זה מקרוב מלאו, עשרים שנה לפטירתו של יצחק לייבוש פרץ. רבו הכותבים והמזכירים וביניהם גם אלכסנדר חשין, וכמובן מעל עמודי ה“עמעס”. מוסבר ממילא, כי המאמר הוא ממש כמילון מרוכז של המונחים, שאי אפשר שלא להטריחם, לענין או שלא לענין, כגון, אימפריאליזם וקפיטאל גדול, וקפיטאל זעיר וקפיטאל שלפני המכונה וקפיטאל שלאחריה והקפיטאליזם בכלל ובורגנות גדולה ובורגנות זעירה ובורגנות בכלל ודימוקרטיה בורגנית וניגודי־מעמדות ומקראות מפורשים מלנין – כרך ראשון מששת הכרכים, הוצאת “עמעס”, עמודים 207 עד 209 – וכדומה ובדומה לדומה. ומובן שהכותב לא הטריח את כל המילון הגדול הזה אלא כלוואי של הוכחה למה שנאמר בראש המאמר: “פרץ – דמות ראשית מרכזית של הספרות היהודית הבורגנית – – פרץ – – כשאר הקלסיקונים של הספרות היהודית הבורגנית – – – הרחיב את ההיקף הרעיוני והיצירתי של הספרות היהודית הבורגנית”.

אין צורך לומר, כי פרץ, שעברו עליו גלגולים הרבה ועבר שלבים שונים בסולמות שונים – יצא מלפני הכותב רסקים־רסקים. כי הנה הכותב עומד ומראה לנו בפירוש מפורש, מה רבות וכבדות קופות השרצים התלויות מאחוריו. דרך משל: “לא בלבד בתקופה הראשית פסח פרץ בין השכלה אפיגונית – – ומוטיבים סוציאליים – – ומוטיבים נאציונליסטיים” או: “– – באידיאולוגיה של פרץ נתגלו מוטיבים סוציאליים, אנטי קאפיטאליסטיים חדשים, אך לא הכחישו אלא היו שרויים בשלום עם הנציונאליזם שלו – – אך הנציונאליזם של פרץ היתה לו השפעה גדולה יותר על האורינטציה הסוציאלית שלו. בתקופה הראדיקאלית השתחרר פרץ מעצם האלמנטים הריאקציוניים של הנציונאליזם שלו – מחיבת ציון והבראיזם, שהם כמין “ריפרודוקציה בורגנית”, של התרבות הרבנית־גבירית מימי־הביניים – – אך אותה שעה עצמה בא הנציונאליזם הבורגני וניוון וצמצם את הקו הסוציאלי שלו”.

בקיצור, מצבו של פרץ בכל רע. לא ידע, המסכן, לעשות חייו ויצירתו מיקשה, קו גנראלי אחד. בוא וראה, כמה פסיחות פסח, כמה היסוסים היסס. כלום לא ידע שיש אלכסנדר חשין בעולם, שראוי לעשותו דוגמה ומופת ללמוד ולהשכיל, כיצד אדם מסדר חייו וכתיבתו כמיקשה ובקו גנראלי אחד, שאילו ידע, היה מזדרז לסור לארץ ישראל ולראות בישובה הצעיר את חשין בין אלה שלא ידעו “להשתחרר מעצם האלמנטים הריאקציוניים של הנציונליזם – – חיבת ציון”, היה שומע אותו חשין מדבר באסיפות ומיטינגים לטובת “האלמנטים הריאקציוניים האלה”, היה רואה אותו כעוסק בהוצאת הקובץ “יזכור” לזכר המטורפים ביותר שבין “האלמנטים הריאקציוניים” האלה, הלא הם השומרים אשר נפלו חלל על משמרת הישוב העברי בארץ־ישראל וכדומה. כללו של דבר, היה רואה לפניו את הדרך למן השירותים האלה לציונות עד ליבסקציה והיה מבין כיצד אדם יודע לעשות חייו ללא פסיחה, ממש ללא כל צל של פסיחה וממילא לא היה לוקה כל כך בידי אותו ישר־האורח ביום הפטירה העשרים שלו.

ב    🔗

עיניכם הרואות שלא כדאי לכם להיות כפרץ – כי הנה חי האיש, כתב, יצר – ומה בסופו? הלא שמעתם גזר דינו: “דמות ראשית מרכזית של הספרות היהודית הבורגנית”. אך לא כדאי גם להיות ג. גורוכוב, – הוא שפירסם ביידיש מחברת בשם “לנין בשאלות פדגוגיה ובנין בתי ספר”. ומוטב שלא נהא נתונים בעורו, כי רבו פשעיו, כמבואר במאמרו של ש. קליטניק (“עמעס”, גל. 88). הנה הוא “מצטט את הגדרתו הברורה למופת של סטאלין על עיקרו של הלניניזם, אך מה פרועה היא בקצת מקומות אותה ציטטה אצל גורוכוב”, שכן הוא אומר, כי “לנין הכניס דבר מה חדש בהשוואה למה שניתן בידי מרכס ואנגלס”, והרי “דבר מה חדש” זהו שינוי מסרס של מחשבת סטאלין. סטאלין אומר, כי לנין הכניס חדש מסוים – – “דבר־מה חדש” ו“חדש מסוים” אלו נעימות של “מוסיקה שונה”. או, למשל, גורוכוב מביא דעתו של לנין על בית הספר הבורגני ומנסחה כך: “הוא [בית הספר הבורגני] טרח – – לצמצם אפילו את ההשכלה הכללית כדי לחנך בשביל הבורגנות משרתים נכנעים וזריזים, שיעשו את רצון הבורגנות ועבדיה”. והרי “אתם קוראים את התרגום הזה ומשתוממים: האומנם, בית הספר הבורגני קובע לעצמו את התפקיד לחנך כאלה, שיעשו גם את רצון עבדי הקפיטאל?” (כמובן, שהענין הזה הוא תמיהה לפנים תמיהה, הרי לא ראינו, חלילה, מעולם בית ספר, שמחנך את התלמידים ליראת כבוד בפני ז’נדרמים ושאר בעלי הכפתורים הנוצצים, שהם עבדי הקפיטאל), והרי לנין כתב בפירוש, שבית הספר הבורגני טורח לחנך “משרתים נכנעים וזריזים של הבורגנות ועושי רצונה ועבדים של הקפיטאל” ואתם רואים “הגדרה אחרת לחלוטין של בית הספר הבורגני”. והנה מדבר לנין בגנות האוטופיסטים ואומר: “לא לחבר תכניות על בנין החברה” ואילו המתרגם נקט לשון “לא ליצור תכניות” ומי שעינים לו רואה בבירור מבורר, כי “מחוור הדבר, שכאן נתקפחו המשמעות והחריפות. הרי ליצור תכניות יכולים גם סוציאליסטים מדעיים” (כמובן, שזה מחוור בתכלית, הרי לא ראינו, חלילה, מעולם סוציאליסט מדעי, שיחבר תכנית). בקיצור, איום ונורא. עמודי העולם מתרופפים.

ואתם, התמימים, חשבתם כי משנמחקה כתרילובקה, נמחקו גם אחורי־התנור וממילא גם החקרנים שהתחממו לאורו?

ג    🔗

תאמרו, שמא אותו גורוכוב הוא סתם מתרשל במלאכתו או שהוא פסול לאחיזת־קולמוס־תורגמנים. לא, לא יאה להסתפק בפשוטו של ביאור, כשאפשר לומר “אנו משיאים עצה לקורא חוברת גורוכוב¹ – – לעשות כדוגמתנו: לא ליטול את הקונטרס ביד בלא ספרי לנין־סטאלין. לבדוק כל שורה ושורה של לנין וסטאלין, כי סירוסי־התרגום סמוכים כאן לפגמים פוליטיים”. פגמים פוליטיים – זהו כבר ריח אחר, ובינינו לבין עצמנו – ריח לא מבושם ביותר. הייתי אומר, שיש בו משהו מריח של “צ’יסטקה” ואפילו של בית־הסוהר.

נמצאנו למדים שאותו מתרגם אין מרשים לו להיות סתם פחוּז ובהול באומנותו, סתם עם־הארץ. ולא בלבד במחברי־ספרים ודומיהם הדין כך, אלא גם בפשוטי אדם. הנה מספר לנו מ. רבינוביטש (“עמעס”, גל. 85), מעשה שהיה כך היה: יש שם אחד ושמו הירשל וינוקור והוא “הטוב שבאודרניקים של הקולחוז פוביידה” ויש גם אחד ששמו כהנוביץ ואחר ששמו לובימסקי והם אינם רוחשים חיבה יתירה לאותו וינוקור. הם “שונאים אותו בכלל על שום שהוא עובר על כל הנורמות, – – ביחוד מרעימם מה שוינוקור הצטרף לקונקורס לקבל מנדאט בכינוס־המחוז של האודרניקים עובדי־הטרקטורים – – ואילו הוא, וינוקור, – – הראה מופת לעבודה טובה. יום־יום הוא עובר את הנורמות ומקמץ חמרי־דלק. – – אך פתאום קרה אסון כזה – – וינוקור הלך לסוכת־הטרקטור להביא קנקן נפט. שפך את הנפט, הסתכל במהירות בטרקטור, קפץ על הדוכן, ו… המוטור לא ניע ולא זיע. רוגז וזועם פשפש וינוקור כל היום בטרקטור, חיפש, משש – – נקרא ראש־המכוננים – – מצא זה חול באצר־הנפט”. כמובן, ששופכי־החול היו כהנוביץ ולובימסקי.

תאמרו, קנאה יש כאן, קנאה של מי שלא שיחק לו כשרונו למי ששיחק לו כשרונו, תאמרו תחרות יש כאן, יצרים קטנים – בינינו לבין עצמנו: מובנים מאד גם בחינת מענשליכעס אלצומענשליכעס – אם תאמרו כך, חובה שתדעו, כי כשם שאין מרשים לכם לראות באותו מתרגם פוחז ובהול סתם, כך אין מרשים לכם לראות פשוטי אדם אלה קנאתנים או עצלנים סתם. הם בפירוש מפורש עשו מעשה “שהיה מכוּון כנגד הטוב שבאודרניקים, כנגד הרעיון הלניני של תחרות סוציאליסטית”. ובכן, אמירה מפורשת: “כנגד הרעיון הלניני” (כתוספת בא סיפור על אביו של לובימסקי שהיה “גאַנצער מאַכער” בכלי־קודש וכדומה) ואמירה כזו – זה כבר ריח אחר, גם הוא לא מבושם ביותר. כאותו הריח הטורד ועולה מסיפור־מעשה של נ. גונטמן (“עמעס”, 71) על פועל אחד בבית־דפוס לאמור: “אך אסור לפסוח על האכסמפלאר הנדיר ירושלימצ’יק, ציוני לשעבר. ירושלימצ’יק זוחל לתוך המפלגה, אך עודנו במפלגה והוא חולם על נסיעה לארץ ישראל”. ואם הוא חולם חלום איום כזה, מובן, שחובה היא לסיים את הסיפור עליו בקריאה “לכרות ללא חומלה את שרידי המעמד האויב, ויהיו באשר יהיו”.

בקיצור, אי אפשר להם, לבני אדם, שיהיו סתם עצלים, מתרשלים או רעים ומנוּולים וכדומה. לא, אם ברצונם ואם באנסם, הם כמכונות הפועלות לפי הקו או כנגדו. ועל כן הלכה של חובה היא, ששמותיהם וסיפור המעשה עליהם יימסרו בעתונים. ידע הצריך לדעת. ההלכה לא תמתין ביותר, שתהא נדרשת למעשה. ואתם, התמימים, חשבתם, משנמחקה כתרילבקה, נטרדה גם חלאתה וממילא גם המלשינים לתאבון, שהתחממו בביצתה?

ד    🔗

והנה בא מספר, ש. גולדין שמו, ופירסם קובץ סיפורים בשם “צווישען אזאָווער און שווארצען” (“בין האזובי והשחור”) ובקצת מקומות עשה מעשה שלא ייעשה. הוא תיאר אילו מגיבורי סיפוריו לא כמנגנונות הפועלים בדיוק של מכונה לפי הקו או כנגדו, אלא גם במקצת כנפשות מפרכסות. לא עליכם, כמה מלקות ספג מידי מבקרו י. דוברושין (“עמעס”, גל 72). אמנם, גם המבקר יודע, כי “המצב של הכפר הוא עתה כזה, שאיש־הקולחוז הממוצע הוא באופני־העבודה שלו חלוציי יותר, מאשר באורח־החיים שלו בשדה, בבריגדה, בעבודת־האודארניקים. ודאי שאיש־הקולחוז הוא מתקדם יותר מאשר בפסיכיקה של ההווי שלו ובחוויה של ההווי שלו. הלא שיטות־העבודה הסוציאליסטיות הן הכוחות המניעים את הפסיכיקה ומעצבים את האדם הסוציאליסטי החדש בקולחוז”. כלומר, הוא יודע שהאדם הסוציאליסטי החדש אינו אלא משאלה, פרוגרמה, לפי שאורח החיים, הפסיכיקה של הווי והחוויה של ההווי מפגרים מאחורי אופני־העבודה, ואף על פי כן, כשאותו מספר בא לתאר באיזה פרטים את המצב כהוויתו – נוטל מבקרו תשעה קבין של זעם ושופכם עליו. הוא מתרעם שהמספר “העמיד בפרט ידוע את נפשותיו כשפניהן לעיירה ועל ידי כך טישטש אותה הבהירות הסוציאליסטית החדשה, אותו געש־העבודה הסוער עתה בכפר והמשפיע ומחיה גם את הווי יום־יום”, הוא מתרעם, שהמספר גילה באחד מגבוריו “יותר את המהלכים המרדניים־סטיכיים שלו מאשר את הכוחות המארגנים החיים בו בכל זאת ושמקומם במשטר הקולחוזי ובשיטת־עבודה הקולחוזית”. הוא מתרעם, שהמספר פתח אחד מסיפוריו במלים “היתה זו השבת האחרונה לפני ראש השנה” ובסיפור אחר הוא כותב “זהו יום שלישי בחול המועד”, כי ביטויים כאלה “מגוונים את מהלך־הדברים דרך ההווי הישן”, וכן הוא שואל דרך קטיגוריא על שום מה המספר כמעט שלא ראה להזכיר את המוסדות המנהלים הסובייטיים בכל הסכסוכים, שעות הכושר והמאורעות. “לא חבר של מועצת הכפר, לא בא כוחו של המחוז, לא אגרונום נוטלים חלק בחיי יום יום של הכפר – דבר שהוא בהחלט מן הנמנעות”. ועבירה גוררת עבירה, שלא די שהמספר לא הזכיר פקיד או עסקן סובייטי, הרי אחד מגיבוריו אומר “שאם מישהו יעיז לומר מלה עליו, יישחט למחרת כל לול־העופות שלו” והמבקר שואל: “כיצד נשארת פעולת־לסטים כזו פטורה מעונשין?”

ה    🔗

כללו של דבר, המבקר הקובע בעצמו את ההפסד והמרחק שבין אופני־העבודה של המשטר ובין אורח־החיים של הכפופים לו ויודע צמצום השיעור של השפעת אופני־העבודה על אורח החיים (ודוק לשונו “גם”, “בכל זאת”), אינו יכול מתוך הגדרתו הוא עצמו, להכחיש, שאמנם הפנים מכוּונים עוד לעיירה, אינו יכול להכחיש, שהמומנט המרדני־סטיכי מרובה עדיין על הכוחות המארגנים, אינו יוכל להכחיש ששבת אחרונה לפני ראש השנה או יום שלישי בחול־המועד הם עדיין מושגי־תאריכים חיים, כשם שאינו יכול לכפור אם לא ירצה להתכחש למסקנות הגדרתו, שאורח־החיים ומנגנון־המשטר רחוקים מלהיות חופפים זה את זה בהרמוניה גמורה. ואף על פי כן, כשבא מספר והראה בקצת פרטים דברים כהוויתם – נתמלא המבקר קצף רב. אמת, בחיים ובממש רב המרחק שבין אורח־החיים וההווי ובין אופני־העבודה של המשטר, אך הסופר צריך להיות כעין אודאַרניק המדהיר את גבוריו כטרקטורים, להקטין ככל האפשר, את המרחק. אמת, הנפשות אינן טרקטורים, אך מי גזר שסופר צריך באמת לתאר נפשות. הרי בינינו לבין עצמנו הנפש היא בכלל עסק לא רצוי, מיותר. ואם לא יכולנו עדיין לטרדה מן החיים, הבה נטרד אותה, לפחות מן הסיפורים. חסל ענין נפשות. נגמר.

[י“א אייר תרצ”ה]