ספר יצחק גרינבוים, הניתן בזה בידי קהל הקוראים (אנציקלופדיה של גלויות, כרך שנים־עשר, ירושלים תשל"ג), רוב הכנתו והתקנתו נעשה באחרית חייו, והשלמוֹ וגמרוֹ לאחר פטירתו, ואף חלוקתו מעידה על כך – הוא כולל שלושה מדורים: מדור ראשון, המביא דברי־הערכה עליו ודברי־זכרון משלו; המדור שלאחריו מביא דברים על אחרית חייה של גולת היהודים על אדמת פולין; מדור אחרון, המביא דברי־הספד על האיש אשר היה ואיננו עוד. אולם, אף שהספר משופע דברים רבי־פנים המשקפים צדדים שונים ומקרנות־חזות מיוחדות, אין הוא מתאמר למצות את דמות האיש, כנושא תקופה סוערת ומסעירה ונשוּאהּ, ודיו במה שהוא משרטט ראשי־קויה, ודור־משלימים יבורך.

כי היתה זו אישיות בולטת ביִחודה, גם אם מרכיביה היו שקופים וברורים, כשם שגילוייה, ועיקרם יציבתו האמיצה ועשייתו הנמרצת, היו שקופים וברורים. ספק, אם נמצא בקרב סגל קברניטי־היהודים שבדור מי שהיה, מבחינה זו, עשוי כמותו – והכוונה היא לא בלבד למערך־תכונות כשל חיים וייצמן, אלא אף כשל דויד בן־גוריון וזאב ז’בוטינסקי, אם להצטמצם על שלישיה זו של בני־תחרותו למעמד ולעמידה במערכת הציונות על דרכה ודרכיה.

אולם, אף שאין להכחיש באותה שקיפוּת וברירוּת, שהעמידה אותו בחינת אילן הניצב בצהרי־יום, לא כמראה סדנו הגלוי ומגולה תכונת שרשו הכסוי והסמוי, וממילא לא כתודעתו הגלויה יניקתו הסמויה, והיא שפירנסתו רב־יתר משהיה מוכן להודות בכך, ואדרבה ככל שהודייתו, ואפילו אפשרות הודייתו בכך, פחתה והלכה, שהנקנה נראה לו כמוטבע, סתר שרשיו הגדיל לעשות, והיא חידה העתידה להעסיק כמה וכמה בעלי־פתרונות.

ב    🔗

ואם מותר לנסות כבר עתה ראשית ניסוי בכך, נאמר, כי ודאי הרבה מסיבות־גידולו, נתיבות־חינוכו וגלגולי־חייו עשו. לענין מסיבות־גידולו – הורתו בכרך גדול, וארשה המעטירה, על קהילתה, קהילת היהודים ורתחיה, אבל ילדותו עברה עליו בפלונסק, עיר־יהודים טיפוסית, העשויה כשאר הקהילות, ערי היהודים ועיירותיהם, אך היא רגישה ורוגשת יתר עליהן, ודווקא בנקודת־ההפיכה של הדור, היא הציונות כממשות, והקורא בזכרונותיהם של בניה, חלוצי ציוני־ציון, שלמה צמח, דויד בן־גוריון, שלמה לביא, יצחק יציב, רואה זאת בעליל. לענין נתיבות־חינוכו – בתי־האולפנה של דורות, החדר והישיבה, שוב אינם לו מה שהיו לרוב בני דורו וגילו, שכבר אביו המשכיל כבוסר עליהם ומנסה על־פי דרכו, להיות בעצמו מחנכו של בנו, שסופו קונה דעתו בגימנסיה, באוניברסיטה, ועיקר קנינוֹ בקניני עמו מכוח עצמו בא לו. ולענין גלגולי־חייו – רבו כן רבו חילופי מקומותיו, וארשה, וילנה, פטרבורג, ושוב וארשה, כשם שרבו תפקידיו ועשיותיו, אך חילופים אלה ואלה כבר באו משמה ולשמה של תכלית יציבה אחת, היא הציונות, שהיה כל ימיו אבירהּ ולוחמהּ, ועשה מלחמתה באמיצות, שלא היו בה עיפוי ורהייה, ובעקשנות שהיתה למשל. ודאי הדין עם שראו ככוח התוסס ומתסיס את תנופת מלחמתו והתמדתו בה, את אמונתו ביסוד המהפכה שבציונות, כשם שהדין עם שראו את האמונה הזאת כרוכה באמונה של הדור וסביביו ביסוד המהפכה, שתנועתה רחשה מעברים. אך טעות היא להניח, כי עזותו באה לו מאוירת הדור וסביביו, כי הנה ראינוה מתמדת ומוסיפה גם בכהות אש המהפכה להיותה אש זרה. הלכך שורת־הדין נותנת, כי לא נהסס לבקש את שורש עמידתו במערכות המלחמה לעמו, קיומו, רוחו, כבודו וחירותו, בו בקרבו, כבנהּ־נאמנהּ של עדת־עמו, עדת יהודי פולין, וביחוד מרכזה השרוי במה שנקרא פולין הקונגרסאית, שלא היתה נטועה כמותה בתוך גולתה ונטיעתה קבע, במשך דורות רבים, שלא ידעו טלטולים וגירושים גדולים, אך לא היתה כמותה מצוינת ביִחודה, באמונה, בתורה, בלשון, בלבוש, בהוַי; ואף בבוא הדיסאוריינטציה בדורות אחרונים, כירסמה בקליפתה ואל תוכה לא באה, ובבוא הריאוריינטציה נתפסו לה גם מרכזה גם היקפה ואף שהדעות נפלגו אילך ואילך, וכמספר הכיווּנים השונים מספר המפלגות, שמשכו, אחת־אחת, למהלך אחר של ההיסטוריה, כוחה של הריאוריינטציה לאמִתה היא הציונות, תקפה והלכה ואין אותה תפוקה בגדר המצויר בלא הדינַמוֹ, ששמו וטיבו יצחק גרינבוים, שנתן לה, ליהדותה של פולין, וממילא ליהדות כולה, את שהיא נתנה לו – מלחמתה לעצמיותה, ככורח חוקתה ההיסטורית והאקטואלית.

ג    🔗

איך ועד־מה תכונתו פירנסה את עמידתו, הוא אופי פעולתו, ואיך ועד־מה נתפרנסה מתכונתה של ההוָיה, הוא מצע פעולתו, היא־היא חידת־חייו ופתרונה. כי לפי תכונתו, שראשי קויה היו בתפיסה הרדיקלית ובנטיה הקנאית (ולא בכדי בלטו בכינויי־הקולמוס שלו “צעיר” ו“קנאי”), יותר משנועד להיות דבּרה של ההוָיה היהודית הכוללת, נועד להיות דוברה של פלגה גדורה בה, וגידור כזה היה לו כדרך־הטבע, בין הכרעתו היתה כפי שהיתה, מבחינה ממשית – כלומר, לצד הציונות ובתוכה, בין היתה כפי שעשויה להיות, לפחות מבחינה תיאורטית, שלא לצדה של הציונות ואפילו מחוצה לה. ודאי מה שהכרעתו היתה כפי שהיתה, בין במחיצתו של י. ל. פרץ, שהשפעתו לא היתה עשויה להוליך לציונות, ואיפכא מסתברא, בין במחיצתו של לשצינסקי, שציונותו היתה מצומצמת על פלגה אחת (“ארבעטער־ציוניסטן”) וכל עצמה אפיזודה, יש בו כדי להעיד, כי הזהות בין ההוָיה היהודית כמציאות ובין הציונות כמדיניותה הלגיטימית, היתה לו כמושכל ראשון, אבל גם בה ניתן לו לבור עשיה ההולמת יותר את אָפיוֹ, מכפי שבררה, וראשוני “הפועל הצעיר” חשו, כנראה, שותפות־נפש בינם ובינו, אם באו לפניו בהצעה להיות עורכו של כלי־מבטאם. אמנם, תימה היא שלא נמשך למה שהיה עשוי לקצר, כדי שנות־דור, את דרכו לתכליתו ואף לסַפק את היצר הסוכן בו, יצר הרדיקליות, בחידודו המוניסטי, ולהעמיד לה לתנועת־הפועלים העברית הצעירה קברניט רב־עלילה, אבל הוא נגרף, בהיפך אָפיוֹ, לפרדוקסיה של התנועה הציונית, שנענתה להוָיה היהודית על דרך כפל־הפנים, ודימתה כי אפשר לה בשוה לאחוז בגולה ולא להניח ידה מציון, ולכרחה נשתסעה בשרשרת הסתירות שנכרכו בכך.

המבקש לעמוד על שרשרת סתירות זו, מתוך בדיקת הביוגרפיה של יצחק גרינבוים, שאָפיוֹ גזר עליו, בכל תחנה ותחנה של פעולתו, בחינת בכל לבבך ובכל נפשך, מבין, כי האיש לא יכול שלא להיענות לאָפיוֹ, אבל דווקא משום שגייס מלוא כוחות גופו ונפשו במערכה ומערכה, לא נמנעה, בחינת אם אני כאן הכל כאן, ואפילו נחמיה לא היה עומד בחלוקה הפרדוקסלית של אחת ידו בבבל ואחת ידו בירושלים.

ד    🔗

אך שורת הדין מחייבת הדגשה, כי האיש עמד רוב ימיו בסתירה זו, במלוא מתיחותה שלה ובמלוא מתיחותו שלו, ולא הקל על עצמו במיני פשרה ופישור, כדרך שהקלו על עצמם רבים ולא־שלמים, שהשלו עצמם וזולתם בנוסח השגור על הבדלה בין מערכה שהיא אמצעי ומערכה שהיא תכלית, ולא הניחו שגרתם, ואדרבה הגבירו נעימתה הקולנית, משנעשה האמצעי תכלית לגופו, והיא מין ציונות שהכל יש בה אבל ציון, לא כאחיזתם הרעיונית הרחוקה אלא כאחוזתם הממשית הקרובה של עם־היהודים, שגאולתו פירושו גאולתו מפיזורו וכינוסו, אין בה. לא שהאיש לא ידע מיני השליה, הוא ידעם גם ידעם, ובשעות שעמד לו כוח ניתוח עצמו – והוא ענין נדיר טיפוס מובהק כמותו, שתנופת עשייתו התוססת ומתסיסה מַכהה, במעט או בהרבה, את תנוחת התבוננותו השקטה ושקוטה בעצמו – הנהיר דרך־עוצב זו לעצמו ולזולתו, אבל ידע גם ידע, כי אפילו אמת זו היתה מתנהרת לו לא בלבד בדיעבד, אלא אף מלכתחילה, לא היתה הביוגרפיה שלו משתנית, שכל מערכה שניצב בה, היתה לו בחינת עמידתו של אותו מורד־אמונה שאמר: Hier stehe ich anders kann ich nicht, דהיינו: פה אני ניצב ולא אוכל לא־כן. לאמור, אילו אף ידע מראש, כי קוי הראש והמִשנה של תפיסתו: הרדיקליזם, הפרוגרסיביות, הדמוקרטיות, יועד להם לא כגורל הצפוי תחילה אלא כגורל שסופו נגזר להם, לא היה יכול שלא להעמיד תכנית הלסינגפורס, ולפעול ברוחה ולמענה, לא יכול היה שלא לתבוע תביעותיו הנמרצות מעל בימת הסיים, לא יכול היה שלא לנסות וללכד את גוש־המיעוטים בו, שהרי קוי הראש והמִשנה של תפיסתו, לא פחות משהיו פרי בינתו והבחנתו, הבאות לפעול לאורה של ההנחה המקובלת, כי המדיניות היא אמנות של האפשרי ומיצרו, היו פרי אָפיוֹ וחפצוֹ, הבאים לפעול לאורה של ההנחה שאינה מקובלת, כי המדיניות היא אמנות של מעֵבר לאפשרי ומרחבו.

ה    🔗

ואם בחזית שנחשבה לו דרך כך, בחזית שנחשבה לו תכלית לא כל־שכן. וכך מסתברת כוללותו, שעשתה אותו, עתים במידה גדושה ועתים במידה מחוקה, קברניטה הנבחר של יהדות פולין כהוָייתה ויִחודיותה, שריחקה אותו מקצות המחנה, אם במדיניות ההוֹוה (חבורת ליאון רייך ודרך־הפשרה שבידם), אם במדיניות הציונות (חבורת “עת לבנות”), והוא ריחוק שעשה אותו כאן וכאן מיעוט, וקירבה אותו לקצות המחנה (תנועת־הפועלים הציונית, וביחוד תנועת־הנוער החלוצית), בלי שיבליע עצמו בו, כפי שראינו אותו מקרוב, בפעולתו בארצנו, בין בהנהגת הציונות והישוב, בין בהנהגת המדינה, שאף עתה כאילו נמזגו לו כוללות ויִחודיוּת, וגם בה קירובו מאלה וריחוקו מאלה עשו אותו מיעוט, כמעט חלוט, אך גם בהמירו מרחב קברניטות הרבים בזוית ההבעה של יחיד, לא נשתנה האיש ושיחו, הוא־הוא בכל תמורות־גורלו, מִקשת־אופי אחת ודברים אחדים.

וחובה לי להעיר, כי הערכת האיש, כפי שניסיתי בה, אינה הערכת חסיד אלא הערכת יריב, כי חלקתי על כפל־מסלולו ולא נמשכתי לו, מהיותי אדוק בהלכותיהם של רבותי שלמה שילר ואברהם קורקיס, וכמותם ראיתי במדיניות־ההוֹוה, שהציונות נרתמה לו, השליה שכמשפטה של השליה היזקה הקשה בצדה, אבל מהם דווקא למדתי להבין את הדיאלקטיקה של חזיון כחזיונו של גרינבוים; מפי הראשון שהודה, כי ממרחק הימים הוא מבין לכורח העראי של מלחמה כמלחמתו של א. שטאנד לחיסונו של האדם הציוני והתקנתו לרצון־הקבע של גאולתו בארצו; מפי האחרון שהורה, כי קיומנו בגולה סופו תבוסה, אך חילוק גדול יש, אם נפול מוץ לכל רוח מצויה ושאינה מצויה ולא מסוגלים לגאולה על דרך ההימלטות למקלט־עראי או מקלט־קבע, או נפול, קצתנו או רוּבּנו, כשקומתנו קומה ושדרתנו שדרה, ומהיותנו בחזקת frangar non flectar (נשבר אך לא ניכף), נהא מסוגלים לגאולה על דרך שיבתנו לארצנו. ודומה עלי, כי משהו מראִיה זו מרתת בין שיטי יצחק גרינבוים, בבואו לסקור, סקירה־לאחור, את דרכו ופיתוליה.

ו    🔗

זה מקרוב קראתי את הפואֶמה של נשיאנו, זלמן שזר, “בין איתני גולה”, והיא שיחה בין ר' יוסף איש רוסהיים ובין ר' שלמה מולכו. המחר אומר בכותרת־המִשנה של הפואֶמה: שיחה שלא היתה, אך קוראה אומר: שיחה שהיתה עשויה שתהיה, ולא בלבד בימים הרחוקים ההם אלא בימים הקרובים עתה. ואפשר שמקץ הימים יתעורר משורר לכתוב גם הוא כשירה הזאת, כשיחה הזאת, אבל היא תהיה כשיחת היריבים, ששניהם מכונסים בנפש אחת, וכאחד המועמדים לשיחה פרדוקסלית זאת, אם לא כראשם, יהיה יצחק גרינבוים. והוא, המשורר, יסביר, דרך שירה, את אפשרותה וכרחה של שיחה כזאת, רב יתר משיכולים להסביר מעריכים בני־דורנו עתה.

ז    🔗

ולעת־עתה יקראו את שאמרו בו, בספר שלפנינו, בני־הדור. ונזכיר לטוב שלושה שנפטרו בינתיִם לעולמם – בנו, בנימין גרינבוים איש מצניע לכת, חניך “השומר הצעיר”, חבר קיבוץ בגן־שמואל, שבו ישבו אביו ואמו בימי־שׂיבתם; תלמידו, משה סנה, שאחריתו פייסה בינו לבין ראשיתו; מוקירו, שמואל לחובר, אשר מידו לנו הביבליוגרפיה המצוינת המפקיחה עינינו על כל תנובת עטו הזרויה אילך ואילך. תהיה נשמתם, כנשמת האיש הנערץ עליהם, צרורה בצרור החיים.

[תשרי תשל"ג]