זו לי הפעם השלישית שאני מכניס את הקורא במבואי־ספר של יוסף אהרליך. בראשונה, כשתירגמתי את ספרו “טוב הארץ”, מתוך כתב־יד בלשון מקורו, לשון – יידיש, הצגתי את המחבר בפני קהל העברים לאמור: מחבר מקורי, ואולי אף משונה: כותב יידיש ומדפיס עברית; ובעיקר התכוונתי להעמיד על שורשיו – מדעת ושלא־מדעת, בין בחיים בין בספרות.

בחיים – מגודל בעיירת־פולין, וולברום, הצטרף בשחר־נעוריו למערכות החלוצים, עלה לארצנו, ובהיותו מחונן בעין חדה, חי עד־עומקו את תהליך ההשרשה בארצנו הקדומה־צעירה, וחי אותו אף כדרך חוויתם של אחרים, ולא בלבד מבני סוגו, אלא אף מבני סוגים אחרים, שהעלום גלי־העלייה השונים, על ריבוי הטיפאז' האנושי, לפי שוני המזג והסבר ולפי שוני ההוויה וההוואי. כוחה של הצלילה הזאת לתוך חייהם של שונים ואחרים ניכר גם בספרו הנזכר, שנפשותיו עיקרם עולים, בני מזרחה ומרכזה של אירופה, וגם בספרו “הרריים”, שנפשותיו עיקרם עולים, יוצאי עדות המזרח. אך כאן וכאן המוקד הוא במאבק עם טבע־האדם וטבע־הנוף, והמתיחות הדראמטית במלחמת הכוחות וגילויים.

בספרות – בעל חוש, הפתוח כלפי כוחות האיתנים, הוא מבקש להעלותם, לפי אופיו, והוא מעלם בקו־התפיסה, תפיסת עולם ואדם. נוסח א. מ. וייסנברג או א. מ. פוכס, אך כשם שאנו מוצאים בהם, אנו מוצאים גם בו, כעין חשבון, שבו כל הפרטים הם ריאליסטיים ואפילו נאטוראליסטיים, אך סך־הכל סורריאליסטי וסורנאטוראליסטי, והמתבונן יפה־יפה באותו סך־הכל, נדמה לו, כי אין זו המסקנה אלא, בעצם, ההנחה של הכל.

ב    🔗

ומה שנדמה לו, למתבונן מתאשר בבירור בספר “וולברום”, שיצא לאור הן בלשון־מקורו, נוסחת יידיש בת מוצאו וביתו של המחבר, הן בלשון־תרגומו, נוסחת עברית של שמאי מאנדל, ובמבואי לספר עמדתי על החידוש בחיי המחבר ועשייתו – עיירתו כביכול המריצתו לכך, שלא בלבד ברשות היחיד, בינו לבין קולמוסו, אלא אף ברשות־הרבים, בינו לבין קוראו, ידבר בלשון אביו ואמו. אותה שעה היה ודאי לי, כי אותו ספר קטן־הכמות, שהוא כמצבה נלבבה על חורבותיה של וולברום, הוא כסדקו של פתח, שיפתח מלוא־רוחבה של דלת, ושעל־כן לא נפלאתי בשמעי, כי הוא טורח על הספר, המונח עתה לפנינו, ושעניינו וולברום לא כנקודה זעירה בגיאוגראפיה הפולנית, אלא כהתלקחות גדולה בתולדה היהודית, על עומק אמונתה ועומק תרבותה, בדמות אחת מגדולי המפעלות של עם־ישראל – שבתם של ישראל, כפי שבאה על גילומה בקהילת־היהודים.

עניינו של הספר דין־וחשבון אֶפי, לפעמים פלאסטי ביותר על אותו יום אחד ויחיד, המכובד מכל הימים, על שפעת החוויות שמילאתו עד־גודש, אך זה למעלה מדין־וחשבון, זה אף רמז שנהרהר ונחזור ונהרהר, האומנם מבינים אנו, מה יישובי ארצנו, על עריהם וכפריהם, הפסידו בכך, שהשבת שבהם רחוקה מלהיותה בקהילה יהודית חיה, כלומר: יום שונה ואחר לחלוטין מששת ימי המעשה, יום שבו נמזגו להפליא מנוחה וקדושה; האומנם מבינים אנו, כי אפכא מסתברא: אם שם, בנכר, היתה לנו גדולה כזאת, כל שכן שהדין נותן, שתהיה לנו, לפחות, כמותה בארצנו.

ג    🔗

אפשר אין זו כוונתו של המחבר, אבל טבעם של ספרים טובים, שכורחם עז מכוונת מחברם, ואתמול גדול, שהיתה בו שבת, כפי שאנו רואים אותה פה, שואף למחר גדול ונאה כמותו, ואף למחר גדול ונאה ממנו.

[תשמ"ד]