המאורעות, שנפלו בפתח־תקוה [התנגשויות בין פרדסנים ופועלים], היו, כמובן, כמין חומר לדרוש בו לשונאי־ציון, שהורגלו מאז היות הציונות, תקעו גם הפעם, לשמע המאורעות, בשופרותיהם לבשר על תבוסתה ואיבוד־סכויה. ומאד הריעה ה“פאָלקס־צייטונג” לקראת המאורעות ששימשו לה “ראיה חותכת” לאותה הנבואה הנושנה של ה“בונד”, כי חלום־ציון כעשן ינדוף והיתה אחריתו כלענה. ואף היבסקים נאחזו ב“ראיה החותכת” ומעל עמודי ה“שטערן” החרקובאי (גל.798) פירסם מיודענו אלכסנדר חשין מאמר הקרוי “לא בחיל ולא בכוח כי אם ב… כדורים אנגליים” ובו נאמר:

עברו עשר שנות ההצהרה הבלפורית ופלשתינא “נגאלה” – – – היא חזרה להיות ארץ החורבן היהודי. – – מי אשר ויזה לו ודמי־מסע – בורח ואחרים מאפס ויזה וכסף מאבדים עצמם לדעת והשאר כלים כנרות. פלשתינא היא כיום פינת־הגלות המרה ביותר בחיי־היהודים.

אמרתי לשוב ולראות: בדיה זו על התאבדויות בהמון – מנין? והנה ראיתי, כי הפעם ניזונו היבסקים דוקא ממקורי־יריביהם, שהצד השוה שביניהם היא שנאת־ציון. באותו ה“שטערן” (גל. 794) נמצא מאמר, המעוטר אותיות של קידוש לבנה: “אשר יסופר מפי עתון ציוני על המצב בפלשתינא” ובמאמר הזה בא ה“תרגום” הידוע אשר נעשה במאמרו של ג. [גרשון] חנוך “למצב”, מטעם מערכת ה“פאָלקס־צייטונג”. וראוי לציין, כי ה“שטערן” פירסם את ה“תרגום” הזה לרבות ההקדמה והסיום, מלה במלה, כפי שיצא מפי ה“פאָלקס־צייטונג” (מבלי, חלילה, להזכיר את שמה). והרי באותו התרגום מדובר, כידוע על האבודים הקלסיים וכו'.

וחשין מוסר על ענייני פתח־תקוה בנוסח כזה:

בעלי־הגוף לא העמיקו חקר והביאו מיפו שוטרים אנגלים אשר ירו מיד בפועלים היהודים. 17 איש נפצעו ואילו עשרות נאסרו. לאחר ימים מספר נפל מאורע שני – – ושוב פעם נקראה המשטרה האנגלית ופזרה במגלבים ובמקלות את הפועלים וקצתם נאסרו.

ב    🔗

בשלמה נתגלגלו לו המאורעות כשהם כפולים ומכופלים, ההיתה בזה יד־הדמיון או כדאמרי אנשי: “המשאלה היא אבי הרעיון” – לא אדע. הכותב יכתוב:

מענין הוא היחס של המפלגות והעסקנים השונים למאורעות. הועד הלאומי (מין פרלמנט יהודי…) שתק לגמרי. אוסישקין הצטער “מצד אחד” על אשר היהודים אינם רוצים להעסיק פועלים יהודים ו“מצד השני” התמרמר על המרדנות… הוא “ניחם” את הפועלים הרעבים כי “קמעא קמעא יתוקן הדבר מבחינה מוסרית”, ו“אחדות העבודה” האמשטרדמית אף היא כעסה ניתך על הבוגדים ב“אחדות הלאומית” ואגב לחצה על “רגש האחריות” של הפועלים. זהו ה“רגש” העצוב אשר בו כובלים אלה את ידיהם ורגליהם של פועלי פלשתינא זה שנים והרוצים גם עתה להשלות את נפש ה“חלוצים” המיואשים, כי יבלעו חרש את כדורי־השוטרים האנגלים. העתון, הבעל־ביתי ליברלי “הארץ” גם לו “צדדים”: מצד אחד – נגד השמוש בדין האנגלי ומצד שני – נגד “ההיסטריה” של הפועלים. מאורעות פ“ת שהרעישו את כל פלשתינא, יש בהם בלי ספק משום חשיבות פרופגנדיסטית גדולה בשביל הקרבנות המרומים של האבנטיורה הציונית. אם המשבר לימדם כבר, כי במדינתו של “כלל ישראל” רובצת תהום עמוקה בין בעלי־בתים ופועלים, הרי באו כדורי־השוטרים הערבים להוכיחם בעליל מהו הפירוש הפוליטי האמתי של “הצהרת בלפור”. דם הפועלים השפוך בפ”ת זועק מעל “לקול־ענות־חלושה” (“כאלאשעס־רייד”) של הביאליקים והאוסישקינים ומערטל את כל המלוגלג של חלומות שוא השוממים הקשורים בהצהרת בלפור.

הבאתי את הדברים בדיוקם, ללמד, כי אפילו “מציאה יקירה” כמאורעות פ"ת לא הוסיפה כל נופך על הז’רגון המקובל של עתונאי־היבסקציה ואף מומחה־להכעיס של ארץ־ישראל כאלכסנדר חשין חוזר ובולע את רוקם ללא כל חידוש.

ג    🔗

ועוד הערה: לא אשאל את חשין כמה ביאליקים – ודוקא בלשון רבים – איכא בשוקא, כי אולי שמורה עוד עמו אותה החוברת העברית, שבה חרז בדחילו ורחימו פנינה־פנינה את כל אשר קלט באזניו במשך ימים רבים משיחות החולין של חיים נחמן ביאליק. אמנם בימים ההם וחשין טרם הפך את עורו והוא ידע להפליג בשבחו של ביאליק שבעל־פה…

והערת־צדדין זו יש בה כדי לציין קצת מאותה הירידה האנושית הנטפלת לגלגוליהם של יצאנים.

[י“ב שבט תרפ”ה]