המאורעות, שנפלו בפתח־תקוה [התנגשויות בין פרדסנים ופועלים], היו, כמובן, כמין חומר לדרוש בו לשונאי־ציון, שהורגלו מאז היות הציונות, תקעו גם הפעם, לשמע המאורעות, בשופרותיהם לבשר על תבוסתה ואיבוד־סכויה. ומאד הריעה ה“פאָלקס־צייטונג” לקראת המאורעות ששימשו לה “ראיה חותכת” לאותה הנבואה הנושנה של ה“בונד”, כי חלום־ציון כעשן ינדוף והיתה אחריתו כלענה. ואף היבסקים נאחזו ב“ראיה החותכת” ומעל עמודי ה“שטערן” החרקובאי (גל.798) פירסם מיודענו אלכסנדר חשין מאמר הקרוי “לא בחיל ולא בכוח כי אם ב… כדורים אנגליים” ובו נאמר:

עברו עשר שנות ההצהרה הבלפורית ופלשתינא “נגאלה” – – – היא חזרה להיות ארץ החורבן היהודי. – – מי אשר ויזה לו ודמי־מסע – בורח ואחרים מאפס ויזה וכסף מאבדים עצמם לדעת והשאר כלים כנרות. פלשתינא היא כיום פינת־הגלות המרה ביותר בחיי־היהודים.

אמרתי לשוב ולראות: בדיה זו על התאבדויות בהמון – מנין? והנה ראיתי, כי הפעם ניזונו היבסקים דוקא ממקורי־יריביהם, שהצד השוה שביניהם היא שנאת־ציון. באותו ה“שטערן” (גל. 794) נמצא מאמר, המעוטר אותיות של קידוש לבנה: “אשר יסופר מפי עתון ציוני על המצב בפלשתינא” ובמאמר הזה בא ה“תרגום” הידוע אשר נעשה במאמרו של ג. [גרשון] חנוך “למצב”, מטעם מערכת ה“פאָלקס־צייטונג”. וראוי לציין, כי ה“שטערן” פירסם את ה“תרגום” הזה לרבות ההקדמה והסיום, מלה במלה, כפי שיצא מפי ה“פאָלקס־צייטונג” (מבלי, חלילה, להזכיר את שמה). והרי באותו התרגום מדובר, כידוע על האבודים הקלסיים וכו'.

וחשין מוסר על ענייני פתח־תקוה בנוסח כזה:

בעלי־הגוף לא העמיקו חקר והביאו מיפו שוטרים אנגלים אשר ירו מיד בפועלים היהודים. 17 איש נפצעו ואילו עשרות נאסרו. לאחר ימים מספר נפל מאורע שני – – ושוב פעם נקראה המשטרה האנגלית ופזרה במגלבים ובמקלות את הפועלים וקצתם נאסרו.

ב

בשלמה נתגלגלו לו המאורעות כשהם כפולים ומכופלים, ההיתה בזה יד־הדמיון או כדאמרי אנשי: “המשאלה היא אבי הרעיון” – לא אדע. הכותב יכתוב:

מענין הוא היחס של המפלגות והעסקנים השונים למאורעות. הועד הלאומי (מין פרלמנט יהודי…) שתק לגמרי. אוסישקין הצטער “מצד אחד” על אשר היהודים אינם רוצים להעסיק פועלים יהודים ו“מצד השני” התמרמר על המרדנות… הוא “ניחם” את הפועלים הרעבים כי “קמעא קמעא יתוקן הדבר מבחינה מוסרית”, ו“אחדות העבודה” האמשטרדמית אף היא כעסה ניתך על הבוגדים ב“אחדות הלאומית” ואגב לחצה על “רגש האחריות” של הפועלים. זהו ה“רגש” העצוב אשר בו כובלים אלה את ידיהם ורגליהם של פועלי פלשתינא זה שנים והרוצים גם עתה להשלות את נפש ה“חלוצים” המיואשים, כי יבלעו חרש את כדורי־השוטרים האנגלים. העתון, הבעל־ביתי ליברלי “הארץ” גם לו “צדדים”: מצד אחד – נגד השמוש בדין האנגלי ומצד שני – נגד “ההיסטריה” של הפועלים. מאורעות פ“ת שהרעישו את כל פלשתינא, יש בהם בלי ספק משום חשיבות פרופגנדיסטית גדולה בשביל הקרבנות המרומים של האבנטיורה הציונית. אם המשבר לימדם כבר, כי במדינתו של “כלל ישראל” רובצת תהום עמוקה בין בעלי־בתים ופועלים, הרי באו כדורי־השוטרים הערבים להוכיחם בעליל מהו הפירוש הפוליטי האמתי של “הצהרת בלפור”. דם הפועלים השפוך בפ”ת זועק מעל “לקול־ענות־חלושה” (“כאלאשעס־רייד”) של הביאליקים והאוסישקינים ומערטל את כל המלוגלג של חלומות שוא השוממים הקשורים בהצהרת בלפור.

הבאתי את הדברים בדיוקם, ללמד, כי אפילו “מציאה יקירה” כמאורעות פ"ת לא הוסיפה כל נופך על הז’רגון המקובל של עתונאי־היבסקציה ואף מומחה־להכעיס של ארץ־ישראל כאלכסנדר חשין חוזר ובולע את רוקם ללא כל חידוש.

ג

ועוד הערה: לא אשאל את חשין כמה ביאליקים – ודוקא בלשון רבים – איכא בשוקא, כי אולי שמורה עוד עמו אותה החוברת העברית, שבה חרז בדחילו ורחימו פנינה־פנינה את כל אשר קלט באזניו במשך ימים רבים משיחות החולין של חיים נחמן ביאליק. אמנם בימים ההם וחשין טרם הפך את עורו והוא ידע להפליג בשבחו של ביאליק שבעל־פה…

והערת־צדדין זו יש בה כדי לציין קצת מאותה הירידה האנושית הנטפלת לגלגוליהם של יצאנים.

[י“ב שבט תרפ”ה]

אותה שיחת חולין, שנתגלגלה ל“שטערן” מפלך טולטשין, שבה מסופר על בחור מישראל שבא עם זוגתו תחי' אל הקומיסר ל“סדר” את הנשואין

… נגמר הטקס. הכל נכתב ונחתם כדבעי. מזל טוב. ובבת אחת מתבדרות החפנים של המחותנים ועל המפה האדומה מתגלגלות דובשניות ומיני מתיקה.

–חבר יושב ראש, חבר ליובה, חבר מזכיר, התנדבו לטעום מדובשניה זו ביום שמחתנו.

היושב ראש נתון במבוכה. מותר או לאו? בהוראות המועצה הכפרית לא נזכר הדבר.

אכן לא נזכר, והיושב ראש נתון במבוכה. כנראה, הרבה דברים – ויותר נכבדים במקצת – לא נזכרו באותן ההוראות והרבה מבוכות צפויות ל“כאַווערים” היושבים ראש למיניהם…

ובמבוכה זו נתון נעים זמירות יידיש, פרץ מרקיש, שאיקלע למוסקבה, עמד ה“חוזר בתשובה” בפני כס הסופרים היהודים במוסקבה הבירה והתודה על פשעיו, כי רבו, וכה דברי העמעס:

…מרקיש נשא נאום, שבו התוודה על שגיאותיו, אולם הוא ניסה להצדיקן מבחינה “עיונית”, לדאבוננו הבליט הח' מרקיש הרבה התלהבות, אך מעט קביעות אידיאולוגית.

הח' ליטבקוב בנאום הסיום שלו הראה והדגיש, כי למרות תעיותיו במשך ארבע שנים הרי מרקיש משלנו הוא, אולם שירתו טעונה השלמה אידיאולוגית. ה' מרקיש הוא משורר וזה מומו, שיש לו תביעה לעשות בפובליציסטיקה, בכתב ובעל פה, למרות היותו חסר ידיעות הדרושות בכלל ותפיסה פוליטית בפרט.

ח' מרקיש צריך ראשית כל לעשות בשירה ובינתים להמנע מכל פעולה פובליציסטית ושנית חייב הוא להקנות לעצמו אידיאולוגיה קומוניסטית מוצקת, כי משורר משלנו צריך לקנות לעצמו אידיאולוגיה משלנו.

מרקיש, שנצטוה בינתים מפי הגבורה הליטבקאית על השתיקה, לא השכיל לקיים את הציווי, ולהיות בינתים נתון במחוך עד שיזכה לגילוי שכינתו של “האידיאולוג שלנו”…

[ח' ניסן תרפ"ז]

משנסתם פיה של היהדות ברוסיה אין לפנינו אלא לשוט בעתוני היבסקציה ולהעלות חצאי רמזים מבין השיטין, ובדלית ברירה אנו מחטטים בשולי הגליון. אי־שם נפלטת לפרקים איזו ידיעה קלה שנשתרבבה דרך אגב ונקלט בה משהו מאמיתות המצב ועגמומיתו: אגרת־קורספונדנציה השלוחה מעיירה נידחת, הערה המגלה, אם גם שלא במתכוון, טפח מעל פני החיים, וכדומה. הרי למשל, ב“שטערן” ניתן לקרוא ידיעה מעיירה לנצקרון, שבחורי ישראל עמדו בה וכוננו, פשוטו כמשמעו, – “בית ספר פוליטי”:

…התאזרו ולמדו כיצד לגשת לשאלה. הלימודים קשורים בעבודה מעשית כגון חקירת כל ההסתדרויות בעיירה וכדומה. חבל, שלא הוכנס גם בתכנית־הלימודים החומר על הארגונים האנטיסובייטיים, ביחוד הציוניזם…

הנני מעלה לנגד עיני את העיירה העלובה הזאת, דלותה ועניותה ואת יהודיה העוסקים בפרקמטיא של מיני סדקית. וצעירי ישראל אינם עושים, חלילה, באותה העבודה המעשית, שקברניטיה של רוסיה מטיפים לה בשעה זו, – הלא נזרקה גם בינתים הברה על התישבות יהודית – כי מוטב להם, לצאן־קדשים ללמוד “כיצד לגשת לשאלה” ולכונן אסכולה לעניני דלטוריה.

והנה מספר בחור מעיירה אחרת, מויניצה, על הקלוב שלהם על שם “האינטרנציונאל השלישי”: העבודה היהודית מסתפקת בחוג הדרמטי.

אף על פי

שהפועל היהודי תופס כאן את המקום החשוב ביותר בהתאם לאקטיביותו ולמיספרו.

והלא בשם אותו הפועל היהודי באו בודאי בעלי ה“שטערן” והשתיקו כל ניב של חיי עדה יהודית והעלו על המוקד את כל הקונטרריבולוציה הציונית וניתנה רשות ל“עבודה יהודית” שתפרוש את כנפיה מעלה־מעלה ושעיירה שלמה, שהפועל היהודי תופס את המקום החשוב ביותר בהתאם לפעילותו ולכמותו, לא תסתפק בדראמקרייזל גרידא. ובכל זאת…

ב

אולם עוד זה מדבר מעל דפי ה“שטערן” ובא בחור העוסק במלאכת־ההחתמה על ה“עמעס” ומשתפך בדמעות:

באתי לקריבורוג… ולא מצאתי כל עזרה ותורה מטעם הסקציה. היא לא עזרה לי אפילו להמציא חבר שיתעסק בהפצת ה“עמעס” על מנת לקבל פרס.

– אין אצלנו יהודים “מחוסרי־עבודה”, ענו לי.

היינו מרוצים אילו היו דבריהם אלה אמת. אולם ידוע לנו כי בקריבורוג נמצאים אי־אלה מחוסרי־עבודה ואילו היה לה לסקציה קורטוב של התענינות – אפשר היה להמציא את החבר.

והבחור יוצא את העיירה בפחי־נפש וידיו על ראשו והוא נכנס לופורוז’ה:

… פניתי אל מזכיר ה“געזערד”. הוא הוא הקביל את פני ב“טשטאָ נאַדאַ?” רוסי דוקא.

– באתי לדבר בדבר הפצת ה“עמעס”.

– “עמעס” – ענה לי הלה – “ניע גאָדיטסיא”.

– מה כונתך? – שאלתי.

– אגיד לך בפשטות: אין אמת בעולם ולפיכך אינני קורא את ה“עמעס”.

הדברים כתובים וחתומים ב“עמעס” גליון ל“א ליום 7 לפברואר שנה זו. למה אין לה ליבסקציה קורטוב של התענינות בהפצת ה”עמעס“, כיצד מתקיימים כל אלה הפועלים היהודים בעיירה, שידיהם בלות מרוב עבודה, מבלי להשיב את נפשם בנופת־צופים של ה”עמעס“, למה קשה כל כך להמציא חבר שיעסוק בהפצתו, אפילו על מנת לקבל פרס. ואיך קרה, שגם מזכיר ה”געזערד" יתכחש לו – אין, כמובן, הבחור רוצה או אינו רשאי להסביר…

ג

ובידיעה קלה, שנזרקה גם היא אגב גררא בשולי ה“שטערן” הנני קורא על בית חרושת בקרמנצ’וג, שהיהודים מהווים בו 80 אחוז מבין 700 פועל.

אין כמעט להכיר את הפועלים הם מתמול שלשום. מקודם היו יושבים כנתונים במחוך והיו יראים להוציא הגה מפיותיהם, ועתה נוטלים כולם חלק בראש וכו' וכו'.

כדאי, כמה כדאי היה לדעת מי ומה הטיל את אימתו על היהודים הללו?

[ח' ניסן תרפ"ז]

בענין אותו שוחט ובודק בפינסק, שנאשם בשחיתות־מידות – כיתה גדולה של קטיגורים מכאן וכיתה גדולה של סניגורים מכאן, הראשונים מקרוב והאחרונים מרחוק, ואלה ואלה מתנצחים בקנאות. ואפשר שגם הראשונים וגם האחרונים אין קנאותם היתירה באה אלא משום אומנותו של הנאשם, הראשונים רוצים לראות כאנס של ילדות איזה מכלי הקודש דוקא, כדי לבנות גל על גג הר מרום הרים בתעמולה כנגד המסורת והדת, והאחרונים אינם רוצים בשום פנים לראות איזה מכלי הקודש כאנס של ילדות,לקיים שכל העוסקים באוּמניות של דת ומסורת הם ממילא מזוככים מכל זוך ומראש ומעיקר, ומלכתחילה אין מקום לחושדם במעשים של גנות אפילו כפתחה של מחט.

אפילו כפתחה של מחט? יכול שאותו שוחט ובודק כזבים נטפלו בו, אך שמא מותר להתעורר בתמיהה על אותה דרך סניגוריה הדורשת, שנראה בהם בכלי קודש, מראש ומעיקר ומלכתחילה, מעיין שכולו טוהר ומימיו אינם נדלחים ממילא אפילו כשעורה של טומאה. הרי זה מקרוב קראנו, דרך משל, סיפור מעשה כזה: “למערכת שלנו בא דוד ציפל, מלמד בן חמשים ושש שנים, כשראשו חבוש – – וסיפר כדברים האלה: לזמן החדש לאחר פסח הוציאו קצת הורים את ילדיהם מתחת ידי לייבל גרינשפאן – – ומסרום לו כתלמידים. נתכעס גרינשפאן והלשין עליו במשטרה, שפירקה את החדר ונטלה את רשיונו. אך אותו מלשין לא אמר די. למחרת – – שלח לציפל את המורה ליברמן – – שיבוא לשוחח – – ציפל סבור היה, שגרינשפאן מתחרט על המעשה המנוול שלו והוא מבקש לפייסו. כשבא – – אמר לו גרינשפאן ביוהרא: שמי לייבל גרינשפאן! הרואה אתה עוצם ידי? שמא לא סגי לך – הא לך יותר! ותפס קסת כבדה והטילה בראשו. הקסת פגעה ברקה ימנית ומיד פרץ זרם דם – אם יהא צורך, יש לי גם אקדח! – צעק לייבל גרינשפאן אחרי ציפל הזקן הרץ מתבוסס בדמו”.

שמא תהיו סבורים שאותה ידיעה נמסרה באיזה מעתוני הפוקרים, ולא היא, היא נדפסה, על כותרתה, באותיות גדולות: “מלמד – מלשין ורוצח” – בכלי מבטאה של אגודת ישראל (“יידישעס טאגבלאט”, גל. 172).

ב

ושוב, יכול שאותו שו“ב במינסק עלילת דברים טפלו בו, אך למה דרך־הדיבור, שעצם־האשמה כזאת היא בגדר הנמנעות? אם אפשר, שמלמד יהא מלשין ורוצח, על שום מה אי אפשר ששוחט יהא אונס ילדות? לא לפי שזה מלמד ולפי שזה שוחט לא לפי שהם כלי קודש – אלא, פשוט, כשם שיש פסוק האומר, כי על פת לחם יפשע גבר, כך יש פּסוק האומר, כי יצר האדם רע מנעוריו, וגם שוחטים ודומיהם הם בכלל אדם ואין אנו מחוייבים באמונה ששו”בים ידועים תמיד ליטול את המנוּול שפגע בהם ולמשוך אותו לבית המדרש.

[י“ג סיון תרצ”ד]