לרגל גיוס הצבא של ילידי שנת 1911 בברית המועצות פירסם המשורר לייב קויטקו שיר נלהב ומלהיב. במחרוזת הפיוט הזה נמצאות גם השורות האלו, הניתנות לפי הכתיב היבסקי (“דער שטערן”, גל. 217).

מע רופט מיכ אוּפ, עס הויבט דער רופ,

מיט שיס־גערוּכ מיט ווינטרויב־פרוכט,

מע פרעגט מיכ אויס, מע פרוּווט, מע מעסט,

צי כ’האָב די ווערט, צי בינ איכ פעסט,

אף וואכ פון לאנד.

ושיעורו: קוראים לי, נישא מעם הקריאה ריח־יריות, פרי־ענבים; אני נחקר, נבחן, נמדד, אם אני ראוי, אם אני נועז למשמר הארץ. הריתמוס חזק, בוטח, קצבו קצב־תהלוכה, הד נעל מסומרת – כנדרש, כלומר, ברוח ההזמנה. גם האסוציאציה מעולם־הנושנות, המאוס לפי הפרוגרמה – באה ודאי במכוון. דוקא “מע רופט מכי אוּפ”, שהוא לא לבד תרגום לפריזיב הרוסי אלא ביטוי לקריאה לתורה. לאמור, לא לתורה החשוכה של העטלפים מורדי אור אתה נקרא, אלא לתותחי המהפכה. אפשר, כמובן, לחלוק על הטעם שבשימוש כזה באסוציציות, כשם שאפשר, דרך משל, לחלוק על מידת הטעם, כשכינוס נוער בחיפה, רואה להרכיב למצות־הדלקת נרות אופנה של ברכה מחודשת: “ברוך אתה הפועל” וכדומה.

אך אם תעמוד על בנינו של השיר, הריתמוס שלו וביחוד על כמה ביטויים מסויימים שבו, תראה שיש כאן הד חזק לשיר אחר, גם הוא הימנון ובו נמצאות השורות האלו:

Es braust ein Ruf, wie Donnerschall

Wie Schwertgeklirr, wie Wogenprall – –

Fest steht und treu die Wacht am Rhein.

ושיעורו: סואן כרוז, כהלמות, רעם, כשקשוק־חרבות, כדכי גלים – – איתן ניצב ונאמן משמר־הריינוס. לאמור' כאותו הריתמוס, כאותם הביטויים, – כאן: ein Ruf כאן: דער רוף, כאן fest וכאן פעסט, כאן: Wacht וכאן וואַך, אכן Schwertgeklirr נחלפה ב־שיס גערוך, המתאים לו מבחינה ריתמית, והוא שינוי לרוח הטכניקה החדשה. ומה פלא, כי באותו שיר נמצאות גם שתי שורות באותיות בולטות, שמנות:

מיר ווילנ ניט קיין פרעמדע ערד

פונ אונזער ערד קיין שפּאנ דעם פיינט.

כלומר, בערך מה שנאמר ב־Rota הפולנית של מריה קונופניצקה ושירי לאום אחרים.

הוא, המשורר שתכניתו מנשאה את לבו למהפכת עולם, מדבר על אדמה שלו ששמירה היא צריכה מפני האויב ועל אדמה זרה שצריכה להיות שמורה בידי האויב. כלומר שיר־הגיוס קורא למשמר הרהיין, משלו, למשמר הזה בלבד, אפילו לא שעל מחוצה לו.

[ל תשרי תרצ"ד]