רבים הקולות בענין ההסכם בין ההנהלה הציונית והרביזיוניסטים (“הסכם בן־גוריון ז’בוטינסקי”) אלה לחיוב ואלה לשלילה, גם קולות מחוץ למחנה הציוני. מהם ראוי להביא דברי ש. ניגר שפירסם ב“טאָג” (גל 7243) בשבח ההסכם. שם מאמרו “אמצעי מלחמה תרבותיים”.
לדעתו חתמו מנהיגי שני הצדדים על הסכם
המוכרח לענין כל אחד ואחד מבינינו. הוא דן בענינים פנימיים של התנועה הציונית, אך זה בעקיפין בלבד. במישרין הוא נוגע בכולנו.
כי גם שאינם ציונים רצו שתסתיים המחלוקת בשורות הציונים. עליהם לעשות דברים חשובים יותר מאשר לנגח זה את זה. ושנית, הסכנה שירדה ירדה לא בלבד על העבודה הציונית כי נוצרה אוירה
של רותחנות, פּראות, הפקרות, טירור וסכנת מתיחות מופלגה וחולנית, היסטריה ודימוראליזציה סיכנו את כל החיים הציבוריים היהודיים, ולא בלבד את הציונות.
האמצעים הברוטאליים שהשתמשו בהם במלחמה של הכיווּנים: “מכות, מלשינות ודברים גרועים יותר”, גרמו צער גם לאלה שאינם מעורבים במטרות המלחמה.
על כן שמחים עתה הכל בהסכם.
הוא יודע שאין זה הסכם מוחלט, כי “לא בוטלו סיבות הסכסוך – חילוקי־הדעות העמוקים. ודאי שהמלחמה תימשך. אך היא תימשך בדרך תרבותי יותר, בדרך אנושי יותר, וזה אולי הישג גדול יותר מעצם היישוב של הסכסוך”. המיישב סכסוך אחד לא יישב עדיין את כל הסכסוכים.
מה פעלנו שנשתתקה מלחמה אחת? מחר תפרוץ מלחמה חדשה. בינתיים שלום – וזה ודאי טוב. לא חכמה היא להיות ידידותי – לידידים. קל לחיות בשלום – כשאין סיבה למלחמה. אך היכן הערובה, כי לא ישובו להיות פרועים, מיד, כשיתגלע סכסוך חדש. גם חיות אינן ברוטליות – בלא סיבה. מה אנו מוכרחים לדרוש מבני אדם – כי גם בשעה שהם נלחמים אלה באלה יהיו נלחמים כבני אדם, לא כברואים פרועים. כזאת לא ישיגו אלא בהנחות הדדיות בלבד. היום עלה במוסכם דבר אחד, מחר לא יוכלו להשלים בשל סיבה אחרת, ושוב יתנגחו ושוב יהיו אכזריים וברוטליים. על כן אין חשיבות כל־כך בויתורים שמוותרים זה לזה בנקודה אחת או אחרת, לא כל כך בהפסקת־המלחמה לשעה קלה, אלא בהתחייבות ההדדית לבדוק זה את זה ושלא לצאת מן הכלים גם בשעה שהדעות שונות והאינטרסים שונים. אלו, לדעתי, הכוונה והמעשה שבהסכם לונדון.
ב 🔗
כאן, לדברי הכותב, ניתן המיתוד המחייב בכל סכסוך ובכל מחלוקת שלא ייצאו ממסגרת האמצעים המותרים.
גם עמים וארצות אינם יכולים להסתפק רק בביטול הסיבות של סכסוכים אלה ואלה. רבות הסיבות למלחמה. אם לא יהיו מוטיבים אלה יהיו מוטיבים אלה. צריך לשאוף לכך, שיהיו גם המוטיבים כאשר יהיו, יהיו גם הדעות, השאיפות הענינים שונים, אך המלחמה צריכה בכל זאת להיות אנושית ולא זואולוגית – – צורת המלחמה ולא המלחמה היא הבעיה. אם בני אדם לא יעדנו את האינסטינקטים שלהם, לא יעקרו מקרבם את התאוה לשפיכת דמים ולא יטעו מיאוס בה ובכל מיני מעשי־אלמות ודראון– – הרי שעתידים בני אדם להרוג זה את זה אם לא בשל נכסי חומר, הרי בשל – אידיאלים.
ג 🔗
לאמור: נודעת משמעות רחבה, אוניברסאלית בהחלטה שנפסקה בין הצדדים הציוניים היריבים:
אני רואה בהסכם הזה רמז לדרך עשיית הסכמים בקנה מידה רחב יותר, הסכמים בין עמים וארצות, לא בלבד בין קיבוצי מפלגות – רמז לדרך ההגשמה של המטרה האוניברסאלית לחיי־צוות תרבותיים. הריני מרגיש, שאפשר לקחת מוסר־השכל מן ההסכם ולומר: אם קבוצות קטנות יכלו לבוא לידי מסקנה, שאפילו בשעה שאינם תמימי דעים, לא יינקמו אלה באלה, כשבטים פרימיטיביים – על שום מה לא ישאפו לכך קולקטיבים גדולים יותר. אפשר שאני מפרש פירוש מרובה מדי מתוך ההסכם שנחתם על ידי ולדימיר ז’בוטינסקי ודוד בן־גוריון, אך אני עושה את הדבר בכוונה. הייתי רוצה שהקורא ירגיש בחריפות, כי כאן לא ענין של החלטה טכנית אלא התחייבות מוסרית גדולה.
ד 🔗
בסוף דבריו הוא מצרף קצת הערות ביקורת המבליטות דוקא את תגבורת הצד הטכני והעדר הצד המוסרי, שכן הוא בא בתרעומת על כך שההסכם
מזכיר רק את האמצעים המיכניים ולא את האמצעים המוסריים הנחוצים להגשמתו. האמצעים הם מסוג איסורים, הענשות, גינויים, קנסות, הוצאות וכו'. ואין נזכר ענין הנחיצות של חינוך החברים ברוח החדשה הזו, ליצור מסביבם אוירה של כיבוד הדדי, חבירוּת. אין נקודה שתאמר כי כאחת עם האמצעים החיצוניים, צריך לאחוז בדרך תיקונים פנימיים, באמצעים שבזכותם אפשר יהיו לוותר על “עונשין”, “איסורים” וכדומה. בקיצור, אין כל רמז לכך, שהתחייבות מוסרית כזאת ששני הצדדים הטילו על עצמם, מצריכה את השימוש בשיטה שלימה של פעולות רוחניות. באמצעים חיצוניים בלבד, דיסציפלינרים או, אם תרצו לומר, סולדאטיים, לא תושג המטרה הזאת".
[ה' טבת תרצ"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.