איזאבילה הוא כינוי של סופרת, שהופיעה, לפני ארבעים שנה, על בימת־הספרות בסיפור “היתום”, שהביקורת זיכתה אותו ברוב חמימות. היא בתו של הסופר העברי הנודע א. ש. פרידברג, בעל “זכרונות לבית דויד”, ויושבת עתה בפאריס. היא היתה ידידה לי. ל. פרץ, ובמלאת עשרים שנה לפטירתו, פירסמה קצת זכרונות ב“היינט” הפאריסאי (גל' 3018). ראשית־פגישה ביניהם היתה בורשא, באביב 1898 בבית אביה, שי. ל. פרץ היה מבאיו. אז כשראתה אותו לראשונה “אמרתי לו, שלא הייתי מדמה, שהוא סופר יהודי” – “ומה היית מדמה?” – “בן־ורשה סתם”. – “לא כיוונת יפה – אני מלובלין אני” – “מבטאך ורשאי לגמרי” – “נולדתי בזמושץ', אך ישיבתי שלי ושל משפחתי, כלומר אשתי ובני יחידי – בלובלין” – – – “ואת אמו של היתום”? (“היתום” שבסיפור היה יהודי בן ששים והיא, המחברת, היתה אז בת עשרים ושלוש)“. וכן נמסרת במאמר שיחה ביניהם שנתקיימה לאחר ימים, כשפרץ היה נתון במצוקה חמרית. “עבודת הסטטיסטיקה נגמרה. מאמר ב”הצפירה” או ב“המליץ” לא היה בו כדי לפרנס את פרץ והוא התחיל, בחשאי, שלא ידע איש, לעסוק קצת במסחר, אלא שלא היה מחבב את הדיבור על המסחר. “מה שלומך ר' יודא [צ”ל: יצחק] פרץ, אתה משתכר כסף“, “לא כדאי לדבר – רפש”. זמן־מה לא ידע איש ממקרוביו, במה מסחרו של י. ל. פרץ. אחר־כך נודע הדבר, שהוא סוחר בשקים, שהיו נשלחים אליו מלובלין קרונות קרונות והוא היה מוכרם לתגרי־ורשא. פעם אחת בא ורוחו נכאה. הלך מפינה לפינה – – וכמעט שלא דיבר. – “מה לך, פרץ? יש לך עגמת נפש?”, “הבל הבלים – רפש”. דינזון סיפר, כי פרץ במבוכה גדולה; התגרים נהגו בו כבפייטן… וכספו – עורבא פרח – – פרץ נשאר ללא עבודה – – הוכרח לבקש משרה. הקהילה בורשא חיפשה פנקסן לפנקסאות מחלקת בית הקברות, לרשום מספרי הקברים… ה”שורות" בספרים הגדולים והשחורים, המשורטטים כבית הקברות עצמו. רוחו של פרץ היתה עגומה ומאד לא רצה בכך… לא בנקל נתן הסכמתו. הוא, שאהב כל כך את החיים, הזמר והשחוק – ייכנס לחברה קדישא! – “מה תאמרו לאיש־חברא־קדישא?” – שאל בבת־שחוק מרה. – עד כל עוד פרץ היה בין החיים – מי שם לב למצב רוחו, לדכאון לבו החולה, לסבלו בהיותו אנוס למכור נשמתו ולטלטל את בת שירתו בין המתים ולעשות את בית הקברות כהר־הזמרה שלו? עד מותו נשאר על משמרתו זו. מה רבות היו “מצבות־עד לא בנויות” שפרץ היה מניח לנו, אילולא שאלת־הלחם המרה, הדאגה הקשה ליום מחרת.