אף שאין לדבר על פטירה לא צפויה של חיים גראדה, שהרי הפרפור האנוּש־תמיד של לבו החולה, עלול היה כל יום, כל שעה, כל רגע להפסיק את הילוך־השעון, היתה ידיעת מותו מפתיעה אף מזעזעת.

זה הורגש בדברי הקינה הראשונים, שהיו, מבחינת המידע, מעטים אף קלושים, ומבחינת ההערכה, קצרים אך גדושים, כדבר־הקינה: אוי מה היה לנו, ללמדך: מה קנינים היו לנו בו ונפסקה חיותם. אפס, פסקי־דין ממש על טיב הקנינים ההם, לכלליהם ולפרטיהם, אך יבואו, ולא כמשפטם עד־עתה – בתוך עיצומו של ההמשך, אלא כמשפטם מעתה והלאה – לאחר סיומו וסיומם. הלכך נראה, כי מה שניתן, לעת־עתה, לומר, הוא דבר־ניסוי, מועט או מרובה, של הספד־עראי, הרחוק הרבה מחפץ התמודדות עם היקפו של המחבר ושפעתו – כך וכך כרכי כתביו, הכוללים עולם ועולמות, כשפי שנפרשו במשך שנים, לעיני קוראו, אך קרוב מעט ליכולת הרמיזה על האישיות הסוערת, כפי שנתחדדה, בתוקף שיחות שנמשכו שעות על גבי שעות, באוזן מקשיבו.

קודם־כל הערה: הוא לא נמנה, ואף לא נטה להימנות, עם בני־הקליבר הקל, ובקיימו את הכלל, שהיה חייב, לפי טבעו ולפי מוסרו: יהיו לבך ופיך שווים, לא טרח לטשטש לא את אהבותיו הגדולות ולא את שנאותיו הגדולות, ומי שהקשיב לו נאמנה, בל לאַבד מלה, לא יכול היה שלא להודות, עד־מה הבעל־פה המגוֹעש שלו, הוא בסיס לגיטימי, אם כי היולי, של הבכתב המחוטב שלו. אכן, לא ידעתי על מה ולמה נקנה לי אמונו, שכל זימונינו, הן בירושלים הן בניו־יורק, שנמשכו לפעמים סמוכות עד לאחר חצות, נגדשו מונולוגים שלו, שבלעדיהם הייתי מבין את שירותיו ושיריו, את סיפוריו הארוכים והקצרים, שלא כשיעור ההבנה, שאני מדמה להבינם. אך זאת ידעתי, כי לא הייתי לו כאוזן יחידה, ורבו כן רבו כמותה. וכפי שיארע במקרים כאלה, היה זה, בעצם, שיח שלו עצמו עם עצמו, שבו נפרק היצר קודם שהוא מתגבש ביצירה. על כל פנים, לאורם, ולצילם של דברי שיחו, נפתחו, ולפעמים נפערו, שערים ודלתות להבנה, חדה או ברורה יותר, של יצירותיו – והריני רואה את עצמי זכאי להעלות הרהורי בזה, ובפרוטרוט, לעת־מצוא, ולפי שעה אצמצם עצמי על קצת הערות המשורטטות ביד כהה.

ב    🔗

אמרתי: יצירות, והמכוון הוא, כידוע, לשני הסוגים, המשלימים כביכול זה את זה – הפואזיה והפרוזה – שהוצרכו להחליף זה את זה, באופן שמה שלא הספיקה לומר הפואזיה, אמרה הפרוזה, והלא חליפה זו מסתברת מסדר העשיה היציריית: תחילה היתה הפואזיה, ואחריה באה הפרוזה, שלאחריה שוב באה הפואזיה, כרוח הכתוב: אלכה ואשובה לאישי הראשון: ושמא אף בתוספת הסיום: כי טוב לי אז מעתה. אמרתי: ושמא, כי לאחר המחזור המחודש של הפואזיה, בא לא בלבד מחזור נוסף, אלא אף מחודש, של הפרוזה. אמנם, מהלכו של אותו סופר עצמו בין פואזיה ופרוזה, אין בו משום חידוש, והחזיון הזה לגילוייו כבר נידון הרבה. אך, לרוב, הדברים אמורים לא במדרגות שוות ולא בפרופורציות שוות, כפי שהן נתונות פה לפנינו, באופן שעיקרם של הקשיים פחות משהוא נעוץ בשוני האפשרויות שבשני הסוגים האלה, הוא נעוץ בבעיות היסוד שהם מצווים ועשויים לפותרה.

ודומה כי בעיית היסוד היא: החלום והפתרון, והם בכוחה ובמידת־כוחה של מלאכת המחשבת, הארטיזם, לגבור על המתיחות, אם תרצה לומר: על הסתירה שבין פתוס ואתוס. פתוס הן במובן הגבוה: הכאב המוליד צעקה, והן במובן הנמוך: רוממות שפתותים; אתוס, הן במובן היסודי: כתורת מוסר, שהיא ממהותו של הבורא; הן במובן השגור כתורת מידות, שהיא ממחויבותו של הנברא. שניהם, הפתוס והאתוס, והמתיחות ביניהם, והצורך לאזנם, בכוחה של בדיה סיפורית או פיוטית, הם כמו ירושה ישנה, ירושה מבית, בעוד האיזון והמאזן הם קנין צעיר. כדי לקצר את דברי, אורה היתר לעצמי לומר: ההתנגחות מקורה בווילנה הישנה, ואילו האשליה או האמונה באיזונם וכליו, מקורה בווילנה הצעירה. אך כמה שהגדרתנו זו לא תהא קצרה, היא המפתח לתפוס ייחודיותו וייחודו (ביתר דיוק: את הספּציס המיוחדה) של הסופר הנידון לנו.

ודאי שהוא שייך הן לקהילת וילנה הצעירה הן לקבוצת וילנה הצעירה, כלומר: הן לאותה שכבה חברתית של היהודים, כפי שהתרקמה באותה עיר ואם בישראל, בעיקר בין שתי מלחמות העולם, הן לאותה חבורה יוצרת של יחידים, שצצו ועלו ושנתפתחו, אחד אחד לפי מהותו וכשרונו, במידה שהגורל הניח פתח לכך, והוא פתח צר, שהרי רובם נפלו לפני הנבל וטבחיו, ואך מעטים ניצלו, בדרך נס או מקרה, והמשיכו חוט־יצירתם. אולם עד־כמה חיים גראדה משוּיך לווילנה הצעירה, בשתים דמויותיה, הן ככלליות רחבה הן כמסגרת־קבוצה מצומצמת, ביסודותיה, בין הממשיים בין הבדיוניים, שהיו בהם מיני הן ומיני לאו משותפים – בתוך־תוכו הוא שייך לווילנה הישנה, לירושלים־דליטא, על נוסחה הלמדני והמתנגדי המפורש, לפני היות יציריה המאוחרים, החל ב“פרחי צפון” של המשכילים וכלה ב“טאג” של היידישיסטים, כשהסכין החותכת, שנמשכה למן ועידת־הלשון הצ’רנוביצאית עד ייסוד ייוו"א הווילנאית, חתכה חיתוך מכריע, שהניח מכאן שפת־עברים, לשון־הקודש, בחינת שלשום ותמול יציריים, ומכאן לשון יידיש, ואותה בלבד, בחינת היום ומחר יציריים.

ג    🔗

דומה, כי הוא־הוא הכלל, שנאמנו לו כמעט כל חברי הקבוצה. אמרתי: כמעט, שלא לשכוח, כי קבוצה זו נמנה עמה, ואולי לא במידה אורגנית ביותר, אך נציגית למדי, אברהם־יהושע השל – באופן שחזיון כפל־הלשון, שהיה כמלוא דרך הטבע לירושלים־דליטא, כאילו נעלם, כביכול לא היה ולא נברא. ואם דבר זה היה עלול להביכנו, נוכח חלק של חברי וילנה הצעירה, הרי חייב היה להביכנו נוכח אלה, שהיו בולטים מתחילתה, ואשר מוצאם וייחוסם או חינוכם, סיגלום להיות המשך של כפל־לשון יצירי – חיים גראדה עליו השלום ואברהם סוצקבר יאריך ימים – והם, כידוע, לא היו ולא נעשו כן. ושמא לא מקרה הוא, שאני מצביע על הצמד הזה, שהם האנטיפודים היציריים החדים ביותר של וילנה הצעירה, אך ודאי לא מקרה הוא, שהם לא בלבד היו אלא אף נשארו יחידי־לשון. ואין אני רוצה להקל על הבעיה, לאמור: גראדה – משום שלא הלך לירושלים, כשם שאיני יכול להקל עליה, לאמור: סוצקבר – אף שהלך לירושלים.

כי זו בעיה חמורה לגבי שניהם, ולא בלבד דורות קרובים אלא אף דורות רחוקים סופם שיהיו נפתלים באותו מאי־קא־משמע־לן: בן וילנה אחד שבתל־אביב, שיצירתו נושמת וחיה כל האצטדיות של כלייתנו וכל האצטדיות של תקומתנו, כלי מבעו יידיש בלבד, כאילו לא היו ולא נבראו מנדלי, י. ל. פרץ, ח. נ. ביאליק; בן־וילנה אחר שבניו־יורק, שיצירתו כוללת בעיקרה ומקפת מה שהיה וכפי שהיה בווילנה ואגפיה, כאילו לא חי ולא נשם בניו־יורק, ואף שהישיבה, בחוריה ולומדיה, וראשי הישיבה, הם הם מערכת העורקים הגדולה של הנכתב והמתואר, כלי מבעו יידיש בלבד, אף שהיו ונבראו מנדלי, י.ל. פרץ, ביאליק. ושמא מתבקשת הדגשה: בעיקר ביאליק שהוא, גראדה, העמידו לעצמו כנס להתנוסס, כרעיון, כאידיאל, עד כדי כך, שהחמיא לו שחוק המלים: חיים נחמן גראדה, שחיבב לחזור עליו ולשננו.

לא אומר, כי אסור לחלוק על השוואה זו, שוודאי אינה תופסת, אם אותו שחוק מלים מוחזק ככלל־סברא, אך ביאליק מצויים בו בפירוש שני אלמנטים, שגראדה הוא יורשם, ממשיכם ובונאם – שירת “המתמיד”, או כשם נוסחה הקמאי, שנדפס ראשונה: “מבני העניים”, הפותח פתח־קישור לאמירה: הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה. כן, משורר־הדלות ומשורר־המתמיד הם־הם הצד השווה, המתירים את שחוק־המלים: חיים נחמן גראדה, בייחוד משום שהנוחל תיקן, תיקון מפורש, את המנחיל.

ד    🔗

כדי לשער זאת, מן החובה להזכיר, כי הדרך שהוליכה תחילה מווילנה לוולוז’ין, סופה הוליכה לנוברדק וולקניק שבהן התחנך גראדה, והוא סוּגל לו לא כל כך (אולי כלל לא) מכוחו של אביו העני, שהיה גם מורה לעברית, והקדים לייתם את בנו, כמו מכוחה של אמו העניה, עצם התמצות של יחידות¹ אלמנטרית־עד־הקצה, ילידת רוחה ודרכה של הישיבה. הסיגול הזה הוא גם גורלו וגורל כתיבתו – ובלעדיו אין הוא מובן כלל, וכסופר, מה־גם סופר גדול, אינו קיים כלל. ודאי שלא היה בחור ישיבה יחיד בעירו ובאגפיה, וממילא אף לא בקבוצת וילנה הצעירה וסביבתה רבת הפנים ושונת הדמויות, כפי שציירה, אולי ביותרת־בזבוז, לייזר ראן בפרסומיו (נוסח וילנה), אך הוא היה היחיד, שנטל לה לישיבה, כפי שהוא עצמו חי אותה ובה, וכפי שהיא עצמה חיתה את עצמה, ובעצם מוקדו של הדור, לרבות מציאותו האקטואלית והבעייתית, והרימה שוב, להיותה כגרעין המרכזי, שבו ומסביב לו נתגלה, יריעה אחרי יריעה, מלוא מצעו של הדור – הבית והרחוב, הקלויז ובית־הכנסת, החברותא והמועדון, האופי המובהק והטיפוס היום־יומי, ההמשך של הרבים וההיפוך של היחידים, המסורה הננחלת והמאבק המחדש – מלוא התסביך של דור, שנפרש ונתקפל על פני אקסטנסיה גיאוגרפית צרה – רצועה לא גדולה ביותר של ליטא וביאלורוסיה, ובתוך אינטנסיה היסטורית עמוקה – כל מה שניתן להיאגר במושג ובמונח: ירושלים־דליטא.

הזימון בין גיאוגרפיה והיסטוריה, החל ומתחולל בפעלו של גראדה, מעמיד כלי־שקף ספרותי־אמנותי, הן בכוח הנעימה הלירית העליונה, השולטת בה בפואזיה שלו, הן בכוח החזות האֶפית העליונה, השולטת בה בפרוזה שלו; והוא מתגלה כזימון יהודי, שהוא, כפי שכבר הרמזנו, אשליה, אחת האשליות הרבות שלנו בצילן של מלכויות. הלא באותה רצועה, שהיתה אז חלק של גלילות הספר (“קראֶסן”), שהיו שייכות לפולין, התחדדה כמין אשליה מיוחדת של אפשרות לקיים, אם לא לנצח, הרי לאורך ימים, ייחודיות יהודית צפופה, כדמות מעבר, או כדמות מעברים, מיהדות מסורתית ליהדות חילונית, כפי שפעמה בווילנה הצעירה וסביבתה – הן זו שמקס ויינרייך טרח לקבצה מסביב די בין (דבורה), שנאחזה בהכא והאמונה בו; הן זו שמיכאל אסטור (טשרניחוב) ניסה לגייסה מסביב לשפארבר (נץ) ותכניתו הטריטוריאליסטית; הן אלה שראו כאבן שואבת את משה קולבאק ואמונתם ניצתה אף נתפתחה לאור מלכות חמשת הכוכבים, וראו פתרון חלומם בבריחה אל מעבר לגבול הירוק. ומה שמצריך הדגשה מיוחדה: הצד השווה שבכל אלה ובדומה להם, היתה הנחת־עיקר, כי יסוד־היסודות, שכל צורות החיים תגובשנה בלשון יידיש. איך גראדה ראה את עצמו בתוך הסבך הזה, הן בשנות יצירתו הראשונות בווילנה, הן בהמשכו הממשי או המדומה בברית המועצות, שבה נע ונד עד שובו לפולין – הוא ענין לביוגרפיה שלא נכתבה, ושהיא מגופה של הביוגרפיה של הדור, הצופה למחבריה; אולם גם מתוך ראשיתו המוקדמת גם מתוך המשכו המאוחר, מתחוור, כי היתה לו idée maitresse, ועל־כך מעידות יצירותיו, שפירסם לפני המלחמה, בווילנא ובניו־יורק. הקושיה, מה יכול היה לעשות ומה עשה באותה אידיאה בשנות נדודיו, היא שאלה לגופה, ואינה מוזכרת, למשל, בלקסיקון החדש של ספרות יידיש, אך דומה, שניתן להקיש משהו על־פי העובדה, כי הוא עצמו לא פסח על התקופה, והוא נפטר לעולמו, בעצם פירסום (או פירסום־משנה) של הרומן שלו (הווה אומר: רומן־מפתח), שנדפס, בהמשכים, מעל עמודי “פאָרווערטס”, הלא הוא הרומן: “פון אונטער דער ערד” (מתחת לאדמה), שהוא מבחינת הנושא כמין חריג בפרוזה שלו, ושאין לתרצו בלא השערה של כורח שלא לפסוח על התקופה ההיא.

ה    🔗

על־כל־פנים, אין ספק, כי ניתן לדבר על אחרי בראשית – והבראשית הוא המשך “המתמיד”, וממילא של “מבני העניים”, כשם שההמשך והסיום הם תיקונו. לענין “המתמיד” גופו, ראוי לזכור, כי שנים חלקים בו, שאינם משלימים אלא סותרים זה את זה – בחור־ישיבה שתחילתו גיבור, סופו קרבן, והחוקרים כבר עמדו על כך (וראה ויכוחם של פישל לחובר ואברהם פרנס, מעל עמודי “כנסת”). הלא סיומה של שירת “המתמיד” כך לשונה: מה צחיחה החלקה ומה מקוללה, אם פרודות כאלה תעבשנה בתוכה. ולפי שמוסד בית הישיבה למוקדיו היה לו גם לאחר “המתמיד” לא בלבד המשך אלא אף פריחה, נשאלת השאלה, מה חשב על כך בחור־הישיבה הטיפוסי המאוחר – ולפני כמה שנים ניתנה לי שעת־כושר לשמוע בזה תשובה ברורה: כשזכה ר' שרגא אברמסון, העילוי ברוב תחומי חכמת־ישראל, בפרס ביאליק, סיפר בטקס חלוקתו, כי בימי נעוריו, כשהתקין את עצמו לילך לישיבת לומז’ה שבפתח־תקוה, סבר, כי בבואו לארצנו, יתראה עם ביאליק ויספר לו, כי עולמו של “המתמיד” משגשג ומוסיף ולומדי הישיבה עולים כפורחת, אולם בבואו שוב לא היה ביאליק בין החיים, והריהו מספר את הדבר בין קירות ביתו של המשורר. אכן, ר' שרגא אברמסון, המשמש בהוראת התלמוד באוניברסיטה העברית, והוא חכם מופלג בכל תקופות ספרותנו, למן ימי הגאונים ושירת ספרד עד לפולקלור ושירי העם בימינו, היה חבר וידיד לחיים גראדה, ואף תיארו בספרו בדמות הנער פישלה, ועדותו שנשמעה בבית־ביאליק חיזקה את עדותו של חברו וידידו, חיים גראדה, כפי שניתנה, הן בשירתו על ביאליק (נכתבה בברית המועצות), והן בהרצאתו עליו (שהשמיעה גם בירושלים גם בניו־יורק).

ועוד משהו: חוקרי־ביאליק הקשו שתים קושיות – קושיה אחת: במה זכה לכל אותה הגדוּלה; קושיה אחרת: מי היה, בעצם, המתמיד שבשירה המפורסמת. לענין הקושיה הראשונה, יפה תשובתו של ר' אליעזר מאיר ליפשיץ: כתב התורה התפלש בעפר, צעירי הדור ההוא שוב לא נדחקו להתעטר בו, הם שוב לא נהרו אל הישיבות; בא נער והגיונו הגיון־גאון ורגשו רגש־גאון, הרים את הכתר המתגולל, שיבבו ומירקוֹ והראהו מלוא פארו; ואפשר כי ליפשיץ התעורר במשהו על כך מתוך חיי עצמו. לענין הקושיה האחרונה, יפה תשובתו של צבי וויסלבסקי, שהראה, כי המתמיד של ביאליק איננו הטיפוס המקובל של הלמדן, שסיפק, במשך דורי־דורות, את חיל־המילואים של העילויים, שכן בני הדור ההוא זרמו לגימנסיות ולאוניברסיטאות, ותחתיהם פקד את בית־הישיבה טיפוס אחר, חדש, של בני מעונות־דלים, בעיקר שוכני פרברים וכפרים, והוא־הוא שנתגלה כיורש התורה, שאנוס היה להיאבק הרבה, כדי לכבוש את מוחו ואת לבו לתורה ולשעבדם לעוּלה, ואמנם מפי ווֹיסלבסקי ועטו ידענו, כי נפתל עם עצמו, שיוכל להתחרות בחבריו בני המיוחסים והלמדנים, שהתורה היתה להם כירושה. אכן, כך מסתבר לנו, על שום־מה “המתמיד” נוסחו הקמאי נקרא “מבני העניים”.

ו    🔗

ועכשיו על התיקון – דיה הצצה בגרסאות “המתמיד”, בין אלו שנדפסו בין אלו שנתקיימו בכתבי־יד (פורסמו בידי שמואל טראטנר, זיוָה שמיר, רות שנפלד, עם מבואו של דן מירון, תשל"ח), כדי להבין, כי המשורר התכוון תחילה להעמיד את הביוגרפיה של המתמיד שלא בצמצומה – שש שנות לימודיו; אלא בהרחבה – שישים שנות חייו, למן ראשיתו של המתמיד כתלמיד עד אחריתו כראש הישיבה. ואמנם בנוסח שבכתב־היד התכנית הזאת ברורה, מה שאין כך בנוסח שבדפוס. אך מה שלא בא על גישומו בביאליק בא על גיבושו בגראדה – מלוא־המעגל לפנינו והוא בולט במיוחד בציור דמותו של בעל ה“חזון־איש”, הן בדרך סיפור הן בדרך שיר, והוא המעיד כמאה עדים, כי מה שהקודם ביקש לעשות, בא ההולך בעקבותיו ועשה ממש. ואין זה מקרה בודד בספרות ותולדתה – מי לנו כגיתה, שחלם ואף ניסה לרקום רומן על יוסף, בא, מקץ דורות, תומס מאן ונטל חלום קודמו ורקמו, מדעת ובעליל, במחזור סיפורי יוסף ואחיו; ומי לנו כיל"ג, שהחל לכתוב שירה על מתי מדבר ולא כתב אלא דבר־התחלה של שורות מעטות, בא ביאליק ונסמך מדעת על המעט הזה, ובנה את שירתו, שאין דוגמתה בספרותנו, ואף לא בספרות העולם.

ז    🔗

כן, שייכותו של גראדה לביאליק היא מוגבלת, ומבחינה תימטית אינה פוסעת אל מעבר למפתנם של “המתמיד”, שירתי", “אלמנות”, והיתה זאת גוזמה בעלמא, אילו ניסינו להרחיב את גבולי הזיקה הזאת. אולם ביאליק, מבחינה הכוללת, היה לו לגראדה בחינת מגדלור – זו היתה הקלסיקה שאליה ביקשו להתעלות טבעו וסגולתו. הרוצה דווקא, יאמר, והוא אמנם אומר, כי הוא, גראדה, ביקש לעצמו אותו יתרון, מחמת החסרון שבו עצמו – הוא היה רחוק, ומסתמא אף סבר, כי הוא חייב להיות רחוק, מן המהלך המודרני והמודרניסטי של הספרות והרפינַמן שלה, מהיותו מחויב לראות את דרכו לאורו של אידיאל קלאסי קודם. וכאן המקום להאיר, כי בזה היתה גם גדולתו של ביאליק עצמו. מיכאל גרשנזון, בשיחתו עם ביאליק, שעשתה בו רושם לא־רגיל, היקשה לו: מי, לסברתך, הוא כיום גדול משוררי הרוסים? ביאליק הירהר קמעה, והשיב: כיום? עדיין פושקין. וודאי, במתאים לכך היה משיב גראדה, אילו היקשו לו בענין גדול משוררי היהודים. הצד השווה, ששניהם, גם ביאליק גם גראדה, חשבו, כי עליהם לחזור לקו קלאסי גדול, ולא התיראו, שהם, לפי זמנם ורוחו, אינם כביכול מעודכנים. הקושיה, אם גראדה נשכּר, כדרך שביאליק נשכּר בכך, – היא קושיה חמורה, והתשובה תהא באפשר אך מקץ שנים, אולי בשוב ההבנה, וביחוד בשוב הצורך, של קו קלאסי גדול ולשמו.

[ניסן תשמ"ג]