1. זכרנו לחיים (ברכת א')

2. זוכר יצוריו (ברכה ב')

3. זוכר וכו' לחיים ברחמים (שם)

4. פחדך על כל מעשיך ואימתך על על מה שבראת (ברכה ג'), וייראוך כל המעשים (שם)

5. כל המעשים (שם)

6. וישתחוו לפניך כל הברואים (שם)

7. ויעשו כלם אגודה אחת לעשות וכו' (שם)

8. לעשות רצונך בלבב שלם (שם)

9. שהשלטון לפניך (שם)

10. ובכן תן וכו' ותקוה וכו' ופתחון פה (שם)

11. לדורשיך וכו' למיחלים (שם)

12. ובכן תן כבוד, תהלה, שמחה, ששון צמיחת קרן ועריכת גר (שם)

13. (כבוד) לעמך (שמחה) לארצך (ששון) לעירך

14. במהרה בימינו (שם)

15. וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ (שם)

16. וכתוב וכו' כל בני בריתך (ברכה ב' שבאחרונות)

17. בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר (ברכה ג' שבאחרויות).

מזו"ש

1 להזכירם לחיים (זכרונות)

2 אתה זוכר וכו' ופוקד כל יצוריו וכו' (שם)

3 ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים (שם)

4 וכל בני בשר יקראו בשמד להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל (מלכיות)

5 כי זכר כל המעשים (זכרונות)

6 כי לך תכרע כל ברך (מלכיות)

לפניך ה' אלהינויכרעו ויפלו (שם)

7 ויקבלו כלם את עול מלכותך (שם)

8 (וכבש רחמיו) לעשות רצונך בלבב שלם (זכרונות)

9 כי המלכות שלך היא (מלכיות)

10 על כן נקוה לך היא (מלכיות)

11 כי דורשיך וכו' כל החוסים בך (זכרונות)

12 לראות וכו' בתפארת עוזך (מלכיות)

13 (ישוב חרון אפך) מעמך ומעירך ומנחלתך (זכרונות)

14 לראות מהרה בתפארת וכו' (מלכיות)

15 להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון (שם)

16 וזכר לנו ה"א את הברית (זכרונות)

17 איזו לשלום ואיזו לשובע להזכירם לחיים (שם)

2. ברכה אחרונה למלכיות ולכל התפלות.

1 מלוך על כל העולם כלו בכבודך

2 והנשא על כל הארץ ביקרך

3 והופע בגאון עזך

4 (על)כל יושבי תבל (ארצך)

5 – – כל פעול –כל יצור

6 וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו

7 ויאמר כל אשר נשמה באפו

8 כי אתה ה' אמת ודברך אמת

מזו"ש

1 ולעולמי עד תמלוך בכבוד (מלכיות)

2 ולכבוד שמך יקר יתנו (שם)

3 לראות טהרה בתפארת עזך (שם)

4 (יכירו וידעו) כל יושבי תבל (שם)

5 כל המפעל וגם כל היצור (זכרונות)

6 יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך (מלכיות)

7 וכל בני בשר יקראו (שם).

8 אמת מלכנו אפס זולתו (שם).

3.

“רב אמר אתה יודע רזי עולם” (יומא פ"ז:).

1 יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים

2 כל הנסתרות והנגלות אתה יודע

3 אתה יודע רזי עולם

4 ותעלמות

5 סתרי כל חי

6 אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב

7 אין דבר נעלם ממך

8 ואין נסתר מנגד עיניך

9 ואת שאינם נלוים לפניך הם גלוים וידועים

10כי אתה סלחן וכו' ומבלעדיך אין לנו וכו'.

“תנא בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך” (ירש' ר"ה א' ג').

1 ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עזו בגבהי מרומים

2 כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא

3 אתה זוכר מעשה עולם

4 לפניך נגלו כל תעלומות

5 והמון נסתרות שמבראשית

6 כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבלותיו ויצרי מעללי איש

7 כי אין שכחה לפני כסא כבודך

8 ואין נסתר מנגד עיניך

9 הכל גלוי וידוע לפניך

10 כי אתה שומע וכו' ואין דומה לך.

מלבד דמיוני המליצות, מצאנו דמיון הענין לראשית דברי תפלת“עלינו”, שהיא הקדמה לסדר מלכיות ולהודאה קצרה. אשר שם רב נקרא עליה בפירוש: “בזמן שש”צ אומר מודים, העם מה הם אומרים? –א' רב מודים אנחנו לך ה“א על שאנו מודים לך” (סוט' כ"ו.)

“על שאנו מודים לך: שנתת בלבנו להיות דבקים בך ומודים לך” (רש"י). והודאה זו בקצרה תמצית היא למליצת רב הרחבה“עלינו לשבח וכו' שלא עשנו כגויי וכו' שהם משתחוים וכו' ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני ממ”ה הקב“ה. – ובירושלמי: “ר' בא בר וברי בשם רב: מודים אנחנו לך – שאנו חיבים לך, תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית – תהל' ע”א כ”ג –“(ירש' ברכ' ע“א כ”ג) והיא היא. אלא שבירושלמי מביא רב מקרא מלא למקור מליצתו”תרננה שפתי" על" כי אזמרה לך“. כלומר על שזכית אותי לזמר ולהודות לך. “ונפשי” תזמר לך על”אשר פדית" אותה, אשר שמת “פדות”בינה ובין נפשות כל באי עולם, שהם משתחוים וכו' ואנחנו כורעים וכו' לפני ממ“ה הקב”ה.

עוללות למאמרי שמואל.

תורת הרפואה.

וֶסֶת ¹: נוגא סמא לעינים (נדר' נ"ד:)

טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית בחמין מכל קלורין שבעולם (שבת ק"ח:)

כל שקייני ספו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי (ע“ח. וערש”י. וע' גי' אחרת לר"ה)

עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת (ע“ז כ”ח:)

מאי ביצת טורמיטא? א' שמואל וכו' (נדר' ג':)

דמסוכר ואכיל בשרא דצפרא, פרחלבי' כצפרא (נ"ד:)

חיה כ“ז שהקבר פתוח, בין אמרה צריכה אני בין לא א' צ”א, מחללין עליה את השבת – נסתם וכו' (שבת קכ"ח:)

הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז (שבת קכ"ט.)

הקיז דם וכו' ימכור וכו' [וישתה] יין, סומקא חלף סומקא (שם)

פורסא דרמא כל תלתין יומין (קכ"ט:)

עד מ' שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי (קנ"ב.)

האי מאן דבעי למטעם טעמא דמיתותא, ליסיים מסאני וליגני (יומ' ע"ח:)

האי מאן דמשי אפי' ולא נגיב, נקטא ליחספניתא. מאי תקנתי'? לימשי טובא במיא דסלקא (שבת קל"ג:)

האי דמעתא, עד מ' שנין הדרא, מכאן ואילך לא הדרא (קנ"א:)

והשותה מים מזוגין שעבר עליהם הלילה [מתחיב בנפשו]. א' שמואל: והוא שלנו בכלי מתכת (נ“ד י”ז.).

מחוללי חלאים: שנוי וסת תחלת חולי מעים (כתוב' ק"י:)

הכל ברוח (ב“צ ק”ז:)

האי פרעתא סכנתא היא (ע“ז כ”ח.).

תרופות: כלהו שקייני מדבחא עד עצרתא מעלי (שבת קמ"ד:)

כל מיני כשות שרו לבד מטרוזא (ק“ט. ע”ש)

עלין אין בהם משום רפואה (שם)

חבלא מפיק חבלא (מ"א)

לכל מילי ידענא אסותא לבר מהגי ג' וכו' (ב“מ קי”ג.).

יצירת הגוף: דשוריינא דעינא באובנהא דלבא תלו (ע“ז כ”ח.).

מכשירי שמוש: אין בודקין את המטה אלא בפקולין, או בצמר נקי ורך (נד' י"ז.). אזהרה למבקרי החולה: אין מבקרין את החולה אלא למי שחלצתו חמה(נדר' מ“א. וע' פירוש רש”י ר“ה “חלצתו” ברכ' ל”ד:).

 

IV רבה בר חנה ורבה בר בר חנה.    🔗

על רבה בן אחיו של ר' חייא ובן דורו של רב, אמרו התוספות: “רבה בר חנה גרסינן כו' אבל רבה בר בר חנה דבכולי הש”ס היה בימי ר' יוחנן" (תו' ר“ה”רבה" סנהד' ה'.). ויען כי נשתבשו הספרים בידי המעתיקים, עד כי הוחלפו שני החכמים במרבית המקומות זה בזה, הננו לפרוט וליחד מתוך המון המאמרים והזכרונות אשר נערמו בגמרה, מקצת שמועות שהן ודאי לרבה בר חנה – הראשון – למען נראה מתוכם את מתכנתו לרב, שהוא עקר הדור ומרכזו, וליתר חכמי הדור ההוא: “רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי וכו' א' רב וכו' רב' בר בר חנה א' וכו' במאי קמפלגי רבב”ח סבר וכו' ורב סבר וכו' " (מנח' ל"ט.)“רב א' סוכ' ואח”כ זמן ורבבה“א זמן ואח”כ סוכה" (סכ' נ"ו.)“תני רבב”ח קמי' דרב" (ב“ק צ”א:) “רבב”ח יהיב לי' זוזי לרב א“ל ובנה ניהלי להאי ארעא” (קדושין נ"ט.)“רבב”ח חברו לי' וכו' אתו אמרי לרב" (ב“מ פ”ג.)“ארבב”ח א' רבי" (נדה מ"ז.)“ארבב”ח א“ר חייא” (ב“ב קכ”ד.)“בעא מני' רבב”ה משמואל א“ל וכו' א”ל אף אניאומר כן אלא שתלמידים וכו' א“ר מתנא (חולין מ"ח.)”ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמי' דרב וכו' א“ל רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבנו וכו' שדרי' לקמי' דרבב”ה" (מ"ד:)“דרש רבב”ה חתיכה וכו' אינה אומרת עד וכו' אוקי רב אמורא עלי' ודרש כיון וכו‘" (חולין ק'.)“רבב”ה איתרע בי’ מילתא וכו' א“ל ר' חנינא וכו' א”ל רב וכו‘" (מ“ק כ”א.)“דביתהו דרבב”ה כי קא שכבה אמרה וכו’ אתא לקמי' דרב" (כ“ב נ”ב.)"כהדא אתחא דר' בא בר חנה וכו' אתא עוברא קמי רב וכו' (ירש' ב"ק ט' ז').

בקרה נא את המאמרים האלה ונראה הלרבה בר חנה הם או לרבה בר בר חנה?

גירסת הספרים שבידנו הגורסת בכל המקומות האלה“בר בר " ולא במקום אחד”בר" אינו על כרחה אלא פלטת קולמוסן של מעתיקים שלא דקדקו.

סמיכת רבה בר חנה – הראשון – בידי רבי ובהשתדלות ר' חייא דודו, נראה, כי היתה כאחת עם סמיכת רב או אולי מעט קידם לה, כפי העולה מסדר הספור המספר את סמיכת רב“ח ראשונה (סנהד' ה'.). ורב, הלא ידענו, כי אחר סמיכתו ישב עוד מספר שנים בבבל ואחרי כן שב לארץ ישראל וימצא עוד את רבנו הקדוש חי. ואם נתפוש את המועט ונאמר, כי יציאתו הראשונה לבבל ועכבתו שם וחזרתו לא”י וישיבתו השנית לפני רבי ור' חייא לא היו ביחד, בלתי אם חמש שנים – ורבי הלא מת לפי מסקנתנו בתחלת שנת תתקנ“ג לאלף הרביעי – הלא תעלה בידנו, כי הוסמך רב בשנת תתקמ”ז ורבה בר חנה גם הוא לכל המאוחר בשנה ההיא ואולי מעט קודם לה, והדעה נותנת, כי אדם שהגיע להוראה ועושה כמין שררה על הצבור סתָּמוֹ, אינו פחות מבן עשרים שנה, ובכן נולד רבב“ח בשנת תתקכ”ז או סמוך להמלפניה.

לעומת זה אי אפשר לנו בשום פנים להקדים את לדת ר' יוחנן, מטעם שיתבאר במקומו, לשנת תתקל“ה, ולפיזה יהי' רב”ח גדול מריו“ח לכל הפחות בשמנה שנים. ומעתה יהיה לנו להבדיל את רב”ח בן אחיו של ר' חייא הבדלה גמורה, מרבב“ח תלמיד ר”יוח, כי רי“וח היה לראש, סמוך לשנת תתקצ”ה (ע' דורה“ר ב', קנ”ד). ולפי המתקבל התחיל להעמיד תלמידים מן העת ההיא ולא לפני מזה.

ורב בן דודו של רב“ח הלא היה חברו בתורה, ואין ספק כי גם בן גילו בשנים היה ושניהם למדו ביחד לפני ר' חייא דוד שניהם,כמאמר: “יצא ר’חייא ושנה לשני בני אחיובשוק לרב ולרבה בר בר חנה” (מ“ק ט”ז:). ועד כמה אין מקום לגירסת”בר בר" פה, וכי צריך להכתב תחת זה“בר”הלא יעיד המאמר כלו בראשו עד סופו.

וגם בשמועת “רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי וכו' א' רב וכו' רבה בר בר חנה א' וכו' במאי קמפלגי? רבה בר חנה סבר וכו' ורב סבר וכו'” (מנח' ל"ט). יש לשבש“בר בר” ולגרוס“בר”. הלא גם את ר' יוחנן עצמו רבו של רבב“ח אנו מוצאים משוה את עצמו כתלמיד לגבי רב וכותב אליו “לקדם רבנו שבבבל” (חולין צ"ה:), ואיך תעלה על הדעת, כי תלמידו של רי”וח יושב עם רב שבת אחים וחולק עמו בדבר הלכה? והוא הדין במחלוקתם דסוכה וזמן (סכ' כ"ו.). בשמועת: “תני רב' בר חנה קמי' דרב וכו' הוא תני לה והוא אמר לה: הלכה כרשב”ג" (שבת ג'.) אי אפשר לקיים את גירסת “בר בר”. הן אמנם, כי במליצת “תני – – קמי'” יש מעין סדור ברייתא של תלמיד לפני הרב, אך ספור" הוא תנא לה והוא אמר לה: הלכה כרשב“ג” בא ומעיד, כי לא מנהג תלמיד עם רבו נהג רבה זה עם רב, כי אם מנהג חבר עם חברו, ולא מנהג חבר סתם, כי אם חבר עומד על דעתו, שאין עיניו נשואות להסכמת חברו והיודע את כח עצמו להכריע הלכה על פי שיטת עצמו, ודבר זה אי אפשר, בלתי אם ברבה בר חנה חברו של רב, שלמדו שניהם כתלמידים מפי רב חייא. ומלבד כי יש כח בשמועה זו שבררנו את גירסתה, להחזיק את חברתה הדומה לה במליצתה “תני רבב”ח קמי' דרב" (כ“ק צ”א:) בחזקת צורך תיקון גירסתה להגיה גם בה “בר” תחת “בר בר”, הנה בכלל הדבר אי אפשר בשום פנים להביא את רבה בר בר חנה – השני – במתכנת עם רב, כי כבר התברר הדבר, כי מת רב בשנת ז' לאלף החמשי, ור' יוחנן היה לראש ישיבת בשנת תתקצ“ה, כאחת עשרה שנה לפני מות רב, ויארך ימים על כסאו כחמש וחמשים שנה עד שנת ג' לאלף החמשי. ועתה אלו היה רבב”ח תלמיד לריו“ח למן השנה הראשונה לישיבת ר' יוחנן, כי עתה היה בן חמש ושבעים שנה במות רבו, כי סתם תלמיד לאיש גדול כזה, איננו פחות מבן עשרים שנה, ובכן היה לו להולד בשנת תתקע”ה לאלף הרביעי.

אולם המאמר המספר “ארבב”ח א“ריוח, הא ארבעין שנין דנפק האי עובדא ממצרים, ורבב”חדידי' אמר שתין שנין, ולא פליגי מר כשני' ומר כשני'" (ע“ז ל”ח:) נראה להעיד, כי חי עוד רבב“ח אחרי מות ר”יוח, ואם כן הלא היה לו להיות זקן מכל חבריו ונכבד ביניהם גם מצד זקנתו. ובאמת הלא ראינו, כי המעט ממנו, כי לא היה זקן מחבריו, כי אם קטן הרבה מהם ועומד ומשמש לפניהם כתלמיד קטן המשמש את רבותיו, שמקטנותו אינם חוששים ביותר לכבודו, כעדות ספורו “הוה קאימנא קמי' דר' אמי ור' אסי אייתו לקמייהו כלכלה דפורי ואכלו וכו' ולא יהבו לי מידי” (חולין ק"ו.). וכשבא הוא לבבל, רואים אנחנו כמעט רק את האמוראים מבני דור השלישי והלאה נותנים בו מנהג חברות ומקדימים את פניו כפני חכם וחולקים עמו בדבר הלכה,“כי אתא רבב”ח עול לגבי' רב אוירא טבא ורבה ברי' דרב הונא" (פסח' נ"א.) “ילתא אייתא דמא לקמי' דרבב”ח וטמי לה; לקמי' דר' יצחק ברי' דרב יהודה ודכי לה" (נד' כ':). ועוד אנו מוצאים נושא ונותן בדבר הלכה גם עם האמוראים מדור הרביעי: “א”ל רבב“ח לאביי: ומדר' אליעזר קמותבת לי' למר? א”ל: אין דשמיע לי' מני' דמר" (ערובין מ"ה.). ואם נתבונן היטבבענין זה נמצא, כי זמן משא ומתן של אביי עם רבו רבה בר נחמני בדבר האוקימתא של המשנה, קדם הרבה לזמן השיחה, שהיתה לרבב“ח עם אביי על אדותיה, כעדות מליצת”אין דשמיע לי מני' דמר“הראויה להאמר רק על בעל שמועה, שאינו עומד עוד לנגד האומרה בשמו. ויש במליצת מאמר זה מעין הכרע, כי אחרי מות רבה בר נחמני נאמר כאדם האומר לחברו: “עכשיו אי אפשר לי עוד לדון עם רבי בדבר זה. אחרי כן איננו עוד בקרבנו, אך בשעה שהיה עוד אפשר לשמוע, כלומר בחייו, שמעתי כן ממנו. או אם גם נאמר, כי לא היה משאו ומתנו עם אביי אחרי מות רבו ממש, היה דבר זה לכל הפחות בשנים האחרונות לרבה בר נחמני, כי אין להחזיק, כי עזב אביי את רבו בשנים הראשונות לשבתו על כסאו. ורבה הלא מת בשנת תרל”א לשטרות, שהיא שנת שמונים לאלף החמישי, הלא היה לרבב”ח, אם נולד בשנת תקע“ה, להיות בן מאה וחמש שנים. וגם אם נאמר, כי נשא ונתן עם אביי בהיות עוד רבה חי, כעשר שנים קודם לכן, הלא היה אז בימים ההם כבן תשעים וחמש. כי על כל פנים היה אז רבה בעצם ימי גדולתו, עד כי קרא לו רבה בר בר חנה עצמו שלא בפניו “מר”: “ומדר' אליעזר קמותבת לי' למר”. ומלבד, כי דבר זה בעצמו הוא פלא גדול, שאינו נוח להתקבל על הדעת, יפלא עוד יותר, כי קרוב לימים ההם, בימי חרפו של אביי, היה רבב”ח עוד בריא וחזק, עד שהיתה עוד “דעתו לחזור” לא"י (פסח' נ“. וע' גי' רבנו חננאל והרא”ש, כי גם גורסים" ואמרו לי לאביי"). –

מכל זה יעלה לנו, כי רבה בר בר חנה תלמיד ר' יוחנן היה, רק בא בימים, אבל לא מופלג בזקנה גם בימי רבה בר נחמני ואביי. ואפשר הדבר, כי לא נולד כי אם עשרים או חמש ועשרים שנה לפני מות ר' יוחנן, בשנת כ"ה או ל' לאלף החמישי, כנראה מהליכות רב אמי ורב אסי עמו. ורבה בר חנה, קרובו וחברו של רב היה, וקרוב אליו במספר שנותיו. ובכן אף אם נאמר, כי זכה רבה בר חנה לזקנה גדולה כרב בן דודו, וכי מת גם בשנת ז' לאלף החמישי או סמוך לה,קדמה מיתתו כעשרים או חמש ועשרים שנה ללידת רבה בר בר חנה תלמידו של ר' יוחנן.

VII סגנון הלכות רב אסי הבבלי.    🔗

בגוף הספר החלטנו, כי “היו פני רב אסי אל גופי ההלכות ופני מרבית אמרותיו הן, כפני מטבע שטבעו חכמים, אשר עליהן אין להוסיף” (38). דבר זה עלה לנו מסגנון הלכותיו אלה הקצר והנמרץ, אשר מלבד עצם הענין והפסק, מעטים דבריו בתכלית המעוט:

אמצעיות אין להן סדר (ברכ' ל"ד.)

אסור להרצות מעות כנגד נר הנכה (שבת כ"ה.)

טעם אינו מבדיל (פסח' כ"ו.)

אין מעשין אלא לפסולות (כתוב ע"ז.)

מתיחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו (קדושין פ"א:)

צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו (ואין)

[ואינו] זוכה לאחרים;

חפץ ומחזירו לאחר שעה, זוכה בין לעצמו בין לאחרים (גטין ס"ד:)

אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים הללו (נדר' כ"א:)

אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן (ב“ק ל”ט.)

בכור שמיחה מיחה (ב“ב קכ”ו).

הגרים שליש ושתם שני שלישים פסולה (חולין כ'.).

מתוך מקצת הלכות האלה, האמורות בלשון המשנה מבלי שום כל תערובת לשון ארמית, יראה לנו פרט אחר משיטת ר' אסי זה, כי מצמצם הוא את כח בית דין בכמה דברים, כאשר יעידו שתי מלין אלה החוזרות בשלש מן ההלכות האמורות: "אין – – אלא (ע' לעיל כתוב' ע“ז. נדר' כ”א: ב“ק ל”ט.).