שרידי הטריטוריאליסטים שהלמות־הבנין של הציונות השתיקה אותם מכבר וקולם לא נשמע, מנסים עתה להתאַגד וזעיר שם זעיר שם, נראים נסיונות ארגוניים, מתפרסמים קונטרסים ועתונים. כמעשה הפרסום החשוב שלהם אפשר לראות עתה את הקובץ שלהם בשם “פריילאנד”. יעקב לשצ’ינסקי, שהוא עצמו בן בית במחנה הטריטוריאליסטי, מספר (במאמרו שנתפרסם ב“דאָס פרייע וואָרט”, גליון 50), שנטל את הקובץ בשמחה רבה. בלע אותו ממש, עמוד עמוד, אך נכזבה תקותו למצוא תשובה, אפילו סימן של תשובה לבעיות הכאובות שלנו, וביחוד מוצא ממעגל הקסמים, שהטריטוריאליזם נחנק בו בשעתו. הכותבים, הזקנים והצעירים, שכחו את העיקר, אפילו לא השכילו לנגוע בנקודת העיקר, שבלעדיה אין חשיבות לשאר הדברים. הוא מבקש לקרוא להם לאמור:
חברים יקרים, הרי לא חכמתם כדי שערה, משהיינו לפני עשרים שנה – הפחד שלכם לנגוע בשאלת השאלות של הטריטוריאליזם, הטפת השלום שלכם לכל התנועות והכיווּנים בחיים היהודיים, רוחב לבכם והיותכם נכונים להעמיד עצמכם על הבימה ההיסטורית הגבוהה ומעל הבימה המגיעה עד השמים, הפושרת והפיכחת ושאינה רוצה כלום, לבאר ולהצדיק את כל הזרמים והזרמרמים, ההולכים לים היהודי – אותו העדר מלחמה ואותו העדר פולמוס מעורר מחשבות נוגות, נוגות מאד.
הוא רואה בעמדה זו דלות מרובה – דלות אהבה ושנאָה, דלות־רצון ושאיפה. וכלום חסר ישראל בימות לתנות מר גורלו, חשכת חיי הפועל היהודי ומרירותם או לבאר שהטכניקה החדישה עלולה לשים מדבר כגן־עדן או לפרש שהציונים והבונדאים והיידישיסטים עושים סוף סוף, מנקודת ראות רחבה ביותר, עבודה להועיל? כלום יש כאן משום מלה חדשה, רעננה, שאליה אנו צמאים. אמת, יש בקובץ קצת מאמרים נאים, אך הם ישנים, עד שמתעוררת תמיהה, כיצד ראו מחבריהם לפרסמם בבימה חדשה, המתאמרת לכנס כוחות חדשים ולהראות דרכים חדשים.
ב 🔗
הרי עיקר השאלה הוא כיצד מזווגים עם־ללא־ארץ עם ארץ־ללא־עם, כיצד מאַגדים תנועת המונים מסביב לסיסמה מתה, שאינה מראה נקודה ממשית תחת השמים. השאלה הזאת תובעת תשובה ותהא תשובה שאינה משורת ההגיון אלא משורת האמונה, אך תשובה. והנה העיקר הזה חסר מן הספר. אדרבה, מורגש כאן חוסר אונים, התעייה של ס“ס, אך בלא הפאתוס והכיסופים הממשיים לקרקע מוצקת. עתה גם דרך ס”ס לא היתה מצליחה, כי עתה לא די לקרוא בקול גדול ומרעיש, על הצורך בטריטוריה אלא על דרך העשייה ממש. ומי שעברו עליו הקורות הטראגיים של ס"ס, שהרגיש מאחורי גבו אלפי חסידים מאמינים ומסורים, המוכנים לקרבנות בגוף ובנפש וראה במסמוסם של הכוחות האלו – דוקא הוא חייב להבין, כי העיקר הוא דרך העשייה ושאין לחזור על נסיון שנעשה כבר ולא הצליח ויש חובת זהירות, כי מעמד המוני ישראל הוא עתה חמור פי כמה וכמה. ועל כן צריך היה באוסף הזה להתלבט לא פירורים־פירורים אלא כענין של ריכוז ענין הציונות וארץ־ישראל. ומה התכסיס שבידי המחברים; הם אומרים שהציונות הוכיחה מה שאפשר לעשות באמונה ובעקשנות, מה מעולה החומר המתישב שלנו ושארץ יהודית וכדומה אינם דיבור נבוב בעלמא. ולאחר שאמרו כך, הם מתחילים בגמגומים: הרי הציונים עצמם מודים כי ארץ ישראל אינה למיליונים אלא לאלפים, ומכאן המסקנה, שאין צריך להפריע בידי הציונים, ואדרבא, חובה היא לסייע בידם. וכעדות מביאים דברי גנראל זקן שיצא בדימוס.
אך זוהי השלייה ואונאה עצמית. הגנראלים האמיתיים אלה שבונים ונלחמים, שמסרו כבר שלושת רבעי חייהם על שדות ארץ־ישראל או בתנועה הציונית. אלה מאמינים באמונה שלימה, כי ארץ־ישראל היא בשביל המיליונים והיא־היא הארץ האחת והיחידה תחת כל השמים, שיכולה ומוכרחה להיות המולדת היהודית! שום מצוקות־עוני, שום תהומות טמיעה, שום אושר־בית אינם יכולים לעורר בנפש העם אנרגיה יוצרת מרובה כל כך ומסירות כצליל לשוב למולדת, אותו הצליל, המתחבר לסימפוניה שנפסקה, לנעימה שנשתסעה, אותו הצליל, שבו חבוי המשך היסטורי, עסיס של תולדות, אותו הצליל המחדש ואינו מתחיל מבראשית, המוסיף לטוות חוט קיים ואינו מתחיל בחוט חדש־חדיש.
וכל אימת שמספר העולים לארץ־ישראל הגיע לאלפים והשפעתה היתה כאפס אפשר היה למתוח ביקורת, לפקפק ואפילו להלעיג, אך עתה כשעולים ארבעים עד חמישים אלף לשנה, כשאי אפשר ממש לתאר גורלם הרוחני של יהודי גרמניה בלא משענת זו, כשחמישה עשר עד עשרים אלף העולים בשנה מפולין הם גורם כלכלי ונפשי עצום בחיי היאוש של שלושת מיליוני היהודים במדינה זו, עתה כשסיכויי הציונים נתחזקו וגדלו גם התקוות לארצות השכנות – עתה הדיבור הנקוט לגבי הציונות באותו קובץ הוא מעשה השלייה ומעשה־ילדות. ידוע כיצד אפשר לבטל את תקוות הציונות, אך צריך אומץ לקום ולומר את הדבר בגלוי ובפירוש, כשם שצריך להכין מראש תשובה לשאלה, מהיכן הערובה לגבי הארץ העתידה להינתן כ“מתנה”, ומהיכן הערובה שהמתיישבים היהודים ירגישו עצמם מושרשים, כנולדים תחת שמיה. והרי הציונים באים ומעשים ועובדות בידיהם ודיבורם ברור ותשובותיהם מפורשות וקשה כיום פי אלף, מאשר מלפני שנים, להסתלק מהטריטוריה הממשית, הנקראת ארץ־ישראל, שלא זו בלבד
שהראתה נסים בתמורה הנפשית של הנפש היהודית, אלא הראתה נס על נסים: הביאה לידי עליה של חמישים אלף יהודים בשנה.
הטריטוריאליסטים רוצים לעשות כמין חוזה: אנו לא נפגע בציונות והציונות לא תתגרה בנו. זוהי – לדעת הכותב – טעות חמורה. הציונות כתנועה חיה ויוצרת מלאה קנאה ותילחם בעוז בכל מגמה להטות אפילו הטייה מועטת מעל דרכה.
כאוהב אמתי לא יניח שיטלו הימנו אפילו את הפינה הקטנה ביותר בנפש העם – והלא זה העיקר.
וכן יש מקום לתמיהה שמחברי הקובץ לא נדברו תחילה בענין האידיאל רב־המשקל שצריך להניע את תנועתם: לאומיות או סוציאליזם, כלומר, היכן עיקר ההדגשה. אמת, יש אילו רמזים על חברה־למופת, על מין תעודה חדשה וכדומה. אך כלום סבורים הם, כי בסיסמאות כאלו יעוררו עתה את המוני היהודים הנדכאים והנכזבים, שנפגעו ונפצעו מבחינה לאומית, שיעמדו וישימו במסירותם מדבריות לישובי־עם.
ג 🔗
יעקב לשצ’ינסקי מצטער באמת, שהקבוצה נזדרזה כל כך להתגלות כדרך שנתגלתה לעיני הבריות. אמת, התנאים לטריטוריאליזם הם כיום נוחים יותר מאשר ב־1905. מכאן דחיפת ההמונים שאין דרך לפניהם ושערי ארץ־ישראל צרים ומכאן האינטרנציונליזציה האמתית של השאלה היהודית הפותחת אפשרויות מרובות ומשובחות יותר. אך ההכרח הזה אין בכוחו להכריח מדינה לתת טריטוריה גדולה יותר עם ערובה להתפתחות לאומית חפשית ולגידול כמותי לא מוגבל. מעשה התישבות נעשה בכלל קמעה־קמעה, ועל כן תכסיס מבוהל ומזיק הוא לנטוע תקוות, שהטריטוריאליזם עלול להציל מגלות, להיות תרופה לחוסר עבודה של היהודים, להביא, בשנים הקרובות, עזרה כלכלית בכלל. בסופו של דבר הוא מברך את החבורה ואומר:
הראשון מניח את דעתי – אף על פי כן אני מאחל לכם, חברים וידידים, הצלחה ואושר. וברכה נוספת – יבואו יותר כוחות צעירים, שאין על גבם גבנון חויות של אכזבות וגלגולים – יכניסו אויר רענן ומעוף רענן לטריטוריאליזם.
[י“ח כסלו תרצ”ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.