¹

הרגש הראשון עם הופעת ‘כוכבי בוקר’ היא סתם שמחה, שהאדם שטרדותיו כה מרובות, מצא לו רגעים, גנובי יום וגנובי לילה, כדי לכנס חלק מנפוצותיו. לאנשים כשזר, שכשרונותיהם מרובים בה במידה שמרובות גם תביעותיהם מעצמם, קשה הדבר ביותר. אלה, שנגזר עליהם מראשית דרכם, לפזר, להם לא קל לכנס. ארץ־ישראל תובעת מכולנו פיזור כוחנו, פיזור עצמנו. ברם, אפשר שזהו היפה ביותר בחיינו.

הספר, שיש לו דמות משלו ושלימות משלו – יקר לנו ביותר משום שהוא לא פרי מקרה, כי אם כולו פרי אהבה. הוא מוסיף לספרותנו משהו, שכולו צמח מתוך קרקע דשנה של מסורת עשירה, רבת־פנים, ועם זה מאוחדת איחוד ניגון, – אותו ניגון, שעליו מרומז בפרק־חמודות שבספר ‘תשורת הפרידה של סבּא’. גם ניגון זה שבספר אינו פרי מקרה, כי אם נעימת־הלוואי של חיים שלימים; ניגון שהוא, לפי הגדרת הזקן המופלא ‘משורש נשמתו של כל חסיד’… והנה, את הניגון הזה אנו שומעים מתוך כל פרקי הספר, גם ממדור הזכרונות וגם מתוך ב’חבלי מכורה'. אין כאן דבר, שאינו יונק מאותו שורש. וזהו סוד האחדות שבדברי השירה ובדברי המדע. אור התורה ואור החיים נתעטפו כאן בטלית אחת.

*

מלבבת אותנו ילדות צבעונית זו, שנמשכה מדעת ושלא מדעת תמיד למעלה, – לדברים שבקדושה. בהומור יפה ובלי כוונת מכוון מרומזת משיכה זו אל על, בספר המחבר על השנים, שבעודנו פעוט ו’מטייל' בשעת התפילה מתחת למדף שעליו היה אביו שם את ה’סידור של הרב', היה חולם תמיד: ‘מתי אגדל ואגיע עד למדף ואוכל להסתכל יחד עם אבא לתוך הסידור החב"די הפתוח’… ספר זה חביב עלינו, משום שהוא מראה את מחברו בספירה זו של משיכה למעלה, של כיסופים להתנער מאבן החולין.

אבא וסבא, שניהם חסידים חב"דיים, לא היו קנאים. אביו שאף שיטעם טעם של השכלה ודעת. אבל, משניהם למד, גם מאביו, גם מסבּוֹ, לשנוא את ההווייה בשפל. אווירו של השטיבל היה לנער אוויר־נשמות. משום שכאן (עד ל’פילוג', שהוא בלתי נמנע תמיד לבסוף) ראה בבית תפילה קטן זה עדה מלוכדת, כאן התפילה היתה מסורת כולה – לא גימגום מהיר, חטוף, לשם יציאת חובה. מה מאוד הולמים את שזר הדברים: ‘בכלל לא הבינותי קצת איך יכול אדם ליהנות באמת בתפילתו בתוך בית־המידרש הגדול, הכללי, הקר’ – כאן לפנינו שזר כולו, הצמא לשמוע את קול עצמו, את לב עצמו. מה טעם לתפילה ‘אם לא בבית־השטיבל, הקטן והחם והלבבי’…

רוח טובה זו היא שהביאה מבית אבא.

גם בלי שנטעים זאת, מובן מאליו, שהמחבר, עוד בנעוריו, חי את חיי זמנו הגדולים והקשים בכל מלוא נפשו. איש הצלילות וההתבוננות החב"דית, הוא יחד עם זה גם איש ההשתתפות, ופעמים נדמה, שהוא בעיקר איש הטמפרמנט. ברם, הוא היודע לדבר בניחותא, יודע גם להדליק פסוקים, לחשוף חידות רמזיהם, לצרף כיסוי לגילוי, ולשוב אל הפשטות, שרק הוא הלבוש היקר לשירה (הערצתו הגדולה את שירת רחל). הנטיה לליריזם חזקה בו בנטיה לשלהבת ניב אבל גם הפתוס אינו לו אלא רגע של ‘הדלקה’, הדרך אל הקולות הצרופים שבלב, שהם ה’תכלית'.

ב’כוכבי בוקר' אתה מוצא סימנים לנטיות מורכבות, ולפעמים גם מנוגדות אלה. יש פרקים על הילדות (‘ספריתו של אבא’, ‘שעלת’ ועוד), שבהם הוא מתגלה לפנינו כאפיקן, ויש פרקים כתובים באמנות דרמטית גמורה, כ’מעשה במחלוקת', שמאחורי היסוד הסאַטירי נראה, שהמחבר ראה מחלוקת זו גם מצד אחר, שהבין, שמחלוקת זו בדבר הכתרת הרב החדש אינה בתוך תוכה אלא קנאה לכבוד התורה – קנאה מצד הצדדים כולם; הרגשת גאווה, גם מצד הפשוטים שבפשוטים, שרב גדול בתורה הוא תפארת העדה, זכות כל פרט, ולא של ‘צד’ מעונין. זהו בלי ספק פרק, שיד אמן כתבה אותו.

ריח מיוחד של יופי יהודי משרה גם הפרק על הילד, המאַוורר בערב־פסח את ספרי אביו (שלא היה, אגב, רב, כי אם סוחר יער). כאן עושר של מסורת יהודית מגוונת, שהמחבר ידע להטעימה בחיבה עצורה, שממנו ינק הילד, ינקה היהדות כולה. האהבה לספרי ישראל, לקדשי ישראל מחלחלת אפילו בשמות הספרים בלבד. כמה רחוק כל זה ממלחמת־האיבה בספר, בעוד שהוא העשיר את חיינו, – היה המיפלט, גן־הקסמים לדורי דורות.

ב’שעלת' נתרשמתי מנוף היער החרפּי, מאדמת הנימן, שחלק לה גם בחלומות נעורי. ואולם על הילד עשה רושם רב גם ‘אלון’ אחר, הוא בעל האכסניה שבקרבת היער, שהיה אחיו של הסופר יכנה"ז. הומור והתפעלות בקריאתו: ‘הנה לנגד עיני מתהלך אח חי של סופר עברי מפורסם’. ורואים ברור, שגם אז לא היתה הזיקה של שזר לסופר עברי זיקה של קרירות דעת. אבל מאלפת גם פסקא אחרת שבפרק זה. הנער חפץ לעשות כמעשהו של אחד העובדים ביער, שהיה מתהלך עם קורנס ביד ומטביע באילנות הכרותים את שם בעליהם; אבל ראה למגינת לבו, שאף על פי שהוא מכה בכל כוחו בפטיש ‘האותיות אינן נחקקות’. כאן הוא מעיר בחריפותו החביבה: ‘כבר אז למדתי לדעת מה רב הכוח הנחוץ למען תהיינה האותיות נחקקות כהלכה’…

והיא הערה יפה לסופר ולמנהיג כאחד.