בדברי רבותינו יסופר, כי בימי רש“ב יוחאי, שהם ימי נשיאות רש”ב גמליאל, התחילו גזרות אדרינוס, שגזר על המצות להתחדש, ור' ראובן בן אצטרובלי בטלם לשעה קלה בחכמתו, וכשחזרו ונתחדשו, הלך רש“ב יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי לרומא “יצא לקראתם בן תמליון”, ובעזרת בן תמליון זה ובסבת “ברתי' דקיסר” נתבטלה הגזרה (מעיל' י"ז). המפרשים אמרו על בן תמליון, כי שד הי' ונכנס אל נפש בת הקסר ונשתגעה, ורשב”י הוציא אותו מתוכה ונתרפאה, ובשכר רפואתו בטל אביה הקסר את הגזרה (ע' רש“י תו' ודנמ”ה). ולדבר זה הביאה אותם מליצת “על בברתי'” המתישבת יותר על מעשה שדים ורוחות, משהיא מתישבת על מעשה אדם. אולם מלבד שדבר זה מתמיה מצד עצמו, ומלבד שבעצם דברי המקור אין לו כל הכרע המצריך לפרש כן, ומלבד, כי לפי זה יקשה מאד איככה נרדף אח“כ ר' שמעון בידי המלכות ההיא (שבת ל"ג:), אחרי אשר הציל במעשה נפלאותיו את בת הקסר משגעון, הנה פירוש זה מופרך מתוכו, כי לפי דבריו נזדמן בן תמליון לרשב”י ויורהו להשתתף עמו במעשה הנפלאות בדרך זאת, כי הוא יכנס בתורת מחלת שגעון של נפש בת הקסר ורשב“י יצוהו לצאת ויצא, ואם כן, היש לך פלא גדול מזה, כי תבוא רוח שלוחה מאת ה' להציל את עמו ואת תורתו מיד צורריהם? לרוח כזאת לא יאמר שד מזיק, אף כי הציקה לבת הקסר, כי אם מלאך מושיע, ככל אשר לא נקרא שד, כי אם מלאך ה', לדוח המכה במחנה סנחריב (מ“ב י”ט, ל“ה, ישע' ל”ז, ל“ו. דהי”ב ל“ב, כ”א). וא”א כן מדוע זה “בכה ר' שמעון” אחר שנזדמן לו בן תמליון? ומדוע אמר “שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך נ”ט, ואני לא פ“א” היש לך מלאך גדול עושה נפלאות מזה? אלא על כרחנו בן תמליון זה אדם היה אשר הזדמן לפני רשב“י להשתדל לפני בת הקסר, בכבודו או בחכמתו, ורשב”י פקפק בזה, כי לא האמין, כי בן תמליון ראוי למלאכות זאת, ע"כ בכה ויתאונן על מעמד ישראל, כי מלאכים אינם מזדמנים להם עוד, אך באחרונה השליך על ה' יהבו ויאמר “יבא הנס מכל מקום”.

ועתה נחפשה נא אולי תעלה בידנו למצוא רושם כל שהוא לשם בן תמליון. – והנה לפי דרך למודנו, מצאנו שם אחד הדומה לשם בן תמליון בתורת בעל שמועה ואגדה על “סמליון” (סוט' י"ג:) פירש“י “שם חכם” (רש"י שם), ובעל הערוך פי' דם הוא כן ומוסיף ואומר “ואית דאמרי שם מלאך” (ערוך ע' “סמליון”), ואין טעם אחר מתקבל על הדעת להוציא חכם זה מכלל כל החכמים ולאמר עליו, שהוא רוח ולא בשר, כי אם דמיון שמו עם “בן תמליון”, שהוא כבר הוחזק ללא אדם, כי אם לאחד מצבא הרוחות – ולא הבדילו בין שניהם, בלתי אם בדבר זה, כי להכנס בבשר אדם ולהכותו בשגעון ראוי יותר לשד, ולאמר שמועה בדברי תורה נאה יותר למלאך – ואם יהיו סמליון ותמליון שני שמות לעצם אחד הלא יכשר יותר להחזיק בדעת רש”י הפשוטה, שהיא הדעה הראשונה של בעל הערוך, כי עצם זה אדם הוא, ולא מלאך ולא שד. ואם חכם הוא, אין לנו אלא לשאול לזמנו. והנה במס' סוטה לא נוכל להכריע. אם יש להשיב אף “סמליון” עם בעלי המאמרים שלפניו, שמואל ריו“ח ורב נחמן שהם אמוראים, או עם בעל המאמר שלאחריו, הלא הוא ר' אליעזר הגדול שהוא תנא. אולם מן התוספת שמאמר ר' אליעזר מוסיף על מאמר סמליון, יש לשמוע, כי סמליון היה בימי ר' אליעזר ומאמרו הי' ידוע לר”א. ומספרי, אשר שם נשתנו המאמרים גם בענינם גם בסדרם (ספרי דבר' שנ"ז), די לנו לשמוע, כי מכל מקום תנא הי‘, כי שם אין מקום למאמרי אמוראים. ובכן גוף זכרונו בספרי בצד ר’ אליעזר, יכריענו לקבוע זמנו בימי התנאים, ויהם מאמר ר“א למאמר הַמְחֻוָר יותר הרבה במס' סוטה, יורנו לצמצם את זמנו בימי ר' אליעזר, ואם סמליון, שהוא לדעתנו תמליון, בן דור היה לר' אליעזר, יש להחזיק, כי בנו שנקרא על שם אביו המפורסם בן תמליון, היה בימי רשב”י, ואם זכינו לקבוע זמנו, נקוה כי תמצא ידנו למצוא גם את מקומו. תכנית שם סמליון יונית ורומית היא מעין Semelius ובאמת כבר נמצאו לבני ישראל יושבי רומי, כי נקראו בשמות כאלה, שסופם “יון” כגון “פלטיון איש רומי” (שה"ש רב' ח' ח'). גם “אבטליון” שכן גרים היה לדעת רבותינו (גטין נ"ו:) ושאפשר ששמו היה אבטולמוס Ptolem ä us (ע' ח"ר 232 בהערה), היה לדעת קצת, איש רומי (אברבנאל אבות א‘, י’), ובכן קרוב הוא, כי סמליון ובנו, בן תמליון, בני ישראל אנשי רומי היו. וגם כגוי, שֶכִּנָה סמליון למשה רבנו “ספרא רבא דישראל” (סוטה שם), ראויה היא בפי איש הולך ובא בין גדולי רומי ויון, שאהבו תמיד לדבר עם משכיל- ישראל על סופריהם הקדמונים ועל סופרי קדשנו. ומליצה זו עצמה, הבא בתרגום תורתנו (אונקלוס דבר' ל“ב, כ”א), קרוב הוא, שהיא של עקילס הקר הצדיק היוני, אשר לפי דברינו, בן דורו של סמליון הי‘, ושהוא ודאי מצוי היה בין גדולי רומי ומתוכח עמם על דבר התורה. ואם כן, אין מליצת על “כברתי דקיסר” יכולה להתפרש עוד כמנהגה, כי אם יש לגרוס "לברתי’" בלמד תחת “בברתי” או “לבי ברתי'”, כלומר לבית בת הקסר. ויהיה סדר הספור כן: כי בבא רשב“י ורא”ב יוסי חכמי ארץ ישראל לרומי, יצא לקראתם בנו של החכם הנכבד סמליון, אשר יקרא פה ע“ש אביו, בן תמליון, וישם את נפשו אל משמעתם לצאת ולבא לפני גדולי רומי, אשר היה רגיל אצלם, ויאמר להם: “רצונכם אכא עמכם? קדים הוא על לברתי' דקיסר”, כלומר בא לבקש מלפניה על עמו, כדרך חכמי ישראל, שהיו מצוים לפני בנות בית הקיסר, כרי”ב חנני' (תעני' ז'.) וכר' יוסי בן חלפתא לפני המטרונית (ב“ר י”ז) ועוד ועוד. ופירוש מלת “קדים הוא”, כי הקדים אתכניסתו לבית הקסר לכל שאר המעשים. שאמר רשב“י לעשות. ויש להתבונן, כי בספור זה מכניסת בן תמליון ואילך, יש שם שלשה פעלים של אמירה וקריאה ואמירה, ואלו הן: “כי מטא להתם אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו לי‘, נפק ואזל אמר להון שאילו וכו’”, שני פעלי האמירה נאמרו בל' יחיד, ולפי הפירוש הנוהג, חוזרת אמירה ראשונה על רשב”י והאמירה השניה על הקיסר, והקריאה שביניהם נאמרה בל' רבים. ובעלי התוספות גורסים גם את האמירה הראשונה בל' רבים, שהם לדעתן רשב“י וראב”י ולפירוש זה הכריעה את בעלי התו' הני' שהיתה לפניה “אמרו” בל' רבים. אך נפלא הדבר, כי גם את “אמר” חנינא גורסים בל' רבים “אמרו”, וכן גורס גם בעל שטה מקובצת, ופעל “ואמרו” זה חוזר לדעתם על “בני בית המלך”, לאמר על השרים והיועצים. ואם לפי גירסה זו, יהיו כל פעלי הקריאה בל' רבים, מסתבר יותר, כי הרבים ההם הראשונים, הם הם האחרונים והבינונים, והם בני בית מלך. ויהיה הענין כך, “כי מטא לחתם”: בבא בן תמליון אל בת הקסר לבקש לבטל את רוע הגזרה: אמרו בני בית המלך “בן תמליון צא בן תמליון צא”, כלומר: לך עמנו; ויהי פי' יציאה זו כפי' היציאה המחוברת אל ההליכה במליצת “נפק ואזל”, כי נרצתה בת הקסר לבקשת בן תמליון ותדבר על לב שרי בית אביה, להשיב את מחשבתם הרעה. “וכיון דקרו לי' נפק אזל”. ואז אמרו “להון” לבן תמליון וחבריו העוסקים בטובת הכלל, שהם רשב“י וראב”י “שאלו וכו'”.

מלבד שהפשט מוכיח כן ומלבד שבכלל הדבר חבבי הפשוט מן הנפלא בחקר המאורעות, אין להבין איככה רדפה אח“כ קסרות רומי, אשר בימי חיי רשב”י עוד לא יצאה מבית האנטונימים, את רשב"י זה, אלו היה הוא הרופא, אשר הציל את אחת מן הנפשות היקרות לבית הקסר מאסון גדול כזה.