דומני שהדבר החל מוותרנותנו העקרונית ליהודים: אם אינם באים – לפחות ישקיעו בישראל מהונם. נוצר מצב שיש בו, למעשה, שלוש צורות של התנדבות כספית יהודית למען ישראל, שאין לזלזל בהבדל שביניהן – ובכל זאת שלושתן בנויות על רגש החובה המוסרי־ערכּי ולא על יצר הריווח המניע את גלגלי הכלכלה.

יש תורמים למגבית היהודית המאוחדת (ולמגבית ההסתדרות ולכמה מגביות זוטות), יש המלווים כסף לישראל באמצעוּת ניירות ערך, מפעל ה“בונדס” (וכן לאמפ"ל ההסתדרותית וכמה גופים פרטיים וחצי־ציבוריים אחרים); נוסף לאלה יש משקיעי הון. לא מחוסר אובייקטים להשקעה, הקרובים להם יותר מבחינה גיאוגרפית פנו הללו לישראל, וגם לא סיכויי הריווח הגדול הצפוי להם אצלנו משכוּ אותם. אם יהודי כזה, משקיע הון, משתדל לאזן את תקציב מפעלו הישראלי, הרי זה אך ורק מפני שאלה הם “כללי המשחק”; בעצם זהו הכלל העיקרי במשחק. מכיוון שהעניין הוא, ביסודו של דבר, משחק ולא עסק רציני בשבילם – ההיקף מוגבל והעניין אינו עניין. מצבו החומרי של המשקיע אינו תלוי כלל במצבה של ההשקעה הישראלית שלו.

משיחות עם הרבה יהודים – תיירים כאן ואחרים שפגשתי שם – נראה לי, שחוסר הסיכוי של עניין זה הקרוּי השקעות הון אינו בגלל חסרונותיה של ישראל, אלא דווקא בגלל מעלותיה. ארצות מתאימות להשקעות הון, כלומר לבעלוּת נעדרת על רכוש מכניס רווחים, הן ארצות מפגרות. מובן שתנאי נוסף הוא קיום אוצרות טבע – סומאליה נטוּלת אמצעי המחיה אינה יכולה למשוך הון השקעות כדי אגורה אחת, אף־על־פי שהיא מפגרת מאוד. ישראל היא ארץ בעלת תחיקה סוציאלית מפוארת ואם כי אין היא עניה כסומאליה אין אנו גם מהעשירים ביותר בעולם באוצרות טבע. בישראל יכול אדם להתפרנס יפה מעסקו – אם הוא עובד בו קשה ומנהל אותו בעצמו בכשרון ניהול רב. זה נכון לגבי יהודים שבאו הנה בעבר וזה נכון לגבי יהודים שיבואו הנה בעתיד.

ידע וכושר – לא רק הון    🔗

יהוּדי מסטוקטון שבקליפורניה המנהל בית חרושת קטן (בקנה־מידה אמריקאי) לשימורי ירקות ופירות יכול לבוא הנה ולבנות כאן בית־חרושת כזה, להשתמש לא רק בהונו אלא גם – ובעיקר! – בידע הטכנולוגי שלו ובכושר הניהול שלו. הוא הדין לגבי יהודי שיש לו בית חרושת לנעליים באיטליה. אם הם ירצו לשבת בארצות־גלוּתם ולהשקיע כאן כסף הם לא יראו שום ריווח. נוסף לריווח שממשלת ישראל תיצור למענם בדרכים מלאכותיות, כדי לעודד השקעות הון.

יש, איפוא, לחדול מלהתפשר עם אי־הרצון שלהם לעלות ולנהל הסברה ומשא־ומתן עם יהודים אלה (לאו־דווקא עם העשירים המופלגים, שהם מעטים) על עלייתם.

דומה שאין צורך לומר כלל שהסברה – ולוּ גם המשוכללת ביותר – אין די בה. נחוץ ליצור תנאים לעליה זו. דומני שכל מה שנאמר במאמר הקודם על אקדמאים, נכון גם לגבי סוג זה של עולים. אגב, הצעירים שבהם – בנים לבעלי עסקים, או בעלי עסק בכוח עצמם – הם בעלי השכלה אקדמאית, טכנית או כלכלית. יש צורך בקשר הדוּק עם הארץ; מן ההכרח לספּק את כל המידע על אפשרויות ועל זכוּיות, על קשיים ועל חובות. נחוצה הכוונה והתאמה, מפני שלא רק נעליים ושימורים מייצרים יהוּדים, אלא גם דברים שאי־אפשר ואין טעם לייצר בדיוק כמותם כאן. יהודים אלה, שאינם משוּפעים בהון רב, אינם יכולים – בחלקם לפחות – להפריש לרכישת דירה חלק מן ההון הדרוש להקמת מפעל; נחוצה ליהוּדי כזה דירה שכוּרה (בשכר חדשי, ולא בדמי מפתח!) ונחוּצים לו כל הדברים הלא־חמריים שנזכרוּ ברשימה על האקדמאים.

לעידוּד עליה זו דרושים עוד כמה דברים. המדוּבר בנושאים שבין האזרח לשלטון. ברשימה על האקדמאים דוּבּר על נושאים שבין אדם לחברו, ודומני שלגבי האקדמאים הם הקובעים (אם כי אין לזלזל גם לגביהם בצורך לשפּר הרבה את יחסו של השלטון, של הפקיד הקטן והבינוני הגדול, אל האזרח). לגבי עולים־משקיעים מארצות הרווחה, חשוּבים, כמובן, היחסים בין אדם לחברו, אדיבוּת במידה המקוּבלת בעולם התרבוּתי, אבל לגבי סוג זה חשוּבה יותר, דומני, מערכת היחסים בין האדם והשלטון. הם נתקלים בה יותר.

כמו למתחרה    🔗

עולה־משקיע זה אינו מוּכן לחתום על חוזה עם חברה ממשלתית או ממשלתית למחצה, שבו אין הוּא קורא את “האותיות הקטנות” על יסוד הטענה: “אל תפחד, הממשלה בוודאי לא תעשוק אותך”. אין הוא רגיל לנוסח של “להסתדר” עם הממשלה, גם אם זה באמת מסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר. יהוּדים אלה באים אלינו מארצות מסוּדרות והם מצפים שבארץ היהוּדים יהיה סדר ציבוּרי טוב, לפחות כמו בארצות הגויים.

יהוּדי כזה בא, למשל, לייסד בית־חרושת למוצרים פלאסטיים, נאמר בדימונה, המייצר ליצוּא ולשוק המקומי. הוּא מקבל מהממשלה הקלות והנחות א‘, ב’, ג‘, ד’ ה'. הוא רוצה להיות בטוּח שמתחרו, שפתח מפעל דומה בקרית־שמונה, לא יקבל שוּם הנחה ושוּם הקלה יותר משקיבל הוּא. יתר על כן, הוּא רוצה להיות בטוח שריצות תכופות לירושלים, למשרדי ממשלה, לא יהיו דרושות ולא יהיוּ מועילות – לא לו ולא למתחרה.

שר המסחר והתעשיה לשעבר, חה"כ ח. צדוק, אמר פעם לתעשייני ישראל: “עבדו על המחרטה, אַל תעבדוּ על הממשלה”. בסטוקטון (קליפורניה) לא עובדים על הממשלה אלא על המחרטה – מפני שאין כל תועלת מעבודה על הממשלה. נחוץ שכאן ישרור אותו מצב, מבחינה זו.

אין אני מתיימר למנות כאן את כל השינויים שיש להביא, כדי לעודד עליית חרשתנים קטנים ובינוניים – הכוונה להפנות תשומת־לב לחשיבות הנושא, לקשיים הקיימים ולהציע קווי־פתרון אחדים.

דומה שיחטא לאמת כל מי שיעסוק בנושא זה ולא יצביע על מחדליה הבולטים של המחלקה למעמד הבינוני בסוכנות היהוּדית. מחלקה זו קיימת שנים על שנים – ומה היא עשתה? מה ההישגים שהיא יכולה להתפאר בהם? כן, אפשר להצביע על המכשולים ועל הקשיים. ובכל זאת מה הצלחותיה? מה עשתה מחלקה נכבדה זו כדי לסלק את הקשיים, לפחות כדי להצביע עליהם? ראשיה מתיימרים להיות הנציגים האותנטיים של המעמד הבינוני היהודי.

החיבה לגדולים    🔗

מכל מקום, מחלקה זו על מחדליה אינה העיקר. לא מחלקה זו ולא

החוג שקבע את ראשיה לא השפיעו על מדיניותה של ישראל¹. מכווני המדיניות הכלכלית של ישראל הם שנקראים לשנות את יחסם לעניין, להחשיב אותו יתר החשבה.

במאמר קודם דוּבּר על החיבה לתכנון (או ביתר דיוק החיבה לדיבור על תכנוּן); יש עוד חיבה אצלנו שהיא בעוכרי עליית משקיעים קטנים. החיבה למפעלים גדולים, בית חרושת גדול, המעסיק 500 פועל, תמיד מוצא חן בעיניהם יותר מאשר עשרה מפעלים המעסיקים 50 פועל כל־אחד (גם יותר קל ונוח לנהל מו"מ עם אחד מאשר עם עשרה). בית־החרושת הגדול מפרה את הדמיון ונודף ממנו ריח של חזון. צרכי העליה, צרכי העם והארץ, עומדים בסתירה לחיבה זו לגדולה. מעשה בבחור יהודי המנהל מלון בעיר אירופית. הוּא רוצה לבוא הנה ולבנות כאן מלון יקר. הכל רוצים לשכנעו לבנות מלון בן 200 – 300 חדרים. “אינני יודע לנהל מלון גדול כל כך”, הוּא אומר ומוסיף: “אני מסופק אם מלון כזה יכול בכלל להיות רנטאַבּילי בארץ קטנה מאשר ארצות־הברית”.

אנוּ זקוקים לכסף להשקעות – אבל עוד יותר אנו זקוּקים ליהודים בעלי כסף זה. גם זו סיבה להעדיף את הקטן על פני הגדול. מכל מקום עד שלא נתחיל לעשות כל מה שבידינו כדי להביא את מכרי היהוּדי מסטוקטון ואת היהוּדי מרומא, מייצר הנעליים – עד אז הטענות מופנות אלינו, קודם כל אלינו.

“דבר”, יום ג', י“ז בטבת ה’תשכ”ט 7.1.1969