ארכילי מלך ביהוּדה ופיליף מושל בארגוב. נכלי ארכילי לגנוב לב העם שבים ריקם. מספר בירושלם על הסופרים המומתים. תקומת העם בערב פסח. מטבח בבאי מועד ביד חיל ארכילי. ארכילי ובית הורדוס הולכים רומי והשלטון נמסר עד בוא ארכילי לפיליף. ורוס שליט ארם בא להשביח שאון העם. זבי הרומי שם חותם על היכל הורדיס ורוצץ את העם, העם בוזז את אוצרות בית הורדוס. מרד העם בארכילי ומבוסה בחג השבועות. בזת אוצר המקדש בידי זבין.¹

ימי שׁלטון נציבי רומי הראשׁונים    🔗

יהודה הגלילי מתקומם. גדודי מארבים. שמעון ואתרונגה הגבורים שמים שמות ברומיים ובהיכלי הורדוס. זקני חיל הורדוס והאדומים מסתפחים אל המתקוממים. עלילות ורוס, משפט בני הורדוס לפני הקסר. מלאכי ישראל שונאי המלוכה ברומי. חלוקת-ארץ חדשה בין יורשי הורדוס. ערים נקרעות מגבול ישראל. ארכילי שב. יועזר נגאל מן הכהונה ואלעזר מכהן. רומי שמה חותם על בגדי כהונה. מעשי ארכילי וחטאותיו. אלכסנדר המתאמר. ארכילי גולה, הון בית הורדוס מחרם לאוצר רומי. מעשי פיליף ואנטיפה. קופוניוס, הראשון לנציבי רומי. קויריניוס שליט ארם שם מס על רכוש כל יחיד. יהודה הגלילי יוסד כת חדשה. מוכסים והגבאים נחשבים כבוגדים. החברים גורשים אותם מתוך חבורתם. נדבת בבא בן בוטא וראשית תגבורת בית הלל על בית שמי. מות הלל ונשיאות שמעון בנו, יונתן בן עוזיאל, דרכיו ותרגומו. זקני ב“ש וב”ה ומתכונתם איש לרעהו. העליות. תעלולי הכותים. מות אוקטפין וקסרות טיבר. בנין עיר קסרי פיליפי ועיר טבריא. הנציב פינטוס פילטוס ותעלוליו. דיני נפשות נטלים מן הסנהדרין. מושב הסנהדרין בחניות. פילטוס שולח יד באוצר המקדש. תלונת העם. טבריוס מגלה ארבעת אלפים בחורי ישראל מרומי. טבר קורע אליו את ארגב אחרי מות פיליף. חסדי ויטלי שליט ארם לישראל. מות טבר.

3793 – 3757

בהִוָדע ביריחו דבר מות הורדוס, הקהילה שלומית את כל החיל הנמצא בעיר ואת כל יושביה, ותלמי איש דמשק, אחי ניקולוס הסופר, זקן שרי בית אדוניו, יצא אליהם, ויפתח לעיניהם את ספר המצוה, אשר כתב לפני מותו, כי מבני תשע נשיו שהיו לו, ימלוך תחתיו אַרכילי, אשר ילדה לו מלתכי ²) אשתו הכותית. ופיליף, אשר ילדה לו אשתו קליאופטרה מירושלם ימשול בארץ ארגוב וסביבותיה, ואנטיפה אחי ארכילי בן אמו הכותית יהיה גם הוא לנסיך מושל ³), ויריעו כל החיל ואנשים מדלת העם ויקראו: יחי המלך ארכילי! וארכילי איש הולך אחרי עיניו, ובהיותו הוא ואחיו באָמנה ברומי לא יצא עליו שם טוב ובני ישראל, אשר שם, התאוננו עליו רע באזני שרי המלכות, כי ישית מוקשים לנשיהם ובנותיהם ⁴). אך במות אביו, שם ארכילי את לבו, לקנות את לב העם, לבלתי יתיצבו לשטן לו. ויתמם, ויעש לאביו אבל שבעת ימים,למען יראו יושבי ירושלם, כי מחזיק הוא בתומו בכל חקות אבותיהם, ויחלק אליהם, וידבר על לבם בחצרות המקדש, כי ירפא את ישראל מכל המכות, אשר חִלתה בם ממשלת אביו. ובהפגיע בו הנקהלים בבית ה‘, להקל מעליהם את העול, אשר נתן אביו, להמעיט את המס הכבד ולשלח את האסירים הרבים, אשר אסר הורדוס לחפשי, לא השיב את פני איש, אף לא עשה רצון איש, באמרו, כי לבו תמים עם העם, אך לא יוכל לעשות קטנה או גדולה, עד אשר יחזקהו הקסר על כסאו אז תכון ממלכתו בידו. ⁵). אך מהומות גדולות מתלונות האלה קמו בירושלם, כי דמי הסופרים הגדולים מתיא ורעיו ותלמידיו הקלוּיִם והמאֻכלים בידי הורדוס העריץ’ אשר לא נתנה להם עוד קבורה, לא נתנו דמי לבני הנעורים, אשר דבקה נפשם במוריהם אלה, וידרשו את דמיהם מיד החנפים יועצי הדמים, אשר חזקו את ידי הורדוס להרוג אותם. ויאיצו להסיר את הכהונה הגדולה מיד יועזר, אשר הקים הורדוס. ויסובו הסופדים בשוקים וברחובות, לקרוא כל העם אל אבל, ויגדל המספד מאד בכל העיר ובבית ה‘. ומראה שרי בית אביו, אשר שלח ארכילי לדבר על לב העם לנוח מזעפו, היה כפחם לאש חמתם ויחרישו את שנואי נפשם אלה בקולי קולות, ויסקלו אחריהם באבנים, וישובו המלאכים ריקם אל שולחם, מבלתי יכולת להשמיע דבר. ולב שונאי בית הורדוס בטח ביושבי הערים, אשר עוד מעט יעלו לזבוח את הפסח בירושלם, כי ישיתו עמם את ידם להפוך את בית האדומי משורש. וישלח ארכילי בארבעה עשר לחדש ניסן, ביום עשות הפסח שר אלף ואלפו אל בית ה’, לעצור בעד מחרחרי הריב ולתפוש בם ולהסגירם בידו, אם לא ישימו לפיהם מחסום. ויתגעש העם מאד וירגמו אותם באבנים ויפלו חללים באנשי החיל, ושר האלף נס וימלט על נפשו. אז נוססה בארכילי רוח הורדוס אביו ויקף את המקדש בגדודי הפרשים רוכבי סוסים, לבלתי תת לו יוצא ובא. ואת חיל רגלי השליח בהמון החוגג את חגו בבית אלהיו בשמחה ובהלל, וישחיתו בם המרצחים השכירים כשלשת אלפי איש ארצה, ויהפך להם משוש חגם לאבל. וינוסו פלטי חרב בן העבד הזה אל ההרים, אשר במסבי ירושלם, מבלי עשות הפסח ⁶). ויקם לו הנבל, במעשהו אשר עשה, את כל העם לאורבים מבקשי נפשו. והשנאה הזאת הרֵעה לארכילי שבעתים, בהיות גם עין כל נפשות בית אביו האדומיות, אשר אהבה וחסד לא ידעו מעודן, צרה בו מאד. אך קרוביו אלה צאצאי אנטיפטר היו, וידעו להחליק שלון ולכסות מזמה. ויטמנו לו מקושים במועצותיהם, אשר יעצו לו כדורשי שלומו וטובתו. ויהי בראותו, כי נקעה ממנו נפש כל העם וירא, כי חסד הקסר הוא כיום משגבו האחד, ויפקד את השלטון ביד פיליף אחיו, וישם פניו אל הים, הוא ואמו, לרדת אל האניה לבוא רומי, ותלך עמו שלומית ובניה ורבים מאנשי בית הורדוס, למען דבר טוב עליו באזני אוקטפין, ובקרבם שמו ארבם. אחרי צאת ארכילי לדרכו, בא ירושלמה ורוֹס ⁷) שליט ארם, להשביח את שאון העם, ויכבד את ידו על המחרחרים, ויצג שם לגיון אחד וישב למקומו לאנטוכיא. אך עד מהרה שב השאון לקום, כי שלח הקסר את זבין ⁸) הרומי לשום חותם צר על אוצרות הורדוס, וישם לו זבין רצים ויערוץ את העם, אז קמו המון יושבי העיר ויתפשו את היכלי המלך ויבוזו את אוצרות הורדוס. ובחג השבועות בהועֵד כל העם ירושלמה, הכו באי המועד הנקהלים בהר הבית מכה רבה בחיל רומי הסובב אותם. ויהי, כי אבדה עצה מן הרומים להמלט מידיהם, ויציתו אש באולמי המקדש, ותאחז האש את הקירות, ויתך זהב הגגות המשוח בדונג, וימותו כל העם הנועד שם במכאובים גדולים, ותרם יד החיל הרומי ויבוֹזו וישסוּ ככל אות נפשם, וזבין בזז ארבע מאות ככר מאוצר המקדש. אך בכל זאת לא אסף העם את ידיו, וישימו מצור על הרומים ועל אנשי ארכילי, אשר נסגרו לבא במצודת ארמון הורדוס, גם רבים מאנשי חיל הורדוס נלוו עליהם. ובצפורי קם יהודה ⁹) בן לחזקיה, ראש המאָרבים, אשר המית אותו הורדוס, ויאסוף עם רב ויפרוץ דלתות בית הנשק ויאזור את כל אנשיו כלי מלחמה. ואיש אחד מעבדי הורדוס ושמו שמעון, חסון כאלון, התיצב בראש גדודים וישרוף את היכל הורדוס אשר בירחו, ויבז את אוצרותיו וַיֶרב חללי הרומים ובעלי ברית הורדוס בעבר הירדן, אשר שם שט הוא ואנשיו. כמעשה שמעון עשה רועה ענק ורב אונים ושמו אתרונגה וארבעת אחיו, אשר התיצבו בראש גדודים וישימו שמות באויבי עמם: מלבד זקני חיל הורדוס, אשר פשעו מתחת יד בית אדוניהם ויסתפחו על הנאמנים למולדתם, נפלו אליהם גם עשרת אלפי איש מבני אדום ויהיו זרוע לישראל. אך עד מהרה בא ורוֹס וכל חיל המצב הרומי, אשר בארם והמון גדודי עמים אחרים עמו וישרוף את צפורי באש, ואת יושביה מכר לעבדים ואת אמה, אשר שם נלחם אתרונגה שרף ורוֹס. אך כל יושביה נסו על נפשם לפני בואו, וגם בבני ירושלם עשה שפטים, כי את ראשי אנשי המלחמה אלפים במספר הוקיע על עץ ¹⁰).

בימי היות הארץ למשסה ולמבוסה, נדונו נפשות בית הורדוס על מלוכת העם, אשר הן היו בעוכריו. ארכילי הגיש את ספר המצוה, אשר כתב אביו, ואת טבעתו אל הקסר, אשר ישב בסוד יועציו לבקר את הדבר. אף אנטיפה אחי ארכילי, בא רומי וימסור ביד הקסר, את מכתבו, אשר בו דרש, להסב אליו את ממלכת ישראל. ויקם איש מליץ מבעלי ברית אנטיפה, ושמו אנטיפטר בן שלומית, ויתן דופי בארכילי ובכל דרכיו, ובכל הליכותיו, וידרוש מידו את דמי שלשת אלפי נפשות בני ישראל, אשר שפך ביום מועד במקום הקדש, בטרם מלא עוד הקסר את ידו למשול ולעשות מלוכה. ויבכר את אנטיפה על פני ארכילי אחיו, ויחזק את דברו באמרו, כי הקדים הורדוס לכתוב את ספר המצוה, אשר בו הנחיל הורדוס את ממלכתו לאנטיפה, בעודו חזק ומלא עצה ותושיה, ואת ספר המצוה האחרון, אשר בו הוריש את כסאו לארכילי, נתן אחרי אשר סר כחו. גם ורוֹס וזבין תמכו ממקומם את אנטיפה, בהגידם במכתב אל הקסר את תהלת אנטיפה ואת רשעת ארכילי. אך ניקולוס איש דמשק עמד לימין ארכילי, בענותו באזני הקסר על דברי אנטיפטר, ויתן את דם ההרוגים בראשם, ואת ארכילי הצדיק וירחץ בנקיון. ויט הקסר אזן אל דברי ניקולוס, וידבר דברים טובים על לב ארכילי ¹¹). אך עד כה וכה התחולל על ראשו סער גדול מירושלם, כי המשמות, אשר שמו בארץ, המלחמות “אשר קמו למימי אריסתבול הראשון ויני המלך וכל-ימי הורדוס עד המטבח, אשר הכין ארכילי” ורוס וזבין, פקחו עיני העם להתבונן, מה טובו לישראל הימים אשר רק שלטון הארץ מבית היה נתון בידם, ומחוץ דבר לא היה להם עם גוי וממלכה, ועריץ רודה באף לא היה רוכב לראשם, כי אם הכהן הגדול מקרב אחיהם עמד וירעה את עמו, לא בזרוע רמה ובשבט נוגש, כי אם בעוז ה' בשבט מישור, וינהו אל ימי התום והשקט ההם, ויאמרו לחדש אותם. כי ככל, אשר מעבר מזה, היתה, למימי המלחמות הראשונות באנשי אנטיוכוס, חרב גאוה לתפארת אדם גם בישראל, כן הלך כבוד כח הזרוע הלוך ודל בכל תפוצות ישראל, למן היום אשר הלכה קרן תורת משה והנביאים הלוך עלֹה ורום ביד הסופרים, אשר הפיצוה הרחיבוה מדור לדור. ותחת, אשר בימי אלכסנדר מקדון ומלכי יון הראשונים, אשר מלכו אחריו, היו גבורי ישראל לחיל משמר להם בפני העמים המתפרצים ¹²), החלו בימי שמעיה ואבטליון, ובימי הורקנוס בן יני, למצוא בעבודת החרב מוקש רב לתורת אלהי ישראל, עד אשר היו שתי אלה כדברים, אשר לא יכוֹנוּ יחד ביד עם אחד ¹³). על כן נשאו את נפשם ותכלינה עיניהם אל ימי הדורות הראשונים, בטרם הסתבכו במלחמות תנופה גם מחוץ גם מבית, ויאמרו לחדש את הימים ההם כקדם ולשום את השלטון החצון ביד רומי, למען תשקוט ארצם מבית, ויאמרו לחדש את הימים ההם כקדם ןלשום את השלטון החצון ביד רומי, למען תשקוט ארצם מבית, אך אחת שכחו חושבי המחשבה הזאת, כי לא כימים הראשונים ימי דורם, כי אחרי אשר ההלנים בפחזותם וברשעתם, הכבידו את ידם על שלומי אמוני ישראל לתפוש בחרב, לא יאמינו בהם עוד מושלי רומי. כי דברי מלחמות גבורי החשמונאים, ודברי מלחמות ישראל בפומפי וקסיוס, וגם בורוֹס וזבין, כבר כתובים הם לזכרון, וכבר יצא לעם ישראל שם בגויים לגוי איתן ואדיר, ובגוי כזה שלא תֵצר עין רומי, וזממה להכשיל כחו ולקדם פניו ולהכריעו, מיראתם פן תחלוף רוח אחרת על פניו, ועלתה על לבו עוד הפעם להיות לעם מלחמה, אחרי אשר כח רב יצוק בקרבו. את הדבר הזה לא העלו על לב וַיִוָאֳלוּ לשלוח מקרב העם מלאכים אל רומי, חמשים איש מנכבדי יהודה וירושלם ושליט ארם ורוס תומך בידם; ויבאו אל רומי, וילוו אליהם שמונת אלפי איש מעדת ישראל, אשר בעיר רומי, ויבאו לפני הקסר וישפכו המלאכים לפניו את מרי שיחם על מלכות הורדוס על עשקו ובצעו, על זממיו ועל עלילותיו, על אכזריתו ועל תועבותיו. ויערכו אליו ואל ממלכתו דמות כתֻמָה, ככל אשר היא, לא הפילו ממנה דבר. וככל אשר זעקו אבותיהם, בתחלת ימי אריסתבול והורקנוס, אל פומפי להעביר מעליהם את עול האחים הנצים ההם ולהשיב להם את סדר ממשלת ארצם כבראשונה ¹⁴), כן חלו מלאכי העם הפעם את פני הקסר לפרוק מעליהם את עול בית הורדוס, ולבלת השלט עליהם גם את ארכילי, אשר עשה כמעשה אביו הרשע, לשפוך דמי נקיים בהיכל ה' ביום מועד, גם את אחד מיתר בני הורדוס, כי אם לתת את משמרת הארץ מבית בידם ולשום את הארץ לכל דבר הממלכה העליונה למדינה רומית בתוך מדינות ארם. לשמע פרשת קלון בית הורדוס, נצתה חמת המליץ השכיר ניקולוס איש דמשק וישלך שקוצים על המלאכים ועל עם ישראל כלו. למען טהר את מגניו את הורדוס העריץ ואת ארכילי בנו הנבל, אשר שקלו זהב מחיר דבת שפתיו. ויסר הקסר את ארכילי ממלוך וישיתהו לנשיא עם 2 – 3758 ¹⁵), ויתן לו את חצי גבול ממלכת אביו ואת המחצית השנית חלק לשתי ידות, ויתן האחת, הלא היא ארץ הגליל ועבר הירדן לאנטיפה. ויהי המס אשר העלו לו הארצות האלה מדי שנה בשנה מאתים ככר. ולפיליף בן הורדוס נתנה ארץ הבשן וחבל ארגב וארץ חַוְרָן ותעלינה לו הארצות האלה מאה ככר לשנה וכל ארץ יהודה וארץ שמרון ואדום, אשר העלו שש מאות ככר לשנה היו לארכילי. אך את עזה, את גדור ואת חיפה קרע מידו ויוסף אותן על מדינות ארם ויפקוד הקסר גם את שלומית ויתן לה, מלבד הירושה, אשר הוריש לה אחיה, את תבואות עיר יבנה ואשדוד, ועיר פזאֵלי, אשר בנה הורדוס, ואת יער הצרי היקר מאד, אשר בתוכה. ויהי פרין ששים ככר לשנה. והיכל מלך נתן לה באשקלון וחמש מאות אלף כסף. ולכל בני הורדוס ובנותיו נתן הקסר ככל, אשר צוה הורדוס. ובהון העצום, אשר הניח הורדוס מתנה לו, לא נגע עוד הקסר בעת ההיא ¹⁶).

וישב ארכילי ארצה יהודה וימשול בה. ולמען הטות אליו את לב העם העביר את הכהונה מיועזר שנוא נפש העם, ויקם את אלעזר אחיו תחתיו לכהן גדול. בעת ההיא ירד כבוד הכהונה הגדולה מאד מאד, כי פקד הקסר לשום חותם צר על בגדי הקדש, אשר יכהן בהם הכהן הגדול ולבלתי הוציא אותם, כי אם לשלש הרגלים וליום הכפורים. ויהיו בגדי הכהונה גנוזים בבירה, הלא היא מצודת אנטוניא, במקום, אשר הכין להם הורקנוס הראשון, בארון אבן ¹⁷) חתום בחותם הכהן הגדול והנציב ¹⁸). וגם אלעזר לא הרבה לשבת על כנו, כי לא ארכו הימים ויתן המושל הפוחז את כהונתו ליהושע בן סיעא ¹⁹). וילך ארכילי בכל חטאות אביו וירד בחזקה ביהודה ובשמרון וילך אחרי עיניו ויעש את הרעה בעיני ה' לקחת לו לאשה את אשת אחיו, את גלפירה אשת אחיו אלכסנדר בן מרים, אחרי היותה לאשה ליוֹב מלך לוב. אף בדבר הזה נחה עליו רוח אביו, כי רחב לבו לבנות ולכונן, ויבן עיר ויקרא אותה אַרכילֵאָה כשמו. ויבן גם את ארמון ירחו ההרוס, ויעש תעלה, ויוצא בה את חצי המים, אשר ישקו את עיר נערה ²⁰) ויט אותם על אדמת ירחו וישוקק בה את מטעי התמרים אשר נטע, ואשר יצא להם שם גדול בכל הארצות. זולת זאת לא עשו ידי ארכילי תושיה. וגם אחרי אשר כלו הקושרים, אשר קשרו בימי היותו ברומי אחד אחד ולא נותר מהם בלתי אם הצעיר באחי אתרונגה, לא יכול לו ארכילי בחרב. ולא היתה לו דרך אחרת, בלתי אם לכרות ברית שלום עם הגבור ההוא ²¹). ובכל רפיון ידי העריץ החלש הזה, לחץ ויערוץ את ארצות ממשלותיו מאד, ותקע ממנו נפש העם, וישמחו למצוא תואנה בראשית ממשלתו להסב אותה ממנו ולתתה אל הטוב ממנו בעיניהם, כי קם בצידון איש יפה מראה ורם קומה, אשר תארו כתואר אלכסנדר בן מרים, אשר ילדה להורדוס ויתלקט עליו איש מרמה ויורהו לעשות שקר בנפש העם, כי הוא הוא אלכסנדר, אשר חמלו עליו מלאכי המות, אשר שלח בו הורדוס, ויתנו פלטה לו ולאחיו. וימיתו שני אנשים אחרים תחתיהם, ויט לב העם אחרי האיש הזה; ויהי בלכתו באניה עירה רומי, ויחרדו כל בני ישראל יושבי האיים לקראתו, ויתנו לו כסף וזהב לרוב. ובני ישראל ברומי יצאו לקראתו ויביאוהו במטה כבודה ויתיצב לפני הקסר לבקש מידו את הממלכה, ויסר הקסר את מעשה התעתועים וישלח אותו לעבוד עבודת פרך באניות מלחמה, כי רב אונים היה ואת האיש אשר הסית אותו המית בחרב ²²). אך גם אחרי סור השטן הזה טלפני ארכילי לא שקט על כסאו, עד כי שלחו גם בני ישראל גם הכותים, מלאכים אל רומי לצעוק עליו חמס בעיני הקסר. ואחרי, אשר לא מצא מושל רומי זה עוד חפץ בבית הורדוס, שש מאד להשליכהו מעל פניו כנצר נתעב. וישלח מלאך באניה ארצה יהודה ויורד את ארכילי מכסאו ויגלֵהו ארצה גליא עירה וְיֶנָה 7 – 3767; אז החרים הקסר הרומי את כל הון בית הורדוס לאוצר ממלכתו ²³).

ולא ארכו הימים ותמת גם שלומית אחות הורדוס ותנחל את אחוזותיה לקסרת ויסוב כל הון בית הורדוס ומרבית ארצות ממשלת ידו אל רומי, וכמעט אבד זכר לעריץ ולהמונו ולשאונו, בטרם מלאת עוד שבע שנים למותו, לולא משלו עוד בניו הנסיכים הקטנים, פיליף ואנטיפה איש בארצו הקטנה ממשל רפה. ויתחרו שני האחים האלה איש באחיו, לעשות להם שם, בבנין ערים ולעשות חונף לקסרי רומי, בקראם את שמותם עליהן.

ותחת המושלים, אשר משלו ביהודה מימי יונתן ושמעון החשמונאים עד גלות ארכילי, שלח אוקטפין קסר רומי אחד משרי פרשיו ושמו קופוניוס, להיות לנציב ביהודה ולעשותה למדינה אחת ממדינות רומי. ויהי קופוניוס הראשון לנציבי רומי, אשר רדו בישראל. ויפקוד הקסר על הנציבים לפַקֵחַ על המס, כי ירימו אותו יושבי הארץ לאוצר רומי, ולשום עין על משפט הסנהדרין, אשר ישפטו את העם, וימלא את יד הנציבים גם לשפוט משפט מות את האנשים, אשר לא ישמעו בקולם. וישם קופוניוס את העיר קסרֵי, אשר בנה הורדוס על שפת הים, למושב לו ולכל הנציבים, אשר קמו אחריו. ותהי קסרי, אשר בנה העבד האדומי בדמים למארב לנוגשי רומי, אשר ישבו שם למו ארב, לציון ולעמה ולכל קדשיה ומחמדיה.

ועם קופוניוס הנציב-הראשון שלח הקסר את קוירינוס, השליט בכל ארץ ארם, אשר אליה נספחה ארץ יהודה לקחת את אוצר ארכילי, ולשלוח אותו רומי, להעריך את קנין כל יושבי הארץ, להרים על פי הערך הזה את המס לגלגלתם ולבתיהם. הפקודה הרומית הזאת, אשר השליטה עין זרים בְמַצְפֻנֵי כל בית יחיד בישראל, פקחה את עין הדבקים בעמם, לראות כי הסכילו עשֹה בבקשם את קסר רומי ביד מלאכיהם, כי יהפוך את ארצם למדינה רומית, כי אחרי אשר הודיעו בני ישראל, לא אחת ולא שתים, את ידם ואת גבורתם גם למלכות האדירה הזאת, הלא תהיינה עיני הממלכה הקשה בהם לאכול אותם בכל פה, לבלתי היות בם עוד כח להתקומם בפניה לעת מצוא. על כן נשא יהודה הגלילי בן לחזקיה, אשר הרגו הורדוס, נס לבני עמו לעמוד על נפשם, ולבלתי קבל עליהם עול מלכות רומי. ויד צדוק איש חיל מחכמי הפרושים נכונה עמו. ויהי דבר יהודה וצדוק אל העם לאמר: הנה ה' אלהי ישראל מלך לעמו, על כן יחשב כל הנוטה שכמו לעול אדונים זולתו כפושע באלהיו. הדבר הזה התלקח כאש בלב בני הנעורים, וינהרו אחרי הגלילי לאלפים ולרבבות וישבע כל הבא בברית הכת את השבועה הגדולה הזאת לאמר: “הנני נשבע בה' האלהים, לבלתי עבוד את כל יליד אשה בלתי אם את ה' לבדו, כי רק הוא אדון כל ורק לו תכרע כל ברך לו ישתחוו כל זרע יעקב, כאשר ישתחוו לו כל צבא השמים” ²⁴). ותקם בישראל כת חדשה נוספת על שלשת הכתות הקימות הלא הן, כת הפרושים הצדוקים והאסים, ויקם שאון רב מאד בכל העם על דבר הערך, אשר העריך אותם קופוניוס ויחלו להרים יד בפקידי רומי. וידבר יועזר בן ביתוס, אשר שב להיות לכהן גדול, על לב הקהל לשבת מריב ולנטות שכמם אל המס, וישמעו אליו ויעשו כן ותשקוט הארץ. ואנשים רבים ראו פרי בפקודה הזאת, כי הקימה אותם רומי לפקידים, לכלכל את דבר המס ולהמציאו אותו אל ידה לנוגשי בית האיש, אשר לא תמצא ידו לשלם ולהעביט אותו או ליסר אותו ולענשו, ויקרא העם לפקידי המס “מוכסים” ²⁵) ולנוגשים בם “גבאים”. ותמר מאד נפש בני ישראל על הבוגדים האלה, אשר למען בצעם נתנו יד לעושקיהם וישימו את חלקם עם שודדים ומרצחים ²⁶). ויפסלו חכמי הסופרים אותם, משבת למשפט ומהיות נאמנים לעדות ולשבועה ²⁷). ויהי נמאס בעיניהם הכסף, אשר אספו מן העם עד כי אסרו לקחת ממנו גם לצדקה או לפרוט מן הקופה, אשר לפניהם מטבע גדולה למטבעות קטנות ²⁸), כי כסף חמסים ומעשקות נחשב להם ²⁹) ואגודת “החברים” הדבקה מאד בעמה ובמולדתה שמה את כל לבה, להסיר את נגע המוכסים והגבאים מעל ישראל. ויקומו ויגרשו מקרבם כל איש, אשר היה למוכס או לגבי ³⁰), כי איש הנותן יד לעושקי אחיו לא ירצה להיות חבר לאנשים, אשר אהבת עמם ומשמרת רוחו היא כל יסוד אגודתם. ויהיו החברים נוצרי תורת מולדתם מכל משמר, והמוכסים והגבאים עבדי רומי, כשני מחנות החונים מערכה מול מערכה, ויחשבו כשתי קצָוֹת וכשני הפכים ³¹). וכל חמת העם נצתה על יועזר בן ביתוס הנתעב בעיניהם מאד, על אשר הועיל לשרי רומי לשום את הערך לחוק. וינח קופוניוס את רוח העם, בהסירו אותו מכהונתו ויכהן תחתיו ענני בן שת.

ובימים ההם, כאשר נתק כחוט הנעורת חבל הכהנים הגדולים ולא הוסיף עוד לכהן איש תחת אביו כמשפט הכהנים, עד אחרית ימי בית צדוק, וכל ימי בית החשמונאים מיהונתן ועד אריסתבול אחי מרים, בימים, אשר קלעו זרים את מטה אהרן מיד ליד, בימים ההם החל בית הנשיא ראש הסנהדרין, להתנשא למרכז לכל בני ישראל לכל דבר אלהים ולא נסבה עוד הראשוּת הזאת ממשפחה למשפחה, אף לא נחצתה עוד לשנים. ויהיו הלל ושמי הזוג האחרון המאסף לכל הזוגות, אשר קמו בישראל מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ולמן הדור ההוא והלאה היתה כל הראשות ביד בני הלל, אשר קמו תחתיו לדורותם. ואשר ישבו על כסאם כל הימים, אשר ישב עוד ישראל בארצו. ומה נפלא הדבר, כי אחד מנכבדי תלמידי שמי הרים בכבודו ובעשרו את קרן הלל ויגדֵל את תפארתו וזה הדבר: מימי יוסי בן יועזר נחלקו היושבים בראש הסנהדרין בכל דור בהלכה אחת: אם יש לאיש מעלה עולה וזבח ביום מועד, לסמוך את ידיו על עולתו, ואם לא תחשב למלאכת עבודה. ותהי המחלוקת הזאת המחלקת האחת בדבר הלכה עד ימי שמי והלל, ויחשב שמי על האוסרים והלל על המתירים, וַיִבָדְלו שני המורים האלה גם בדבר הזה, הלל התיר להביא גם שלמים גם עולות ולסמוך עליהן, ושמי התיר להביא רק שלמים ביום חג, בהיותם קדשים קלים, אשר מרבית בשרם תאָכל לבעליה, ויאסור לסמוך עליה ואת העולה, אשר תעלה כליל אסר אף להקריב. ויהי אחרי מות שמי ויקומו תלמידיו לשום את האסר, אשר אסר רבם, לחוק. והלל היה איש נעו מאד ויהי המעט ממנו, כי לא השיב על דבריהם ויסתר גם את מעשהו, אשר עשה על פי דעתו, מנגד עיניהם למען השלום. ויהי שם בבא בן בוֹטא זקן תלמידי שמי וידע, כי דעת הלל היא הנכונה ויתנדב וישלח ויבא שלשת אלפי צאן ממקנהו, ויצג אותם לפני קהל העם ויקרא: כל האיש, אשר יש עם לבבו להעלות עולות ושלמים ולסמוך עליהם, יקח מאלה ויקרִב כטוב בעיניו. ויעט כל העם אל הצאן ויקריבו אותם. למן היום ההוא גברה יד בית הלל ³²).

ובדבר הזה בטלה המחלוקת הראשונה, אשר היתה בישראל, אשר בה נחלקו כל הזוגות מימי החשמונאים הראשונים עד עצם היום ההוא, אשר שם לה בבא בן בוטא רץ ברוח לבו וברוחב ידו. אך לא המחלקת לבדה בטלה, כי גם בעליה, הלא הם הזוגות, חדלו בימים ההם, ולמימי מות שמי היה הנשיא לבדו העומד בראש העם בכל דברי התורה והמצוה, וקול משׁנַה הנשיא הלא הוא “אב בית דין” לא נשמע עוד על פני חוץ כבראשונה. וגם מי שקם תחת שמי לאב בית דין אין יודע עוד, כי הגברים הלא היו לבתים לאמר: תלמידי שמי נוסדו לאגודה, אשר קראו לה “בית שמי”, ותלמידי הלל נוסדו גם הם לאגודה, אשר קראו לה “בית הלל” והבתים האלה התכוננו בעוד ראשיהם חיים. בשנה אחת אחרי גלות ארכילי מת הלל הזקן 10 – 3770 כליל תפארת ישראל “שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבנו” ³³) זקן ושבע ימים, אחרי רעותו את עמו במקל נעם ובשבט מישור ארבעים שנה ³⁴), ויספדו לו כל ישראל ויקוננו המקוננים:

הֵי חָסִיד! הֵי עָנָו! תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא ³⁵

ויִקָדְשׁוּ בעיני בני ישראל שני מוריהם הגדולים, הלל ושמי, מאד מאד ויקראו להם “אבות העולם” ³⁶) ולדבריהם “דברי אלהים חיים” ³⁷), ותחשב גם מחלֻקִתָם, אשר נחלקו בדעותיהם “מחלקת לשם שמים” ³⁸). ויקם שמעון בן הלל תחת אביו לנשיא ולראש הסנהדרין ושם משנהו אב בית דין אין לדעת עוד וגם מחיי הנשיא לנו נודע דבר בלתי אם שמו ³⁹). תחת הזוגות הראשים היחידים, אשר תמו בעת ההוא, קם בדור ההוא זוג הבתים, הלא הם בית שמי ובית הלל. ותחת המחלקת האחת של כל הזוגות ההם בדורותיהם הרבים, אשר בטלה בעת ההיא, החלו המחלוקות בדברי הלכה לרוב מיום אל יום, על כן כהו בדור הראשון פני הגדולים היחידים מפני אור שני הבתים, אשר התרוממו בכל עזם אחרי מות הלל ושמי. כי גם מגדולי הבתים ההם לא עלו בידי הדורות הבאים, בלתי אם זכרונות מעטים. יונתן בן עזיאל איש מבני מרום העם ⁴⁰) ונכבד ביניהם מאד, היה ראש לתלמידי הלל ותהי ישרת לבו ואמונתו רבה כרוב חכמתו. ויהי בחרות אף איש עשיר בבנוֹ, אשר לא הלך בדרך הישרה ויקם ויאסור את כל נכסיו עליו, ויכתבם ליונתן בן עזיאל. ולא ולקח יונתן לנפשו, אחרי מות האיש, בלתי אם את השלישית מהונו, רק למען קים דברי המת לרשת את קנינו. ואחרי אשר בדבר הזה היה הוא לבעל הון נתן את השלישית לבן האיש, ואת השלישית הקדיש לאוצר בית ה‘. ותעמוד לו חכמתו גם לעשות את רצון האיש. גם לבלתי העבר מן הבן את ירושת אבותיו ⁴¹). את אהבתו העזה את התורה הביעו אנשי דורו במשל נמרץ “כל עוף שפרח עליו נשרף” ⁴²). אך מדברי הלכותיו לא עלו בידי הדורות הבאים מאומה. ומעשהו האחד, הוא התרגום, אשר תרגם את ספרי הנביאים על פי התרגום הקדמוני הנוהג בישראל. מימי אחרית הנביאים וראשי אנשי כנסת הגדולה ויעלהו על ספר ⁴³). אך דבר הלכה לא נשמר ביד הדורות הבאים בשמו, כי החוט המשוך על בית הלל הוא, כי היה לבם רחב מאד לכלכל את כל מקצועי התורה והדעת, ובכל היות דבר ההלכה מרבית עבודתם לא נחשב להם לראש רֻּבי תורתם, כי לא הניחו על סעיף וכל ענף בתורת ה’ ובתורת האדם, אשר לא טפחוהו ויחיוהו ⁴⁴). ויהיו זקני בית הלל, אשר לקחו תורה מפיו שמונים איש ⁴⁵). וזקני בית שמי לא נודעו לנו בשמותם, בלתי אם ארבעה הלא המה בבא בן בוטא ⁴⁶), דוסתי איש כפר יתמה ⁴⁷) יועזר עיש הבירה ⁴⁸) ויוחנן החורוני ⁴⁹). ואף, כי נפלגו זקני בית שמי וזקני בית הלל לפלגות דעותיהם, היה שלום אמת בין שני הבתים האלה ⁵⁰). וכבדו ויאהבהו איש את רעהו ויהיו נועדים יחד בבית איש מחבריהם ⁵¹) או באחת “העליות” המרֻוָחות, אשר יעדו אותן בעליהן הנדיבים לבית מועד לנכבדי ישראל ולחכמיו ⁵²). ויהיו שני הבתים האלה בית שמי ובית הלל לבתי מצדות ולרוח ישראל, לבצר את עוזם מבית, בעת אשר צורריהם מבית הרימו ראש, ולמען הסב פני העם אל תוכו ולמען שמור עליו מהיות מעט מעט לגוי אחד עם אויביו, החזיקו בדרך יוסי בן יוֹעזר ולהחזיק במשמרת הטהרה, למען הזר את ישראל מן הגוים ⁵³). כי המעט מן הגוי האיתן, מרומי, אשר הפך את הממלכה הישראלית למדינה רומית בימים ההם. ויקם גם עם קטן ובזוי לשחק בישראל הלא הוא עם הכותי, אשר כל עוד נחתה בו יד אבותינו מימי הורקנוס הראשון שקטו וינוחו במקומם, ולא מצאה ידם להרע להם, בלתי אם בתתם ידם להורדוס, אשר השיב אהבה אל חיקם, וַיִבֶן להם את שמרון, אשר הרס הורקנוס, אך הפעם, אחרי אשר קרעה רומי את שמרון מגבול יהודה, מבלי היותם עוד סרים למשמעתם, היתה ראשית מעשיהם לעשות להם תועה ולטמא את מקדש ה‘, אשר שנאו בכל שאט נפש: ויהי בליל הפסח ויתגנבו אנשים מן הכותים המרעים אל המקדש, ויפיצו שם בהחבא עצמות מתים, וַיִמָלֵטוּ. ויחשכו הכהנים את באי המועד מבא אל הקדש עד פנותם את הטומאה ⁵⁴). וקרוב הוא, כי למן היום ההוא היה לחוק להחמיר מאד במשמרת שומרי בית ה’ בלילות, ולענוש קשה את כל הנמצא ישן על משמרתו ⁵⁵). בעת ההיא עזב קופוניוס את ארץ ישראל ויבא מרקוס אמביפְיוס ויהי לנציב. ותחתיו בא אופוס למשול שם, ובימי רופוס מת אוקטַפְיָן 14 – 3773 הקסר הראשון לרומי ⁵⁶) אשר בכל הרעה אשר הדיח על אבותינו, בגַדְלו את הורדוס, ובהפכו אחרי כן את ארצם למדינה רומית, התהלך עמם למראה עינים בנחת ובכבוד, ויכבד את המקדש מאד ויתן לו מתנות גדולות ויקרות, גם הוא וגם אנשי ביתו, ויהי שולח שמה כסף רב לקנות בו צאן ובקר ולהעלות יום יום עולה בשמו, אף צוה לבלתי מנוע מעניי ישראל באלכסנדריא את משאות הבר, אשר יחלקו לעניי כל העמים וכי יחיל יום החלוקה להיום ביום השבת פקד, כי יחשכו את המנות אשר לעניי ישראל, ונתנום להם ממחרת השבת ⁵⁷). תחתיו קם טִבֶר בן לִוְיָה אשת אוקטַפְיָן לקסר. ולא הכביד גם הוא את ידו על ישראל, בראשית ימי ממלכתו, וישלח טִבר את גְרַטוס 16 – 3376 להיות נציב ביהודה תחת רופוס. ויעבר גרטוס את הכהונה מענני בן שת ויתנהו לישמעאל בן פאבי. ולא ארכו לו הימים, ויקחנה מישמעאל ויתן אותה לאלעזר בן ענני, ובטרם מלאת שנה לכהן הגדול הזה, הסיר גם את אלעזר מעל כנו ויקם את שמעון בן קמחית, אשר גם הוא לא ישב על כסאו בלתי אם שנה אחת, כי הוריד אותו הנציב הרומי מעליו ויתן את כהונתו ליוסף מבית קופַי ⁵⁸).

ובני בית הורדוס מה היו עושים בימים ההם, מימי משול הנציבים בישראל? לטובת העם מאומה לא עשו, אך למען עשות חנף לרומי הגדילו עֲשׂה! אנטיפה סבב את עיר צפורי “חמדת ארץ הגליל” חומה ודלתים בעוד אוקטַפיָן חי, ויקראה על שם הקסר, ויבצר את בית רמה ⁵⁹), אשר גדלה ותהי לעיר, ויקרא לה יוליא כשם הַקֵסֶרֶת. וגם פיליף אחיו, נשיא חַורן והארנוב, שם את כפר בית-צִדָה, אשר מקדם לים כנרת לעיר, ויקרא גם הוא את העיר, בשם יוליא לכבוד הקסרת. ועיר בנה על מעינות הירדן על יד עיר לֶשֶם ויקרא לה קסרי ⁶⁰). ולמען הבדל בינה ובין העיר אשר בנה הורדוס אביו, קרא לעיר פיליף “קסרי פיליפי”. ובימי הקסר טיבר בנה אנטיפה, עיר יפה מאוד על ים כנרת, על יד מעיני המרפא החמים הפורצים שם מבטן האדמה, במקום, אשר היתה בנויה לפנים חַמַת או רַקַת ⁶¹) העתיקה, ויקרא את שמה “טִבֶרְיָה” על שם הקסר ⁶²). ויצא שֵׁם לעיר הזאת גם במעינותיה גם במושבה הטוב ⁶³) גם בחן מקומה ובמראותיה הנעימים, אשר תביט עין היושב בה לו מסביב ⁶⁴). אך שמץ דופי היה בעיר הזאת, אשר הרחיק את כל שומר מצוה בישראל משבת בה, כי המקום אשר נבנתה עליו טבריא היה מקום קברים, אשר פנה אותם אנטיפה בטרם יסדו את עירו, על כן רחק מעליה כל איש נכבד, השומר את משמרת הטהרה ויהיו היושבים בה ראשונה המון אספסוף, ערב רב, בני נכר ובני ישראל, אשר את מקצתם הסיע שמה אנטיפה ביד חזקה ולמקצתם נתן בתים וחלקות שדה, למען ישבו שם ⁶⁵). אולם מעט מעט נאחזו בעיר החדשה ההיא גם כהנים, אף כי היו בה מקומות, אשר לא דרכה בם כף רגלם ויקיפו אותם ⁶⁶). וירבו הימים ותהי טבריא למושב התורה והדעת בישראל.

ואחרי, אשר היה גְרַטוס נציב ארץ ישראל שתים עשרה שנה, שב לרומי ויבא תחתיו פונטיוס פילטוס 27 – 3787 איש קשה ורב משטמה וישטום מאד את בני ישראל ואת עבודת אלהיהם וישם את כל לבו להרעימם, ולעשות את הרע בעיניהם, בכל אשר תמצא ידו. ויהי בהסיעו את חילו מעיר קסרי להשכין אותם לימי החרף בירושלם, ויצַוִם להביא שמה את הסִּגנָיות ⁶⁷), אשר דמות פני טיבר ערוכה עליהן, למען הכעס לב בני ישראל, אשר על פי המצוה, אשר תצוה להם תורתם לא תראה להם כל תבנית אדם בכל גבולם. ויהי כראות בני ישראל את הדבר הזה, וינהרו המונים המונים עירה קסרי', ויפגעו בפילטוס להשיב את הסגניות למקומן, ולהציב בירושלם סגניות, אשר אין עליהן תמונת כּל, כאשר עשו כל הנציבים, אשר היו לפניו, לבלתי הכאות את לב העם ודבק בתורתו. ולא אבה פילטוס לשמוע אליהם. והיה כאשר לא הרפו ממנו שבעה ימים, צוה הנציב את גדודיו לחגור כלי מלחמתם ולהתחרש במארב על יד מסלת הרצים, והוא יצא ויתן אות לאנשי צבאו ויכתירו אותם פתאם מסביב, ויתן קולו ויקרא “אם לא תשובו הביתה והֵמַתִי אתכם כרגע”. עוד דברו בפיו וכל בני ישראל חשפו את צואריהם לטבח, ויפלו יחדו ארצה ויקראו קול אחד “מות נמותה כלנו ואת תורת אלהינו לא נעבורה”. הקריאה הזאת עוללה לנפש העריץ עלילה רבה, ויצו לאנשיו להשיב את הסגניות מירושלם 29 – 3789 ואת העם שלח לשלום לדרכם ⁶⁸ ).

אך אז ראה הנציב הרומי, את כח רוח העם הזה מה רב הוא, כי גם החרב אשר בידו תסוג אחור מפניו. ויחשוב מזמה לפגוע בכח ההוא. ויגרע את חק הסנהדרין משפוט עוד משפט מות ⁶⁹) ויאמר לחבל בדבר הזה את רוח תופשי התורה, אשר מידם הוא חֹזֶק לב העם לבלתי התרפס לעריצים ולגלולים. אך שגה העריץ ברואה, כי לא החרב היא מָעז התורה הזאת, וגם בלעדי הגזרה הרומית מנעו שופטי ישראל בכל כחם ובכל מאדם את חרבם מדם. ותחשב הסנהדרין השופטת משפט מות, אחת לשבע שנים כבית הדמים ⁷⁰). ולא נגעה הגזרה הזאת בלבם לרעה מאד ויעזבו את לשכת הגזית, אשר בבית ה' וישבו בחנֻיות ⁷¹), להודיע כי לא מלאכי אלהי המשפט השוכן בבית ההוא ⁷²) הם עוד בדבר הזה להמית ולהחיות, כי אם מורי דבר חוק ומשפט ושופטי שלום בין איש לרעהו המה. כי לרגלי המהומות, אשר רבו למימי ממשלת בית הורדוס ושלטון נציבי רומי, הסתבכו המסכות מאד, עד כי נחשבו גבורים מתנדבים להשליך את נפשם על עמם ועל ארצם, לרוצחים בעיני בעלי השלטון, ויש אשר אוהבי חמס ושוד התחפשו בלבוש מקנאים לכבוד מולדתם ותהי חרבם נטושה לאכול ולהשחית, ותרבינה הפעמים ויִפָּלֵא בין דם לדם ובין דין לדין. וישישו כמעט שופטי הצדק, כי לֻקַח מידם שבט המשפט ⁷³).

אך לב פילטוס כים נגרש, וירא כי בדבר הסגניות לא יכול לעם עברתו, וכי בקחתו את שבט משפט מות מידי הסנהדרין לא מחץ את לבם, ויחרוש פילטוס רעה אחרת, לשלוח את ידו הטמאה במקדש. וַיִוָעץ לקחת מאוצר הקדש, אשר בית ה' כסף רב לחפור בו תעלה להביא את המים העירה, וירא העם, כי מתאנה הוא להם להשליט את ידו באוצרות בית ה' ⁷⁴), ויקומו ויתגודדו למאות ולאלפים, ויקראו בקול גדול לחשוך את ידו מִקָדְשֵיהם. ויתנכל פילטוס, ויצו לאנשיו להתחפש בבגדי בני ישראל, ולשום כלי מלחמה תחת כנפי בגדיהם, ולהתערב בתוך העם, אשר לא למלחמה בא, כי אם לזעוק חמס ובידו אין חרב ואין חנית. ויעשו כן מלאכי המות יתבוללו בתוך הקהל ויכו בם מכה גדולה, ותהי מהומה רבה וירב מספר המתים במנוסה ובמבוסה כמספר המתים בחרב ⁷⁵) 30 – 3790.

גם קהלת ישראל ברומי, בעיר, אשר ישבה בה כל ימיה לבטח, שתתה בעת ההיא את כוס החמה מיד טִבֶר באשמת איש עושה עָוֶל, אשר מיראת שופטי ירושלם נס וימלט אל רומי וישַו שם את נפשו כאחד הסופרים הנכבדים מורי התורה, למען תמצא ידו לנצל את כיס הדבקים בדת ישראל. וימצא הנבל הזה, הוא ושלשת חבריו אנשי מרמה כמהו, נתיבות בית אשה כבודה מנשי גדולי שרי רומי ושמה פוּלְוִיָה ⁷⁶), אשר כבדה מאד את תורת משה, ותתן האשה ביד ארבעת האנשים ההם זהב רב ויריעות ארגמן, לנדבה למקדש ה'. ויקחו חברי הגנבים את היקרות האלה, וישימו בכליהם וינוסו. ויהי בהִוָדע הדבר הזה, וַיוֹסֶף סִיָן ⁷⁷) ראש שומרי ראש הקסר פחם על אש חמת אדוניו. כי איש צר ואויב זה, אשר ידו היתה בכל רע להשמיד כל נכבד וכל נשוא פנים מרומי, עוין היה גם את בני ישראל ויחשוב לאבדם. ויט הצורר המושל ברוח אדוניו, את לבו אל הרעה, ויגרש ארבעת אלפים איש בחור גבור חיל מבני ישראל יושבי רומי, לעבוד בצבא בארץ מדי. ויבחרו הרבים מהם לשאת כל עֹנש קשה מעבוד את עבודת המלחמה, אשר נחשבה להם לחטָאָה ⁷⁸). אך גם רעת סֵיָן מהרה, כי נגלו לקסר כל מזמותיו. ויחרץ עליו משפט וימיתהו, אז שב הקסר להקל את ידו מעל קהלת ישראל ברומי ⁷⁹), אך עינו היתה לטושה כל היום, לקרוע חבלים מארץ ישראל ולהוסיפם על ארצותיו. ויהי במות פיליף 34 – 3794 בן הורדוס ובנים לא היו לו ויקח טיבר את ארצות ממשלת יד פיליף הלא הן: חַוְרָן, הבשן והארגוב, ויוסף אותן על ארצות ארם. ותגרע עוד נחלה גדולה מארץ ישראל. ופיליף היה איש מנוחה כל ימיו, ולא עשה את הרע, כאשר עשו כל בית אביו, וישב על כסאו שבע ושלשים שנה ⁸⁰ ).

ופילטוס לא חדל רֹגז. ויעשוק ויעריץ ככל אשר השיגה ידו, ולא הבדיל בדבר הזה בין בני ישראל ובין הכותים. כי את כלם כאחד הכעיס תמרורים, ותמר נפש הכותים מאד ויקם בקרבם איש שונה או חָנף ויעבר קול בקרב כל בני עמו, כי ימהרו להִוָעֵד אליו, והעלה אותם על ראש הר גריזים, וחפר להם וחשף לעיניהם את מטמֻני ⁸¹) כלי הקדש, אשר טמן שם משה עבד ה' –, אף כי מעודו לא דרכה רגל איש האלהים על ההר הזה המָצוק מעבר הירדן ימה –, ויהי בהתאסף עם רב מן הכותים לעלות על ההר, והנה חיל פילטוס מקדמים את פניהם בחרבות שלופות ויפלו מהם חללים רבים, ורבים נפלו שבי ביד אנשי המלחמה, והנשארים נסו על נפשם מנוסת חרב. ויגישו ראשי הכותים את משפטם אל וִיטֶלי ⁸²), השליט הרומי בארצות ארם, והשר וִיטֶלי איש חסיד וטוב עין, ויחר אפו על פילטוס לשֵמע מעשיו, ויפקד את מַרְקֵל ⁸³) תחתיו לנציב בארץ ישראל. ואת פיָלטוס, אשר רדה ביושבי יהודה ושמרון עשר שנים שלח אל הקסר לעמוד לפניו, למשפט על מעשיו הרעים. והשליט הנכבד וִיטָלי עלה ירושלמה, ויבא שמה בימי חג הפסח, ויקדם כל העם את פניו בכבוד גדול, ויפטור את העם מן המס, אשר נתן הורדוס על הירק הנמכר בשוק, ואת בגדי הקדש, אשר לכהן הגדול, השיב לידי הכהנים לבלתי היותם עוד חתומים בידי הנציבים. ויתן את כהונת יוסף בן קופי ליונתן בן ענן, וישב למקומו לאנטוכיא. ובשובו עוד הפעם ירושלמה לחג השבועות ולהעלות עולה במקדשה, נתן את כהונת יונתן לתאופיל אחיו, אז באה אליו השמועה, כי מת טִבֶר 37 – 3797 וכי מלך תחתיו קיוס קליגולה בן גרמניך בן אחות הקסר ההוא, וישבע את כל העם לעבוד את הקסר קיוס באמונה, ופילטוס בא עירה רומי אחרי מות טבר ⁸⁴ ).