“הועידה ליידיש בארץ־ישראל, שנתכנסה בניו־יורק ב־14 לינואר, פירסמה כרוז “לכל ידידי תרבות ההמונים היהודית” לסייע בבנין בית ברוכוב בתל־אביב, שיהא מרכז השפה והתרבות היידית בפלשתינא. בכרוז מבואר, כי “במידה שמתגבר זרם העולים החדשים לארץ־ישראל, מתגברה המלה היידית ברחוב, בחיי יום יום – בעיר ובכפר”, ומתכוונים לעשות את בית ברוכוב כבסיס תרבות למלה היידית. שם יהא מקום לתיאטרון יידי, לספריה ולמקראה, מערכות ספורט וכדומה.” כך נוסח ההודעה על אותה ועידה כפי שניתנה ב“פרייע ארבייטער שטימע” הניו יורקית (גל. 1671). לאמור, שעיקרו של הבית הוא במילוי תפקיד הטיפוח של יידיש ותרבותה וכבר העירונו על כך, כי הכרוז לציבור הפועלים בארץ־ישראל בענין הבית הזה לא דיבר על כך כעל עיקר, אלא על הבימה הפרוליטרית וכדומה, והיה מקום לקושיה, על שום מה ראו לאחוז בתכסיס כזה, בניו־יורק להעמיד את העיקר על יידיש ובתל־אביב להעמידו על הפרוליטריות, וכשם שיש מקום בתל־אביב לתמוה על תכסיס הכיסוי של ענין יידיש, כך אפשר בניו־יורק לתמוה על תכסיס הכיסוי של העסק הפוליטי.

ובאמת תמה על כך לואי סיגל – והוא מדורשי זכותה של יידיש בארץ־ישראל כגון תוספאות יידיות לעתוני־הפועלים, לימוד יידיש בכיתות העליונות של בתי־הספר העבריים בארץ־ישראל – ואומר: “זה מקרוב נתכנסה בניו־יורק ועידה, שנקראה על ידי פועלי ציון בסיוע קולטורגיזילשאפט [חברת התרבות] היידית. מלבד שתי ההסתדרויות האלו חתמו על הכרוז לועידה אילו יחידים. הועידה היתה קשורה בביקורו, שביקר באמריקה, משה אֶרם [ערם] בא כוחם של פועלי־ציון שמאל בארץ־ישראל. בכרוז לועידה ביקשו המכריזים לעשות את הרושם, כי אין הדברים אמורים אלא בבית בארץ־ישראל על שם ב. ברוכוב, בית שבו ישתמשו בשפה היידית. הרי שרבים מאלה, שאינם מצורפים לפועלי ציון ואינם גם בקולטורגיזילשאפט היידית, לא היה להם אולי מקום להתרעם על תכלית כזאת. אך כל בר־דעת מבין, שמכנסי הועידה ורוב משתתפיה התכוונו כאן, בעיקר, לתכלית אחרת: בסיסמה של “יידיש בארץ־ישראל” ליצור באמריקה תנועה, שתהא נתונה להשפעה הפוליטית של פועלי־ציון־שמאל – – (“דער יידישער קעמפער” גל. 71). ובאמת ניכר גם ממכתב למערכת של מ. ערם שנתפרסם ב”קענעדער אָדלער“, כי באמריקה הוא מעונין ברושם, שאין כאן אלא ענין של בית ליידיש והוא כאילו מעלים במכוּון את הצד הפוליטי. באותו המכתב הוא קובל על המערכת, שתלתה בדבריו חשבונות מפלגתיים עם ההסתדרות, כאילו ההסתדרות היתה לו צד שכנגד, והרי באמת הוא וחבריו הם חלק בה וממילא אין התנגדות אליה אלא בתוכה. וכשהוא מגיע לענין הבית הוא אומר: “גם הודעתכם על “יחס פועלי־ציון־שמאל לשאלת הלשונות” בנויה כך, שהיא מניחה מקום לאי־הבנות. כאן לא בלבד “יחסם של פועלי־ציון־שמאל”, אלא של כל אלה הנלחמים לזכותה של יידיש בארץ־ישראל, ומבלי שיראה חובה לעצמו לספר מי הם כל אלה, מי הם הקיבוצים המשתמשים, מחוץ לפועלי־ציון־שמאל בפעולת התעמולה שלהם בארץ־ישראל בשפת יידיש – פ.ק.פ. ואנשי החלוקה – הוא ממשיך ביאורו: “ובאחרונה: “ח' ערם” אינו בלבד חברם של פועלי־ציון־שמאל, שבא לנהל את הפעולה לטובת בית ברוכוב”, באתי כבא כוח הועד האמריקאי הלאומי להקמת בית יידי בארץ־ישראל. אותו ועד לאומי, המרכז סביבו את באי כוח הנכבדים ביותר של התרבות והספרות היידית באמריקה, כמו חיים ז’יטלובסקי, ה. לייוויק, פרץ הירשביין, אברהם רייזן, אופטושו, קולטורגיזעלשאפט, קלוב פא”ן, אגודת המורים של בתי ספר הארבייטער־רינג וכיוצא באלה. הנה מי שמנהל את הפעולה לטובת בית ברוכוב, כדרך שהיא גם מתנהלת במונטריאל על ידי ועד רחב. באמת, בפעולה כזו כבית ליידיש בארץ־ישראל, ודאי שהמערכת הלא מפלגתית של “קענעדער אָדלער” לא היתה צריכה להכניס חשבון מפלגתי”. ובכן, ההדגשה המפורשה היא על בית ליידיש בארץ־ישראל, ההסתמכות היא על מוסדות ואישים, שתפיסתם ועמדתם הפוליטית שונה ורחוקה – (המרחק אינו פחות משל פועלי־ציון־שמאל למפלגה השלטת עתה בהסתדרות) – ושהמומנט המאחדם בענין זה הוא יידיש.

ב    🔗

הדגשה כזאת והסתמכות כזאת לא נזכרו, כאמור, בכרוז לכלל הפועלים בארץ־ישראל. כאן מוטב לדבר על הדגשה אחרת ולא כאן בלבד, אלא גם במקום אחר, שאין מדברים על ז’יטלובסקי, ולייוויק ורייזין, ושאר הסוגים שיחסם לציונות פוסח בין סעיפי הלאוו הגמור, ההן ברבע־הפה או גמגום־מהיכא־תיתי אלא יחס של הן ברור ומפורש, וכך מצינו בענין בית ברוכוב בבימה אחרת: “סוף סוף הוכרזה מגבית פלשתינאית המסוגלת ללכד רבבות פועלים יהודים בכל העולם ולגייסם למפעל פרוליטארי גדול בארץ־ישראל”. ולאחר ביקורת הנמתחת על שאר המגביות “הנשארות או לגמרן ברשות הבורגנות היהודית או, לכל המוטב, הן משמשות מטרות פוליטיות ותרבותיות, שהן לחלוטין כנגד הרוח והאינטרס של מעמד הפועלים ומלחמת שחרורו. אפילו הקפא”י [= ק’ופת פ’ועלי־א’רץ־י’שראל], שנוצר תחילה כקרן מלחמה של הפרוליטריאט היהודי, הצליחו המנהיגים הימניים להמירה לקרן, שפג אופי המלחמה שלה. מגביות הגיוורקשפטן, שהצליחו לרכז חלקים נכבדים למדי של הפועלים, נתנוונו בשל צעירי פועלי ציון הימניים ואינן אלא אספי־כספים בשביל הפועלים בפלשתינא בלא מטרה פוליטית, בלא שום אלימנט חינוך פרוליטארי. שונה לגמרי היא אופייה של המגבית לבית ברוכוב בתל אביב עתה. היא בשורה ראשונה פּעולה פוליטית, כי היא מכריחה ומניחה את שעת הכושר לפועלים יהודים בכל הארצות להרהר בפרובלימות הדוחקות של פלשתינא הפרוליטארית וליעשות אחים במלחמה לאידיאל השחרור הגדול של מעמד הפועלים היהודי. היא נעשית בגלוי בסיסמאות פרוליטאריות, אופיה המובהק של פעולה פרוליטארית עצמאית. בכל תוכנה ועצמה היא מכוּונת כנגד הבורגנות, כנגד כל קואליציה עם הבורגנות – – בית ברוכוב בתל אביב נעשה מלכתחילה כצעד עצמי של הפועל היהודי בר־הכרה למתוח גשר בין הפועלים היהודים בפלשתינא ובין אחיו בכל העולם, וכאחת עם חבריהם הערביים במקומם, בארץ ישראל גופא. בית ברוכוב יהא מרכז לחינוך פוליטי וליכוד של הפועלים היהודים והערבים, להתארגנות כלכלית והשכלה מקצועית, לעילוי תרבותי. בית ברוכוב יהא המרכז האדום לארגון והכשרה המעמדיים – –" (דאָס אַרבעטער פּאלעסטינע"). ועל פעולת המגבית נאמר, כי בארצות השונות “מתכנסים מיטינגים וכינוסים, שבהם מתבררות הבעיות האקטואליות של חיי הפועלים בארץ־ישראל” (“דאָס אַרבעטער פּאלעסטינע”). ובכן ההדגשה היא הצד הפוליטי המפורש, ולא צריך טירחה יתירה לקלוף את מעט החיפוי מעל הפּרוגרמה המפורשה של פועלי־ציון־שמאל. אך בכל אותו המאמר הארוך, המדבר על מטרה פוליטית וחינוך פּרוליטארי וסיסמאות פּרוליטאריות גלויות ופעולה פרוליטארית עצמאית, למלחמה בבורגנות ובכל קואליציה עמה ועל גשר לאחים בכל העולם ולפועלים הערבים וכדומה, לא נמצא אפילו מקום לפסוק, לחצי פסוק, לרבע פסוק, אפילו לא למלה אחת על – נוּ, על יידיש. אין דבר כזה לא כתפקיד של לוואי ואפילו לא כתפקיד של גרר. נעלם. נפל לים, בתכלית הפשטות. כנראה, שכאן צריך שייעלם.

ג    🔗

ובכן, בניו־יורק ובמונטריאל, שם טובה האידיליה של שונים, שבענין הציונות זה בכה זה בכה, זה אומר הן וזה אומר לאו וזה הן ולאו ורפיא בידו והנקודה המאחדת היא ביידיש. שם טוב להעמיד את היידישיזמוס מיליטאַנס בארץ־ישראל כענין של פועלי־ציון־שמאל בלבד, מבלי לפרש, כמובן, את שאר הגופים והאישים. והרי מעניין במקצת לדעת, אם אפשר היה לו לערם להבטיח לאותה מסיבת־האידיליה בניו־יורק, שאותו הבית בתל־אביב ישמש גם הוא בימה מאחדת בנקודת היידיש בלבד. הנה, למשל, קראתי בבימה יידישיסטית חדשה, שנקבעה בבריוסל, תמונה מפלשתינא ובאותה תמונה נראים “כידונים, אניות מלחמה, פצצות־אדים, אוירונים, שוטרים, מרגלים, בתי־סוהר, חברות של “צער בעלי חיים”, מנדאַטים, פרוטקטורטים, הצהרות, “חבר הלאומים”, מוזיאום בריטי, עתונות, ספרים, סרט, בתי־ספר, מנזרים, בתי ספר של הממשלה, אוניברסיטאות, תנ”ך, “מפלגות פועלים”, בתי־דין, תערוכות, פרדות, ציונים, אפנדים, מהרדג’ים ועוד ועוד דברים כאלה. ולאחר המילון הזה ביתר פירוט: “ירושלים. בעיר הקודש. במטרופולין של דתות ומנדאַט. בונים בריכת־מים. פועלים ציונים־יהודים נלחמים בפועלים הערבים על פרוסת־הלחם האחרונה שבפה. אלה אומרים: ארצנו! אדמתנו! עבודתנו! אלה טוענים: קבר רחל אמנו! ציביליזציה! מנדאַט! מר בעיר הקדושה. פועלים ערבים רעבים, אשר רק אתמול חרשו וזרעו שדותיהם. ועתה צריך לעבוד בעיר. ככלבים מגורשים מן הכפר בכוח רובים אנגליים וידים יהודיות. צריך לאכול!” (“”יידיש בעלגיע", חוברת 1), והכותב הוא אברהם בליי, המטלטל בין כרכי־עולם ולבין תל־אביב, מראשי הלוחמים ליידיש בארץ־ישראל, כף־המבשלים בהוצאות יידיש בה. והרי בקו הזה ורוחו נדפסו דברי־הכתב של ה“טאָג” הוילנאי ודברי־הכתב של ה“פאָלקסצייטונג” הורשאי וכדומה. המוכנים מ. ערם וחבריו לסדר גם בתלאביב, באותו הבית שלהם, מין אידיליה יידישיסטית מעבר להפרד הפוליטי כדרך שסידרו בניו־יורק?

ד    🔗

ובשולי־הדברים: אין אנו מדברים כאן על עצם האפשרות של אידיליה בכלל באותו הבית, כי עד שמ. ערם וחבריו מבקשים להוכיח לכלל־הפועלים שמחוץ למפלגתם את אמת־היידישיזם שלהם, יוכיחו כדבר הזה לבני המחנה־מבית, הטורחים בהוצאה עברית של כתבי־מרכס ואנגלס ופליכאַנוב וברוכוב, הכותבים בקונטרסיהם דברי־אפיקורסות בענין יידיש; וכשיוכיחו זאת להם, יילכו וינסו את מזלם באחרים – – –

[י“ג סיון תרצ”ד]