¹

הרומן “מרים” היה האחרון־לכתיבה בין ספרי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, והאחרון שהתפרסם בימי־חייו; המחבר ראה בדפוס את החלק הראשון והשני, ואילו את השלישי, האחרון, גמר לכתוב יוֹמַיִם לפני מותו.

“מרים”, לדעתי, הוא שיא יצירת מי"ב ותכליתה. הוא־עצמו העריך את “צפונות ואגדות” כיקרה לו בכל יצירותיו, ואילו מעריכי סיפוריו מעמידים בראש את הרומן הקצר “בסתר רעם”, שנכתב באותה תקופה. לדעתי, יִחודו־יתרונו של “מרים” לעומת שני הספרים האלה הוא בכך שהסופר כולו, וכל עולמותיו, כלולים בסיפור האחרון שלו; אף הייתי מגדיר את היצירה הזאת, הנושאת את הכינוי “רומן”, בצדק מלא יותר כצוואה: אחרית דבר של הסופר, המספר, בעל־האגדה והחוקר, אשר בצל המוות התחיל לכתוב סיפור־זכרון זה, ובשעת כתיבה עמדו לנגד עיניו לא־לבד הדמויות שהציב להן ציון, אלא חזון הדורות, כפי שהצטייר־הצטלל במוחו תחילה.

הרומן “מרים” הוא המפתח לאישיותו של מי“ב, לאמנותו, לחשבונו עם היהדות על כל מסורותיה ותורותיה, ולראייתו את העולם. התמצית של כתיבתו, שמירת־הסוד של החיים מתוך יראת כבוד־סודם, ולשונו הרומזת, בחירתו בביטויים שספגו לתוכם, אם אפשר לומר כך, את צער הדורות ודמעותיהם: כל אלה הגיעו ב”מרים" לתכליתם. והיִחוד השירי של הרומן הוא ברוח הלירי הנסוך על העלילה האֶפית. פ. לחובר היטיב להגדיר יחוד זה של אוירת הסיפור, של סיפור שכולו אוירה, בהקישו מאָפיה של מרים על רקמת הסיפור הנושא את שמה: “אין היא בכלל גיבורה פועלת בחיים, אלא מקשיבה אליהם ואל דפיקתם; וכמוה, כל היצירה הזאת של מי”ב, היא מלאה כולה הקשבה דקה".

“רומן מחיי שתי עיירות” – כך הוגדר “מרים” על־ידי מחברו, והעיירות נושאות בסיפור את השמות לדינה וחונירוד. המצוי אצל מפת אוקראינה היהודית של אז ידע לזהותן, אך לא בכך מבחן המהימנות, הבוקעת ועולה מכל פרט ופרט. הנוף, כמובן, הוא נוף ילדותו ונעוריו של המספר. והזמן – תקופה מוגדרת: שנות השבעים והשמונים של המאה הי"ט. אך המקום והזמן אינם קבועים ועומדים, כמסגרת למוצאות את הנפשות של הסיפור, אלא כאילו נפתחים שניהם – ולא לבד אחורה, אל חיק ההיסטוריה הקדומה, אלא גם קדימה, לרבות שנות מעגל־חייו של המספר וכל הקורות אותו.

באחד מפרקי סיפורו מרמז המספר כי חונירוד, העיר שבה הבשיל גורלה של הגיבורה, היתה גם עריסת ההשכלה בשבילו, ובאותו תחום־זמן שעליו הרחיב עדותו – בימי־עלומיו. ואילו את הרומן עצמו, כסיפור־זכרון, החל לכתוב, כמפורש בפרק הראשון, בשלהי חייו, בהרגישו כי קץ ימיו ממשמש ובא והשעה דוחקת, והשמור בזכרונו תובע ממנו גאולתו; ותוך השנתיִם של כתיבת־מצוה, על־פי צו של חיים ומוות, הגיעתו בשורת חורבנם הגמור של הגלילות המתוארים, ובכללם עירו, בידי הצורר־הכורת. מנקודת־ראות זו, סיפורו האחרון של מי“ב, המוסב כולו על דמויות של אחרים, הוא אוטוביוגרפי במידה יתירה אף מסיפורי ה”אני" שלו, המוחזקים, לפי הפשט העשוי להטעות, כאוטוביוגרפיים. זאת ועוד. את הסופר העסיקו בשנותיו האחרונות, יותר מכל תקופות־חייו הקודמות, צפונות ישראל ושרשי אמונתו, וחידות העם הנודד. ואת כל זה חזר והשקיע בסיפורו.

אפשר לומר, כי מי"ב השואל עטף במגילת “מרים” את תשובתו.

אעז לומר, כי אין בכל הפינות ביהדות – תופעות היסטוריות, דתיות, עדתיות, שבטיות, הן אלו המצויות בדרך־המלך או אף על פרשת־דרכים והן אלו הנחבאות בצדי דרך – שלא בא זכרן ב“מרים”, ולאו דוקא בצורה מופשטת, ערטילאית, אלא במוחש, במודגם, והעיקר: במצויר ובמושר. “מרים” הוא רומן פסיפס, אך מוסב על נקודה מרכזית, ולא נחטא לאמת אם נקרא לה בשם הנקודה היהודית; אך עלינו להשתמש בביטוי המקובל הזה, המטשטש כדרך כל מליצה שגורה, במובן יחודי: נקודת הכובד של הסופר עצמו.

הקורא את “מרים” חזור וקרוא כדברו האחרון של חוזה חזיונו, חזיון שהוא תוגת־עם־ואדם, יגיע למסקנה מפליאה ומזעזעת: מולדתו האמיתית של מי"ב היתה – לא בארץ־מוצאו, לא בארץ־מגוריו ואף לא בארץ־אבות, ארץ הגעגועים; אלא הוא נשא אותה בקרבו: אזוריה – פזורות היהודים ברחבי העולם האכזרי, מידותיה – אלפים בשנים, ושמה גורל ישראל, גזר־דין.

ארבעה מעגלים ב“מרים”. מעגל אחד הוא המציאותי: הוַי, הוֹוה, חברה, מעמדים, שולטים ונשלטים. רוסיה הצארית עומדת ערב תמורות מלחמתיות שעתידות להכין בשנה מן השנים הבאות את עידן המהפכות. ריב רב נטוש גם בין שבטים־אחים. הפריצים הפולנים הם שריד עבר, שזהרו פג; הפקידות הממלכתית אינה משתרשת באזור אשר עמו האוקראיני, היושב על אדמתו, עם אח לרוסים, איננו – אף אינו יכול להיות – אחד אתם, אך לעולם יהיה אחד עם אדמתו. היהודים גם הם נמצאים על מפתן התחוללות תמורות בנפשם. לא רק את שומרי־הקיים אתה מוצא כאן, אלא אף את המשכילים, ומה־גם את אלה שביקשו ומצאו קשר ועוגן ברוח העם השולט; לכאורה שלושה מחנות, ולמעשה דעות הרבה, והלכי־רוח רבים הנבדלים זה מזה. והנה משלחי־יד שונים, ומעלות שונות במבנה הסוציאלי, עולים ויורדים, קמים ונופלים, איש־איש ותקוָתו, הצלחתו ושברו. מה שהמספר מראה הוא לא־לבד הקישור שבין קרובים ורחוקים, אלא ההשפעה שיש למאורעות יוצאי־דופן בחיי יחידים על הכלל המגוון הזה. ואם עיירה שלמה, העיירה הראשונה בשתי עיירות הסיפור, עולה כולה בלהבות, הרי הסופר הציל דפיו מן השריפה. אשר אירע לאנשים ולבתים מסוימים, של יהודים ושל לא־יהודים, במקום ובזמן מוגדרים, ניתן על־ידיו לשמירה ויעמוד שוב כחי בפני הבאים: סיפורו של עד.

המעגל השני הוא מעגל הדורות. אין כ“מרים”, בכלל יצירת מי"ב, להמחשת רחשי־קדומים המתלחשים בנפשו של כל אחד בישראל. עדים חיים להם – שבת ומועד, תפילה ומנהג, חוק ומשפט, מצוה ותורת־מוסר. אך הנותן טעם וחוזק (ושוב, דומה, ביצירתו זו האחרונה של המספר יותר מבכל קודמותיה) לעדותם של עדי־מסורת אלה, הוא בכך, שהסופר לא־לבד ספג אותם והתחנך עליהם, חי אותם וחוזר ומחַיה אותם, אלא שהוא גם חקר אותם והגיע, בחזונו, עד חקרם. לא רק יהודה וישראל קמים לתחיה, ולא רק גלגולי המקרא ושינויי פניו בימי הגלות והרדיפות, אלא גם מה שמכונה בשם “אליליות”, זו הטרומית שקדמה לתורה ולמקרא, נכנעה להם ונבלעה בהם. יהודי לדינה וחונירוד הם נושאי המיתוס העברי, זה שנדחה, נשכח, אך לא הוכחד מעולם.

המעגל השלישי – מעגל הספר. כאן שוב התחומים יונקים, אך הרשויות מרובות, וההשפעות עתים מקבילות, עתים מצטלבות. זכרם של עשרות ספרי־קודש, של רבנים ומחברים, מובא ועולה כזכרון חי – חיבור־חיבור והמעלעל בו והמדובב את שפתיו. והנה ספרות המחשבה היהודית, עד לספרי ההשכלה ועד בכלל, כל אשר דפק על שערי לבו של מי"ב העלם, העילוי, הלוחם והמורד.

והנה אבות מדעי־החברה וסבים לתורת הסוציאליזם העתידה להיוָלד. הנה ניצני השירה העברית החדשה, לא רק רנ“ק וריב”ל, ליליֶנבלום וסמולנסקין, אלא גם מאפו, מיכ“ל ויל”ג. והנה נחלת המספרים הרוסים הגדולים, המלווים־משקפים שלבי חינוך נפשה של מרים: גארשין וטורגניב, גונצ’ארוב, דוסטויבסקי, ואחרון־אחרון טולסטוי. גם הספרים בגיבורים.

המעגל הרביעי הוא מעגל הנפש. סימניו – כל המתנגן בסיפור הזה, כל ההומה בו. האהבה אינה פשט, מידותיה הקיצוניות לא־לבד מידותיו של שיר השירים, המבוטאות בפסוקי־הסיום של המגילה הקדומה ביטוי נעלה ואכזרי. מקור ומוצא אחד לה ולחזון־לילה, לחלום־בלהות. שוב, דומה, אין כיצירה זו של מי"ב שזורה וארוגה שתי־וערב מראות מראות. לחידת המוות עונה־משיבה חידת החיים – וחוזר חלילה.