחצית בני עמנו חיים בה, היא שאלה יהודית־פנימית.
אני מסופק אם יש ענין שהוא חשוב לנו יותר מגידול מספרי העליה. חשוב איפוא שנעשה כל הנחוץ לשם כך. דומה שמוצדק לחלק את הנושא ואת הדיון בו לשלושה נושאים עיקריים: עליה חלוצית, עליית אקדמאים ובעלי מקצוע ועליית משקיעים. כדאי לדון בכל נושא לחוד.
“דבר”, יום ו', טבת ה’תשכ"ט 27.12.1968
-
מאמר זה נכתב, כמובן, ערב השינוי באפשרויות היציאה מברית המועצות. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.