אפתח במעשה שהיה כך היה – בימים שנחוג יובלו הששים של המשורר ש. שלום ונשמעו דברי הכרה והוקרה על מתת שירתו וחין ערכה, נשמע אף דבר תמיהה וקטרוג – המשורר בנימין גלאי הטיח במדורו “על קפה הפוך” הטחה, וכדרכו חדה ושנונה, כלפי חללה של רשות, שקולו של גלגל היובל המנסר או שלא הגיע אליה, ואם הגיע לא הניע אותה לצרף גם בתי־קולה שלה, כדרך שהיו מחוייבים לפחות אותם קברניטים, שעניני רוח ושירה קרובים אליהם לפי תכונתם או לפי כהונתם. ואודה, כי מנהג־לא־מנהג זה טוען תמיהה וטעון קטרוג, אבל לפי שאין הודייה בגנות פוטרת מניסוי הבנתה, נטלתי עלי טירחתה, שבסופה העלתה לי שוב זכר מעשה שהיה.

ב    🔗

ובכן אמשיך במעשה שהיה כך היה: לפי כשלוש שנים קודם לכך הגיעני מכתב מעם המשורר הנודע אהרן גלאנץ־לעיעלעס, ובו כאותה תמיהה וכאותו קטרוג, שעלו מתוך קושיה שהיקשה לי: שני משוררים ביקרו באותה עונה עצמה, בארצנו, – האחד מחסידי אומות העולם, רוברט פרוסט, והאחר מזרע יעקב, י.י. שווארץ, והנה הראשון נתקבל בפומבי־רבתי של קולי־קולות, והאחרון לא פומבי ולא קול ואפילו לא הברה הראויה שתישמע. יכולתי להשיב לו בקצרה, כי הקדמונים כבר היקשו מעין הקושיה הזאת וסימנך המטבע של חז"ל: יציבא בארעא וגיורא בשמי־שמיא, ללמדך כי בן הבית שרוי בצלה של אפלולית ואילו הזר מתנאה לאור שבעת הרקיעים. אך בררתי דרך תשובה ארוכה ומפורטה יותר וכך, בערך, תמצותה: כפרובינציאל־מדעת אין בידי לפסוק, מי ומה הוא רוברט פרוסט, שידיעתי בו חסרה וקטועה ואף מה שקראתי ממנו בתרגום קראתי, וכבר אמר ביאליק כי הקורא שירה בתרגומה כנושק ארוסתו מבעד לצעיפה, ואוסיף כי צעיפי תרגום מיעוטם כמשי דקים ורובם עבים כשקים, ואף לא שיתפתי את עצמי במיני הפאראדה לכבודו של אותו ישיש נחשב, אולם כי היתה זו פאראדה של ממש, בעיני ראיתי – פעם אחת, בצאתי לעת־ערב, מלפני שיעורי, ראיתי אוכלוסיה גדולה, בלי עין הרע, מצטופפת במבואי אולם ווייז, והכל רגושים, ומרוגשים ומראם כמראה חסידים הנדחקים לראות קלסתרו של רבם או כמראה צליינים הנדחקים לראות איקונין של קדושם; ומי שלא ראה פניהם של שלא זכו בכרטיסי־כניסה לא ראה פנים של תכלית יאוש ומישנה־שברון. ולא עוד אלא בדרכי נזדמנה לי גברת שרצתה מתוך שארית אמונה של אולי ירחם, ולבי הכני, שהנחתי כרטיסי בביתי, שיכולתי להצהיל נפש נכאה בישראל.

אותה שעה ביקשו הרהורי לבוא בסודה של אותה בהילות גדולה והעליתי בזכרוני כמה וכמה סופרים מבני ברית שבאו, מי לשעה קטנה ומי לשעה גדולה ממנה, לראות את ארצנו ומצאתי, כי לא היה בהם שזכה לקבלת פנים כזאת, ונצטללה לי תמונה אשר בה רוברט פרוסט הנחוג ברוב מהומה וי. י. שווארץ הנפטר בקול דממה שכמותו כשתיקה, הם בחינת דוגמאות קצוויות.

ג    🔗

ולכאורה הוצרך י. י. שווארץ, היחיד והאחרון של אשכול הכשרונות שבחבורת “יונגע” [= צעירים], להתקבל בהוּראַ כפול – מלבד שהוא משורר יהודי גדול הוא אף משורר עברי חשוב, וזכות מיוחדה לו, שתירגם חטיבות גדולות של הספרות העברית, כמעט מכל התקופות מלאחר חתימת התלמוד, ותרגומו נוסח יידיש מעולה, ואתה מוצא בו משירת הפייטנים, שירת ספרד ואיטליה דרך שירת ההשכלה עד שירת דורות אחרונים החל ברוב שירי ביאליק וטשרניחובסקי וכלה במשוררים החיים עמנו. ואף זאת, כשם שתירגם מחזות של שקספיר ליידיש, כך תירגם סוניטות שקספיר לעברית, ולסוף משבא אלינו – הס מסביב. אמת, מעטים, וזכיתי להיות בכוללם, ניסו לעשות את שלהם – הוחל בהוצאת הנוסח העברי שהתקין בעצמו לנוסח יידיש של האֶפוס שלו “קנטוקי”, – ועוד ביאליק זירזו לכך – ואף נערך נשף נאה, אך צנוע בירושלים ועם שלושת הדוברים נמנה גם מי שהוא עתה נשיא־המדינה, אך אפילו שלוש סנוניות אינן עושות קיץ, והיה סתיו סביבו וכשם שנכנס בחשאי יצא בחשאי. שאלתי בלבי, על מה הגיעו ככה; הרי קיבלנו בתרועה את חבריו המשוררים, לפניו את ה. לייוויק עליו השלום ואחריו את איציק מאנגר, יעקב גלאטשטיין וחיים גראדה שיאריכו ימים. חשבתי כה וכה ונתגלתה לי כעין פילוסופיה של ייחוסנו כלפי אחינו הסופרים – בא סופר וכתיבתו בלשון גויית ההוא־האַ סביבו הרי־הרים; כתיבתו בלשון יידיש ולא היו לו, במשך שנים רבות, וביחוד במשך רוב שנותיו, לא יחס לארצנו ולא זיקה לבניינה, הרי ההו־האַ סביבו אינו, אמנם, הרי־הרים, אך עודו עשוי רוכסי־רכסים; כתיבתו בלשון יידיש והיו לו, במשך שנים רבות, לא כל שכן כל שנותיו, גם יחס לארצנו גם זיקה לבניינה, הרי ההו־האַ מועט בהרבה; כתיבתו גם בלשון יידיש גם בלשון עברית, הרי ההוא־האַ אינו אפילו מועט; כתיבתו בלשון עברית גרידא, לא זו בלבד שההוא־האַ אינו אפילו קלוש, אלא כאילו לא בא. ומאי טעמא – כל שהאושפיז קרוב יותר, שייך יותר, מעורה יותר, הריקוד סביבו פחות יותר. אין בידי להכריע, מה גורם לכך; אפשר טעם שבשלילה – ביטול עצמנו בפני הזר, הרחוק או מרוחק; והזר כולל הגר, ואמנם הזכירני יהודה יערי מימרתו של ר' נחמן מברסלב: ישראל אומרים בכל יום: אין כמוך באלוהים וגו‘. אין אמירתם עושה רושם; יתרו אמר: שמעתי וגו’ ורעשו שמים וארץ. ואפשר טעם שבחיוב – הרי הקרוב, שכמותו כבן בית, כבר מוכנס בכיסנו, ואילו הרחוק והמרוחק עודו טעון יגיעה להכניסו לכיסנו או, לפחות, למבואו של כיסנו.

כך, בערך, השיבותי לו לאהרן גלאנץ־לעיעלעס וקצת דברי תשובתי פירסם במדורו ב“טאָג מאָרגן זשורנאל” וקצתם לא פירסם, שאילו פירסמם היו אולי הקוראים נרמזים, אם לא נרמז הוא עצמו, כי אם יבוא הוא עצמו אלינו, אין בידי לשער מה קבלת פנים עתידה לו, אך ודאי לי, כי אם יוודע קודם, שלא היה ואיננו ציוני ואדרבה היה ועודנו טריטוריאליסט, הרי יהא זה, מבחינה זו, אות לטובה.

ד    🔗

ובאחרונה דבר־משל: כשקראתי בימי נעורי בראשונה, וקראתי בספר הזוהר – כמדומה פרשת בלק – בענין הביאור על שני הציוויים הסותרים בתורת משה, מכאן: צרור את המדינים ומכאן: אל תצר את מואב, דהיינו כי בימי משה המדינים כבר נתנו את יתרו ודין לצרור אותם, ואילו המואבים עדיין לא נתנו את רות ודין שלא לצרור אותם, או בלשון הנמשל שלנו: אלה שהם כבר בכיסך – אַל תיתן לבך עליהם בבואם לפניך, אלה שעדיין אינם בכיסך – תן ותן לבך עליהם בבואם לפניך, אמרתי, כי הביאור הזה ודאי יש בו פיקחות וחריפות, אך ספק אם יש בו חכמה ומוסר.

[כ“ט אדר ב', תשכ”ה]