גם הוא, כמונטיפיורי – נעשה עוד בחייו אישיות אגדית למחצה. עוד בילדותנו דבקו עינינו בתמונתו שהיתה מקשטת את קירות בית־אבא עם הכתובת: ‘האומר לערי יהודה: הבנינה!’ ואם גם דמות מונטיפיורי גלויה יותר, עממית יותר, הרי זו קרובה לנו יותר. מניח היסוד לתקומת הארץ היה הוא, היקר ברוטשילדים לעם ישראל.

אדמונד רוטשילד שזכה גם הוא לאריכות ימים וכמה פעמים עלה לארץ־ישראל, כדי לקבל נחת מעט תחת כל המרירות שגרמו לו עסקי הישוב, עשה את מעשהו בהסתר פנים ואהב לעמוד ולראות מרחוק. את מעשיו עשה על־ידי שליחים, שליחיו לא היו כמותו. בידים אויבות לרוב האמין לכונן את מעשהו הרב, שהיה טעון אומן ואהבה. ואם אלה לא גרמו לכך, שימשוך את ידו מקוו הבניין אשר נטה, – אות הוא כי הקשר אשר קשר אותו אל ארץ־ישראל, לא היה ‘פנטסיה של בארון’, כי אם רגש אדם עמוק, אשר היה עלול לעמוד בכל הנסיונות המרים שנתנסה בהם.

המעצורים הגדולים ביותר שאדם נתקל בהם בהגשמת רעיונו אינם אלה, שהם תלויים בהתנגדות, בעמל או בחוסר אמצעים. מעצורים כאלה פעמים שדווקא הם המטפחים את העקשנות, המביאים לידי מסירות נפש. לאדם שהכל עומד לרשותו, הסכנה קשורה דווקא בקלות המדומה של ההוצאה אל הפועל. בחיפוש האמצעים יש ממילא משהו קונסטרוקטיבי, משהו מכונן ומזהיר על הסכנה. פעמים דווקא השפע של האמצעים הוא הוא המכשיל ביותר.

מפעלו של רוטשילד היה צפוי לא פעם לסכנת כישלון זו. וקשה לדעת מי היה הגורם לכך יותר: הממונים על התמיכה או הנתמכים עצמם. החומר האנושי ברובו לא היה עוד מתוקן למפעל־אדירים כזה. האכזבות, כבכל התחלות גדולות, היו בלתי נמנעות. אבל כאן הוגדשה סאתן. אמצעים הושקעו לאין שיעור ושנים על שנים עברו ללא הצלחה, ללא התקדמות. המרירות גדלה. אנשים הלכו ואנשים באו, והברכה היתה מועטה כל־כך, שגם הסבלן שבסבלנים עשוי היה להתייאש ולמשוך את ידו מעניין מסובך זה.

גדלותו של האיש היתה בזה, שנתייאש וחזר והאמין, שמשך את ידו ולא משך את לבו ואמצעיו מעסקי הישוב מעולם. אין זה חשוב, – אם לבו היה עם הרעיון המדיני, או השלים עמו מעט־מעט, ורק לאחר הצהרת בלפוּר סמך את ידו עליו, לגמרי. היד שהיתה נטויה תמיד לעשות, היתה תמיד יד אמונה.