יש נושאים לא מעטים בחיינו שאנו שוגים בהם, מפני שצרכים דחופים מפריעים לנו לנהוג כפי שמחייבים צרכינו בטווח הארוך. אולי שגיאותינו אלה אינן מרובות כל כך כמו שטוענים חסידי תכנון שבתוכנו. גם בביקורת על עצמנו יש מגמות ביקורת שהן באופנה, ואחת הטענות הפופולריות ביותר היא כיום ביקורת על העדר תכנון. אין כוונת הדברים להכחיש שקרו בארץ כמה וכמה דברים מצערים בשל חוסר התחשבות בתכנוּן קיים. יש לא מעט מבנים – ולפעמים שיכוּנים שלמים – התקוּעים לנו כעצם בגרון, מפני שנבנו בחפזון בלי מחשבה ובלי תכנון (או בניגוד לתכנוּן). אני מכיר נושא אחד לפחות, נושא חשוב מאוד, שבו תכנון או כביכול־תכנון גורם נזקים קשים. כוונתי לנסיונות לתכנן את בנייתן של תנועות הנוער החלוציות בארצות הרווחה, נסיונות שהסעיף המרכזי בהם הוא דחייה בעליית פעילים “כדי שיבנו את התנועה”.
בבית פרטי פגשתי יום אחד אורח: “הכר נא את מר…” “הכר נא את מר…” הוא דיבר עברית טובה למדי, בהיגוי אמריקאי כבד. הוא חי בארץ כמה שנים, מנהל חברה שההון המושקע בה יהודי־אמריקאי והיא פועלת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.
“איך הגעת להחלטה לעלות לארץ?” שאלתי.
“מה אתה מדבר”, השיב, “מה שאני עושה זוהי כבר פשרה עם המצפון”…
ובכן, נחסוך קצת בדיאלוג ונספר בקצרה. הוא חניך “השומר הצעיר” בעיר בינונית בארצות־הברית, גיל הנעורים עבר עליו בציפיה לעלות לארץ וללכת לקיבוץ. היה לו ברור לגמרי שאין חיים הגוּנים אלא בקיבוץ של “השומר הצעיר”. הוא הסתלק מן השם האמריקאי שלו וחזר אל השם העברי שניתן לו בהיותו בן שמונה ימים. משהגיעו הוא וחבריו לסיום הלימודים התיכוניים, רצו לעלות. במרכז הניו־יורקי החליטו שאם קבוצה תנועתית טובה זו תצא מהעיר, “תיהרס” התנועה. המשך הסיפור ברור מאליו – מכל הקבוצה הוא היחיד ש“בכל זאת” הגיע לארץ.
האם תנועה בניתם?
משיכת כתפיים.
הרב מ“הבונים” 🔗
הרב באחד מבתי־הכנסת הרפורמיים בעיר אמריקאית שלא אקרא בשמה הוא ידיד שלי, בהיותי סטוּדנט בארצות־הברית, לפני הרבה שנים, היה הוא ראש וראשון בסניף “הבונים” בעיר והשתדלתי מאוד לעזור לו בעבודתו, ככל שזמני איפשר לי. אני מעיד עליו שלא היה לו שוּם חלום אחר בדבר עתידוֹ אלא ארץ־ישראל וקיבוץ. נו, “צרכי התנועה” החזיקו אותו עוד שנה ועוד שנה ובינתיים התקשר לנערה, שכמובן הסבירה לו שלבה עם ארץ־ישראל ועם קיבוץ ממש כלבבו. “מכיוון שנגזר עלי להיות כאן בארצות־הברית, אני רוצה לעסוק בשמירה על יהוּדיוּתם של יהודים. המסגרת הרפורמית נראית לי כמתאימה ביותר”, אמר לי. אני מציע לקורא להאמין לו. הוא לא אשם. כשנפלה ההחלטה לטובת אמריקה, כבר היה להם בן ועוד אחד “בדרך”.
אפשר להפליג כך בדוגמאות בלי סוף – מאמריקה ומקנדה, מארגנטינה1 ומבריטניה ומכל ארץ שאנו קוראים לה ארץ־רווחה.
דומני ששגיאה חמורה ביותר תתוקן אם יבינו האחראים לתנועות הקיבוציות ולתנועות הנוער שלהן בארצות הרווחה שהשארת חניכים לשנים על שנים (מעבר למועד שהם עצמם כבר רוצים לעלות!) אינה בונה תנועות אלא להיפך. לא הייתי בברזיל, אבל שוחחתי פעם עם חברים אחדים בברור־חיל. האם יחלוק מישהו על דעתי ששום דבר הנעשה בברזיל אינו עוזר לבניית תנועת נוער חלוצית שם כמו עצם קיומה של ברור־חיל? כך לגבי מפלסים וארגנטינה וכל משק קיבוצי אחר בכל אחת מהתנועות הקיבוציות.
דומה שהאמונה ב“דוגמה המחנכת” הגיעה לפעמים להפרזות בתנועה הקיבוצית – לא מובן מדוע דווקא בנקודה חשובה ורגישה כמו תנועת הנוער בארצות הרווחה מוותרים לטובת איזה טווח ארוך שאין משיגים אותו.
לא פתרון לבעיה אישית 🔗
בעיה חמורה בנושא זה של עליה חלוצית היא בעיית השליחים – כמותית ואיכותית. כבר אמרנו, כי התקציב שיש לרשות העליה אינו עומד בשום פרופורציה לחשיבות הענין. ידוע שמספר המועמדים הטובים לשליחות בתנועת נוער חלוצית הוא מוגבל, ואין להגבילו עוד יותר מסיבות תקציביות – שום הוצאה סוכנותית אינה חשובה יותר. עם זאת, אף־על־פי שכל כך חשוב להגדיל את מספר השליחים (ביחוד אם תתקבל ההצעה שלא לעכב עליה, אלא להיפך לזרז תהליכי עליה ככל האפשר) – יש להקפיד שלא יסתנן לתנועות הנוער אף שליח אחד שאינו מתאים. חשוב שיידעו יפה, גם במרכזי התנועות הקיבוציות וגם בכל משק קיבוצי לחוד – ששליחות לתנועת הנוער אינה יכולה ״לפתור בעיות אישיות“, אסור שתפתור בעיות אישיות. חבר צעיר במשק “שיש לו בעיות” ואומרים עליו בעדינות ש”חשוּב בשבילו להתאוורר קצת בחוץ־לארץ" גורם נזקים כאלה, שעשרה שליחים טובים (רובם לא רצו כלל לנסוע!) לא יוכלו לתקן. יתר על כן – בחור טוב, שבמצב נורמלי יכול היה להיות שליח מצויין, קנאי של תנועה, כשהוא נוסע בזמן שהדבר דרוּשׁ לו – הוא אסון לתנוּעה. במצב של בעיות אין מתרכזים בשליחוּת ומה שחמוּר יותר – אין אפשרות להסתיר מהחניכים את הסיבה האמיתית להמצאוֹ של מדריכם בעיר מגוריהם. חשוב מאוד שחברי קיבוּץ צעירים ובני משקים ילמדו לימוּדים גבוהים ואוּלי לא כולם דווקא בארץ. אסוּר בתכלית האיסוּר לצרף שליחות תנועתית עם לימודים. זה לא הולך ביחד", גם אילו היה הדבר אפשרי מהבחינה של הקדשת זמן.
סוג של עולים שרשימה זו דנה בו הוא קטן במספרו וחזקה על האופי של בני־אדם שישאר קטן במספר. ערכו נמדד לא במספר בלבד, אלא בכך שהוא מגדיל את התנועה הקיבוצית. עד מלחמת ששת הימים היה זה באופנה למעט בערכה. לאחר מלחמת ששת הימים ותרומתם האדירה של בני הקיבוצים נשתנה היחס והחלו להבין את חשיבותה לבטחון ומה ערכה במשק (ראה הדיווחים על רווחיות התעשיה הקיבוצית).2
ייחודה של העליה החלוצית וחשיבותה הרבה אינם רק בכך שהיא הולכת לקיבוץ ומועמדת להיאחזויות בשטחים – ביהודה ובנגב, בשומרון ובגליל ולאורך הירדן. חשיבותה בכך שזו עליית צעירים המשאירים אחריהם אב ואם, אח ואחות. עלייתם “מושכת” עוד עליה ובמידה שהנשארים אינם נמשכים, היא בונה קשרים בין יהודי ישראל ואחיהם ועוזרת לישראל למלא את תפקידה כלפי קיבוצי יהודים אחרים.
בסיכוּם: דומני שהנדרש בנושא זה הוא הורדת גיל העליה וקביעתוֹ לפי הרצון של הנערים, בלי לעכב את עלייתם בשום מקרה ולמען שום תכלית. יש לקבוע שליחים לפי היכולת האנושית של התנועה הקיבוצית, בלי שתקציב יגביל זאת. התנועה הקיבוצית חייבת למנוע כל שליחות של אדם שאינו נוסע לשם המטרה, ולשמה בלבד.
“דבר”, יום ה‘, יב’ בטבת ה’תשכ"ט 2.1.1969
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.