אותה שיחת חולין, שנתגלגלה ל“שטערן” מפלך טולטשין, שבה מסופר על בחור מישראל שבא עם זוגתו תחי' אל הקומיסר ל“סדר” את הנשואין
… נגמר הטקס. הכל נכתב ונחתם כדבעי. מזל טוב. ובבת אחת מתבדרות החפנים של המחותנים ועל המפה האדומה מתגלגלות דובשניות ומיני מתיקה.
–חבר יושב ראש, חבר ליובה, חבר מזכיר, התנדבו לטעום מדובשניה זו ביום שמחתנו.
היושב ראש נתון במבוכה. מותר או לאו? בהוראות המועצה הכפרית לא נזכר הדבר.
אכן לא נזכר, והיושב ראש נתון במבוכה. כנראה, הרבה דברים – ויותר נכבדים במקצת – לא נזכרו באותן ההוראות והרבה מבוכות צפויות ל“כאַווערים” היושבים ראש למיניהם…
ובמבוכה זו נתון נעים זמירות יידיש, פרץ מרקיש, שאיקלע למוסקבה, עמד ה“חוזר בתשובה” בפני כס הסופרים היהודים במוסקבה הבירה והתודה על פשעיו, כי רבו, וכה דברי העמעס:
…מרקיש נשא נאום, שבו התוודה על שגיאותיו, אולם הוא ניסה להצדיקן מבחינה “עיונית”, לדאבוננו הבליט הח' מרקיש הרבה התלהבות, אך מעט קביעות אידיאולוגית.
הח' ליטבקוב בנאום הסיום שלו הראה והדגיש, כי למרות תעיותיו במשך ארבע שנים הרי מרקיש משלנו הוא, אולם שירתו טעונה השלמה אידיאולוגית. ה' מרקיש הוא משורר וזה מומו, שיש לו תביעה לעשות בפובליציסטיקה, בכתב ובעל פה, למרות היותו חסר ידיעות הדרושות בכלל ותפיסה פוליטית בפרט.
ח' מרקיש צריך ראשית כל לעשות בשירה ובינתים להמנע מכל פעולה פובליציסטית ושנית חייב הוא להקנות לעצמו אידיאולוגיה קומוניסטית מוצקת, כי משורר משלנו צריך לקנות לעצמו אידיאולוגיה משלנו.
מרקיש, שנצטוה בינתים מפי הגבורה הליטבקאית על השתיקה, לא השכיל לקיים את הציווי, ולהיות בינתים נתון במחוך עד שיזכה לגילוי שכינתו של “האידיאולוג שלנו”…
[ח' ניסן תרפ"ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.