לכאורה העליה היא נושא שאין עליו ויכוח, מפני שהכל מסכימים שדרושה לנו עליה גדולה. למעשה, “אנשים רציניים” אינם עוסקים בו עוד, והכל פוטרים את מצפונם בטענה – מה לעשות, “הם” (כלומר יהודי התפוצות החפשיות) אינם רוצים לעלות.

טענה זו צודקת אך ורק למראית עין. נכון שאין שום תור בקונסוליות הישראליות בלונדון ובלוס־אנג’לס, בניו־יורק ובריאו־דה־ז’נרו של יהודים המבקשים לעלות לישראל. יתר על כן, לא מתקבל על הדעת שמיליון יהודים מארצות־הברית יקומו השנה ובשנה הבאה ויסעו לישראל וכן יהודי ארגנטינה או הולנד, קנדה או שוויץ.

נכון גם שהמעצמה העולמית המחזיקה בקרבה מיליוני יהודים, בלי שתרשה להם לצאת מתחומיה, חזקה משנוכל להכריח אותה לשחרר את היהודים היושבים בגבולותיה.

האם זו כל האמת?

הכפלת העליה    🔗

מי שחושב ברצינות את מחשבת הארץ הזאת ומבין שהעליה היא שאלת יסוד של יהודי ארץ־ישראל, לא יכול שלא לומר לעצמו שהשאלה איננה אם יהודי אמריקה ואירופה יקיימו את מצוות קיבוץ גלויות, כמו שעשו יהודי בולגריה, תימן ועיראק. ולא רק מפני שגלויות אלה אינן מועמדות לחיסול מלא או כמעט מלא – אלא גם מפני שהמספר הגדול של יהודיהן אינו מאפשר לנו לקלוט אותן במילואן, מיניה וביה.

השאלה מוגבלת הרבה יותר: איך גורמים לכך שבמקום חמישים אלף יהודים, יבואו לישראל בשנת 1970, מאה אלף או מאה וחמישים אלף, ובשנת 1971 מאתיים או שלוש מאות אלף. האם זה תלוי רק “בהם” ושום דבר אינו תלוי בנו?

בשנת 1949 ובשנות החמישים הראשונות התאמנו את כל חברתנו ואת כל כלכלתנו לקליטת שארית הפליטה מאירופה ולקליטת יהודים מארצות האיסלם. האם אנו מוכנים לדון ברצינות ולקבוע לעצמנו, מה נחוץ כדי שיבואו וייקלטו יהודים שנחוץ להביא עתה לישראל?

כל נסיון לדון בנושאים אלה נתקל מיד בקיר של אטימות נפשית: אם הם רוצים לבוא שיבואו. כלומר, אין ויכוח בקרבנו אם עשיית דבר זה או אחר הכרחית לדרבון עליה מארצות הרווחה, או שאפשר להביא לעליה זו בלי צעד לא־רצוי מסוּיים. יש דחיה של עצם השאלה ונמשך מתן עדיפות להסדרים הקיימים בחברה הישראלית, אף־על־פי שהדבר מונע ועליה שהיא כל כך הכרחית לקיומנו.

רוגז על יהודים “מוזרים”    🔗

אכן, האומר שאין אהבת ישראל בקרב יהודי ישראל אומר חצי־אמת. יש אהבה רבה ורחמים גדולים על כל יהודי סובל באשר הוּא שם. יש יחס קשוח ומוזר כלפי יהודים מהגלויות שאינן מתאימות לשגרת המחשבה. כשהגלות אינה כרוכה ברדיפות ובסבל – אין הדבר עולה בקנה אחד עם השקפותינו ההרצליאניות, ומתחת לסף הכרתנו אנו רוגזים קצת על יהודים “מוזרים” אלה. וכשיהודים אלה “מעיזים” לאזן בכספם את תקציב מטבע החוץ שלנו – מתעורר כל הדל־גאה שבקרבנו.

היחס המוזר והלא־נכון לשאלת העליה מתגלה בויכוח הבוער בקרבנו בשאלה הקרויה “הויכוח על עתיד השטחים”.

יש בקרבנו הרוצים להיפטר מהשטחים, והסיבה העיקרית לכך היא החשש שלהם שמא תטושטש יהודיוּתה של ישראל כשיש בה מיעוט גדול וגדל של לא־יהודים. הללו, ברובם הגדול התיאשו מראש מעליה במספרים משמעותיים לגבי הדמוגרפיה שלנו, ונראה להם שאם רק ניפטר מעודף הערבים שבאו עלינו עם נצחוננו במלחמת ששת הימים (נצחון פירוּס לפי השקפה זו), כי אז ישכון ישראל לבטח. גם ישראלים אלה מבינים – הם מוכרחים להבין – שהמאזן המספרי הקובע אינו מהו גודל הרוב היהודי בארץ, אלא מהו גודל המיעוט היהודי מול הרוב הערבי במזרח־התיכון, מפני שההתמודדות איננה בין יהודי ארץ־ישראל וערביה אלא בין מדינת ישראל ומדינות ערב.

השטחים נחוצים למען עולים    🔗

מתמיהה עוד יותר אדישותם לשאלת העליה של חסידי החזקת השטחים. בשיחה עם הללו, כשאתה מעלה את שאלת העליה, מתייצבים הם מיד להוכיח, שאנו יכולים להחזיק בשטחים גם ללא עליה. האומנם מי שמחשיב את ענין העליה יותר מכל, פירושו שהוּא מוכן לוותר על שטחים וגבולות? שמא להיפך, מפני שיש יהודים נרדפים ברוסיה שאין להם חוף אחר ומפני שיש יהודים באמריקה, שאין ארץ אחרת בה הם וצאצאיהם יכולים להישאר יהודים – לכך דרושים לנו כל השטחים.

חסידי תפיסה זו נאבקים עתה על התיישבות־התנחלות בשטחים. כל פיזור של האוכלוסייה בישראל מגביר את כוחנו. בין אם זו העברת יהודים מאזור החוף לנגב ולגליל או לשטחים שנוספו לנו אחרי מלחמת ששת הימים. בכל זאת כשהתישבות־התנחלות זו נעשית תוך הקטנת מספר יהודי תל־אביב ורמת־גן מוסיף הדבר לכוחנו פחות ממה שהיה מתווסף, אילו התווסף, על חשבון מספר יהודי ניו־יורק או מונטריאול.

התפרסותנו על פני ארץ רבה מגדילה את כוחנו הכולל, אף כי היא על חשבון מספרנו בחלק אחר של הארץ – אבל הדבר היחיד שיש בו תוספת “נטו” לכוחנו בארץ הזאת היא העליה, ועל תוספת כוח זו אין אנו נותנים את דעתנו במידה מספקת ומה שגרוע יותר – אנו עושים למענה מעט מאוד.

“דבר”, יום ו' ה' בחשוון ה’תשכ"ט 17.10.1968