ב“אינזיך” הניו־יורקי נתפרסם מכתב של א. אלמי שבו הוא שואל לסופרים יהודים אחדים (אופטושו, בוריישא, גלזמן, הירשביין, לייויק, ליילס, ריבקין, שפירא), כיצד הם “הנוטים למסתורין, משיחיות, המאמינים במשמעות מעולה יותר של העולם והאדם, יכולים להיות מאוהדי האידיאולוגיה הקומוניסטית התובעת את כל הכוחות הרוחניים ומורידה את האדם כדי מכונה”. ה. לייויק נתעורר והשיב ב“אינזיך” תשובתו לשאלה זו. לדעתו נוטל א. אלמי, מתוך רעיון גדול וחיוני את העקמומיות שבו, שאין להמנע מהן והן בודאי מעציבות מאד, ורואה זכות לעצמו לגנות את עצם־הרעיון. ואילו הוא, ה. לייויק, רואה את הרעיון הזה “גם בצדקו וגם באכזריותו, בטהרת־הפז שלו וגם בפסלתו הצפה לעתים קרובות מאד על פני שטחה של הטהרה”. וכשם שחובה לברך את הטובה שבו, כן חובה היא לגלות את הרעה שבו “לחדור למעמקי־ההופעות ולהעלות משם לעין כל את האכזריות, הסנוורים, הסתירות תאוות־הדם והשלטון, שעברו בירושה מידי העולם הישן”. ומי צריך להטיל על עצמו את מצות־הגילוי הזה “הוה אומר הספרות. כולנו חייבים לעשותה. אך במידה יתירה מחוייבה בכך הספרות, הצומחת מתוך הקומוניזם עצמו, מעשיו הצעירים והחדשים. – – והנה אני עוצם עיני ומביט בתוכי עצמי. ומה אראה? דבר משונה אראה: כל מה שאני מזקין יותר ורואה ביתר בהירות את העולם ומלחמות האדם, כן נעשה לי קרוב יותר רעיון הקומוניזם ומהלכו ההכרחי, כן מתחזקת ומתגברת בי דביקותי בקומוניזם. בכל החשכות של עולמנו עתה, המלא משטמה וטירוף־דעת, מלחמה ושוד־דמים, רעב וחוסר־עבודה, היטלריזם וקושמארים לאומניים, באפס־התנחום, שהוטל לדורות רבים על ידי שהסוציאליזם שיבר את עצמו, בתמכו במלחמת 1914 – הקומוניזם בברית המועצות הוא נקודת־האור היחידה בעולם, הנוטעה אמונה, כי יש בכל זאת שחר לתולדות האדם”. משטר המעמדות ומלחמות ושנאות לאומיות צריך עקירה מוחלטת. “ההתנגדות הזו למשטר הרכושני צריכה ליעשות חויה אינטימית בכל אדם, שתהא מושרשת בהכרה ובתודעה, כדרך שנשרשה, למשל, החויה שהאדמה מסתובבה מסביב לשמש. – – אילו היו, למשל, מעמידים אותו בפני דילמא (פרועה!) – – או עשה שלום עם המשטר הקיים של ניצול־פרא ושנאת־עמים ותנתן לך האפשרות לפתח אמנות גדולה לכל גווניה, פילוסופיות אידיאליסטיות וחלומות על אדם־אל – או משטר בלא רעב, בלא ניצול ובלא שנאת־עמים, אך לעיניך ייהרסו כל האמנויות והפילוסופיות והמדעים אשר עד עתה – לא הייתי מהסס אפילו רגע קטן והייתי בורר בברירה האחרונה”, אלא שעצם הדילמא פרועה כי “האמנות הגדולה של כל הדורות, כל המדעים והחלומות, אך הם השרשים האמיתיים, שמהם נצמח האדם החדש של המשטר החדש”.
וכאן הוא מנסח, כיצד מתיישבת עמדתו עם המטריאליזם, קו־המפלגה והמצב הקיים הדורש, שהאמנות “תהא מהלכת במשעול אחד בלבד, סמוך לקרקע”. תשובתו היא שהמצב הקיים בקומוניזם הוא "ודאי מצב הפסיעות המבולבלות הראשונות, מצב של העדר ביטחה בעצמו ובכל שמסייעים בהגשמת הקומוניזם. והספרות לפי עומק מהותה, תהא גם פרוליטארית ביותר, אינה יכולה להשלים כשנוטלין כל הצדדים וריבויי־הפנים שבטבע האנושי ודוחקין אותם בדפוס אחד מסויים. ובאמת אין היא משלימה. – – ועל כן אין המחוכים (קורסטים) שהקומוניזם מלביש בהם את הספרוּת נראים בעיני, אלא כהפרעות־ארעי – – כי בטוחני שהמחוכים יתפקעו מאליהם בכל תפריהם. – והם כבר מתפקעים. הביטו וראו במתרחש עתה ממש בספרו בברית המועצות. – – בנאומים, שנשמעו בועידת הסופרים הסובייטים, מפי הטובים שבסופרים (לצערנו לא בנאומי הסופרים היהודים שם; – אלה נקטו עדיין נוסח־דיבור קאזיונאי). היתה צעקה אחת: אין אנו רוצים לא בריאליזם־העש הזחלני, ולא באופטימיזם קאז’יונאי ולא בהואיות משעממת. אנו מבקשים ריאליזם גדול לכל הגוונים והגיווּנים של כיסופי האדם ומחשבתו. ומה נכלל בריאליזם גדול? נכללים בו כל הזרמים: האידיאליסטיים, הרומנטיים, הסמליים, המסתוריים, החזיוניים, החלומיים, המיתולוגיים, האגדיים, ההיסטוריים וכיוצא באלה. – כי מי פסק, שגיווּנים כאלה של רוח האדם הם זרים לפרוליטריאט הלוחם, ואינם הקרנות מאירות של אידיאל־העולם שלו? מי בדה כדבר הזה ותלאו בפרוליטריאט? ומי נאחז בכך? דוגמטיקוני־ספר יבשים הם שבדו את הדבר בפיכחותם הצמוקה לתלותו בפורליטריאט. – ומי נאחז בכך? לא אמניו השרשיים, אלא הבינונים, המתנודדים בעריבות קטנות לחופי האוקינוס, אלה חילק ובּילק הספרותיים; עם פנקס־המפלגה בכיסם הצליחו זמן קצר להיות הבעלי־בתים. היתה זו להם כזכייה בפיס. חיים קלים. תפיפה לכאן ותפיפה לכאן – ויש תקוה – “ואצלנו אין אובדים וכלים” ואצלנו כל הסופרים נולדים כדניפרוסטרויים משולמים וכו'. ומה היה בסופם של כל אלה? רוב הספרים אינם ראויים למדפים, שהם מונחים על גבם בכך מודים עתה הישרים שבסופרים. נו, ומי חייב בכך? הקומוניזם? המטריאליזם? לא, חייבת בכך, פשוט, הבינוניות, אפס־הכשרון. – אך הנה רואים אנו שהמחוכים מתפקעים וסופם שישתרבבו וירדו לחלוטין.
ומתוך הביאור הזה שהשעבוד של ספירת־היצירה האמנותית והספרותית הוא שעבוד־ארעי ומתוך שהוא פוטר את הקומוניזם מאותה מלאכת־הדחיסה של הרוח ותולה אותה בבינוניות ובאפס־הכשרון – מבלי לבאר, כיצד אירע, כי במדינה של ריכוז ופיקוח מכסימלי של פונקציות החיים ובכללן הבינוניות ואפס־הכשרון כיווּנים שליטים – הוא בא להגדיר את טובו של הריאליזם הגדול, כהבנתו: “אם משטר־העולם החדש וכל אלה המסייעים, למישרים ובעקיפים, לחלום את חלום משטר העולם החדש הזה ולעצבו, עתידים ליצור ספרות גדולה וחדשה, לא תיווצר לפי גזירה של מפלגה, אלא על יסוד דברי־מופת שטופחו דורי־דורות עד עתה, אשר נתנו שחר לחיי־האנושיות. למשל, על יסוד של איוב, ישעיה, עמוס, הומירוס, דאנטי, שכספיר, היינה, ביירון, טולסטוי, דוסטויבסקי, ביאליק, פרץ – –”.
[י“ז אייר תרצ”ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.