אמר המחבר: ענין השיחה המובאת בזה, מחייב ביאור על דרך מעשה שהיה כך היה: ששה שבועות פירנסתי את אחינו בני ישראל בבואֶנוס־איירס בשיעורים, שבהם הצטמצמתי על עניני לשון וספרות; באו לפנַי ראשי מפלגת־העבודה הציונית ופצרו בי, כי אספר לחבריהם על הקאריֶרה הקצרה שלי בכנסת, ונעניתי להם. כיצד נתקבלה עליהם שיחתי זו, ניתן ללמוד מתוך הכרוניקה בכלי־מבטאה של המפלגה ההיא, שנאמר בה, כי גילגלתי “שיחה על פרק במדיניות־ישראל, בקשר למפלגה השליטה וקברניטיה, בשורה הראשונה על דויד בן־גוריון; ואם להודיע על כך – – דין למסור על הכל, על היתרונות העצומים ואף על החסרונות; שאם לא כן, חובה להעמיד נקודה. דבר אחד ברור: היה זה דיוקן בצורת מסה, שצריך היה להיות באותו מעמד” (“דאס נייע וואֶרט' גל' 11 [751], כ”ב באלול תשכ"ט, 5 בספטמבר 1969). הלכך אני מסלק את הנקודה שמזמיני העמידוה בכלי־מבטאם, והריני מביא עתה את שיחתי, כדיוקה, לרשות־הרבים, באופן שכל הרוצה כאילו היה באותו מעמד.

א    🔗

רבּנו, ר' אברהם יצחק הכוהן קוק, זכר צדיק לברכה, היה נוהג לומר, כי כשם ששנאת־חינם הביאה לחורבן הבית, כך אהבת־חינם עשויה להביא לבנין הבית. מה פירושה של אהבת־חינם טעמתי פה, ביניכם, אף שלא ידעתי מה זכות עמדה לי, שאתם מקיימים בי כאותה מידה. ולפי שאין בה באהבה כדי להרעיל, בלעתי שבחיכם ברוב חמדה, והירהרתי בלבי, מה שבחים נוספים היו מעותדים לי, אילו הייתי חבר במפלגתכם, ואף אותו קל־וחומר הנאני הרבה. לא, לא הייתי חבר באחת המפלגות, שהרכיבו את מפלגת־העבודה ואיני חבר, ולפי שנותי, כנראה, אף לא אהיה, חבר במפלגה המורכבת. אך זה ארבעים שנה שאני מכלל בוחריה, ואפילו הייתי נבחרהּ – הרי הכניסתני בכלל חברי הכנסת הששית, שבה נודע לי סוף־סוף, מה שהוצרך להיות ידוע תחילה, ואף ידעתיו, כי אין אני יפה למפלגה ואין מפלגה יפה לי.

ואין אני אומר דבר זה מתוך גאוָה יתירה – כביכול, מי שהוא יפה למפלגה, הוא פחות ממני; כשם שאין אני אומר דבר זה מתוך עניווּת יתירה – כביכול, מי שהוא יפה למפלגה, הוא יותר ממני. מעט בריות, גופים ומוסדות אתה מוצא שאין אני יפה להם ואין הם יפים לי – האם בשל כך אומר שֹישֹו בני־מיעי או אכרסם את לבי? לאו – לאו.

ב    🔗

אך אפשר שתקשוּ לי: אם כן, מה ראית להכניס עצמך לתוך אותה הרפתקה של הליכה לכנסת וישיבה בה במשך שלוש שנים? מילא, על שום מה יצאתי בתוך הקאדנציה, נודע לי אך זה מקרוב, פה אצלכם דווקא. חבר חביב, שפתח שיעור משיעורי, הזכיר ענין זה והעיר, כי תלמודי האקדמי נחשב לי כל־כך, שמחמתוֹ ויתרתי על הקאריֶרה הפרלמנטרית שלי. אודה ואתוַדה, כי אני עצמי לא ידעתי על כך. אולם לאחר ששני ידידים יקרים חזרו על הדברים האלה ברבים, סברתי: אם שלושה יהודים, אנשי בואֶנוס־איירס, טוענים כך, אין לי לרביעי, איש ירושלים, אלא לומר הן. אלא מאי, אותו ירושלמי זוכר בפירוש, כי זמנו הספיק לו גם לעסקיו האקדמיים גם לעסקיו הפרלמנטריים, אך האם יאה לו לאורח, שיתדיין עם מכניסיו? כי אם להתדיין – קושיה היא: על שום מה הסכים לילך שם; הרי הוצרך להבין, כי הענין יסתיים כדרך שנסתיים.

קושיה זו, שהקשיתם לי עתה ופה, בעל־פה, כדרך שהקשו לי, בביתי שם, בכתב, חייבני עליה דין־וחשבון, אפילו לאחר שנתחוור, כי היא אֶפיזודה בחיי ובדוחק אֶפיזודונת בחי הכנסת. והריני מוכן ומזומן לכך.

ג    🔗

אך קודם־כל תיקון־טעות מועט – רחוק ומרוחק אני מלהיות כאותו סגור ומסוגר בדל"ת אמות של הלכה, כפי שהוצגתי פה לפניכם, וכפי שניתן לשער על־פי הנושאים, שגילגלתי בהם באזניכם. אמת, לא במעט אני עצמי אשם באותו רושם מוטעה – כי הנה קיבצתי והוצאתי לאור את חיבורי בביקורת ובמחקר, ואילו חיבורי הפובליציסטיים, הזרועים בעתונות ובפריודיקה, בפיזורם עומדים; אך אין משמע, שאין הם קיימים. אדרבה, הם מפליגים למאות מרובות, והביבליוגרפיה שלהם מעמעמת את דעתי שלי עצמי. אולם אם נהגתי בהם, במדיניות הוצאה־לאור, מנהג אב חורג, הרי טעמי ונימוקי, שפובליציסטיקה, לפי תכונתה, מקדימה להתבלות מכפי שמתבלים ביקורת וחקר. אבל לא לעולם מתעלם מבשרו – סוף־סוף יצוּיר, כי מחַבּר ייזכר, שהוא אב ממש וענין כרחם אב על בנים כתוב מפורש, וסופו יקבץ מבחר הפובליציסטיקה שלו ויגיש אותו לקהל־הקוראים.

על־כל־פנים, אלה שסברו, כי מן הראוי, שאשב, כפי שהנני, בכנסת, זכרו, כי אם אני ראוי בכלל לתואר ספרא, הריני ראוי גם לתואר סייפא. אלא מה, חלפו חמש קאדנציות של הכנסת, ולא נעשה, בשל היעדרי, חור בשמים, וזכרי עלה על סִפהּ של הכנסת הששית – מסתמא היו להם טעמים לכך. אני אומר: מסתמא, כי לא שאלתים על כך, ולא התעניינתי בכך, וקיימתי דבר היֶקים: מה שממני נסתם, אותי לא ייחם; וביותר, שאותו פתגם כאילו נברא למעני.

ד    🔗

ודאי, אפס־ידיעה ואפס־חפץ־ידיעה הוא ענין לעצמו, והשערה היא ענין לעצמו. שיערתי, איפוא, כי בכלל אלה, שהציעו לי כאותו כבוד, נמצאו המידע שלהם ארוך יותר וידעו, כי בשחר נעורי הייתי מראשוני חברי “השומר הצעיר”, ולימים מראשי “החלוץ”, הן כראש המרכז בלבוב, הן כעורך כלי־מבטאו “העתיד” בוארשה, ומזכיר כללי ראשון של ברית־הנוער העברית העולמית, שהיו מיוצגים בה כל האיגודים החלוציים; ואילו בארצנו הייתי תחילה איש־קיבוץ, ואחר־כך עמלתי, כחצי־יובל שנים במערכת־“דבר”, כלי־מבטאה של הסתדרות העובדים, והייתי בה בחברה הגונה – ברל כצנלסון, משה ביילינסון, זלמן רובשוב (שזר). הייתי שליח ב“החלוץ” בגרמניה, והוריתי בנקודות־ההכשרה שלו, ושבתי באניה מלאה חלוצים, חמש שנים קודם עלות אפלתו של אותו שחיק עצמות. לימים ערכתי את “הגה”, עתון מנוקד בשביל עולי המערב, ובאחרונה עבדתי כעורך “עם עובד”, הוצאת הסתדרות העובדים. וכך שיערתי, כי בכלל אלה שהציעו לפנַי מושב בכנסת נמצאו שהמידע שלהם קצר יותר, אך ידעו, למִצער, על השתתפותי ב“דבר” – מאות מאמרים, מהם רחוקים יותר, לפני המדינה, מהם קרובים יותר, בתוך המדינה, חיל־מריבות רב. הצד השוה, כי גם אלה עשו, מסתמא, חשבון, שכדאי להושיב בה בכנסת מין יוצא־דופן כזה, בין לפי הכלל: אם לא יועיל – לא יזיק; בין לפי הכלל: עת לעשות – הפרו.

ה    🔗

אולם, כאמור לא התעניינתי בטעמיהם שלהם, טעמי־חוץ וטעמי־פנים, כי הייתי, פשוט, עסוק למדי בטעמים שלי, טעמי־חוץ וטעמי־פנים. אולם עד שאעֵז להגיד משהו בזה, רצוני לציין את המצב המסובך, שבו הייתי נתון ועומד – הייתי מכלל החבורה של האינטלקטואלים, שפירסמו את הצהרת־המחאה הידועה במה שנקראה הפּרשה, שסיומה היה בהדחתו של פינחס לבון, וסיום־סיומה בהדחתו של דויד בן־גוריון, והייתי בכללם מן המעטים, ואולי היחיד, שהיה לי, לכרחי, ותק הגון, בהופעות כנגד בן־גוריון, בכל מיני מסיבות, ובמרחב־זמן של כיובל שנים, והריני רשאי, במיטב ידיעתי וידעוּתי, לומר, כי היתה זו מלחמה במלוא הטהרה, שבשר־ודם מסוגל לה, ונעשתה במלוא דרך־ארץ של קטן כלפי גדול ושיעור־קומתו, אך גם במלוא דרך־ארץ לענין, כמצוַת הכּרתי ומצפוני. פשר־המריבה ביצבץ ועלה עם הפגישה הראשונה, לפני מ"ה שנים ומעלה, בועידה העולמית של “החלוץ” בדאנציג, שבה בא עלי בהתקפת־דברים (באמת לא הרגשתי בה כל־כך, הוא הפליג בשבחה של לשון־קודש שבפי, שעלול הייתי להתלעלע), ולפי שלא סברתי, כי סמכות פטורה ממתן נימוקים, לא יכולתי שלא להשיב לו כהלכה. מקץ שנים אחדות ניתחתי את ספרו “אנו ושכנינו” ולא הנחתי, כמדומה, חוט יבש בו ומאמרי ההוא הביאני לקרע כפול – כהרצליאני התנגדתי הן לנוסחתו של בן־גוריון על דומיניון או קוֹן־דומיניון בריטי, הן לנוסחתו של “השומר הצעיר”, שהייתי בו דייר־מִשנה, על מדינה דו־לאומית. לימים, כשבן־גוריון הציע את ההסכם עם ז’בוטינסקי, התעוררתי ראשון בקטרוג על כך מעל עמודי “דבר”. ידעתי, כי היום, ממרחק החזוּת, נראה ניתוחי לאורי־אירוניה, אך זו אירוניה כפולה – שהגינותי על הנוסחה של מדינה יהודית מפני מי שעתיד לקוממה ולקנות לעצמו מירב הזכויות מסביבה ובתוכה, דווקא הוא היתה לו קודם נוסחה אחרת; כשם שידעתי, כי היום, ממרחק־החזוּת, ניתן לראות קטרוגי לאור הביקורת – מי יודע, אם ההסכם לא היה עשוי לטובה. לימים התנגדתי לחלוקה, שבן־גוריון היה סניגורה הנלהב, ועשאה בסיס למדינה ותקומתה.

והמחלוקת שביני, אחד צדדי, לבינו, יחיד ומיוחד מרכזי, התחדדה בתוך המדינה גופה – ועתה לא בלבד בהופעות ad rem כמו, בעיקר, נגד הסכם־השילומים, ששכרוֹ הכספי לא היה שקול, ולא יכול היה להיות שקול כנגד הנזק המוסרי; אלא אף בהופעות ad personam כמו, בעיקר, נגד האוירה הביזאנטינית שאפפתו בה סביבתו. עשיתי זאת בפירוש, באין ברירה, הן כשדיברתי, בועידת־הסופרים האחת, בגנותם של דברים ברוח כמו־כנענית, שהניח חלל גדול וריק בין יהושע בן־נון וימיו; כן כשדיברתי בתיאוריה המוזרה שלו על שש מאות יוצאי מצרים; ויותר כשדיברתי בועידת־הסופרים האחרת, בענין פרשת לבון. ועתה אזכיר אך את שהזכרתי אז – כד הווינא טליא, תמהתי בשמעי, מה דויד המלך עולל לו לאוריה החיתי, ומתוך שנרעשתי, שאלתי את רבי, על מה התיר הבורא, שרעיון כזה יעלה על לבו של דויד, ואף יבצעוֹ. השיב לי רבי: כי יזכור, שהוא אמנם מלך בדורו וחי וקיים לדורות ומשיח לעתיד לבוא, אולם עם כל אלה אינו אלא אדם.

ובאמת היתה כוונת מריבותי אלו וכאלו, להזכיר, כי עם גודל סמכותו של בן־גוריון ותגברתו המוצדקת, חובה להימנע מכל יחס אליו, כאילו היה, חלילה, אליל. והלא הדברים לא היו רחוקים מכך – מקורביו הקיפוהו הילה, שהעלתה אותו מעל כל ביקורת, כאילו חדל מהיות אדם, שפוקדים אותו מיני חולשה ומגרעת של אדם, וכל שהוא אומר הוא מפי הגבורה. ויותר משניתן להאשים אותו, כי הוא מתיר זאת וכזאת, ניתן להאשים את כת החנפנים סביבו; והצרה היתה, כי לימים, כשהמפלגה קמה על מנהיגה, נצטרפו להם למורדים לא מעטים מאנשי הכת ההיא, ואף זה סיפור־מעשה ישן ועצוב, העומד תמיד בחידושו.

ו    🔗

כזה היה בעצם, מהלך־מחשבותי על סִפהּ של הכנסת הששית, ועוקצו היה בכך, כי אם לפנים סברתי, כי ניתן להגן על דמותו של בן־גוריון מפני מה שיוצרי־משרתיו היו מוכנים לעשות ואף עשו בה, ראיתי עתה, כי בבוא השעה של תגע עדיך ותיבהל, והללו התחילו, מתוך חרדתם לעצמם, מתעשתים בדעתם, ואף העֵזו לדרוש, כי ינהגו בהם דרך־ארץ. אך לא יכולתי להיענות לדרישתם – ראשית, משום שזכרוֹני לא הניחני, ולא חייבני לשכוח, כיצד ראובן ושמעון ולוי התנהגו בשעת הנסיון – בהצבעה בענין פינחס לבון (שלא הייתי עמו אך בעדו), וזכרתי להם דבר זה ולא שכחתיהו. הוא־הוא הטעם לכך, שהריכוז מסביב לוי אשכול הוחזק לי כקטנה שבעשר מכות, וכשנשלחו אלי תלמידתי, וידיד, משורר, כי אחתום על פנייה של א.ת.א. (“ארגון תומכי אשכול”) סירבתי; וכן היה כשפנה אלי ידיד־נעורי, וכן מי שסופו שׂר בממשלת אשכול – למערכה לטובת המערך, השואף לאחדות מפלגות־הפועלים הציוניות ולדמוקרטיה (דמוקרטיה של ממש, הרחוקה גם עתה היות ממש), הייתי מוכן. למערכה החוזרת ונוטעת במרכזה יחיד, וביחוד את אשכול, שהכריע באותה הצבעה אומללה, מתוך אימת פרישתו של בן־גוריון, לא הייתי מוכן.

אולם שלא יהיו סוברים, כי אני מבקש, בזה האופן, להתחמק, הודעתי, כי אני מוכן לעשות דבר, שנמנעתי ממנו כמעט ארבעים שנה – להופיע ברשימת־המועמדים של המערך; ודרך ליצנות הוספתי: ובמקום הנראה להם – יעמידוני בראש הרשימה אהא חייב להיות ראש־ממשלה, הרי לוי אשכול אמר, כי אינו רוצה ליכנס בנעלי בן־גוריון וסופו נכנס; אעשה גם אני, המִסכן, כך: יעמידוני באמצע הרשימה – אהיה חבר־כנסת ואנסה להיות פיגורה בלוח השחמט, ומסתמא לא אצליח; יעמידוני בסוף הרשימה – אהא פטור מכל חובה ואתענג על הזכות להימנות עם ראשי־הקרפיונים לאמִתם, כשלמה צמח, בן־ציון דינור, גרשם שלום. ויכולתי להרשות לי כאותה הלצה, שהיה לי ודאי, כי אמנם יעניקו לי אותה הזכות. והנה המפלגה – כמובן, זו אמירה לתפארת המליצה, ודאי היה זה גוף מצומצם במנינו – החליטו להעמידני באמצע הרשימה וראיתי עצמי מחויב בבחינת מוצא־פיך תשמור. ובהציע לפנַי זלמן ארן את הדבר הזה, השמעתי הצהרה קצרה ביותר: ולוַאי ויכולתי להיות בעד אשכול, כשם שאני נגד בן־גוריון. שאר השיחה שבינינו סובב בענין בן־גוריון, כמזיגה מופלאה של חוזה ומגשים, והתנגשותו הטרגית עם האנושי־אנושי־ביותר.

ז    🔗

אכן, אחד השבועונים המצוירים כתב על מועמדותי: לא בעד, רק נגד. הייתי בפירוש נגד בן־גוריון, אף כי ספק הוא, אם בהערכתו רבים כמותי. מאז ותמיד התעניינתי בשיעור־קומתו הנדיר והתבוננתי במסלולו הנדיר – כיצד גדל ועלה להיותו אחד מגדולי מנהיגי־האומה; ולא נמנעתי מאמירה, כי אם בתולדות הגלות הארוכה היו לנו חמישה מנהיגים גדולים – הוא אחד מהם, ואם אף שלושה – הוא אחד מהם. ואפילו בכנסת הששית, בראותי אותו נכנס ויושב בתוך סיעתו הקטנה, לא יכולתי להדיר עצמי מן הרושם, כאילו הכנסת התרוממה שתים־שלוש אמות. ואני אף עקבתי תצפיותיהם של גדולים וטובים ממני, ואזכיר שלושה מיני עדוּת.

ראשית, בן־ציון דינור, שהיה היסטוריון ואקטואליסטן בקנה אחד, ולפני כיובל שנים ניבא וידע מה ניבא, כי לא יצחק בן־צבי, בישרותו הזהירה, ולא ברל כצנלסון, בדיאלקטיקה העמוקה שלו, אלא דויד בן־גוריון, בדינמיקה הסוערת שלו, ניתן לומר בו: האי גברא, העשוי כולו רצון וכולו יכולת, יביא לידי תקומתה המחודשת של מדינת היהודים.

שנית, הפובליציסקטן, משה ביילינסון, שדעתו היתה הפוכה: האיש הזה אינו אלא כתוכי ביריד, שאינו יודע, בעצם, מה פתק הוא מוציא, אולם משהוציאו, הוא משקיע בו מרצו, מרץ־עשת; הוציא במקרה מספר טוב – אשרינו וטוב חלקנו; הוציא במקרה מספר רע – אוי ואבוי לנו. ביילינסון אמר לי דבריו אלה לא בעידנא דריתחה, כשהתפלמס עם בן־גוריון ולא הניח לו לעמעם את קו־ההפרד החד שבין קומוניזם וסוציאליזם; אלא בעידנא דניחותא, כשהסכים עם בן־גוריון, והגן על הסכם־ז’בוטינסקי. אולם עוד אז נחשבה לי אותה אמירה סרקסטית כהלצה צולעת, לא־כל־שכן אחר־כך, כשמזכיר ההסתדרות נעשה מנהיג ההסתדרות הציונית, קל־וחומר אחר־אחר־כך, כשמנהיג ההסתדרות הציונית, נעשה מנהיג עם־ישראל ומדינתו.

כי אם להאמין לאותה הלצה סַרקסטית, הרי בן־גוריון הוציא יותר מדי פתקים טובים, ולרוב פתקים טובים במופלג, שנוכל לומר, כי יד המקרה בכל אלה. וביותר שהענין התחיל עוד בפלונסק – די לקרוא את מכתביו המוקדמים ביותר, כדי לראות, כי בעודו נער ידע בבירור, מה הוא רוצה להיות, ואמנם נעשה כרצונו. ביילינסון נפטר לעולמו כתריסר שנים לפני קום המדינה וּודאי עוד בחייו בדק טיבה של אמירתו, והיה מבטלה כעפרא דארעא, אילו ראה אך את צרור הפתקים הטובים לפני בילטמור ולאחריו.

עקשנותו של בן־גוריון מסביב לעצם המדינה, שהשיג למענה בקושי רוב בקרב חבריו המנהיגים; עקשנותו בענין ירושלים; בענין הנגב; בענין שחרור הצבא מגייסות מפלגתיים; ואני מונה בכלל הפתקים הטובים גם אלה, שלא נתקבלו: הערכתו הצודקת את ההסתדרות הציונית העולמית; דרישתו לבחירות רוּבּניות ואישיות; שאיפתו לפרלמנט דו־מפלגתי; ענינים, שהם בחינת מה שלא יעשה השׂכל, יעשה הזמן. קיצורו של דבר, מנין גדוש ביותר של פתקים טובים, שאותה הלצה תהא לה על מה שתסמוך. עד שהגיע ענין לבון, שהקריבו אותו, ולאחר שראש המקריבים היה צפוי לאותו גורל עצמו, התאושש הציבור ומרד – או־אז חזרה וצפה בזכרוני ההשוָאה והמאמר של רבי על דויד המלך: שיזכור שאינו אלא אדם. אלא עתה אף הוספתי: ואפילו הוא עצמו זכר, דין שגרוריו הסוּמים, לחלוטין או למחצה, יזכרו.

שלישית, שני סופרים מובהקים, האחד ליריקן של זהב, האחר אֶפיקן של זהב. המשורר, יעקב פיכמן, שאמר לי: הלא ידעת, כי לפי טבעי ומזגי, אני נוטה לסברוֹ ולמסורתו של “הפועל הצעיר”, וטיפוס כבן־גוריון היה זר ולא־ניחא לי; אבל בראותי בגידולה של אותה פיגוּרה מרקאנטית, עם גידול שליחותו ותודעתו, והיא תקומת המדינה פה ועתה, ומיששתי ממש את כוחו, שליכד את כל רצונותינו הלא־נועזים ברצונו הנועז שלו, אפפני דרך־ארץ גדול וגדֵל מפניו ואהבה אליו, והבנתי, מה שכולנו מבינים, כי אך בכאלה בוחרת ההשגחה לענין גדול כזה. מה אכחיש: קרוב יותר וניחא לי היה יוסף שפרינצק, והוא לקחני למעמד ההכרזה של המדינה, אחת חוָיותי העזות ביותר, אבל בדרכנו – הלכנו ברגל – התלוצץ על חשבונה של הקארוסלה, כפי שקרא לכך, שאנו הולכים להיות במשתתפיה, ובעיקר התלוצץ על מנהיגה. השויתי, איפוא, בלבי את שני האישים האלה והודיתי לבורא, שגורל המדינה אינו בידי מי שהיה קרוב וניחא לי, אלא בידי מי שהוא רחוק ולא־ניחא לי. עד כאן דברי המשורר, מכאן ואילך דברי המספר – ש"י עגנון, ארג הרהוריו לאמור: במהרה בימינו – שתי מלים שאין כמתיקותן, ששינַנו אותן לאין ספורות, אבל מזל הוא שלא אמרו לאנשים כמותנו: במהרה – פירושו עכשיו, בימינו – פירושו עכשיו, שוַדאי היינו מתיראים ומשיבים: שמא אפשר לדחות לחמש שנים, לעשר שנים, והיינו מפסידים את העסק כולו. אבל הוא, בן־גוריון, לא התירא ולא דחה, ואדרבה, קיים אומר ועושה, ובאותו רגע כמימרה כל גדולתו שלו וכל מזלנו שלנו.

ח    🔗

ובאחרונה אחזור על מה שכבר הבאתי בהרצאתי בכינוס השמיני להיסטוריה (תשכ"ב), ושבה דנתי באָפיוֹ ותפקידו של ברל כצנלסון, והזכרתי מימרתו, ששמעתיה מפיו בסוף ימיו, כשהבין, עד מה בן־גוריון השתחרר ממנו (אם בן־גוריון סבר כך, היא שאלה לגופה – התמונה היחידה שעמדה על שולחנו כראש־ממשלה, היתה של ברל כצנלסון; ובזימון עם סופרים, בהיותו ראש־ממשלה, אמר: גם אני הייתי, רוב ימים, חייל וקציני היה ברל כצנלסון). ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת המשלתי באזניו משל, שעל־פיו הוא משול כמי שעומד על פסגת־הר ורואה שבילים מתפתלים אילך ואילך, ממנו למרגלות ההר, וכל שביל ושביל נראית לו בו חיה רעה ואורבת, פה אריה ופה ברדלס, פה נחש־עקלתון ופה נחש־בריח, והניצב על הפסגה אינו רואה אפשרות ירידה והבקעה; מה שאין כן אחר, והכוונה היתה לבן־גוריון, המכה כלפי הברדלס באצבע־צרדה: חתול הוא, ויורד ומבקיע.

גירד ברל כצנלסון שפמו והשׂחיק את שחור־אישוניו, לאמור: כסבור אתה, דבר פיקחות אמרת ולא אמרת אלא דבר שטות: כמונו כמוהו רואה, כי ברדלס הוא, אבל הוא אומר: הירידה וההבקעה כורח, ולשעה קטנה הוא עושה לו לב של שני ברדלסים, ויורד ומבקיע.

[כ“ד אב תשכ”ט]

לדרכו של בעל־אגדה – על דויד כהן