משה קולבאק סופר יידי־סובייטי היושב במינסק נתרגשה עליו פורענות גדולה. הפּואימה שלו “דיסנער טשיילד העראלד” זכתה לדברי שבח בורשא, דברי השבח נדפסו ב“וואָכענשריפט” ובעל השבחים הוא יעקב פאט. אין צריך לומר, שאם סופר יידי־סובייטי זוכה לדברי־שבח בוורשא, הוא צריך לפשפש במעשיו. חזקה על חבריו שהם יתחילו מיד חושדים בו, מה פסול בו, אם שם מדברים בשבחו. על כן נזדרז גם קולבאק עצמו לנער מעליו את השבחים האלה וכתב מאמר גדול על הספרות הבורגנית והפרוליטארית, קודם כל על הספרות היידית הבורגנית, כלומר על לייויק, י.י. זינגר, “ליטערארישע בלעטער”, – “גלאָבוס”, אהרן צייטלין, “וואָכענשריפט” הבונדאית, יעקב פּאט. אשר לכינויים – כמובן ש“ליטערארישע בלעטער” הוא “כלי־מבטא של הפאשיזם היהודי” ו“גלאָבוס” זהו “באמת הביטוי הגבוה ביותר של השוביניזם היהודי” וכל תכנה של הספרות ההיא אינו אלא “שינוי־גוונים של אלהים וזנות בתוספת דלות כלכלית”, ועיקר הכוונה אינה, כמובן, אלא, מלחמה בברית המועצות.

ולאחר שכיבד את הללו בכינויים כאלה ודומיהם הוא בא להוכיח, כי יעקב פּאט אף על פי שכתב שבחים על אותה פואימה, הרי לאמיתו של דבר לא כתב שבחים “כי העיקר הוא בכך, שיעקב פאט לא נתלהב כל כך לפואימה שלו, כדרך שנתלהב לשעת הכושר “לפסול” את באי־הכוח המובהקים ביותר של השירה הסובייטית”. ולאחר שניקה עצמו מכל חשד שהפואימה שלו יכלה, חלילה, למצוא חן בורשא, הוא מכריז ברוב חגיגיות: “אך שום איש לא יצליח לפרק את חזית־האחדות של הספרות היידית הסובייטית בפני שונאינו בחו”ל ויהא יעקב פאט סמוך ובטוח, שלא הוא יפסוק הלכות מי צריך “לשלם” על ש“חיבל” בספרות הסובייטית. אך העובדה הזאת, אם גם פעוטה היא, מוכיחה עד כמה ששונאינו מחוץ זוחלים על ידיהם ורגליהם להטיל מומים ביצירותינו והיא מלמדתנו עד כמה שאנו הסופרים הסובייטים צריכים להיות פקוחי־עין ולהשגיח בכל התמרונות הגלויים והנסתרים של אויבינו" (“נייע פּרעסע”, פאריס, גל. 124).

ובכן, השבחים אינם שבחים אלא תמרונות. טוב. אך על שום מה נבחר דוקא משה קולבאק ככלי־שרת בידי אלה שאינם, כאמור, אלא שוביניסטים ופאשיסטים. על שום מה ירדה אותה פורענות השבחים עליו דוקא? נראה שהשאלה הזאת המתבקשת מאליה ידועה גם לחבריו הסופרים ועד שהם נשמעים לעצתו לבדוק בפקיחת־עין את מעשי־התמרונות בורשא, הם בודקים בפקיחת־עין את מעשיו שלו. האם קטנה היא – אדם במינסק נאמרו עליו דברי שבח בורשא? ודומה הדבר שדברי השבח האלה יעלו לו במחיר יקר. ביחוד שגם הביקורת מבית יכולה לסייע לכך. כי הנה, למשל, מפרסם ב. וינוגראד קטעים מעבודה מקיפה על משה קולבאק, בעיקר על ספרו “זעלמעניאנער” ומה אנו שומעים: “הנוסח שמשה קולבאק מתלהב לו כל כך אינו, בעצם, חדש בספרות היידית. בעיקרו הוא הנוסח הידוע יפה־יפה של “העממיות” הספציפית, שהוא חוט־השדרה של כל הספרות היהודית־בורגנית המודרנית – – היא, ה”עממיות“, היתה ונשארה התמצית הרעיונית של כל היצירה הספרותית היהודית־בורגנית. גם יצירת קולבאק קלוטה רעיון העממיות הסניגוריית הזאת”, על ההומור שלו נאמר “שאין לו המשקל והקולוריט והפרספקטיבה הסוציאליים כמו אצל שלום עליכם”, על המיסטיציזם שלו נאמר שהוא “עממי־חזותי” אך “בלא התמצית הסוציאלית של החזות העממית”, על גידולו נאמר שהוא אמנם מצאצאי “שכבות־עם הגסות, העמלות, הבריאות”, אך “תוספת־הגידול האישי, הסוציאלי והתרבותי, ניתקה את חוטי־החיבור החיים שבינו ובין הריאליות הסוציאלית של השכבה שלו. הוא התחיל מביט על הכל בפּריזמה של עולם סוציאלי ורוחני זר”. ולאחר הגדרות כאלה בא המבקר לבדוק את הספר “זעלמעניאנער” ולראות מה “הסתכלותו החדשה של קולבאק על השכבה הזו, לאורה האדום של המהפכה הרוסית” (נייע פרעסע, גל. 144). ומה הוא מוצא? “כפי שאנו רואים מתוך “זעלמעניאנער” לא נשתנתה, בעצם ובעיקר, העממיות האידיאליזטורית של קולבאק – – לא בהרבה נשתנו גם שאר התכונות של יצירת קולבאק. לצד החיובי נשמעת עוד בתוקף, זעיר שם זעיר שם, בת־קול של של המיסטיציזם שלו”. ופירושו של דבר? “אפולוגיטיקה של ה”עממיות" נחוצה לבורגנות היהודית, הרוצה לקיים בידה את ההגמוניה בחיים היהודיים. לאור הבנין הסוציאלי החדש ובסביבת הממשות הסובייטית – צריך להראות את החיים כהויתם, בלא כווני אידיאַליזציה". וסיכומו של דבר: “כנראה שהנוסח הזמלנאני אינו הולם כולו את הממשות הסובייטית”. (נייע פּרעסע, גל. 148). לאמור שלפי דעת מבקר קומוניסטי אין ביצירת משה קולבאק אלא מעשה־סניגוריה על עממיות הנחוצה לבורגנות היהודית לקיים בידה את ההגמוניה ברחוב היהודים? לאמור, שטרחת־הסופר לנער מעליו את שבחי ורשא היתה טרחת שוא? והרי הוא יגע יגיעה מרובה כל כך. כלום אפסו כל רחמים?