אחד הוויכוחים היסודיים של תנועת העבודה עם גורמים אחרים בציונות היתה טענתה שאין די בעליה, נחוצים עליה והתיישבות. כשם שלא די שיהודים יהיו בעלי מטעים בארץ, נחוץ שיהודים גם יעבדו במטעים אלה. נחוץ שיהודים יבואו לארץ־ישראל, ונחוץ גם לפרוס את ישובנו על פני הארץ. מעולם לא הורגש צורך להדגיש את המלה “גם” שבמשפט האחרון, כי הכרחיותה של העליה לשם ייהוּד הארץ לא היה מוטל בשום ספק.
עתה, הממשלה שלא מתנועת העבודה לא רק שאימצה לעצמה את עקרון ההתיישבות (ולא חשוב אם קוראים לה בשם חדש: התנחלות), אלא עשתה אותו לבלעדי. העליה אינה מעניינת את הממשלה, מכל מקום בהתנהגותה אין שום ביטוי לחרדה על שאין עליה לארץ. כאילו יכול להיות ספק בדבר שאין הגשמה לציונות בלי המשך העליה, כאילו יתכן בכלל שהחלק הקטן של העם היהודי שהתרכז בארץ עד כה יתנחל בארץ־ישראל המערבית כולה.
ההכרח להעמיד את בעיית העליה, בעיית רצונו של העם היהודי לפרוש מחיי גולה לחיי עצמאות יהודיים אינה בעייתו המיוחדת של אותו חלק בציונות המאמין שהדרך להגשמה ציונית מחייבת בנייתה של מדינת ישראל בכל ארץ־ישראל המערבית. העדר עליה אינו מוכיח שאפשר לקיים את מדינת ישראל בגבולות מוקטנים. הוּא רק מכביד על קיומה בגבולות נרחבים. גם השאלות המדיניות הקשות, שאלות שלא ניתנה עליהן שום תשובה, לגבי התכנית לשלום־של־פשרה עם הערבים, אינן נפתרות כאשר אין עליה לארץ. קל יותר לחסידי נסיגות לנהל ויכוח עם בעלי תפיסות פחות רציונליות, כמו המאמינים שאלוהי ישראל ילחם את מלחמתנו לייהוּד הארץ או אנשים פחות דתיים שעמדתם המדינית בנויה אך ורק על הרצון לחיות בישראל רבתי. הרבה יותר קשה להשיב לטענות של ציונים, המצביעים על הסכנות לקיום מדינת ישראל מנסיגה לקווים שבטכנולוגיה של שנות השבעים ושל שנות השמונים אי אפשר להגן עליה, אם יופר השלום־של־פשרה. בעתיד יהיה קשה שבעתיים להגן על מדינת ישראל, אם תצטמק למה שסאדאת כינה “ממדיה הטבעיים”.
העדר העליה אינו נושא שרק מתנגדי נסיגה חייבים להיות מודאגים ממנו, אלא זהו נושא שאי־אפשר כלל להשלים עם מציאותו, אי־אפשר לתכנן מעבר לעובדה שאין עליה. מוכרחים לערער את קיומה של עובדה זו ולהתגבר עליה. לחסידי הנסיגה יש לפחות אשליה שאפשר לבנות מדינה יהודית, בלי המשכו של קיבוץ גלויות. לבעלי הדעה המדינית המדריכה גם את ממשלת ישראל וגם חלק מהאופוזיציה אין פריבילגיה כזאת, אין אשליה כזאת.
לא ייתכן כלל שנמשוך כתפיים בצדקנות ונאמר: מה לעשות, הם (כלומר יהודי הגולה) אינם רוצים לבוא. השאלה אינה האם מיליוני היהודים באמריקה מוכנים לעזוב את הטובה בגלויות שהיו לבני עמנו זה אלפיים שנה ולבוא הנה, השאלה היא איך אנו מטפלים באלפים שרצו לבוא ו…חזרו לשם, מכיוון שלא קלטנו אותם.
השאלה היא איפוא איך יוצרים בארץ הזאת, תנאי קליטה כאלה שהאלפים שיבואו יביאו רבבות, תנאי קליטה טובים יכולים להביא למפנה, אם לא בבת אחת לפחות בזמן קצר.
נכון, דרושים תנאי קליטה שמעולם לא היו בארץ, תנאי קליטה אחרים משקלטנו בהם את יהודי פולין וגרמניה בימי המנדט ואת יהודי תימן, עיראק ומארוקו בימי המדינה. תנאי העליה השתנו. אין עוד עליית מצוקה. יש עולם פתוח. כשבאה מצוקת חומייני על יהודי אירן לא היו מוכרחים כלל לבוא דווקא הנה, כשיש מצוקה יחסית בארגנטינה יש עולם פתוח ליהודיה. על ישראל להסתגל לזאת וליצור בתוכה תנאי קליטה שימשכו את בני העם היהודי אליה. ליהודי שנות השמונים יש ברירה (שלא לעלות לישראל), לישראל אין ברירה, היא חייבת לגדול. כדי שממשלת ישראל תבין זאת נחוץ שאזרחי ישראל יבינו זאת והם שיסבירו זאת גם לממשלתם.
“דבר”, יום א', י“א באייר ה’תש”ג 24.4.1983
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.