" – – – הרי היה זה מקרה בלבד, שאני ואשתי נשארנו חיים. שלשלת ארוכה של מקרים מופלאים, שלא נועדו, לדאבת־נפשי, לכם חברי, קרובי, ידידי, צופי ומכובדי לאין־ספורות שלא תישכחו.
ועל המקרה הממוזל הזה – סלחוני!
אולם רצוני למרק את חטאי, שנשארתי חי, במה שלא אניח, עד אחרית־חיי, כי ישכחוכם. אזכירכם בכל־מקום ובכל־עת, וכאתחלתא לכך, אמסור לרשות הרבים זכרונות עליכם, על חייכם ויצירתכם, על רגעיכם האחרונים ועל מותכם מות־קדושים – – –".
הדברים האלה כתובים במבוא ספרו, בן שני הכרכים, של יונאס טורקוב: “פאַרלאָשענע שטערן”, כלומר: כוכבים כבויים, ובו כתשעים פורטרטים של בני־אומנותו, שחקנים וזמרים, ואישי סביביהם, כולם־כולם שירת חייהם באמצע נחנקה, ביד נבלים נחנקה.
גם הספר הזה, גם שני הספרים, שקדמו לו: “אַזוי איז עס געווען…”, כלומר: כך זה היה, והוא ספר־חורבן־ווארשה, וכן “אין קאַמף פאַרן לעבן”, כלומר: במאבק־לחיים, והוא ספר מרד־הגיטו עד שחרורה של פולין, מקיים נאמנה את הבטחת־מחברו לחבריו וידידיו שנרצחו, לנצור את זכרם ולהצילם מצפרני מיתת־מישנה, היא מיתת־השיכחה. אולם לא פחות משמקיימים הספרים את הבטחתו, מקיים אותה עצם־החיים, שלו ושל רעייתו. במסעם על פני קהילות־הגולה, ועתה על פני ישובי־ארצנו, ובשאתם את דברם, דבר קריאה וזמרה ומשחק, כאילו קוראים ומזמרים ומשחקים מפיהם מאות חבריהם בני אומנותם, שהצהילו באור־אמנותם את אחרית חיי גולת פולין.
ב 🔗
יונאס טורקוב מדגיש וחוזר ומדגיש את התיבה: מקרה. וכן הוא מצרף וחוזר ומצרף לה את התיבה: סלחוני. והנה גם התיבה האחת וגם התיבה האחרת למותר – תודעה עמוקה היא בתולדתנו, כי גזירת־הכלייה, ילידת־הרשע, אין בכוחה לעקור את הכל; אפילו דימתה להגיע את קרדומה עד אחרון־השרשים, מתמלט שיור והוא עד־חייהם שהיו וערובת־חייהם שיהיו, כי הוא נוצר את זכר חייהם ופעלם, וממשיכם. צא וראה, מה מרובים הגדרי השיורים האלה שלאחר חורבנות־השמד – שאר־ישוב ושארית־הפליטה, ואלה השרידים אשר ה' קורא. וכן צא וראה בסמל הצפון בעלילת־הדברים המרעישה על שבעים הבנים שנהרגו על אבן אחת ועל פליט־ההריגה, יותם – וקירובו יתום – והוא עולה על הר־גריזים וטובע את קינתו ותוכחתו במטבע של משל, שכמותו כמחזה ושחוק־מחזה: הלוך הלכו העצים וכו' עד פלוט פיו את קללת הורגי־ביתו.
כיותם, אשר מגרונו דיברו שבעים ההרוגים על אבן אחת, דימיתי את צמד השחקנים הניצבים עתה לפנינו. לא מקרה ולא סליחה, כי אם תעודה.
ג 🔗
כי נראה ונשמע את שניהם, היחידים שניצלו מצבא האמנים הגדול; כי נשמע מאחוריהם את צללי הנהרה ונשמע מאחוריהם את הדי־הנגינה של מאות בני אומנותם, היא היא התעודה. בכבדנו אותם, נכבד את הגבורה המופלאה של אותם השחקנים, המנגנים, הזמרים, שנשאו ברמה, בתוך תהום־הצער וההשפלה, הייסורים והטבח, את לפיד־יצירתנו וכוחה וטהרתה. וגודל הגבורה ניתן לו הגדר בפי פליט־ההרגה גם הוא – ר' אהרון רבה של בלזא, היושב עמנו. מעשה ובערב־פסח בא לפניו בתל־אביב בנו אל אחד ממקורביו, מעמודי החצר, גדול בתורה וביראה, ר' ישראל שמו, שניספה עם הנספים. ראה הרבי את בנו, אמר לחסידיו שהיו עסוקים באפיית־מצות: גיט אים אַ הלל־מצה. ראה תמיהתם, אמר: איר ווייסט דען, ווער ס’איז געווען מיין ישראל, כלומר: כלום יודעים אתם, מי היה ישראל שלי. הפסיק מעט, וכשבא להמשיך, לא דיבר לא על גדולתו בתורה ולא על גדולתו ביראה אלא אמר: אין פשעמישלאן, ביים דייטש, ווען מיר זענען געווען נאָר ניין יידן, ס’איז שוין נישט געווען קיין מנין, איז מיין ישראל ערב־פורים אויף געווען די גאַנצע נאכט און האט צוזאמענגעשטעלט גראמען, ער זאָל קענען צומאָרגענס יידן משמח זיין; כלומר: בפשמישלן, בימי הגרמני, כשלא היינו אלא תשעה יהודים, ושוב לא היה מנין, הרי ישראל שלי היה ער כל הלילה וחיבר חרוזים, שיוכל למחרת לשמח יהודים.
הרי אפלת הכלייה והרי כוחו של אמן לאזור את מלוא כוח־רוחו ונפשו ולמצותם עד תום, כדי לנטוע באחיו בני עמו, על שפת התהום, שמחה של מעלה. ואורחינו השניים, כשלוחיהם של כל אותם האמנים הם, וברוכים יהיו.
[י“ט שבט תשט”ו]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.