עוד אני אומר להעיר את הקורא על קצת שירים מספרה הנאֶה של קדיה מולודובסקי, “בארץ עצמותי”, מהם שנתפרסמו זה מקרוב בתרגום עברי (ראה מוסף “דבר” ט"ו אב) והנה אחד השירים האלה זכה לתשומת לב יתירה תחילה בצנעה – אגלה סוד המערכת: הרבנות כתבה מכתב בענינו. ניכר שהיא קוראת את שירי הדור וקראה גם את השיר הזה ונתעוררה עליו בתוכחה ותרעומת. אחר־כך בפרהסיה – דבר־העתונים, לראשונה “היסוד”, לאחרונה “הצופה”. אף הם סבורים כרבנות, כלומר: אותו השיר יש בו מחילול השם. ומה ענין השיר? המשוררת מתנה בו רגש יתמות – אמה אינה קוראה לה כי מתה; אביה אינו קורא לה כי רחק; אף אלוהים חמד לו שחוק פורים, התחפש ככלב ויללתו מנסרת את הלילה, עד שהיא מגרשתו במקל מפניה, כי יניח לה. המשוררת אומרת ללבה: נוחה רגע בו חמק אלוהים, נוחה רגע, רגע אחד בלא אלוהים.
כך עיקרו של השיר שהעלה חמת רבנות ועתונאים. ביחוד הגדיל הכותב ב“הצופה”. לשונו עדינה ביותר. הוא כותב: תועבה. הוא מוסיף ואומר: השורות המתועבות. אין דעתו מתקררת עד שהוא מתבשם בכינויים: נפש צינית מופקרת, איזו אשה מופקרת, פסולת שבאומה וכדומה. הוא אפילו רואה להלעיב במתרגמים. הוא אומר עליהם: בני בלי שם. שכן הוא עצמו אינו בן־בלי־שם, הוא חותם בפסיבדונים – –.
ב 🔗
אך אשוב להערכת השיר ואומר, כי לצערי איני יכול להסכים לא לרבנות, שנתגלתה לשמחתי כקוראת שירה מודרנית, ולא למוכיחים שנגלו כבעלי לשון נקיה. אם לרבנות חוששני, כי גם גדולים לא יינקו מידה. ובשירי ביאליק אין שורות שאין רוחה נוחה מהן? כגון השורות הנודעות: סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמותכם, עני הוא בחייכם וקל וחומר במותכם, כי תבואו מחר על שכרכם ודפקתם על דלתי – אפתחה לכם, בואו וראו, ירדתי מנכסי – (מפה לאוזן: חוששני כי בעל הפסידונים הוא שהכריז מעל עמודי “היסוד”: אין לנו חלק ונחלה בביאליק) ובשירי טשרניחובסקי לא כל שכן.
ולענין בעל הפסידונים – הוא נפל, כמדומה, מעט בפח. אם באמת הרבנות והוא הם מקוראי השירה המודרנית יודעים הם, כי מלה אלוהים היא בה מלה מצויה וכן אתה מוצאה בשירת משוררינו ומשוררותינו לפרקים מרובים. כשלעצמי אודה, שאין שימוש רווח זה גורם לי נחת רוח יתירה. לא מעט יש בו משימוש במלה רבת־תכנים כדי לסתום חלל ריק במושג או ברגש. כלומר מין ספסרות מילולית. אולם דוקא השיר שלפנינו, שזכה לאושר המסופק לבוא לפני דונש ודינו, אינו מכלל השירים האלה. השירה בכלל, והשירה המודרנית בפרט, לא התחייבה להיות רליגיוזית, אבל השיר שלפנינו הוא שיר רליגיוזי. הוא מתאר אדם ביתמות־דורנו – לא בלבד האדם הקרוב רחוק ממנו אלא גם האלוהים כאילו משחק בו, כאילו הסתיר פניו מעולמו, וגילויו המחופש כיללת כלבים, המחרידה את האדם, המבריח מעליו אימתו. אם להעזר לתיאור המצב הזה בתמונה ממצה, נעזר בכתוב הנודע: הסתרת פניך הייתי נבהל. ובאמת, המתבונן עתה בעולם ומערכותיו תאחזנו אימה – אלוהים הסתיר פניו. המאמין רואה גם עתה את ידו פועלת, כדרך שראה אותה בשעות אחרות של הסתרת פנים בתולדות, כשנגלה כמטה־זעם – נבוכדנצר, אטילה. המאמין מתנחם ואומר כמשוררת: אלוהים התחפש. המאמין מוסיף ומתנחם ואומר כמשוררת: אך לרגע התחפש. הוא משלים לכורח: לחיות רגע בלי אלוהים. הוא הרגע, שאין שומע תפילה. מר דונש, הבוטח כאומן במנגנונו, אינו יודע, כנראה, על רגע כזה. אבל המקונן ידע. המקונן אמר במגילת איכה: סכותה בענן לך מעבור תפילה.
ג 🔗
כן, המקונן ידע על רגע כזה. אמת, האלוהים לא נראה לו באותו רגע כיללה נואשת, יללת־כלבים בלילה. אבל אף הוא לא מצא דרך־המשלה נאומה אלא בבעל־חי, בבעלי חי. הארי והדב, שנאמר בהם בספר משלי: ארי נוהם ודב שוקק מושל רשע על עם דל, נמצאו במגילת איכה יפים כהמשלה לאלוהים, שכן יאמר המקונן על חורבות ירושלים; גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי, גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה, דב אורב הוא לי אריה במסתרים…
[ד' אלול תרצ"ח]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.