חיפה, 26 באפריל.

בקרב תוֹשבי הכפרים בסביבה עשׂתה לה כנפיים הידיעה שאני סוֹבל מצוּרה מיוּחדת־במינהּ של טירוּף, ובגלל טירוּף זה אני יוֹרד לבטן האדמה, מצוּיד בפנס ובסרט־מדידה, ושם אני רוֹשם כל מיני סימּנים מסתוֹריים, ואחת היא לי אם המדוּבר בבוֹר־מים, בקבר אוֹ במערה טבעית. כתוצאה מכך באים אלי כפעם־בפעם אנשים מתוֹשבי הסביבה, לספר באוֹזני דברים שיסייעוּ לי בכך, שכן עיסוּקי אמנם מטוֹרף לגמרי, אך אין בוֹ כדי להזיק. לפני ימים אחדים בא אלי אחד החוֹצבים, שהעסקתי בעבוֹדת־בנייה מסוּימת, וּבפיו ידיעה בשבילי. לדבריו עסקוּ הוּא וכפריים אחדים בחציבת אבנים לבית, במקוֹם המרוּחק מכאן כעשׂרים מילין. לפתע נתקלוּ בשוּרה של חדרים תת־קרקעיים. סיפוּרוֹ צפן לגבי פיתוּי גדול, אף־על־פי שהניסיוֹן לימדני להיוֹת נכוֹן לאכזבה כל־אימת שאני יוֹצא לחקירה על־סמך עדוּתם של בני־המקוֹם. בכל־זאת סבוּר הייתי כי הסיכוּיים שוים במאמץ ויצאתי אל הכפר ששמוֹ הוּזכר בפיהם. כפר זה עמד במרכזוֹ של עמק־יזרעאל. בתחילה לא אבה השיח' של הכפר להראוֹת לי את המקוֹם, מחמת חשד הטבוּע עמוק בלבם של הכפריים לגבי כל מיני חקירוֹת מסוּג זה. לדעתם קשוּרוֹת חקירוֹת אלה באוֹרח מסתורי בגילוּי אוֹצרוֹת, ואם באמת יימצא אוֹצר יוּאשמוּ הם על שהסתירוּהוּ ואף ייענשוּ על־כך. לבסוֹף נעתר לי והוֹליכני אל המקוֹם. מצאתי שם מעין פתח באדמה, שהייתה בו שוּרה של תשע מדרגוֹת־אבן. אלה הוֹליכוּ אל חצר מרוּצפת קטנה, ששטחהּ כשש רגליים רבוּעוֹת. כתליה של חצר זוֹ, שהתנשׂאוּ לגוֹבה שתים־עשׂרה רגל, היו עשׂוּיים אבני־גזית, שמונה־עשר אינץ' עד שתי רגליים שטח פניהן והן מחוּזקוֹת במלט. פרוֹזדוֹר מקוּמר וקצר – שלוש רגליים אוֹרכוֹ, שתי רגליים וחצי רוֹחבוֹ וחמש רגליים גוֹבהוֹ – הוליך אל אולם תת־קרקעי, בנוי ביד אומן. הוּא נשתמר כל־כך יפה, עד שקשה להאמין כי אלף וחמש־מאוֹת עד אלפיים שנה חלפוּ מאז פסעוּ בני־אדם על רצפת־האבן שלו. אוֹרכוֹ היה כחמש־עשׂרה רגל, רוֹחבוֹ כשמונה רגליים וגובהו כשמונה־וחצי רגליים. תקרתוֹ הייתה מקוּמרת, וקירוֹתיו, העשוּיים אבנים מסוּתתוֹת, שחוּזקוּ במלט, היוּ בנוּיים נדבכים אחדים. בשׂמאלו של חדר זה היה פיר יחיד שנחצב בסלע כדי לשים בוֹ גוּפה אחת. תקרת־החדר הייתה מקוּמרת ועשׂוּיה אבן. מהקיר שמול הכניסה יצא מסדרון מקוּמר, שבע־וחצי רגליים אוֹרכוֹ, שהוֹליך אל חדר שכוּלוֹ חצוּב בסלע. מידוֹתיו היוּ שתים־עשׂרה רגל על עשׂר רגליים, וגוֹבהוֹ שש־וחצי רגליים. בחדר זה היוּ שלוֹשה פירים ותא־קבורה בעל מקמוֹרת (ארקוֹסוֹליוּם), אך צדי התא והפירים ניזקו קשוֹת. הכפריים, שפתחוּ קברים אלה ימים אחדים לפני־כן, סיפרוּ לנוּ כי מצאוּ בהם עצמוֹת אדם, אך אני חוֹשד מאוֹד שבאמת מצאוּ שם עדיים, אלא שחששו להראוֹתם לי, אף־על־פי שהצעתי להם מתנת־כסף. הם סיפרוּ כי מצאוּ גם בקבוּקי־זכוּכית וּכלי־חרס, אך שברוּ אוֹתם.

לא הרחק מחדרי־קבוּרה אלה היוּ עוֹד חפירוֹת קטנוֹת יותר. הכניסה אליהן נראתה כפתחהּ של מערה רגילה, אך כשנכנסנוּ פנימה מצאנוּ עצמנו עוֹמדים בחדר קטן ועגוֹל, חצוב בסלע. על רצפתוֹ נערמה שכבר כה־עמוּקה של עיי־מפולת, עד שלא יכוֹלנוּ להזדקף בעמדנוּ בוֹ. באמצע התקרה היה פתח, שמונה־עשׂר אינץ’־רבוע גוֹדלוֹ, שהיה חצוּב יפה בסלע ונפתח אל השמיים. בצד היה, כפי־הנראה עוֹד פתח שהיה סתוּם כליל בעפר. אילוּ היה לי פנאי לחפוֹר שם, אין ספק שהייתי מגלה כי הוּא יוֹצא אל חדר־קבוּרה אחר. מוּל הפתח האטוּם ניצבה כוֹתרת יפה של עמוּד יוֹני שקוֹטרוֹ כשמונה־עשׂר אינץ'. כיצד הגיע זה לתחתיוֹת האדמה לא אוּכל להעלוֹת בדעתי. בין השׂרידים שגילו בני־הכפר בסביבה מצאתי אבן אחת שעליה חרוּתה מנוֹרת שבעת־הקנים, אבן אחרת ועליה עיטוּרים יהוּדיים טיפוּסיים, ארוֹן־קבוּרה מאבן, שברים אחדים של עמוּדים ואבן־מצבה אחת שהתנשׂאה לגובה עשׂר רגליים. על אבן זוֹ מצאתי חרוּתים חריצים דוֹמים לאלה שמצאתי באבן שעל הכרמל. לא נוֹתר לי אלא לשער כי אבן זוֹ שימשה חלק ממנגנוֹן של מכבש־זיתים. באחדים מסלעי הסביבה מצאתי גתוֹת וּמִקוים חצוּבים בסלע.

גילוּיוֹ של אתר־קבוּרה זה, על המוּזר והמיוּחד שבצוּרת בנייתוֹ, וּשאר מִמצאים שנמצאוּ סביבוֹ פתחוּ פתח נרחב לניחוּשים ולהנחוֹת. למען יוּכל הקוֹרא להבין אילוּ מחשבוֹת ועיוּנים מעוֹררת תגלית כזאת, אני רוֹאה צוֹרך להרחיב את הדיבוּר, יוֹתר משנהגתי עד־כה בעניין שיטוֹת־הקבוּרה הקדוּמוֹת של היהוּדים. מסתבר שיש כמה וכמה שיטוֹת, ואף נעשׂה ניסיון לקבוע את תקוּפת הקבוּרה לפי השיטה שננקטה וגם להבחין בין קברים של יהוּדים לבין קברים של נוֹצרים. עד־כמה שחקירוֹתי מגיעוֹת, לא הצלחתי לקבוֹע כללים ברוּרים וּפסקניים בעניין זה. מניסיוֹני למדתי שכל־אימת שאדם קוֹבע תיאוריה על־סמך מִמצא מסוּים, מיד באה תגלית חדשה וּמערערת את קוֹדמתהּ. מצאתי כי אפשר לחלק חלוּקה גסה את סוּגי הקברים שבדקתי, כפי שאפרט להלן: 1. קברים חצוּבים בסלע שאין בהם אלא תאי־קבוּרה; 2. קברים חצוּבים בסלע שאין בהם אלא פירים; 3. קברים חצוּבים בסלע שיש בהם גם אלה וגם אלה; 4. קברים בנוּיים אבן שיש בהם תאים, אוֹ פירים, אוֹ גם אלה וגם אלה; 5. ארוֹנוֹת־קבוּרה מאבן; 6. קברים משוּקעים בסלע.

קבר חצוּב בסלע הוּא חלל שנכרה בסלע גדוֹל, שהוּא חלק מפני השטח. הוּא מכיל חדר או חדרים שוֹנים בגוֹדלם, חצוּבים בסלע, שבקירוֹתיהם או ליד קירותיהם יש מקומות לגופות של מתים. פעמים אנוּ מוֹצאים חדר אחד כזה, וּפעמים יוותר מחדר אחד. לדוּגמה, בשיח' אבריכ ספרתי חמישה־עשר חדרים שהיו מחוּברים ביניהם. יש פעמים שהחדרים באים זה על גבי זה, והכניסה לחדר העליוֹן עוֹברת בחוֹר שנחצב בתקרתוֹ של החדר התחתוֹן. כוּך־קבורה הוּא חלל משוּלש, שקירוֹ הפנימי אלכסוֹני והוּא חצוּב בסלע ומתמשך אוֹפקית כדי שש רגליים. הוּא רחב וגבוֹה כל כדי הצורך להכיל גוּפה אחת. תא־קבוּרה הוּא חלל דמוּי־שוֹקת, שנחצב בסלע וחזיתוֹ קשתות. חזית כזאת נקראת מקמוֹרת (ארקוסוליום). מידוֹתיה של שוֹקת זוֹ בדרך־כלל שש רגליים לאוֹרך, שתי רגליים לרוֹחב ושתי רגליים לעוֹמק. תא־הקבורה מוּפרד מחדר־הקבוּרה על־ידי קיר, שהוּא חלק מהסלע, וגוֹבהו כשתי רגליים. חדר־קבוּרה גדוֹל עשׂוּי להכיל אפילו שנים־עשׂר תאים כאלה.

בתחילה רוחה הדעה כי חדרי־קבוּרה המכילים כוּכים או פירים הם עתיקים יוֹתר. אחרי־כן נתגלה כי יש חדרי־קבוּרה המכילים כוּכים וגם תארי־מקמוֹרוֹת. וכיוֹם אין כל טעם להניח כי הסוּג האחד עתיק יוֹתר מן האחר. חרוֹתוֹת יוניות מקוּשטות בסמלים נוֹצריים, שנמצאוּ על פתחי חדרי־קבוּרה שבהם גם תאים וגם כוּכים, מעידוֹת בודאוּת כי הנוֹצרים נהגוּ לקבוֹר את מתיהם לפי שתי השיטוֹת גם יחד. חדרי־קבוּרה בנוּיים נמצאו רק בגליל, וּמספרם מוּעט מאוֹד. ככל שאני יוֹדע זה הקבר השישי מסוּגוֹ שנתגלה עד היוֹם. אך לגבי דידי הוּא מעוֹרר עניין מיוּחד, משוּם שאבניו היו מחוּזקות במלט, שלא ככל הבניינים היהוּדיים, כגוֹן בתי הכנסת והקברוֹת, שכן אלה נבנוּ ללא מלט. לפיכך החלטתי כי זהוּ אתר־קבוּרה של נוֹצרים, בהניחי שהנוֹצרים הראשוֹנים המשיכוּ את מסוֹרוֹת הקבוּרה של קוֹדמיהם היהוּדים. ואמנם, אוֹפיוֹ של עיבוּד האבן בשברים של עמוּדים וכוֹתרוֹת, שמצאתי שם, חיזקוּ בי את הדעה כי זה קבר מהתקוּפה הביזנטית ואוּלי אף מהמאה הרביעית אוֹ החמישית לספירה. אוּלם אחרי־כן נתקלתי באוֹתה אבן שהמנוֹרה בעלת שבעת־הקנים חרוּתה עליה, וזהו כידוּע סמל יהוּדי מוּבהק, והוּא מעביר אוֹתנוּ לתקוּפה מוּקדמת הרבה יוֹתר. אמנם, אמת הדבר כי אבן זוֹ לא הייתה בנוּיה בקיר החדר, וייתכן מאוֹד שמוֹצאּהּ מבית הרבה יוֹתר עתיק. ידוּע לנו כי באתר זה, אשר שמוֹ היוֹם ג’בתא¹ והוא גבע התנ"כית, עמדה בעבר עיירה יהוּדית בעלת חשיבוּת. ייתכן מאוֹד כי שרידיהם התערבבוּ באלה של תקוּפה ביזנטית מאוּחרת יוֹתר שהיא התקוּפה אשר בהּ, לפי דעתי, נכרה מקוֹם־קבוּרה זה שגיליתי. הוּא שוֹנה מכל אלה שראיתי עד הנה בצביוֹן המרשים של הכניסה אליו. גרם מדרגוֹת־האבן שלוֹ המוֹליכוֹת אל החצר הקטנה, והפרוֹזדוֹרים המקוּמרים, הבנוּיים אבני־גזית, מקנים לוֹ אוֹפי מיּוחד במינוֹ. בדרך־כלל הכניסה לחדר־קבורה חצוב בסלע אינהּ אלא פתח קטן ונמוֹך, שלוש עד ארבע רגליים גוֹבהוֹ ואילוּ רוֹחבוֹ אינוֹ רב מן הדרוּש לאדם כדי להידחק בוֹ. על־פי־רוב סגוּר פתחוֹ באבן עגוּלה, דמוּית אבן־ריחיים שמגוֹללים אותה בחריץ מיוחד חצוּב בסלע. יש מקוֹמוֹת שהכניסה חסוּמה בלוּח־אבן גדוֹל וּמעוּגל.