חיפה, 20 במרס.

לאחר שהשׂבענוּ את סקרנוּתנוּ לגבי הדוֹלמנים קם השיח‘, מוֹרה־הדרך שלנוּ, ונעלם לפתע מתחת לשוּלי הרמה. רדפנוּ אחריו ומצאנוּ אוֹתוֹ נחפז במורד תלוּל של מצוֹק בזלתי. כששאלנוּ אוֹתוֹ אנא זה יוֹליך אוֹתנוּ, השיב, “לאבנים ישנוֹת מאוֹד שיש עליהן כתוֹבת.” בתשוּבה זוֹ היה קסם כל כדי הצורך שנתגבר על כל היסוּסינוּ. ברגע כזה עוֹלים בדמיוֹנוֹ של נוֹסע יגע, קופא־מקוֹר וגוֹוע־ברעב (וזהו תיאוּר מדוּיק של מצבי אוֹתהּ שעה), חזיוֹנוֹת של אבנים מוֹאביוֹת, כתוּבוֹת בשלוֹש שׂפוֹת וּשאר מטמוֹנים המזוּמנים לחוֹקר מצליח בארץ־ישׂראל. לפיכך מוּכן הייתי לזנק לתהוֹמוֹת נעלמים וללכת אחריו באשר ילך. אך אתרע מזלי, שתהוֹם זוֹ שירדנוּ בה היתה מן הגרוּעוֹת שבמינה. כאלפיים רגל מתחתינוּ, במרחק שבעה מילין, התנוֹצצוּ מימיו השקטים של ים־הגליל. ניצבנוּ במרוֹמי שׂפתוֹ של אחד הפיתוּלים של ואדי סמכּ, שהוֹליך אל הים. לשׂמאלנוּ, בריחוּק של פחוֹת ממיל, התנוֹססוּ חורבוֹתיו של מבצר עתיק. זהו קַצְר ברדָויל, אוֹ מבצר בוֹלְדְווין, היוֹשב בראש גבעה רמה, שמדרוֹנוֹתיה תלוּלים ביוֹתר – דבר שהקנה עצמה צבאית מיוּחדת במינה למגִני המבצר. זהוּ אחד המאחזים הצלבניים הפחוֹת־ידועים, אך אחד מידידי, שעד־כמה שידוּע לי הוּא התייר היחיד שביקר במבצר הזה, אמר לי בודאוּת כי מלבד קירוֹת אחדים מטים־לנפוֹל, אין שם דבר ראוּי לראוֹתוֹ. לכן החלטתי לנטוֹש את תכניתי ללכת שמה, ותחת זאת התכוֹננתי לסכן את שלמוּת עצמוֹתי בין סלעי־הבזלת העצוּמים, אשר מתחתם נעלם השיח’ שלי. למזלי הטוֹב הייתה הירידה קצרה למדי, אף־על־פי שהייתה קשה מאוֹד. לעוֹלם לא אוּכל להבין כיצד הצליח סוּסי לרדת בהּ, שכן הנחתי לוֹ שיעשׂה דרכו בכוֹחוֹת עצמו, לאחר שהסתבר לי כי מוּטב לי לסמוֹך על שתי רגלי בירידה קשה זוֹ.

ים־הגליל

לאחר שירדנוּ, עקב בצד אגוּדל, כחמש־מאוֹת רגל, הגענוּ אל מין שלוּחה שטוּחה וצרה, וּלאחר שהקפנו סלע־בזלת עצוּם שניצב שם, נתגלה לעינינוּ מחזה משוֹבב־נפש ומדהים ביוֹפיוֹ. כאן, באתר מבוֹדד ולא־נגישּׁ, שהוֹד־קדוּמים חוֹפף אותו, תִחְבלוּ הקדמוֹנים והקימוּ בימים קדמוֹנים מקוֹם־מקלט מסותר וּמקסים, שכן נתברך בדבר החשוּב ביוֹתר כדי להרבוֹת יוֹפי ונוֹעם – מעיין שוֹפע מים קרירים. מימיו הזכים כבדוֹלח זרמוּ אל בריכה מלבנית, שוֹקטת וּקסוּמה, שעמדה למרגלוֹת סלע זקוּף, גדוֹל ושחוֹר. מן הסלע הזדקרוּ שתי קשתוֹת גדוֹלוֹת, עשׂוּיוֹת גוּשי־אבן ענקיים. אחת הקשתוֹת הייתה הרוּסה כמעט כוּלהּ ואילוּ האחרת עדיין נשתמרה היטב. רוֹחבהּ היה עשׂרים־ושלוֹש רגל, גוֹבההּ כשש־עשׂרה רגל ועוֹביהּ שש רגליים ושישה אינצ’ים. זה היה גם רוֹחבהּ של בריכת המעיין, שאוֹרכהּ היה עשׂרים־ושלוֹש רגל ועוֹמקהּ כשתי רגליים. לתמהוֹני הרב מצאתי דגים קטנים שטים במימיה, ונבצר ממני להבין כיצד הגיעוּ שם, שכן לא ראיתי מוֹצא מן הבריכה. אך מימי־הבריכה היוּ קרירים וּטהוֹרים, ולא ייתכן שלא היוּ מי־מעיין חיים. לפיכך הנחתי שיש להם מוֹצא תת־קרקעי, באחד החגָוים שראיתי בסלע.

ענפיו רחבי־הידיים של אלוֹן עתיק והדוּר למראה, שצמח מול פני הקשת, הטילוּ עליה צל נעים ומשוֹבב־נפש. על האבן הרֹאשָה של הקשת הייתה חֲרוֹתֶת מחוּקה־למחצה. אף־על־פי שהתנוססה רחוֹקה מהישׂג־עין בגובה שש־עשרה רגל, הייתי מתאמץ להגיע ולפענח אוֹתהּ, אלמלא ידעתי בודאוּת שהיא לא־קריאה, מחמת־פגעי־הטבע שהשחיתוּה. אולם אין ספק שהייתה כתוּבה יונית. ליד המעיין מצאתי לוּח־אבן שעליו חרותה דמות של אריה, שנשתמרה היטב, ולכן ציירתי אוֹתהּ במחברתי.

השיח' הפגין קוֹצר־רוּח וּביקש להוֹליך אוֹתי למקוֹם אחר. הוּא מנע ממני את התענוג שבניצוּל פינת־חמד זוֹ לסעוּדה קלה. לדבריו נקרא מקוֹם זה אֻם אלקָנָאטִר¹ שתרגוּמוֹ “אתר הקשתוֹת”. השיך אמר כי יש עוֹד חורבה בקרבת מקום, והסתבר כי בריחוּק כמאה ירד משם ניצבה חורבה שהיוּ בהּ ארבעה קירוֹת הרוּסים. הם התנשׂאוּ לגוֹבה שבע רגליים, והיו בהם שלוֹשה נדבכים של אבני־גזית, שמידוֹתיהן שתי רגליים על שתי רגליים־וחצי, אך היוּ ביניהן גם גדוֹלוֹת יוֹתר. קירוֹת אלה הקיפוּ שטח שמידוֹתיו חמישים רגל על שלוֹשים־וחמש רגל, וּבוֹ נערם תוֹהוּ־ובוֹהוּ של עיי־מפוֹלת. ברוּר היה לעין כי ידוֹ של רעד־אדמה הייתה בדבר. מתוֹך המהפכה הזאת הזדקרוּ שִישה עמוּדים שגוֹבהם עשר עד שתים־עשׂרה רגל. אי־אפשר היה לקבוֹע אם הם נמצאים במקוֹמם המקוֹרי בלי להזיז את שברי האבנים הענקיוֹת שנערמוּ סביבם, הסתירו את כניהם וייצבוּ אותם בתנוּחוֹת שוֹנוֹת וּמשוּנוֹת. האבנים המחוּטבוֹת הענקיוֹת, שבמקוֹרן שימשוּ מזוּזוֹת בכניסה לבית, נעקרוּ כליל ממקוֹמן, אך טיב החיטוּב שעליהן העיד על ארכיטקטוּרה יהוּדית. מיד החלטתי כי מצאתי כאן, כפי שמצתי באלדִכה, חורבוֹת של בית־כנסת יהוּדי עתיק, שנבנה כנראה במאה הראשוֹנה אוֹ השנייה לספירה. דעה זוֹ התחזקה בי עוֹד יוֹתר לאחר שבדקתי את החורבוֹת בדיקה מדוּקדקת יוֹתר. מצאתי שם אבן גדוֹלה, שנחצבה בדמוּת קשת ועמדה כנראה במשקוֹף של הכניסה הראשית. לידהּ מצאתי שבר של כרכוֹב יפה, שקישוּטיו דמוּ מאוֹד לאלה שמצאתי באלדכה. העמוּדים באתר זה ניצבו בין כוֹתלי הבית ולא מחוּצה לוֹ, ומכך למדתי כי אין זה מקדש יוני. אבני־הגזית הכבדוֹת שבקירוֹת הבית לא חוּזקוּ במלט ובטיט, כפי שהיה נהוּג בכנסיוֹת הנוֹצריות הקדוּמוֹת. מצאתי גם אבן שנחקקה עליה דמוּתוֹ של נשר. זוֹהי עדוּת לכניעה לדרישוֹת הכוֹבשים הרוֹמאים, אשר בחסוּתם נבנוּ בתי־כנסת אלה, שכן, כפי־הנראה, נבנוּ בידי בנאים רוֹמאים.

לא מצאתי שם אף חֲרוֹתֶת אחת, ויהיה צוֹרך להקדיש ימים ארוּכים כדי לבחוֹן בקפידה את כל האבנים האלה. יש להניח כי בדיקה כזוֹ עשׂוּיה לגלוֹת פרטים, שיסייעוּ בקביעת טיבוֹ וּתקופת הקמתוֹ של הבית הזה, אף־על־פי שאין לי ספקוֹת רבים בעניין זה. מכל־מקום, אני רוֹאה באתר החורבוֹת של אֻם אלקָנָאטִר את מיטב התגליות שגילית עד היוֹם, וּלדעתי ראוּי הוּא מאוֹד לעוֹד ביקוּר ולבדיקה מדוּקדקת יוֹתר.

עתה, כנראה הגיע השיח' למסקנה שמילא את חוֹבתוֹ, וּלפיכך הוֹדיעני כי יש בדעתוֹ לחזוֹר אל כפרוֹ וּלהניח לי למצוֹא את דרכי לואדי־סמכ בעצמי. לא התנגדתי לכך משוּם שעדיין לא הייתה השעה מאוּחרת, וּלמעשׂה יכוֹלתי לקבוֹע ממקוֹם־עוֹמדי את הכיווּן אל חורבוֹת כֻרִסִי, שלחוֹף האגם. שמה שלחתי את משרתי ואת בהמוֹת־המסע ממקוֹם־חניתנוּ אמש, וציויתי עליהם להמתין שם לבוֹאנוּ.

בואדי זה שירדתי בוֹ עתידה לעבוֹר מסילת־הברזל מחיפה לדמשׂק, ושׂמחתי לראוֹת כי הואדי שימש תואי נוֹח לעלייתוֹ של קו־המסילה. נוֹף הסביבה היה מקסים ביוֹפיוֹ, וּלאחר שהלכנוּ בוֹ שעה ארוּכה ראינוּ מרחוֹק את העץ המבוֹדד שקבענוּ מראש כמקוֹם־מפגש. בצלוֹ של העץ עמדוּ המשרתים וּכבוּדתם. היה זה אתר החורבוֹת של כרסי, היא גִרגָש של הברית־החדשה.

במקוֹם זה יש שׂרידים של חוֹמה ארוּכה והשטח כוּלוֹ זרוּע אבני־בניין; עדוּת כי במקוֹם הזה עמדה בעבר עיר בעלת אוּכלוּסייה גדוֹלה למדי. ייתכן כי הייתה זוֹ העיירה העיקרית של האזוֹר, שנקרא על שמהּ. יש להניח כי כל האזוֹר המקיף את ואדי־סמכ, אשר בוֹ יש שפע סימנים שהיה מיוּשב בעבר – כגוֹן: מקום הקשתוֹת ובית־הכנסת היפה ־ הוּא הוּא ארץ־הגרגשים של אוֹתם ימים, ואני נמנה עם ראשוֹני חוקריו, זמן קצר לפני ביקוּרי במקום נחקרוּ ואדי־סמכ וּסביבתוֹ באוֹרח מדוּקדק על־ידי מר גוטליב שוּמכר, בנוֹ של המשנה לקונסול האמריקני בחיפה. תוֹצאוֹת חקירוֹתיו, המצוּינוֹת והמפוֹרטוֹת, כלוּלוֹת בדוּחוֹת של החברה הגרמנית והחברה האנגלית לחקירת ארץ־ישׂראל. הוּא גם נלוה אלי בסיוּר אשר נתגלוּ בוֹ חורבוֹתיה של אֻם אלקנאטר.

חורבוֹת כרסי מכוּסוֹת צמחייה גבוֹהה וּצפוּפה, ושם החרדתי מרִבצוֹ חזיר־בר גדוֹל. הוּא זינק ממחבוֹאוֹ במפתיע, והכדוּר ששילחתי אחריו מאקדחי החטיא אוֹתוֹ. אין כמעט ספק עמי כי הדרך הרוֹמאית העתיקה פנתה מעם האגם בנקוּדה זו וטיפסה במעלה ואדי־סמכ, שכן פה־ושם מצאתי שׂרידים ועקבוֹת של דרך זוֹ. אכן, תהיה בכך משוּם הארה מיוּחדת במינהּ של מהלך הקִדמה האנוֹשית, אם יסתבר כי גם הדרך הרוֹמאית בחרה את השיפוּע הנוֹח ביותר לעלייה בואדי זה, ואם בעתיד הקרוֹב תישמע על מסלולה עתיק־היוֹמין של דרך זוֹ צפירת קטרים, אשר תחריד את דממתה ארוּכת־השנים של ארץ הגרגשים.