שם, שהוא שייך להיסטוריה במידה שהוא שייך לאגדה העממית, לפולקלור. דמות חיה – ראש כביר, המשוקע בצוארון־אדירים, גבות עינים, אף, פנים – הכל רחב ומשורבב עד לגרוטסקה. נראה, מפני השיבה המופלגה, כמנמנם, ועם זה איתן, מקשיב, קולט. שר יהודי הדורש טוב לאחיו, שבא ממרחקים, כיתת את רגליו מארץ לארץ וממדינה למדינה, כדי להגן, להושיע. כל זה נראה מופלא ועוטה הוד־אגדה בעיני ההמונים הדווּיים והמושפלים שבגיטו, ואין ספק שיותר מששמחו על העזרה המושטה, שמחו על עצם ההופעה, על תפארת־האגדה. האגדה תמיד נוצרת במיצר, בימים שהאומה צמאה לפלא, בימים שהיא זקוקה לפלא.

פלא כזה היה האיש מונטיפיורי בעיני העם, ואי־אפשר כבר גם לדורות הבאים לראותו בלי תוספת אגדית זו, בלי כל אותם הסיפורים וההפלגות ובלי אותו ההומור שעטר בהם דמיון־העם את השם, הנושא ונותן עם הקיסר הרוסי בדבר ‘קניית יהודיו’, ובכל מקום שהוא מופיע, הריהו מטיל את אימתו על שונאי ישראל… יהודי זה, שנדד מאיטליה לאנגליה, במקום שעסק בפרקמטיה ועשה עושר ועלה לגדולה – ההמונים פוסקים לו גדולה וכוח השפעה לאין שיעור, והפייטנים כותבים הימנונות לכבודו ביראת הרוממות; ואף הוא עצמו, היודע כמה תקוות תולים בו אחיו העלובים, מתמלא בטחון גדול – רואה את עצמו שליחה של אומה, מיופה כוחה לדבר בשמה, לדרוש את זכותה ולתבוע את עלבונה.

והוא היה באמת השליח. זה היה מכף רגל ועד לב יהודי, ששורשיו יונקים מקרקע העם – ממשיך את המסורת של שרי ישראל הגדולים, שראו את עושרם ואת גדלותם כאמצעי למחית עמם ולהגנתו. מה שהיה אדם דתי ובנה בית־מידרש ברמסגייט וקבע שעות ללימוד תורה ודאג לבניין על קבר רחל ושדאג ליהודים החיים היושבים בארץ הקדושה, עושה את דמותו עממית יותר, רומנטית יותר. הוא עשה מה שעשה לא לפי תכנית של בניין ברוח זמננו, כי־אם מתוך איזו הארה פנימית, מתוך חרדה פנימית שלא נתנה דמי לו. חיבת הארץ, שהיתה אור חייו, אף היא היתה מעין אינסטינקט, מעין התעוררות עליונה. היה מאותם היחידים, שבהם נשתמר החוש הקדמוני לקדושת הארץ, נתרכז הרצון המפוזר באלפים וברבבות – מאלה שההשגחה בוחרת בהם עם דימדומי שחר כסימן לבאות, כסוללי נתיבות לבאות.

גם הוא, כמונטיפיורי – נעשה עוד בחייו אישיות אגדית למחצה. עוד בילדותנו דבקו עינינו בתמונתו שהיתה מקשטת את קירות בית־אבא עם הכתובת: ‘האומר לערי יהודה: הבנינה!’ ואם גם דמות מונטיפיורי גלויה יותר, עממית יותר, הרי זו קרובה לנו יותר. מניח היסוד לתקומת הארץ היה הוא, היקר ברוטשילדים לעם ישראל.

אדמונד רוטשילד שזכה גם הוא לאריכות ימים וכמה פעמים עלה לארץ־ישראל, כדי לקבל נחת מעט תחת כל המרירות שגרמו לו עסקי הישוב, עשה את מעשהו בהסתר פנים ואהב לעמוד ולראות מרחוק. את מעשיו עשה על־ידי שליחים, שליחיו לא היו כמותו. בידים אויבות לרוב האמין לכונן את מעשהו הרב, שהיה טעון אומן ואהבה. ואם אלה לא גרמו לכך, שימשוך את ידו מקוו הבניין אשר נטה, – אות הוא כי הקשר אשר קשר אותו אל ארץ־ישראל, לא היה ‘פנטסיה של בארון’, כי אם רגש אדם עמוק, אשר היה עלול לעמוד בכל הנסיונות המרים שנתנסה בהם.

המעצורים הגדולים ביותר שאדם נתקל בהם בהגשמת רעיונו אינם אלה, שהם תלויים בהתנגדות, בעמל או בחוסר אמצעים. מעצורים כאלה פעמים שדווקא הם המטפחים את העקשנות, המביאים לידי מסירות נפש. לאדם שהכל עומד לרשותו, הסכנה קשורה דווקא בקלות המדומה של ההוצאה אל הפועל. בחיפוש האמצעים יש ממילא משהו קונסטרוקטיבי, משהו מכונן ומזהיר על הסכנה. פעמים דווקא השפע של האמצעים הוא הוא המכשיל ביותר.

מפעלו של רוטשילד היה צפוי לא פעם לסכנת כישלון זו. וקשה לדעת מי היה הגורם לכך יותר: הממונים על התמיכה או הנתמכים עצמם. החומר האנושי ברובו לא היה עוד מתוקן למפעל־אדירים כזה. האכזבות, כבכל התחלות גדולות, היו בלתי נמנעות. אבל כאן הוגדשה סאתן. אמצעים הושקעו לאין שיעור ושנים על שנים עברו ללא הצלחה, ללא התקדמות. המרירות גדלה. אנשים הלכו ואנשים באו, והברכה היתה מועטה כל־כך, שגם הסבלן שבסבלנים עשוי היה להתייאש ולמשוך את ידו מעניין מסובך זה.

גדלותו של האיש היתה בזה, שנתייאש וחזר והאמין, שמשך את ידו ולא משך את לבו ואמצעיו מעסקי הישוב מעולם. אין זה חשוב, – אם לבו היה עם הרעיון המדיני, או השלים עמו מעט־מעט, ורק לאחר הצהרת בלפוּר סמך את ידו עליו, לגמרי. היד שהיתה נטויה תמיד לעשות, היתה תמיד יד אמונה.

המחוקק

לפני ארבעים וחמש שנה הלך מאתנו, – הלך מתוך כאב גדול, אבל גם מתוך אמונה גדולה שפעלו אשר עליו חי ועליו נתן את חייו, – קום יקום. על אף כל האכזבות, שנחתו עליו בשנות המאבק המעטות זו אחר זו, לא רפתה אמונה זו כשם שלא רפה המרץ הכביר, מרץ לא אנוש, שאף הוא לא ניתן אלא לגאון. כוח פלאים זה – האם לא הוא הניח את היסוד למפעלו והבטיח את קיומו לעדי עד?

וכיום, מקץ ארבעים וחמש שנים, קם ויהי החזון אשר חזה לעמו ב’אלטניילנד'. אמנם הקדים במספר שנים את הקמת המדינה – לא חפץ להרחיק נבואתו. אבל, לעומת מחשבי קיצין אחרים, הרי הקדים הדבר לבוא. ואלה שראוהו בנעוריהם כחלום, זכו לראות בעיניהם בהיווסד ממלכת ישראל. האגדה היתה למציאות ואנחנו משתאים לרוח הגדולה הזאת, שראתה בצלילות גאונית כזו את חליפת העיתים, שהכירה בצלילות אלוהית זו, את אשר ימצא את עמה מקץ ארבעים וחמש שנה.

*

האם לא בזאת היתה גאונותו, שיותר משהיה דיפלומט, היה משורר, היה נביא. רק צירופן של סגולות נפש כאלה יוצר את הנבחר, את האדם, אשר גורל עמו הוא גורלו, אשר העלבון הצורב של השיעבוד הרעיש את דמו ואת מחשבתו כאחד, והביא בו את המהפכה הגדולה, בהשגת החיים של עם ישראל, של גורל ישראל.

*

זאת היתה הטעות הגדולה שטעה יהודי גדול אחר בן דורו, הוא אחד העם, שראה בהרצל את הפוליטיקן ולא ראה את החוזה, את המשורר, שלא הבין, כי המדינאי הגדול באמת הוא גם נביא.

אחד העם היה בעצמו פחות מדי פייטן משישיג את מהותו האמיתית של הרצל. לא שהיה לגמרי ‘אדם פרוזאי’. בלי שירה אין גם מחשבה גדולה. וכשעמד אחד העם לפני הכותל וקונן את קינתו ‘עם כי יחרב’ (ולא רק אז) משורר אף הוא. אבל הוא שהכיר בכוחה של ארץ־ישראל, לא ראה מה שראה הרצל, זה שהיה אדם אלמנטרי לא פחות משהיה אדם מודרני. דווקא בו נתלבשה אמונת המסורת שהמגע עם הארץ, המגע עם רעיון המשיח יקים את העם וידליק את געגועי דורות, – שיסחוף גם אלה שרחקו מעמם ולא זכרו את מוצאם.

והיה עוד משהו המצרף אותו לשלשלת היחידים הנבחרים – היה גם מחוקק. הוא לא ראה את העתיד בכללותו בלבד, כי אם רשם כאדריכל אמן את תכנית הבאות, קו לקוו; הכיר הכרה עמוקה, שהחברה הישנה עתידה להתמוטט, עומדת לפני שקיעתה, ועל כן חזה לעמו חזות החברה החדשה – צירף לגאולת האומה את גאולת האדם, גאולת החברה. ראה בחזונו עם חדש, עם יוצר, עם מקים בניין שיהיה למופת.

לפיכך רואה דורנו את ספר ‘מדינת היהודים’ וכך יראוהו גם הדורות הבאים לא רק כדבר חזון, לא רק כדיאגנוזה גאונית של מצב ישראל בעמים, כספרו הנפלא של פינסקר, שעמד על טיב גורלנו בהשגה שאין עמוקה ממנה, – כי אם קודם כל כספר של מחוקק, כתכנית ההגשמה. הוא לא רק האמין במדינת ישראל, כי אם ראה את בניינה, ראה נימוסיה. כי לא רק למדינת ישראל נכסף, כי אם לחיים חדשים, לאור חדש אשר יאיר את חיי ישראל במולדתם המחודשת.

תכנית זו, הערוכה לכל פרטיה ב’מדינת היהודים‘, מעמיקה את ערכה המוסרי הגדול. יותר מאשר ב’אלטניילנד’, שבוֹ חפץ לקרב את הרחוקים אל רעיונו, מורגש בספר הבשורה הראשונה, משק כנפיה של שכינת ישראל – משהו קדמוני־אלמנטרי של חזון חיים יפים שלא רק לשם הצלת ישראל תוקם המדינה, כי אם גם לשם הצלת נפשו.

דוד פרישמן, שהיה מעריצו הגדול של הרצל, היה רגיל יחד עם החוזה להטעים את המשורר, אבל המשורר היה בעיניו לא רק מי שכותב דברים יפים, כי אם מי שנושא בליבו חזון עולם נקי מכל פסולת. וזהו מה שהעריץ כל כך בהרצל – כיסופיו ליופי, יגונו העמוק, רחמיו העמוקים, הוא הכיר, כי מי שלא חונן בשלושה אלה, לא יהיה גואל לעמו.

*

שלושה הם שהביאונו עד הלום והם: אחד העם שהפך את חיבת ציון מחלום נעים אבל מרפרף ומטושטש, לחובת עם, לחובת חיים חמורה. הוא, המתנגד, שהכשיר בתורתו את כל אלה, שנענו אחר כך לקריאת הרצל. בטבעו צונן מעט, נראה כספקן, ידע להדליק אש פנימית מתמדת – ידע לתבוע מחובבי ציון זיקה גדולה לרעיון – זיקת נפש גדולה (מה שקרא ‘התרכזות הנפש’). ברם, אדריכל ובונה נפלא בספרות, לא ידע לנטות את הקוו הגדול על בניין חיים גדול. הוא ידע להניח אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. להניח יסודות – זאת היתה תורתו, תורת אמת. בלעדיה היינו מגלגלים בהזיות עד היום. אבל הוא לא היה בטבעו, מהפכן, המקים עם מרבצוֹ. הוא גם לא התגדר בכך. את תפקידו ראה כמכשיר האומה לשוב אל עצמה, להכיר את עצמה על ידי מגע חדש עם ארץ ישראל, עם תרבות ישראל – הן היו לו מושג אחד, ולא גרס זו בלא זו. הוא היה מחנך האומה. הוא הכשיר את ויצמן, את אוסישקין – היה מורם ומדריכם של בני העלייה השנייה, שהיו גם תלמידי הרצל נאמנים. מבלי לזעזע את האומה, כהרצל – שימש את הרעיון המדיני, גם בתקופה שהתנגד לו. אכן מהר מאוד עמד על גדולתו של הרצל ככוח עליון, כפלא, כמשהו שהוא למעלה מן השכל הקטן, מן החשבון הקטן – הבין שהוא אשר חידש באומה את מסורת המשיח, שהדליק את האמונה בגאולת ישראל הקרובה לבוא.

השני היה א. ד. גורדון, שהיה ממחנכי האומה היותר גדולים, שקמו לישראל. האיש היה אף הוא בעצם מהותו משורר. הוא, שלא כתב מעולם בחרוזים, שר את שירת העבודה, שר את שירת הטבע – ראה את הרמת האדם בצירוף שניהם. תפקידו הגדול היה בהכשרת האדם לחיים גדולים. כמחנך האדם היה באיזו מידה ממשיכו של אחד־העם, ורק שלא השיג תרבות ישראל בלי שידוד המערכות, בלי קידוש האומה לעבודת כפיים, שרק היא מקרבת קירבה אורגנית אל עצם הדברים. הוא חפץ לגאול אותנו מן ההפשטה של דורות – העמיק את ההכרה של קללת ההפשטה, של חטא ההפשטה. וזה הקים לנו עדה גדולה, שבלעדיה היתה מדינת ישראל ריקה מכל תוכן אנושי גדול.

ברם, הרצל היה הסער הגדול אשר צרר את נשמת ישראל כולה. הוא צרר את רוח כל חוזה, שקדם לו – הביא תיקון לו. בסגולות נפש, יותר אולי מאשר בסגולות המחשבה, לקח את לב העם, האיר את לב העם, איחד את הטובים שבאומה ברצון אחד, הביא בהם את ההכרה, שהקטסטרופה של הגלות קרובה לבוא ועת להציל ואין לדחות את ההצלה שמא נאחר. בשלושת אלה היה, נערץ על האומה באין דומה לו, – שבו נתאחדו: משורר, חוזה, מדינאי. רעיון המדינה בא גם כתוצאה של צירופי מאורעות, אבל האיר את נפשו כהתגלות. – היה פרי רוח הקודש. כניוטון שגילה את חוק המשיכה והכובד, גילה את רעיון המדינה, שרק בכוחו להשתלט על רוח האומה, על רצון האומה.

בעומק נפשו נהיה הרצל בלי ספק נושא פנסו של הרעיון המשיחי, אבל הוא תפס את רעיון המדינה כמציאות, כחוק מוצק – כדבר שהוא מחוייב המציאות. ברם, כמשורר ידע גם את זאת, – שאין כוח בעולם, שהמציאות נשמעת לו על כורחה, ככוח האגדה.

לפני ארבעים וחמש שנה חדל הלב הגדול לדפוק, ואולם רוחו הגדולה חופפה על האומה, חופפה על אלה שהלכו בניגון ‘אני מאמין’ אל תאי המחנק – וכיום, בבוא החזון, היא חופפת על מדינת ישראל, פרי רעיונו ופרי חלומו, ואנחנו מעלים באהבה רבה ובגעגועים אין קץ את זכר האיש, שבכל פעולותינו מפעמת רוחו הגדולה.

בעל החזון: עשרים ושבע שנים למותו

א

אנשי־מדינה גדולים אינם אנשי־מדינה בלבד, כשם שאמנים, אנשי־מדע גדולים אינם אנשי־מקצוע בלבד. בסגולה זו מכירים אנו את הדגול מאנשי־אומנותו: שהוא מורם ממקצועו ואינו סגור בנרתיקו לעולם. ודאי שיש לכל כוח יוצר נקודת־מרכז, תפקיד שבשבילו נוצר, אבל הוא עשוי לעשות גדולות גם ‘מחוץ לנקודה’. ושחוק עושה לנו התולדה בהראותה לנו לפעמים אדם הולך רוב ימיו בדרכו המיוחדת ומבקש לחינם, ורק בנטותו ממנה הוא מוצא פתאום את הגדולות ואת הנצורות.

אדם כזה היה הרצל. ברור, שמקצועו האמיתי היה הספרות. מי שקורא רק שורות אחדות בספר־הפיליטונים שלו, רואה מיד שיש לו עסק עם פייטן, – על כל פנים, עם סופר מובהק. עד חצי ימיו הוא עוסק במקצועו זה, ואין להגיד בשום פנים שאינו מצליח באומנותו. אבל הנה הוא עוקר את עצמו יום אחד מן הנקודה, וכל כוחותיו השפונים באים בבת אחת לידי גילוי. כסופר היה בעל־מקצוע; כפוליטיקן – אולי רק דיליטנט. אבל בעל־מקצוע היה, לכל היותר, למעלה מבינוני, ודיליטנט היה גאוני.

ב

זה עונשו של בעל־המקצוע, השליט בחוגו שלטון בלי מצרים – שהוא מצומצם רק בו: פסיעה אחת מחוץ לגבולות כיבושו, וכבר כוחו הורע; בעוד שה’דיליטנט' כוחו בזה, שהוא רואה דווקא מעבר לגבולין. החוזה אינו על־הרוב בעל־מקצוע. המקצוע נוטל את רוח־הקודש. כוחו של זה יפה להמשיך, לבצר, לטוות הלאה את החוט. המתחילים בדבר היו, כמדומה, תמיד הדיליטנטים הגדולים. הגאונות אינה עומדת, כמובן, בניגוד למקצוע. אבל על הרוב היא – מחוצה לו.

גדלותו של הרצל היתה בזה, שכפוליטיקן לא היה בעל־מקצוע. על־כן הותר לו לעשות שגיאות גאוניות – שגיאות שביצרו את התנועה יותר מכל הליכותיהם הנכונות של אחרים. גדלותו היתה בזה, שחוץ מאיש־המדינה היה עוד משהו. על כל המעשים, הגדולים והקטנים, שעשה בימי פעולתו המעטים, חופף אורו של המבשר. החן המיוחד, שלקח לבבות והרעיד לבבות, היה חן הפייטן שנוסף כמתנת־מלך אל איש־המדינה הגדול. הוא שהילך חזון, שעורר אמונה.

הוא ידע, כי רק הרעב לחזון עלול להקים עם מריבצוֹ.

ג

עכשיו עומדים על כל הבמות ‘בעלי־התריסין’ להגן על תורת הרב. כמו תמיד וכמו בכל מקום – רוצים להוכיח, שהם הנאמנים יותר למנהיג, לדעות שהנחיל אותנו אחריו.

כאילו בזה תלוי הכל! כאילו המנהיג בעצמו היה תמיד ‘נאמן לדעותיו’! כאילו אפשר וראוי לשמור על קוצו של יוד שבפרוגרמה בימי־מעשה, כאילו התכסיסים של 1931 יכולים להיות דומים לתכסיסים של 1901.

רק אנשים מוכי קנאות מפלגתית עשויים לחשוב, שאילו היה הרצל חי עמנו כיום, היה שוב ‘תוקע בשופר גדול’ יום־יום ולא היה מבין עד כמה איננו זקוקים כיום לאמצעים אלו, – עד כמה אמצעים אלו פסולים כיום.

אילו היו אנשי־המדינה שלנו כיום דומים רק בפרט אחד להרצל: אילו היו, כמוהו, אנשי־פוליטיקה בצירוף אותו ‘עוד משהו’! כי עתה לא היינו נהרסים אחרי כל תבוסה בידי עצמנו יותר משאנו נהרסים על־ידי אחרים; כי־עתה לא היו משליטים עלינו מרה שחורה כזו, שהיא גרועה מכל מכה מבחוץ ולא היו מנמיכים את רוח התנועה יום־יום יותר ויותר.

אילו היה בכוחם להלך מעט חזון על התנועה שקפאה!

אילו ידעו, לפחות, את ערך החזון בתנועה!

במלאת עשרים וחמש שנה למותו

א

במימרא זו של הרומאי המאושר, שכל ימיו נלחם עם גורלו ויוכל לו, רמז הרצל בלי ספק גם לגורל עצמו. גם חייו לא היו – ובטרם יעלה לגרדום הרעיון – אלא ‘הטחה כלפי הגורל’. זה לא נכון, שהאדם עשוי להתחיל בתקופת חיים חדשים. האדם תמיד ממשיך. רק בתקופות ידועות מהות חיים באה לידי גילוי, ואלה הן על הרוב תקופות טרגיות – השעות הגדולות שאין אדם יכול עוד להסתיר את פניו מעצמו.

כשאדם נעשה אמן, כשהוא רק נותן את חזיונותיו להצגה על הבימה, כלום אין בזה משום עלייה לגרדום? כל מי שנעשה כפוף להזייה, התגרה במזלו – נתן פתחון פה לשטן. ואם יתיימר איש להביא גאולה לאדם, לעם, קיפח את חייו לעולם. היד הנוקמת תהיה מתהפכת עליו כל הימים.

הרצל ידע מראשית פעמיו את אשר יקרהו. רק בתקופה הקצרה, הימים בפריז, בהיותו כותב בבדידות חדרו את ‘מדינת היהודים’ למן הבוקר ועד הערב מתוך שיכחה עצמית, ואיש לא ידע עוד, כי הכניס את ראשו לתוך עיגול האש, ידע את האושר המלא של צמיחת רעיון, של שכרון החלום. זאת היתה תקופה נפלאה, אבל מעוטת־ימים. ברם הוא שנולד יהודי ונולד משורר, ושני אלה הוטל לשאת בצאתו אל החיים, הביט ישר אל פני גורלו ולא נרתע לאחור. ידוע ידע, שאין מנוס משניהם, ואם גם היו לו רגעים רבים של חולשה ולא פעם הסיתו ליבו העייף להימלט מרשת עצמו, לא ניסה להיחלץ. היה ברור, כי סבל זה אינו לפי כוחו של אדם, וכי נפול יפול, אבל היה מאלה, שהם נאמנים לגורלם עד הסוף – מאלה, שבטחונם באמיתם גדל עם הבטחון באובדנם.

ב

אין להעלים – הוא לא היה כולו ‘בלי רבב’. ביומנו, ספר־הווידויים הגדול, שבו דן את עצמו ודן את האחרים בלי משוא־פנים, הננו רואים אותו פעמים רבות בקלקלת אדם ובקטנות אדם, – בכל עירום המעשים, הנאים והמגונים, אשר יעשה איש־המדינה מרצון ומאונס לרעיונו. הוי, לא נוח לנו לקרוא את כל זה, לא נוח לנו לדעת את כל זה! כמה חפצנו לראותו תמיד בזיוו מראהו, בכל קסמיו הגדולים, כאשר ראינוהו אז, בהיות עוד נר הילדות חופף על ראשנו!

אכן בכל אלה יש בו בספר־המלחמות הנאמן הזה כדי לחזק את אמונתנו באדם הנפלא, שנשרף באש מפעלו, שהיופי והכיעור כאחד ליחכו את לבבו. בספר־גיבורים זה אנו רואים אותו בהיאבקו עם עצמו, עם יצריו הטובים והרעים, בעלות שלהבת רוחו וברדתה, ובכל פעם יש משהו המכפר על כל פגם, המעלה את כל הקטנות. בעלייתו ובירידתו אנו רואים אותו תמיד באמון לבבו, בנדיבות רוחו, בכשרונו לתת את עצמו עד הסוף. קנאותו לעצמו אינה אלא קנאות למפעלו. בגובה כזה אין אדם עשוי להיכשל.

כבכל אישיות גדולה, שלטו בו כוחות מתנגדים זה לזה וממלאים זה את זה. יצרים שונים רופפוהו וחיזקוהו כאחד. בזה היה סוד קסמיו, שידע להתחדש תמיד ולחדש את מפעלו תמיד – שלא נתקע מעולם בפרשה אחת, כדרכם של אנשי־מעשה קטני־דמות, שכוחם בעקשנותם ובהיקף־ראייתם הצר. כוח האינטואיציה לא נתנוֹ מעולם לקפוֹא בנקודה אחת. הוא ידע לטלטל את כוחותיו מחזית לחזית ולרכזם כל פעם במקום־סכנה אחר. הוא לא בטח מעולם בכוחותיהם של אחרים, אבל היה מצביא גאוני של כוחות עצמו, ולכל מקום שגילה רפיון שלח קודם כל את עצמו, לחזק ולתמוך ולתקן את אשר עיוותו אחרים.

ג

ככל מנהיג, המשועבד כולו לרעיונו, היה מעריך את האנשים רק לפי זה, עד כמה שהיו עשויים להועיל או להזיק למפעלו, צריך להודות שהוא לא הגה כבוד רב לרוב האנשים, שהלכו עמו, ולא פעם הוא שופך, בחגווי יומנו, עליהם, על חוסר כשרונם, בוז ולעג מר. זה היה פגם־המנהיג. הוא לא ידע להרים את האנשים הקרובים אליו על־ידי אימון, על־ידי רכישת כבוד. להיפך, כל מי שעמד בקרבתו כאילו נתכווץ, נעשה קטן משהיה. נפוליאון היה גדול, מפני שחלק מגאונותו גם לאחרים – שהיה בו הכשרון לאצוֹל מרוחו על כל אלה, שהיה זקוק להם. יש גאונות מגדלת אנשים, ויש, להיפך, כזו שהיא אוכלת אותה במגעה. המידה הגדולה של המנהיג – שהכל נעשה גדול ורם במחיצתו, הרצל לא בורך במידה זו. במידה שידע לקרב אנשים ולרכוש לו עוזרים, בה במידה הנמיך אותם מדעת ושלא מדעת. הוא ראה יותר מדי את פגימותיהם – הכשילם בזה, שלא נתן אימון בהם.

האחד היה נורדוי, שידע הרצל לא רק להשתמש בו, כי־אם גם לכבדו. בעל ה’פרדוכסים' היה אז במרום פירסומו. זאת היתה אישיות רבת־כוח ורבת כשרון, ששיוותה הוד על התנועה, והרצל ידע היטב, שזהו העמוד היותר חזק שעליו נשען בנינו. אבל נורדוי היה יותר מדי סופר, תלמיד־חכם, איש הפתוס המוסרי. הוא היה אמנם גם פובליציסטן ממדרגה ראשונה וידע את להטי הדיפלומטיה לא פחות מהרצל, אבל מטבעו לא היה עשוי להיות מרכז ברעיון אחד, ולגבי המפעל היה חסר את העיקר – את כשרונו הסדרני של הרצל, את כוח התמדתו, את התמסרותו לרעיון עד כדי שיכחה עצמית. הוא, שמילא תפקיד גדול כזה בתנועה, שהביע את צער ישראל ועלבון ישראל בעוז מרעיש כזה, נשאר כל ימיו בבחינת אורח מכובד, העושה באמונה את מה שמצווים עליו ומסתלק עד ‘בוא פקודה חדשה’.

בין כל ‘אנשי שלומו’ של הרצל היה נורדוי האחד, ששימש לו ריזרוה תמיד על כל מה ‘שלא יבוא’. פעמים רבות, בשעות חולשה, הוא רואה אותו כיורשו היחידי, הראוי לעמוד במקומו. ראוי – אבל אינו מוכשר. בעצם לא בטח גם בו. בעצם ירא גם את נורדוי. הרי זה יהודי מתפרץ יותר מדי. הציוניות אינה עוד כוח כזה, שתוכל לכבוש בסערה. בנורדוי, עם כל תרבותו המערבית, עדיין מסתתר יהודי מזרחי. הוא חריף יותר מדי. חסר שיווי־המשקל יותר מדי. הוא משמש נוי לקונגרס מאין כמוהו. אבל כלום הוא האיש שיכשר להעביר את ספינת־הרעיון בין השרטונות המרובים?

נורדוי היה כל ימיו מישען נאמן לו. ארי זועם זה אהב את הרצל כילד־שעשועים, נתפייס עמו ונכנע לו כל פעם, שזה החליק בידו הענוגה את רעמתו הכבדה. הוא נכנע מפני החן, מפני איש־החמודות, מפני אותו הכוח, שהוא עצמו לא היה מחונן בו. הוא, שעמד ‘על שפת נהר’ ונתפעל מרעו, ‘הנלחם באמצע הנהר עם הגלים’ באמנות גמישה כזו, היה תמיד מוכן להציל, להתנפל, לבוא לעזרה, אם רק יידרש ממנו. אבל הרצל היה חושש לידו הכבדה. רתחן הוא יותר מדי, שיהיה מוכשר להיות מנהיג, והרצל ידע היטב את הסכנה שב’רתחנות' יהודית זו. גם את עצמו הוא בולם בכל פעם. ירא הוא את התפרצות הרגש, במידה שהוא שמח לטפחו במסתרים. ‘הייתי שקט וראיתי גם את הפרטים הפעוטים ביותר’ – הוא מציין בקורת־רוח לאחר הקונגרס הראשון ביומנו. ועוד פעם: ‘רבים היו אתמול נרגשים בעומק נפשם – אני הייתי שקט לגמרי’. בזה הדגיש את נצחונו של היהודי החדש, זה שיודע לכבוש את עצמו.

על נורדוי היה חושב תמיד בשעות מצוקה ועיפות. היוכל למלא, ולוא גם זמן ידוע, את מקומו? היוכל לשאת את כל זאת? ‘האם לא יהרוס נורדוי בכעסו את מפעלו?’

האבסולוטיסטן האמיתי אינו רק זה, השואף לשלטון־יחיד, כי־אם בעיקר זה, שאינו מאמין ואינו מכיר בכוח אחר, חוץ מכוח עצמו.

ד

אם גם נורדוי, איש־המערב, לא זך בעיניו בשל קורטוב מזרחי, שהיה עוד נגרר אחריו, אין פלא, שראה באחד־העם את סמל המסורת היהודית, – חובב־ציון עקשן, אדוק וצר־ההשגה, העלול רק להפריע. ואולם אם בנורדוי ידע להעריך את החריפות היהודית ואת התפיסה הגאונית המהירה – את התלמיד־חכם היהודי בלבושה של התרבות המערבית, ולא טעה גם בחששותיו, כי נורדוי, הקיצוני והנלהב, היה באמת, עם כל אירופאיותו, דוב מיער, שהיה עלול בשעת־רוגז אחת להרוס את כל הבניין המפואר, שנשען רק על היחיד, – לא עמד הרצל כל־עיקר על אישיותו של אחד־העם, שלא היה באופיו אף שמץ מאותה פזיזות ומאותה נטיה לאנרכיה, שעליהן היו חשודים כל יהודי המזרח בעיניו.

באמת היה אחד־העם איש־המערב הרבה יותר מהרצל ונורדוי גם יחד. יותר מהרצל נלחם כל ימיו נגד הבהילות היהודית, נגד קלות־האמונה וקלות הכפירה, הנטועה בציבור הרוס מבפנים, בציבור רפה־שורשים ורפה־משענת. לא היה איש, מלבד יל"ג, שהכיר כמוהו את האורגניזם החולה של האומה, שאינו מסוגל לסבל מרצון, להתאמצות מתמדת – שירא כמוהו את הגאולה המהירה, העלולה לגלות את רפיון העם, את כל חוסר יכולתו לבניין חייו. במידה שהרצל שקד על מעשהו, ביראוֹ פן תעבור שעת־הכושר, כן דחה אחד־העם את היום הגדול, ביראוֹ פן ימהר לבוא וימיט חרפת־עולם עלינו. היה ביראה זו בלי ספק משהו מן המסורת העברית, שהזהירה תמיד על הסכנה שבגאולה ‘קודם זמנה’. אבל אחד־העם, שהיה כולו משורש בתרבות הדורות, היה פחות מכל איש־המסורת. הוא ירא את כוח־הדמיון היהודי ואת ההפלגה היהודית, המשמשים תמיד אמצעים להשתמטות מחובה. כאיש־המערב, ירא את המשיחיות ההרצלית, שהיה בה יותר מדי מקפיצת־הדרך וממעשה־נסים. הוא ידע, כמה להוט העם אחרי ההזייה, שאינה דורשת ממנו בלתי־אם אמונה והתלהבות, ועד כמה הוא נהרס מגלי משיחיות אלו.

הרצל הצליח להתקבל על העם רק משום שהיה בו מן המשיח ברוח המסורת. לחינם הטעים תמיד את המעשיות שבחלומותיו, לחינם רתק אותם בשרשרות חשבון ובנה את מדיניותו על השתלשלות־מאורעות הכרחית. בכל זה היה הרבה מן האינטואיציה המדינית בלי ספק. אבל מאחורי כל הבנקים והקרנות והאורגניזציות הסתתר מוּכה־החלום, שצמא כל ימיו לפלא, לנס, למעשה מחוץ לדרך הטבע. בכל נסיונותיו היה גם משהו מחשבון, אבל הוא לא הצטער ביותר, שהחשבון לא נתאמת. כל זה הרי היה רק כסות־עינים, רק חומר למלא לפי־שעה את החלל הריק. בסתר ליבו נשא את התקווה רק למהפכה הגדולה, שתבוא בבת אחת, והיא תשנה הכל והיא תכריע.

ה

בקוצר־רוחו היה הרצל יהודי מסורתי הרבה יותר מאחד־העם, מיהודי תלוש זה, שידע בכל ימי חייו להגן בגבורה על תורתו, להזהיר את העם מפני מעשים מבוהלים, לחנך קרובים ורחוקים ולהדביר ברבות הימים גם את מתנגדיו לאמיתו. אבל הצימצום הקיצוני, יראת־המעשים, שהיתה נטועה בתורה זו, לא השביעו, לא משכו בעוז. זהירות זו מפני ביזבוז־הכוח שיתקה בעצם את הכוח, הטילה אימה – לא נתנה לזוז.

מבחינה זו היה הרצל משחרר המרץ הלאומי. הוא משך אחריו, הזין, הפעיל. הוא למד לסכן, שלא לפקפק, לקום כאיש אחד ולהיות מוכן. הוא למד, שהגאולה הכרחית, כשם שהכרחי הוא גם כינוס המרץ של האומה ביום שיידרש, וגם זה למד, שלפי החלום – המרץ. הוא עצמו היה הראייה החותכת – הוא עצמו היה מעין אקומולטור כזה של מרץ־עם, של צימאון־מעשה וכשרון־מעשה: של אחד העושה בעד הרבים ומאמין בעד הרבים – הממלא כל חלל ריק בעצמו, ביתרון החיוּת שהיה שופע על כל סביביו.

הוא לא גרס, כאחד־העם, את המעשים הקטנים, ולא רק מתוך טעמים פוליטיים, כי־אם בעיקר – משום שלא חפץ להניח את הדעת; משום שלא חפץ להקל, להמעיט את ההתאמצות, להקטין את החרדה, את הצמאון לגאולה שלימה ומהירה. הוא ירא להפסיק. בכל מעשיו שלט יצר־המהירות. כל תמצית דמיו זעקה: אין פנאי! היתה בו ההרגשה, שלא רק אנחנו, כי־אם כל העולם הולך ומתקרב אל התהום, ושכל רגע יקר, ושאין לדחות. שומה עלינו להיות מוכנים, מוכנים בכל. כאחד־העם, לא האמין גם הוא הרבה בכשרון־המעשה של העם; אבל האמין בעצמו, בקסם קריאתו, בהכרח ההיסטורי – האמין, שביום אשר ייקרא העם להיגאל בוא יבוא מוכשר ומתוקן מאליו, מוכשר ומתוקן בתוקף ההכרח: הקריאה לגדולות היא שתכשירהו לגדולות.

באספקלריה מופלאה כזאת ראה את הבאות. תרועת בטחונו הפיגה את המרה־השחורה אחד־העמית, הפכה לבבות בבת אחת, מילאה את כל חלל עולמנו אמונה. הוא האיר תמיד את פניו לנו, לגורל עצמו הסביר פנים בזה, שלא גרס כל תבוסה – שלא כפף ראשו תחת כובד העובדות. העובדה הקיימת האחת היה הרצון לגאולה, האמונה שלכל יש תקנה. בקונגרסים לא האפיל את אור פני העם, לא השבית מעולם את חגו. הוא לא חפץ לרמות, לאחז את העינים, כאשר האשימוהו מתנגדיו. הוא חפץ להשכין שמחה בלב העם, לעודד אותו, להגביר בו את הבטחון בעצמו – ובדרך זו להכשירהו לפעולה. היה בו משהו מן האופטימיות החסידית, מן האמונה שכל הכוחות הרעים בטלים כשמבטלים אותם בלב, – כשאין רואים אותם.

בכל מהותו היה מן הנוער, שאינו סובל פיקפוק ואינו סובל דיחוי. ספינתו היתה עלולה לפרש בים רק בשעה שכל מפרשיה היו מתוחים מרוח חזקה. הוא נאנח תחת סבל קלותה של התנועה יותר משנאנח תחת סבל משאה. תחילת מרידה – מתינות. ‘מכבידים מאוד על חיינו – הוא קורא מנהמת ליבו באחת הרשימות של יומנו: – ולכן שומה על תנועתנו להתפרץ או למות’. בדברים מעטים אלו כלולה כל תורתו. מעשים שנעשים במהירות, בלי היסוס ובלי פיקפוק, אינם יכולים שלא להצליח. באינטנסיביות זו היה משהו מן האסטרטגיה, שאינה מודה בנסיונות ובתרגילים של חינוך: התקפה שלא נעשתה בבת אחת בכל ההתאמצות, מוטב שלא תהא נעשית כלל.

ו

ברם יותר משהיה פוליטיקן, היה אמן. הוא ידע את כל תכסיסי הדיפלומטיה, ידע לנקוב בעינו החודרת את תהום הבאות, אבל היה קופץ יותר מדי מעמדה לעמדה, כדי שפעולתו זו תעשה פרי. עם כל מה שחינך את עצמו לסבלנות והתמדה, היה בו יותר מדי עוד ממידתו של יהודי בן־הגיטו, זה שאינו יודע חדוות הצמיחה, שאינו מכיר בשום עמל שאין שכרו בצידו.

כשאנו קוראים ביומנו את פרשת ראיונותיו עם רוזנים ומלכי־ארץ ואת חליפות־מכתביו עם דיפלומטים וכל מיני סרסורים פוליטיים, פעמים שתוקפת אותנו הרגשה בלתי־נעימה מאוד. בכל זה יש עוד כל־כך מעשה־ילדות, כל־כך חוסר בגרות פוליטית! כשהוא משוחח עם ‘תקיפי העולם’ והם מאירים את פניהם ליהודי החולם, שמראה נסיך לו, פעמים נדמה לנו, שהם עושים זאת מתוך רחמים, משום שאינם רוצים להעליבו, ושהם מבטיחים לו את עזרתם כדרך שמבטיחים צעצועים לילדים. וודאי שהיה האיש בעל אינטואיציה כבירה וניבא להרבה דברים שנתקיימו והכשיר את הצלחתנו בבאות, אבל כל זה היה עלול, אלמלא נשתנו פתאום פני הדברים, גם להביא לידי תוצאות הפוכות. הרצל יותר מדי גישש. יותר מדי שמח לקראת הרפתקאות. יותר משידע לאן הוא הולך, היה לו צורך בהליכה עצמה.

אכן הוא היה משורר, ובאשר נכשל כפוליטיקן, תיקן כמשורר. ידוע ידע, כי אין עוד עם ואין מדינה ואין אסיפה לאומית, אבל ידע ליצור את כל זה בכוחה של אילוסיה – ידע לפרוט על לב האנשים, כמי שפורט על מיתרי כינור. הוא לא ניהל את הקונגרס, כי־אם שר אותו, שר בשקט, בסער חבוי שבלב – שפך קסמיו עליו, הלביש רוח של חג וכובד־ראש והוד של חזון את האולם אשר בו ישבו הראשונים שבאו לקול קריאתו. כאמן ‘השתמש באמצעים הזעירים ביותר’. ‘לאט לאט אחזתי בנימי לבותיהם והכנסתי אותם לתוך מצב־הרוח של המדינה, ועוררתי בהם את הרגש, שהם האסיפה הלאומית’…

ככה יעשה רק הקוסם בלהטיו!

ז

את אשר לא השיג כפוליטיקן, השיג כאמן. רק בכוח זה הדביק פירורי־אדם לגוף אחד חי, אירגן בעם את הרצון למדינה, שהיה בעיניו חשוב כמדינה עצמה. בקסמי־אמן יצר את כלי־הקיבול לרעיון הגדול. זה היה לו העיקר. השאר – ידע – ייעשה מאליו. מוכרח יהיה להעשות.

בקסמים אלה ידע לעורר את הרעב ללחם ולחזון כאחד. בכוח זה הקים בלי אמצעים כמעט ובימים מועטים את כל מה שמשמש עד היום את התנועה. הוא השיג זאת, באשר ידע בכל חשבון להכניס את אשר מעל לכל חשבון, באשר פעל תמיד באותה המהירות, הממציאה את האמצעים היותר נאמנים מתוך הרגשת הסכנה – באשר הכניס לכל תכנית את אשר מחוץ לכל תכנית: את הכרחיותו של הפלא.

כאמן החשיב את הד הפעולות יותר מן הפעולות עצמן; ידע את כוחם של גלגולי הדברים, של הנעשה מאליו בכוח הקסם, בכוח הדחיפה הגדולה, על כן הכניס, מדעת ושלא מדעת, בכל מה שעשה את הצד האירציונלי. סמך על מזלו ותבע את הנס יותר משאחרים תובעים את הדברים ה’חוקיים'. בלי חוצפה כלפי הגורל אין דבר גדול נעשה בעולם.

בזה היה הפלא, שהכל היה צפוי מראש. כל תנועה קלה היתה בחשבון, בכוונה. הכל נעשה מתוך הכרה ברורה כל כך, וטל האגדה לא יבש בכל אלה. מאחורי הרעש הפוליטי ההכרחי הכחילו מרחקים טהורים, מרחקי דממה. המשורר, שידע כל־כך לבוז לאמצעים הגרועים, שהוא אנוס להשתמש בהם, – בזה עצמו נטל חלק מכיעורם.

מה שהיה בו צירוף מופלא של תום וחריפות, של פייטן ופוליטיקן, של תפיסה בת תרבות מעודנה ואלמנטריות של אדם קדמוני, ששמע לדם־הגזע הזועק, – עשה אותו לאיש־החידות, וכל השגה פסיכולוגית לא תיישב את כל הסתירות של חייו. הם שנתנו לו את אמצעי־ההשפעה המרובים והם שעשו אותו עצמו לאמצעי היותר חזק של התנועה.

עובדה זו, שהיה סופר מצויין ואחד מאמני־הסיגנון היותר גדולים, חשובה לנו, באשר כמעט בכל אדם גדול אמיתי מתאחדת הרמוניה נפלאה זו של כשרון, של כוח הביטוי הפייטני, עם האלמנטריות שברגש, יצרי האינסטינקט הבלתי־אמצעי עם ההבחנה האצילית. האדם בעל האמביציה הקטנה חסר תמיד אותו חן של ביטוי המעמיד אותנו על מהותו של בעליו גם מחוץ לכל מעשה. היופי האנושי הצרוף, המתבטא בסיגנון נעלה כזה של הרצל, אינו דבר שבמקרה. להיפך, הוא אולי הראייה החותכת, המכרעת. מעשים יכולים להיות ארעיים. סיגנון אינו ארעי לעולם.

המשורר

א

את הרצל הסופר נדע רק מעט מאוד. עד היום אין לנו תרגום עברי טוב של יצירותיו הפיוטיות הקטנות. מחוץ לפואימות־הילדות, שהורקו לעברית בידי דוד פרישמן – פרוזה נהדרה זו, שכל פסוק בה מעלה הד נפלא כחרוז מוסיקלי. והרי דווקא ביצירות הקטנות, בקטעי ליריקה צרופה ופרקי הסתכלות וחכמה אלה, נתבטא בכל טוהר סיגנונו הרצל־המשורר, זה נדחק מעט הצידה בתוך רעש החיים אשר קם מסביבו בתקופת חייו הגדולה, אבל לא נכחד כליל עד נשימתו האחרונה.

לגבי הרצל המנהיג נראית לנו ירושתו הספרותית כה קטנה שאיננו משגיחים בה כמעט. חוץ מאותו פרישמן שביקש תמיד וקודם כל את המשורר באשר רק היה, צד זה שביוצר הקונגרס העסיק רק מעט מאוד את אלה, שטיפלו בו. החומר הביאוגרפי היה רב כל־כך. הפועל האינטנסיבי ריכז את כל תשומת־הלב אליו. בדיוקן המנהיג עז־השרטוטים נבלעו קווי הפייטן הדקים. בכלל המנהיג היה גם האמן.

ואולם זוהי טעות אופּטית – טעות של ראייה. בתמונה השלימה אין להבדיל, מצד האיכות והערך, בין קוו לקוו. בשירטוט הדק והענוג ביותר פעמים שנחתם מעצמיותו של הפרצוף יותר משנלכד ב’דשן' והבולט ביותר. מה שנראה יותר לעין, אינו עוד מה שהוא ראוי להיראות.

רב־צדדים ורב־ניגודים היה המנהיג הרצל. אנחנו מכירים כיום לא רק אשר פעל, כי־אם – מה שחשוב ביותר – אנו מכירים גם את ההאמצעים, שבהם פעל. הוא בעצמו גילה אותם לפנינו. לא כולם ראויים להיות למופת – בזה יודו גם מעריציו היותר גדולים. ואולם אחד האמצעים האלה, אולי החשוב ביותר, שאין כמעט למצוא פסול בו, – היה עטו, עט אמן. בו הוא מתגלה לפנינו כולו בכל הוד האדם, שהיה מחונן בו, בכל שפעת רחמיו לאדם, בכל הטוב שאישיותו העשירה היתה שופעת על סביביה. כאן הוא במיקדש חייו, כולו חן, כולו חסד. כאן, רק כאן אנחנו קרבים אליו עד מאוד. כאן אנו מכירים אותו. מכירים גם את מה שעשה אותו ללוחם, למנהיג, למושיע.

בהרצל המנהיג אנחנו מכירים מה שהיה; במשורר – מה שחפץ להיות.

ב

הרצל הסופר הוא קודם כל איש־הסיגנון. הכוח האלימנטרי רפה בו למדי. זהו סיגנון, שכולו פרי חינוך ופרי תרבות, – תרבות נפשית, מצורפה, דקה ורבת־משמעת. כולו ריקמת צלילים שקופה. סיגנונם של אצילי ישראל בארצות־נכר, אשר יוסיפו אל התרבות הזרה משהו מן הבושם המגרה של פרחים יבשים, משהו מן הדיקדנס ששומר בקרבו דם יחסני עתיק. לבני־מלכים שגלו מעל שולחן אביהם ונושאים בדמם את רעל הגעגועים למולדת רחוקה, יאה סיגנון זה, שהוא כולו תמצית חיים ותמצית יגון נקייה.

הרצל היה חניך האסכולה הוינאית. יותר נכון: אחד הרפרזנטנטים שלה. הוא בן־גילו של שניצלר, של אלטנברג, של סלטן. ריתמוס צלול לכולם. רזיגנציה שוקטה בסיגנון קוהלת. השמש שפוכה על העולם, ורק שהיא עייפה מעט, מצוננת מעט. אור מאוחר שרוי על פני כל. אמת, סדר העולם אינו מהודר ביותר. אך אין מקום להתרגש. הדברים ישנים וידועים. אנחנו רק חוזרים עליהם, ועל כל פנים אין לבוא לידי התפעלות יתרה. העולם נדון כאן בהומור קל, ולא בפֻלסי־אש. זה אופיה של אמנות מעודנת זו. היא אינה כובשת חיים. היא רק מקשיבה את נגינתם מרחוק ונענית להם בחיוך ותרני עצוב.

סיגנון וינה הוא – סיגנון הפיליטון של ‘נויע פרייע פּרעססע’ בעל המסורת הטובה, שיצאו לו מוניטין. ברם הרצל (כאלטנברג) הי בעל דם לוהט יותר. מאחורי התרבות המפונקת הסתיר בקרבו אלמנטריות נפשית, פתוס מוסרי, שנתגלו ביחוד בפיליטוני־הילדים ובסיפורים הפילוסופיים, שנכתבו כנראה, לא בלא השפּעה לטינית. לא נגיד, שגם הם ננעצים בכוח במציאות. לכך לא ניתנו לו הכלים הדרושים. אבל מחלחל בהם צימאון להיאחז בחיים, להפּיל את המחיצה. ‘סיפורי־מוסר’ אלה, שיש בהם מן האירוניה הצוחקת של אנטול פרנס, מצטיינים בשלימות מופתית של סיגנון וצורה, ורק לאמני הסיגנון שבינינו הייתי מייעץ לגשת לתרגומם. המחבר השקיע בהם כוחות רבים ואהבה רבה. ואין זאת כי השקיע בהם גם את המסקנות היותר יקרות, שהסיק מן החיים.

הוא התחיל ככותב מחזות, כתב קומדיות קלות, שרבות מהן הצליחו. אבל במידה שבגר, נקעה נפשו מכתיבה זו. לאחר ששב מזלצבורג, עיר העלומים, בה חלם את חלומות האמן המתוקים, היה כבר אדם בוגר, ידע את מידת כוחותיו, ואפשר שבעומק לבו נתייאש כבר מן האמנות, אם גם יקרה לו עוד יותר, לאחר שוויתר כיהודי על הקריירה המשפטית. כל מה שהוא כותב מאז רוח־אלגיות עמוקה פרושה עליו. הוא צורף, בהכירו את עצמו, בהכירו את העולם. מאין יסוד לפעולה, הוא הולך לארצות הדרום, הולך ונוסע, ורשמי־המסע מגלים פתאום את הסופר הגדול, את המשורר. צלילות־הקול ומלאות־הקול שבדברים אלה, שנדפסו בשני כרכי ה’פיליטונים' שלו מפליאות בסופר הקומדיות. מאין באו לו בבת אחת? ההומור הכאוב מעמיק והולך, וכשושנה במלוא פריחתה יוצקת הנשמה בביכוריה לתוך העולם את בושמי אהבתה ורחמיה.

ג

ספר הפיליטונים, שברובו אינו לכאורה אלא ספר של עתונאי, תייר, ריצנזנט, איש־שיחה, הוא לא רק מצד הסיגנון והצורה, כי אם גם מצד הבגרות הנפשית של מחברו הספר היותר טוב של הרצל. בעצם אין זה אלא ספר של ליריקה, תמצית נקייה של הסתכלות אדם גדָל־לב בחיים, – בגדולות ובקטנות, בקלות ובחמורות שבהם. אדם עובר לו בארץ. ובכל אשר תלָכד עינו, תדלה נטפי חוכמה ועצב, מסקנות אחרונות על ההווייה וחליפותיה. אין להבדיל כאן בין ריצנזיה לציור־מסע, בין שיחה עתונאית לסיפור פילוסופי. כל הספר, בן שני הכרכים, רב הגונים והתכנים, טבוע כולו בחותם של אחדות פנימית, כפואימה אחת. המשורר, אשר ליבו כבד מכל הנעשה תחת השמש, מגלה מכל קוו ובכל מראה רמז למסקנותיו. מכל פרק ומכל דף כאן שוחקות אמיתותיו העצובות והמנחמות.

ב’מדינת היהודים‘, ב’אלטניילאנד’, בכתבים הציוניים כולם מהלכת רוח אחרת. שם הרעיון האחד פורש את כנפיו על הכל, וּממגעוֹ הכל לובש כובד־ראש וּמשמעת. שם הוא משמיע את אימרותיו באזני עם ועולם. שם הוא, המדבר אל הרבים, נתון ברשות הרבים. אין אדם נחלץ משיעבודם של אלה, שהוא אומר לשלוט בהם. שם הוא פרוזאיקן גם בדברי־הפיוט, – אם נסכים שפרוזה נבדלת מפואסיה בזה, שהיא מוניסטית יותר, בת־אחריות ‘כלפי הענין’ יותר. לעומת זה ירוֹן מן ‘הפיליטונים’ כל ניב בם. המחבר מדבר אל נפשו ונאמן רק לנפשו. המשמעת היא כאן אחרת. היא מוסיקלית יותר משהיא מפורשת במלים. בפרוזה ההרצלית יש אחדות של ניגון. קול הדברים הוא הנוטע את האמונה בהם.

ד

הניגון הוא אלגי כולו. זהו הריתמוס, והוא לא ישתנה גם בהשתנות התוכן ואפילו בהאיר ההומור מתוך הדברים. ניגון אחד לאדם בתקופת חיים ידועה, והוא המסקנה הנכונה ביותר. בו ניכּרוֹת שיני הזמן ששולחו בנו. ממנו אין להיחלץ.

אבל מתוך אלגיות זו פורצת פה ושם אמונה גדולה בחיים, באדם, בבאות. לא תמיד יהיה העצב אות להכנעה, לביטוי של ייאוש. לפייטן אין העצב על הרוב אלא סימן לחדווה מוצנעת, לביישנות, – למלוא רגש שאין להביעו אחרת.

הציונות, שהיא כולה ביטוי של אופּטימיות, לא היתה להרצל רק פרי מהפכה גדולה שבאה בנפשו. הוא בעצם טבעו מאמין בכוח האדם. מבחינה זו – ואמנם לא רק ממנה – יש בו ממידתו של יהודי מובהק, שאין לו עניין אל ‘גזרה’ ו’גורל' – ליהודי המאמין, שהכל אפשר לתקן, שאין גזרה קדומה – ורק מעשיו של אדם הם החותכים, המכריעים.

אין כמוהו מיטיב לדבר על מה שיהיה, לשיר שיר לעתיד לבוא. בכל מקום הוא רואה התאמצות כוחותיו של אדם, הוא מתמלא אמונה. בכל סיפורי הפילוסופים עובר הרעיון, שהאדם אדון לגורלו, – שהכל תלוי רק ביכולתו לעמוד, להישען על יום מחר ולהיטיב פנים אל הגורל כי יתגרה בנו. רעיון־לוואי הוא לו כמעט בכל יצירתו. ככל אשר תכבד עלינו יד החיים, כן ייטיבו עמנו. זהו הגורל המכה על האדם ואומר לו: גדל!

‘אני מאמין, שרק העוני שומר על אורך נעורינו. שהרי מה טיבו של נוער, אם לא כליון־הנפש, אם לא תשוקה ממושכה, שאינה מתמלאה?’ – הוא רושם לעצמו בירכתי הפירניאים, בראותו את הקבצנית בת השמונים ושש, המלאה און ותשוקת חיים, ולעומתה – את בעל האכסניה השבע שקפצה עליו התנוונות קודם זמנו. הוא האמין, שרק העקשנות מקיימת. שכל שובע ממית. שהמחסור אינו עונש, אלא, להיפך, מעשה־חסד עמנו, באשר רק הוא המכסה על צער ההווייה האמיתי.

ה

פרקי ה’פיליטונים' שבהם התרומם כמשורר אמיתי, – פרקים אשר ימים רבים יעמוד בהם טעם שירתם הנעלה הם ציורי־הילדים, הכתובים ביד אב, המסתכל בעין רחמנית ואוהבת בצמיחת החיים החדשים, בראשית הימים, אשר אין ערוך לחינם.

את הילדות ראה כמקום העושר, כמין אוצר של מסתורין, של ההתחדשות הנצחית. רק הילדים מעמידים אותנו על ערך הדברים, על נשמת הדברים, שנחתמו לפנינו מעת שגדלנו. הם מזכירים, מחיים – מחזירים את האבוד. זהו סוד התנחומים, שקירבת ילדים מביאה תמיד עמה. הם הופכים שוב את העולם לגן רב־פלאים. בקירבתם הדברים נעשים גדולים משהיו, חשובים משהיו. מה שנתרוקן בימי שיממון רבים, שוב מתמלא: הננו נוכחים פתאום, כי הדברים טרם נתיישנו, טרם נפסלה צורתם. יש מי שהוא הממשיך במקום שאנחנו הפסקנו.

אל חדר־הילדים הוא נמלט כאל המיקלט היותר בטוח. כאן מלבלב עוד יופיו האחרון של העולם ויד החלאה לא תשיגנו. הֵנה הוא שב מחברת הגדולים, מחוכמתם ומרמתם. עייף הוא מאויביו, עייף מאנשי־בריתו. הוי, הוא מכיר היטב עם מי הוא מתהלך כל הימים! וכמה הוא צמא להוויית־אמת, למנוחת רגע בקירבת הקטנים! פה מתרחשים עוד הפלאים הגדולים, ויש אשר בקָרבֵנו חרש, על ראשי האצבעות, אל חדר־הילדים ואנחנו מסתכלים בעינים מעורפלות מדמעות במראות־התום, וניגלו לפנינו פתאום מסתרי־החיים וכל חידות העולם הגדולות תיפתרנה. כל עוד חדר־הילדים מלא, אין עוד פחד. הכל מואר, הכל מחול בממלכת קדושה זו.

בפואימות נפלאות אלה, אשר בהן יריק הרצל־האב את כל הרוֹך של אהבת־ילדים השופעת מליבו, גילה לפנינו את פינות נפשו היותר כמוסות, היותר יקרות. בהומור ובחן אשר אין דומה להם יסופרו כאן מאורעות ילדות קטנים, אשר סוד אגדה להם וחידות־סתר ורמזי אלהים. מלחמות הילד לחיים, לביטוי, לכוח – כל פרשת הצמיחה של נפש האדם הקטנה, העזובה גם בהיות אב ואם ואומנת מחסה לה מסביב ואשר עין אלוהים עליה תמיד בהיותה חותרת אל עצמה, אל הכרתה. אין בכוחנו להחיש את בואה של זו, וטוב שניתן לה לבוא בעיתה. היא לא תאחר. הנס הקטן, המתפלש ימים שלמים בחול, קם יום אחד, קם מאליו, מבלי שהיתה יד איש לתומכו ולעודדו, ומתחיל פוסע. הוא נופל. אבל כרגע הוא שב וקם ופוסע שוב. בבת אחת תפס את כל חוכמת ההליכה לכל ימי חייו. הוא לא ראה כי עין אביו תלויה בו מרחוק ומתחקה על כל תנועה שלו ומתפעלת ממנה. ומי יודע – אפשר, שאילו ראה את העין השופעת רחמים ואהבה לו, לא היה קם בו כוח לקום – לחגור את כל כוחותיו ולהעז…

סיפורי הילדים האלה אין דומה להם בחמדת הסיגנון הצלול, העצור והאינטימי כאחד. לב אדם רועד בכל ניב, כמו בתוך דמעה מאירה. איזו בגרות של רוח, התעלוּת, התקדמות כאן, בביטוי ובתוכן כאחד! כאילו לא על שלושת ילדיו הקטנים יספר, כי־אם על ילדי האדמה הגדולה, אשר תעה יתעו בגן־עדנם ימי מספר ולא ידעו, כי את אורם ישאו עמהם למדבר החיים אשר אין קץ לו ועליו יתגעגעו כל הימים ואליו לא ישובו עוד לעולם.

אכן רק לב אב מבין ואוהב כזה עלול היה להיות אבי עם יתום שגלה מעל שולחן אביו ונושא את נפשו לשוב אל קן ילדותו – אל חדר־הילדים שנתרוקן…

סגנונה של “מדינת היהודים”

הפרוזה של ‘מדינת היהודים’, הריתמוס המיוחד של ספר זה – הפליאני תמיד כשהייתי הוגה בהרצל הסופר. אף שבסיגנון הזה בא לידי ביטוי מפליא מה שלמעלה מסיגנון. המהפכה הגדולה שבנפש, שהביא את האדם הזה, הלירי ביסודו, לידי פתוס של מחשבה פעלתנית, היא ענין פלאי בפני עצמו, ואינו פשוט ביותר. עד היום אין התפיסה הקלה רואה בכשרון הלירי אלא ‘רוֹך והתפנקות’ – ההיפך של מעשיות גברית, של הגשמת כוח הפעולה בחיים, בעוד שהליריזם אינו – באישיות אמיתית – אלא ליבלוב ראשון, אלא התחלה. מעשרה סופרים שהיו משוררים ליריים בתחילתם, תשעה נעשו אחר־כך אנשי־פרוזה – מספרים מובהקים, היסטוריונים מובהקים. כמעט כל גדולי הרומן והנובילה הצרפתיים של המאה התשע־עשרה (זולא, מופסן, אנטול פרנס – אם למנות רק את המפורסמים ביותר), התחילו בחרוזים. לבחרות יאה הליריזם. ברם, אין הדרגות החדשות והגילויים החדשים תלויים אלא בהתפתחות – בגידול האדם. במקום שיש גידול, הליריקן ‘הרך והענוג’ עלול אחר־כך לתת דמות ביצירתו לאנשי־כוח ולאנשי־מעשה לא פחות מאלה, שהם ‘אנשי־פרוזה’ מלידה. ואין אני רואה סכנה גדולה מזו, שעגים עוגה מסביב לסופר ומשתדלים להוכיח, שסכנה לו לצאת מתוכה. ככה פעמים מביאה ביקורת זו שהיא נעוצה בראשית יצירתו של סופר בלבד, לידי הערכה מסולפת וגם למיעוט־דמות. הפתוס של הביקורת היה צריך להיות דווקא ההיפך: לגלות דרכי גידול אלה – להוציא את הסופר מן ההשגה הקבועה הנגררת אחריו גם לאחר שפסע שבעה מילים בביקורת מוצאו.

לא זהו, איפוא, המפליא ב’מדינת היהודים' שיוצרה נעשה אחר. והרי היו גם דרגות־מעבר, תחנות־בינים כ’היכל בורבון', שהרצל הראה בו חריפות גדולה כל־כך של השגה פוליטית. בספר זה מפליא אותנו הסיגנון, מפליא הקצב, מפליאה איזו פשטות, אפילו יבושת של הרצאה, שאיננו מוצאים דוגמתה אלא בספרי־חוקים עתיקים. אולי סיגנון זה לא פחות מן התוכן, מעיד על המהפכה שבנפש הרצל – על הבגרות הגדולה, על הרצינות הגדולה.

בסיגנון זה שהוא רחוק כל־כך מן הפרוזה המעודנת, הווינאית, שכולה רוֹך וחן ופיקחות – יש משהו הנוגע ממש עד הלב. כאן נקודת העלייה – הפתוס של אמונה, זה השכרון הגדול שברעיון, שבהוכחת עצמו של אדם, שמקורו ברוח־הקודש. אותה שעה אין אדם נזקק אלא לאמיתות הפשוטות ביותר, לפורמולות המעורטלות ביותר. כל תוספת נופך ניב נאה, של מימרה נאה, היתה כאן חוצצה, מגבלת, – מחללת. אותה שעה אין האדם מבקש באוצר נפשו אלא את המושגים הראשונים, המלים הראשונות. כאן נפגשת האלמנטריות עם התרבות העליונה.

אדם נאה

שלושים שנות נצח העמיקו בלי ספק את סמל הרצל בהכרת העם. זה דרכו של סמל – שגידולו האמיתי הולך ומוסיף כוח בדורות הבאים. אף־על־פי־כן אין עוד להגיד שאנו מכירים את הרצל. הקליטה האגדית, כל כמה שהיא חשובה ככוח חינוכי לעם, עומדת בניגוד להכרה הממשית. האגדה מפרישה את החמרים, שאינם נוחים לה, אבל בלי חמרים אלה אין דמות שלימה. אין גם דמות־אמת. לא זה שהאגדה מפרזת, כי אם שהיא מבליעה – שהיא נאחזת בקווים כלליים ביותר. דמות אמת היא צירוף של ‘הלכה ואגדה’, שרק צירוף שתיהן יוצר את התפיסה המלאה.

‘ספרי הימים’, שניתנו לנו בשנים האחרונות בעברית (על־ידי ‘מצפה’), נעשו גורם חשוב מאוד להכרת הרצל. בלי ספר אינטימי ואמיתי זה, שבו הראה את עצמו המנהיג לדורות הבאים לא רק במסירות נפשו, כי אם גם כאמן, שאינו מעלים כלום – אי אפשר כיום לעמוד על טיבו של יוצר הציונות המדינית. הם הוכיחו, שהאמת אינה הורסת את האגדה. הראו, שבמקום שהכוונה טהורה אפילו חולשות מצטרפות לזכויות; הראו, שבמפעל גדול צריך לפעמים גם אומץ־לב לקטנות.

אבל עד היום איננו מכירים כמעט את הרצל הסופר, את הרצל האמן, הליריקן, פילוסוף החיים – קרקע פורה זו שמתוכה צמח המנהיג. הרצל הסופר הוא עד היום בחינת טפל לגבי הרצל הציוני. האחרון הוא בוודאי העיקר לנו כדת וכדין. אבל בלי הסופר אין גם בשום פנים הכרת המנהיג שלימה. סופר היה, מנהיג נעשה – את זאת עלינו לזכור תמיד. הציונות – זהו מאורע־פלאים, נס גדול שקרה בחייו. סופר נולד, ובלי ספק – סופר גדול, עם סיגנון משלו ועם ציור־עולם משלו. אותו אין להעריך בלי תרגום מעשה־אמן. יש בסיגנונו מן המילודיות הדקה, מגוון האצילות שהוא נבלע כולו באין אור הולם, באין מסגרת הולמת. במידה שהיה, כאדם וכמנהיג, אדם בעל יצרים אלמנטריים עם משיכה אל הקרקע ועם הבנת נפש ההמונים, – היה, כסופר, אדם שכולו תרבות מעודנת, כולו שקוף־דם, מזוקק בטעמו, ביגונו העצור, בהומור החבוי. ברם, אלה הם ניגודים שנתיישבו, ונתיישבו לא בדוחק. הציונות של הרצל – אנושיותה קודמת ללאומיותה. הרצל היה קודם כל אדם בעל מידות, אדם נאה בתכלית. איש־הכבוד היה, ועם כל מה שידע להקסים את ההמונים – דימגוג לא היה. פעמים ידע להכריע באמצאות של דיפלומטיה. בלי זה אין אדם נעשה מנהיג. אינו עומד במנהיגותו. אבל גם כסופר, גם כמנהיג, היה בראש וראשונה אדם נאה. צד זה היינו רוצים לראות מובלט יותר ויותר. זוהי הקרן. זה לא יבול לעולם. אפילו מה שנעשה בתוקף המסיבות ומתוך התאמצות שלא לצנן את ההמונים, – גם בזה היה הרבה מן התום, מן הרומנטיקה הנוגעת עד הלב. מנהיג בלי עם תומך ומסייע, בודד לרוב גם בתוך חבריו, שלא לדבר על המתבוללים אשר צררוהו, חולם וער ומכיר (לבסוף הכיר!) את החומר האנושי שעליו לעשותו לעם בונה מדינה – פעמים שהיה אנוס לעשות בלהטי הפוליטיקן, כדי להחזיק מעמד. אבל זאת היתה בחינת ‘הוראת שעה’. מעולם לא ניכר בו אף כלשהו מגסות הרוח והזיוף מדעת. לכך היה יותר מדאי אדם טהור, רב־חמלה, רב־יופי, טבוע בחותם האצילות.

הכרה זו עשוייה לתת לנו יצירתו הפייטנית, עשוי לתת לנו הרצל היוצר. כאן מתגלה הרצל האדם בכל סגולותיו הטובות – אדם שעיניו העצובות הירבו להתבונן בחיים וקלטו הרבה מצערם, הרבה מעלבונם. משהו, שרק הייאוש מחוללוֹ, זוקק בלבבו עוד קודם – טרם שבאו הייאוש היהודי והעלבון היהודי לאכול את לבבו.

כנהוג, נמצאו בחייו, קל וחומר במותו, קנאים רבים לתורתו המדינית הצרופה ‘שלא תחולל’. כאילו פוליטיקה ריאלית עשוייה להישאר תורה מאובנת! כאילו הרצל לפני אוגנדה היה אותו הרצל שלאחר אוגנדה! הקנאות ל’תורה צרופה' בפוליטיקה אינה בעצם אלא גם כן מין פוליטיקה. ועל הרוב – פוליטיקה לא בריאה. קנאות יתירה של ‘יורשים’, מאיזה סוג שיהיו, על הרוב אינה מוסיפה, אלא מדלדלת.

אין ספק שהעיקר במנהיג הוא מה שמתמיד בתורה פוליטית. ובפרט כשיוצרה הוא איש־הרוח כהרצל. זהו יסודה המוסרי המזוקק, גבישי הפילוסופיה, פרי ונסיון של אדם גדול. זהו מה שמחייב את הדורות הבאים: המנהיג שמידותיו תהיינה דוגמא, תהיינא מחנכות ומכשירות להיות כמוהו. זאת היא הירושה, שאנו חבים בשמירתה. זה היופי האנושי שבחיי המנהיג ובדרכיו – כשרון־המעשה ואהבת־המעשה שרק היא הצדיקה את חלומותיו, ולבסוף – אצילות האדם, זה היסוד המקדש את כל מעשה, קטן או גדול. – אילו מצאנו מקצת מן המידות הנעלות של המנהיג באלה, המתיימרים לשמור על ‘מדיניותו הצרופה’, היו מכריחים אותנו לכבד את קנאותם לדוגמא הפוליטית, גם בהכירנו כמה היא מזקת לפעמים. אבל קנאי־הרצל בלי חן, בלי נדיבות רוח, בלי משמעת, אלה שהבריחו את כל הרוחות הטובות מחיינו, שגרשו את השמחה מן הציונות ושמו את פעולת־ההרס יסוד לתורתם ולמעשיהם, – אלה הם ההיפך הגמור מאותו חומר אנושי בריא, צלול־רוח, שהרצל ראה אותו בחזונו כבונה המדינה העברית.

שיורים ומילואים

בכל מהותו שלט יצר־המהירות. אין פנאי. היתה בו ההרגשה, שלא רק אנחנו, כי־אם כל העולם מתקרב אל התהום ושאין לדחות. שומה עלינו להיות מוכנים ליום הגדול, ההולך ובא. על־כן מיהר כל־כך. הוא נשא בקרבו את כל החרדה לסער הגדול, שבא עשר שנים לאחר מותו.

כלום אין בחרדה הגדולה, כשהיא לעצמה, מחוש הנבואה, הצופה את העתידות?

*

לא, הוא אינו רואה את עצמו כאוטופיסטן כל־עיקר. בכל כוחו הוא מתקומם כנגד זה. את ‘מדינת היהודים’ הוא כותב לא בצורת רומן דמיוני, כי אם בצורת מסכת מדעית בסיגנונה היבש של ה’הלכה‘. הוא נמנע ככל האפשר מקשט את מגילת־החלום בעדיי שירה. כמדומה, שבכל מה שכתב, אין אף דבר ש’כולו פרוזה’ כ’מדינת היהודים'. כעיתונאי שקיבל חינוך פוליטי טוב, הוא יודע, עד כמה יש להיזהר ברומנטיות מוטעמת. הוא רואה את הציונות כתולדה הכרחית, כמוּשׂכּל ראשון, כגזרה.

מבחינה זו יש בהשגת־עולם שלו מעבר לרומנטיקה, משהו פוזיטיביסטי, משהו ‘מרכסיסטי’: אנחנו רוצים על כרחנו!

*

במדינת היהודים יש מן ההיקף של ספר מחוקק. משהו מ’דברים'. הקלות והחמורות כרוכות יחד.

במסכת בניין אין פרשה גדולה וקטנה.

*

איש־המדינה נלחם ברומנטיקן שבו, בראותו בו כוח מסוכן, רצון לצאת ידי חובת הכשרה בקפיצה מחוסרת אחריות או בדיבורים ללא מעשה; והאמן שמח על הרומנטיקה שגילה בעצמו ושגילה עוד מקצת ממנה באומה, בראותו בה את שארית התום והאמונה, את האש אשר תצית את כל הלבבות ותצרוף אותם בבת אחת מכל סיגי הגלות.

זה הוא כוחו, שהרומנטיקן ניצח רק למחצה.

*

‘האומנות הקרובה עתה אל רוחי ביותר היא הארכיטקטורה. לדאבוני אין אני שולט באמצעי־הביטוי שלה. אילו למדתי דבר־מה הייתי עכשיו אדריכל’.

ואף על פי כן – הרי היה בעיקר אדריכל.

*

ההבדל העיקרי בינו ובין אחד־העם – שהאחרון, הספקן והזהיר, החשיב יותר מן התכלית עצמה את האמצעים, בראותו קודם כל בהם אמצעי־חינוך לעם, בעוד שהרצל המאמין והמסַכן, האמין שרק בכוחה של השגת תכלית גדולה להפוך את רוח העם בבת־אחת, על־כן לא השגיח באמצעים, ויש גם שבחל בהם. (‘בעלי־הבתים הנחמדים, הקטנים, הטובים, המרוצים במועט’).

ואולם הוא גם הכותב ברור: ‘לא המטרה הוא העיקר, כי אם ההליכה’.

*

הוא יודע את הסכנה של האמן, ובמידה שהוא, כסופר, להוט אחר הניב הנאה, הוא תופס את עצמו בבהלה, כשהוא רואה, שגם בתנועה הוא נמשך לפעמים אחרי יצר האמן. מתוודה הוא: ‘אצל בילוב הייתי, לדאבוני, סופר אוהב כבוד והתאמצתי יותר ללטוש mots מאשר לדבר ברצינות על העניין. זו היתה בפשטות שעת חולשה’.

לגבי פוליטיקן כשרון זה נראה בוודאי לחולשה. וכמה פעמים נהפכה לו חולשה זו לכוח!

לצאת כתביו הנבחרים

א

יצירת נורדוי לא צמחה, כשירת הרצל, באווירם המעודן של חלומות, של שפעת־יופי, של יגון־האושר. מלבד האגדות הצוחקות למכּסה, השקויות רוֹך ילדות, הכל נושם כאן נשימה כבדה. מכל עולה תרועת־ההתקפה. נורדוי הוא איש הפולמוס להנאתו. מחשבתו אינה מחשבת־רשות, כי אם מחשבת־חובה. היא מפרפרת בכפות ארי שוחר לטרף, ואינה יודעת לעולם את הנועם של דברים נשמעים בנחת.

הוא עצמו לא ידע נחת מעולם. מראשית ימיו ליוותהו ההצלחה וליוותהו האיבה. היו לו רגעים רבים של נצחון, אך רגעים מעטים מאוד של קורת־רוח. שקט לא היה במחיצתו. תמיד היה מקומם כנגד עצמו במידה שהיה קונה לבבות לעצמו. במחשבתו היה תמיד משהו מרגיז, מתריס, מפוצץ. את שוטו עורר דווקא על מה שזכה באותה שעה להתפעלות כללית, על כל מה שמושבו עוד היה איתן בחיים. ובגשתו להרוס, לא השיב עוד את ידו מבּלע. הוא לא נבהל מפני שום תוצאות כל עוד היה בטוח, שהאמת עמו.

ב

למראית־עין הוא אחד מבני־המזל, שהכל מזומן להצלחתם. הכל ניתן לו מאליו. עודנו נער הוא כבר סופר מפורסם, שהכל משכימים לפתחו. עודנו צעיר מאוד הוא שליט כמעט בכל הצורות הספרותיות המקובלות. השיר הלירי, הדרמה, הרומן, הנובילה, האגדה, המסה הפילוסופית, הביקורת, המחקר המדעי, – הוא זוכה בכל אלה באפס יד, בלא כל התאמצות. כעובר בגן רווה, הוא קוטף מלא חופנים פרי מכל שיח, מכל ענף שלוח. הוא אמון על הנצחון, ונדמה שדרך חייו תהיה קלה, ובנו של המליץ העברי, שנאבק כל ימיו עם גורלו על פת לחם ועל קורטוב של יצירה, לא יֵדע את המרירות ואת העלבון שהיו מנת חלקו של אביו המשכיל.

ואולם הוא נכנס לספרות העולם בצעדי ביטחון יותר מדי. הוא אהב להפליא, להדהים, להפיל אחור את הסוס ואת רוכבו כאחד. כל ספר חדש שלו ניחת בבשר אירופה במהלומה כבדה. הוא אינו חוכך, אינו מהסס – הוא מכה בכוח, ואינו שומע את חירוק השינים אשר מסביב לו. הוא אינו גורס דימדומי־רגש ודימדומי־רעיון. במוחו הצלול הכל בולט, הכל מובא עד למסקנתו ההגיונית, הקיצונית. והוא חי בתקופה שהכל רופף, הכל יונק מן הניואנסה, מעֵרב אור וצל. האיסטניסטים רואים בו ברבר יהודי, שאינו נזקק לאמנות הדקה של הדור, והמבקר עז־הנפש עובר כל ימיו את דרך יצירתו הנפלאה לתרועות נצחון ולקולות נאצה כאחד.

ג

הוא ואירופה אינם יכולים לשבת בשלווה. ריב עולם בינו לבינה. כל ימיו הוא חותר תחתה, מטיל בה את ארסו, מערער את אשיותיה. למראית־עין הוא נשען תמיד על המדע המערבי, משתמש בכלי־זינו וטוען בשמו. אבל מאחורי כל אלה מסתתר איש־המוסר, שאינו גורס שום תורה לשמה, שאינו מבקש אלא את תיקון העולם. אותו העסיקו בעצם רק המסקנות האחרונות. מה נותן כל זה לאדם, לחייו, אפילו לבריאותו. במוסרו הונח יסוד הרפואה, ויותר משהיה פילוסוף, היה איש־ההיגיינה.

לאירופה החדשה של ‘סוף המאה’, זו הנבהלה, הנמלטת לצללי־המסתורין, השמחה להיאחז שוב בסמלי העולם שנתרוקן, היה אדם צלול־דעת ואנליטיקן אכזרי זה צר ואויב, שנלחם בחמה שפוכה נגד תועיה ומתעיה, שנלכדו לאין מוצא ברשת ההזייה. הוא לא הבין ולא חפץ להבין את נפש האדם האובדת, שעיפה מן האור, שאינה משלימה עם שיוּר העולם המדולדל, והיא מבקשת מישען ומחבוא אלוהים. בכל זה ראה אונאה מדעת ושלא מדעת, חזון שווא, פרי ליקוי אורגני. מיד האמת עלול היה לקבל את גזר־הדין היותר חמור. מתורת לומברוזו, המביאה לידי פטליות השנואה עליו כל כך והורסת את אשיות המוסר בבטלה את האחריות האישית לחטא – אינו נרתע לאחור. גזרת המדע היא, ואין להרהר אחריה. אבל את הצביעות האירופית, זו שנתימרה לתקן בעוד ‘טומאתה בשוליה’, את זו גילה עד שורשיה בתרועת־איבה, בצמאון נקם אישי. כיהודי, כחוקר, כמשורר, לא היה איש שהכיר אותה כמוהו.

מראשית ימיו ראה את עצמו מוקף אויבים ומקנאים, אשר שטמוהו ומררוהו. הוא לא היה כבשה בין זאבים. הוא עצמו ידע לנשוך, לעקוץ. סטיריקן היה, ומשוש עטו היה תמיד לגלות את מקום־התורפה ולהמם את האויב בלי רחם. אבל מלחמת־תמיד זו נטלה ממנו את שלוות הביטוי, את המתינות, את החן שבהרצאה, והיא הוגיעה אותו לבסוף ומתחה צל של עצב כבד על חייו.

ד

בעצם טבעו היה משכיל. מאחרוני המשכילים של אירופה. הוא, החריף, הידען, ההורס, היה בעצם אדם תמים, והאמין, ככל המשכילים, שהכל מתנהג לפי חוקים מסויימים, ושכל פגם בחיים אינו אלא תוצאה של הבנה משובשת, של טעות שנפלה והיא צריכה תיקון. והוא קיבל על עצמו מלאכת תיקון זו וכל ימיו לא פסק מ’להגיה' את השיבושים שנפלו בכל פינות החיים. בעודנו צעיר האמין, שבגילוי־האמת בלבד יש כדי לנצח את השקר המקובל. אבל ברבות הימים הבין, כי אין העולם רוצה כלל בהגהת מהדורותיו המשובשות. אהה! מעט מעט נוכח לדעת, שבקנאות הקהה לקו לא רק המשמרים בלבד. אבל עד סוף ימיו לא זז מלתקן, מלבער אחרי אלילי־השווא. מלאכת חייו היתה קונטרולה שאינה פוסקת על ההיסטוריה, על החברה, על דעותיה ויסודותיה.

בנידון זה המשיך את המסורת של ההשכלה, שגם היא ראתה את ההיסטוריה כ’קשר בלתי פוסק כנגד האמת'. באחד מספריו האחרונים (‘זינן דער געשיכטע’) הוא עדיין עוסק בחריצות בבדיקה זו. בחריפותו המצוינה הוא בולש בלבירינט מסובך זה ששמו היסטוריה ומראה, עד כמה אין יסוד בטוח לשום עדות של העבר, אפילו לזו שהיא נראית לנו כנאמנה ביותר – עד כמה כל ההיסטוריה כולה אינה אלא תעודה מזוייפת, המלאה שקר, חונף, סירוס האמת.

כמשכיל, הוא שש כל ימיו להוסיף דעת, לינוק כדבורה מכל גני המדע והספרות, אבל – גם לבדוק אחרי היסודות המקובלים כמדעיים. קנאותו למדע אינה מַעוֶרת את עיניו מלראות את כל מה שמשולל סודות מדעיים אמיתיים; אין דבר מרגיז אותו כפסיבדו־מדע.

גם במדע המזוייף ראה אותם אלילי־השווא, העומדים לשטן בדרך לאלוהי־האמת.

ה

התפיסה היתה תפיסה יהודית. תפיסה מהירה, חריפה, מפולפלת, היודעת להסיק את כל המסקנות על־פי רמז קל, היודעת תמיד ללמוד את הסתום מן המפורש ולגלות את המסתתר מאחורי הדברים. מוחו היה עשוי להתפרץ בבת אחת אל העניין עד מעֵבר לתחומיו. בכוחן של האמיתיות ששאב מתוך המדע בנה והחריב עולמות, הרחיק ללכת גם מאלה שחוללו אותן. הוא לא ידע מעצור בלכתו. לא עמד בחצי הדרך. האמת לא ניתנה כדי ליהנות מזיווה, כי אם לנקוב ולנקוב בה את סלע העולם עד היסוד.

גם המדע אינו עניין לעצמו. כל הארה חדשה, כל חוק חדש שהוא מגלה אינו אלא התרת סבך שיש בה משום תקנת־חיים. הכל עשוי להיות נפתר, מואר, מוּבן, החיים אינם סובלים צל. מה שמובן לנו הוא ממילא גם טוב. רע הוא רק זה, שאינו ברור, שמתחמק משכלנו, שאינו ניתן להיות נתפס. מה שנגלה, הריהו גם נגאל.

זה היה יהודי עקשן, שאינו מתבטל מפני שום כוח זר. הנצחנות נפחה בו תמיד כוחות חדשים. בכל זה היתה התנגדות טבעית, אינסטינקטיבית – מלחמת יהודי כנגד יסוד חיצוני, כנגד מחשבה שאינה תובעת עקביות גמורה, שאינה גוררת התאמה גמורה עם המציאות. הוא לא האמין, שאלוהים עשה את הכל ישר. אבל כיהודי, לא סבל את הפסימיזם, שאינו על הרוב אלא העווייה ואינו מקביל עם מעשי האדם, עם חייו, שבכולם מוטבע היסוד האופטימי. הוא לא גרס מחשבות בטלות, השקפות שאינן מחייבות לשום דבר.

ו

ביודעים היה הרצל יותר יהודי. הוא לא חפץ לפרוק אף לשעה קלה מעל צוארו את סבל האומה. נורדוי היה טרוד יותר מדי כל חייו, לא נפנה לכך עד סוף ימיו. אבל בלא־יודעים הגשים נורדוי יותר את המהפכה העברית, את חרון האומה, את משטמת האומה לצורריה. לכך היה הרצל עדין יותר מדי, אצילי יותר מדי. נורדוי היה מאמין יותר, גזעי יותר. גם כסופר לא הסתגל מעולם לסיגנון הגויים. חוץ מאגדותיו, מקצוע זה שאין איש חפשי מהשפעת אנדרסן, לא ידע התעדנות בכתיבה. ‘כקרדום כבד נפל דברו’. בסיגנון כזה אין מוצאים חן בעיני הגויים. אותו החשיבו תמיד כסנסציה, אבל מעמדו בספרות לא היה מעולם איתן. את הרצל הוקירו יותר. הוא היה קרוב להם יותר. הוא גם הסתגל יותר לטעמם.

כיהודי בעל שורשים אדירים נתגלה מיד בנאומיו הציוניים. רק בעל חוש גאוני כמוהו, היה עשוי לתפוס בבת אחת את הפרובלימה היהודית בכל עומקה, להוקיע בכוח את התנוונות הגלות בחומר וברוח, את יהודי האוויר, את הטפילות ביצירה ואת זעוות ההתכחשות גם במעולים שבאומה. נאומים אלו, שגם מחמיר כאחד־העם העריך אותם כדברי־נבואה, יצאו בזעם ובסטירה אוכלת וברגש של כאב ובוּז כאלה, שצילצלו על ראשי העם כהתראה אחרונה. הם יישארו לעולם תעודות נשגבות של אישיות גדולה, שהתרוממה עד להכרת עצמה של האומה, שהכריזה בכוח כזה על מומיה והודיעה שלא תשלים לעולם עם התנוונוּת, שהיא צפויה לה.

במלאת לו שבעים שנה

מקס נורדוי, איש השיבה הנהדר, פאר התנועה הלאומית וגאונה, אשר כולנו רוחשים לו כבוד ויקר וחוגגים עתה את יום־הולדתו השבעים בלב מלא תודה וברכה, לא היה מעולם – דבר זה מותר להגיד גם ביום־חג – ‘אביר לבבי’. עד עתה לא אוכל לשכוח את היום אשר בו קראתי בראשונה את ספרו ‘ההתנוונוּת’. זה היה יום של ליקוי מאורות, של מבוכת־רוח לי מאין כמוהו. לא יכולתי לסלוח לזה, אשר נגע בעמודי הרוח, במורי חיי, בגואלי. זה שהתעלל בלא חמלה בטולסטוי, נביא נעורי אשר נתן את עולם אלוהים העגום והחם בלבבי; בניצשה, שגרש בחצי־גיל את הרוחות הרעות מאהלי וישלך את סבל השממון של דורות חולנים מעל צוארי; במטרלינק, שפתח לפני בראשונה צוהר אל ‘פנים’ ההיכל וילמדני להקשיב בעצם רגעי החולין אל קולות ההרים הזכים; בבודליר, זה האמן האלוהי, אשר בתוך רבבות קולות מזוייפים היה פוזז שיר זהבו העז, הצלול, הנאמן, ובתוך כל סחי ומאוס נפנפו עליו אברות היופי הלבן – מי שהתעלל באלה ואוזניו כבדו משמוע את קולות אלוהים הבוערים, העולים מתוך שירתם, זה לא יכול למצוא פתח רחב אל לבבי. ה’פרדוכסים' המבהיקים לא הועילו לקרבני אליו. בסיגנונם החוגג ביותר והבטוח ביותר דבר שהעליב את רגשותי. גילויי ה’אמיתיות' שלו על השירה והאהבה והיופי עשו שרטת בנפשי. האיש הזה, חשבתי יודע הכל ומבין הכל, ואולם הוא פותר את כל חידה על רגל אחת – יש להיזהר מפניו! ואפילו בהימנון שלו לאופטימיות, לאהבת־החיים וליצירת־החיים לא היה כדי לפייס אותי. אופן הבנתו את הפסימיות היה שטחי ביותר, ואלה ה’פסימיסטים', שכנגדם נלחם, נטעו בלבבי אהבה עמוקה יותר אל החיים ואל היצירה מן האופטימיות שלו, המוכחת על פי ראיות מן הנסיון ומחוייבת־המציאות על פי השכל, רק פרקים בודדים מתוך ‘השקרים המוסכמים’ עשו עלי רושם לא ימחה; בהם הבהיק באמת הניצוץ הקדמוני של סטירה נבואית, נתגלה הוגה־דעות עברי, נושא הדגל העתיק בגאון ומבטל בתנופת־יד אחת את כל סבך השקרים, אשר סביב שתו עלינו.

הוא, איש החיוב, ה’באַרד' של התרבות, הבא בשם המדע הפוזיטיבי, בשם קנייני המערב וערכיהם, היה תמיד בעצם נפשו איש־המזרח, זה שמבקש בכל את פשטות המחשבה, את יושר־הקווים, ולא הבין מעולם את הרכבת היצירה המערבית, את ריקמות האור והצל שבשירת הצפון. מתוך ביקורתו החריפה על שירת זמננו, המיוסדת כביכול על יסודות המדע המערבי, נשקף אלינו ה’ברבר המזרחי' העתיק, אשר נתיבותיו ישרות; זה שנושא בלבבו את סם־ההרס של כל קולמוס־יופי זר. אך כאיש־המזרח הוא מבין יותר מדי את הדברים כפשוטם. כאיש־המזרח, עיניו עצומות יותר מדי מראות את האור הפנימי, השופע מן הדברים, את הסימבוליקה שבהם. כאיש־המזרח יש בלבבו יותר מדי בוז לכל מסתורין, לכל גישוש הרוח באפלה; יותר מדי אירוניה לכל אינטואיציה, לכל גילוי נפש לא־מצוי. מעינות המזרח הברוכים, אלה אשר מהררי קדם מוצאם, נשארו, לצערנו, חתומים לפניו.

התרבות המערבית שמה עליו את ידה הכבדה. אך הוא השיג ממנה רק את היסוד המדעי, השכלי. בהשכלה, במדע ראה חזות הכל. קידמת המדע וקידמת האנושיות היו אצלו היינו הך. בעצם אופיו הריהו משכיל טיפוסי. בכל גילוי מיסטי הוא רואה ריאַקציה, מקור הזייה ושקר. בכל הוא מבקש רק נורמה. בכל הטייה הצידה הוא רואה חזיון חולני. כל עצמיות יתירה הריהי לו עניין פתולוגי, כל התפרצות הרוח – אי־נורמליות. הכל מחלה: הפסימיות, הסימבוליות, האינדיוידואליות. הכל סימן של התנוונוּת ודילדול הרוח. הכל נובע מהתחלשות הרצון. עינו הבהירה, הבריאה, התופסת את העולם בחושים חזקים, נורמליים, היתה תמיד אופטימית. האופטימיות אינה אצלו שיטה, כי אם תפיסת עולם נורמלית, וכל נורמליות היא ממילא גם אמיתית. הפסימיות, כנגד זה, נובעת מליקוי־הרוח, ממצב חולני, וככל אי נורמליות היא כבר ממילא גם לא־אמיתית, מזוייפת. אלה הם המאזנים האלמנטריים אשר בהם שקל את ערכי־הרוח ומצבי־הרוח.

על אלילי הדור השתער בכל בטחונו העז של איש יהודי השומר בלבבו בוז קדמוני לכל ‘עבודה זרה’, ובכל אמצעי המדע, אשר המציאו לו חכמי הדור. נביא התרבות הבריאה, לא יכול כלכל את הגרימאַסה של אמנות הכרך, את עיקולי שביליה – לא האמין בה. בכל חיפושיה, תעיותיה וגילוייה ראה רק תעתועי־רוח. הכל היה לו פרי התרבות העירונית הנשחתה. כנביאי הקדמונים, התקומם כנגד החוכמה הריקה של אנשי הבטלה, כנגד הברק המזוייף של השאננים בסלונים ובבודוארים. הארוטיקה, בכל צורה, היתה תועבת נפשו. לפניו היתה רק אמנות אחת – אמנות החיים, האמנות המשפרת, המתקנת, שירת האדם הנורמלי וגילוי רצונו. מחוץ לאמנות זו היה הכל Decadence, הכל התנוונוּת וקילקול־הרוח.

*

השיבה אל עמה ועבודתה לעמה הפילו על האישיות העשירה והמוגבלת הזאת אור חדש; רק הן השלימו בקווים בולטים את תבנית הסופר המזהירה והלקויה כאחת ויגלו בה אותן הפינות החבויות, אשר מתוכן שופע היופי הנפשי. הציוניות גילתה את נורדוי האדם, את נורדוי היהודי. דווקא לאור הלאומיות נתגלה ההומניסטן. צער האומה מתח על נפשו בראשונה את הקוו הענוג של רזיגנציה אנושית ויופי אנושי.

נורדוי לא היה מעולם המצביא במחנה הציונים. לכאורה היה רק מעין גנרל הרזרווה יושב מרחוק ומחכה לצוו מפקד. אך בעצם היה עמוד־הרוח של הציונות המדינית. מה שנתרקם בחשאי בנפשו החרדה של הרצל, קיבל ביטוי בהיר אצל נורדוי ‘עושה החזיזים’. הוא היה הפה והמליץ של התנועה – ‘המחצצר’ שלה, במובנו האידיאלי של היינה.

בתור ציוני, אמונתו בפרוגרס האנושי רופפת קצת. הוא פוקח את עיניו ורואה את קיר־הברזל האפל, הנטוי עלינו – קיר־האימה, אשר בראשינו נפוצצהו והוא לעולם יעמוד. אך לתוך הרעיון הציוני עצמו הוא יוצק עוז, ביטחון, גאון ואמונה. בשבט פיו הוא מכה את הבוגדים, וברעל עטו הוא מתווה את תוו קלונם, שיממון רוחם, קטנותם, עלבונם. בהבל פיו הוא שורף את כל הריקבון המחפיר, האוכל את נפש האומה.

נאומי הקונגרס שלו יישארו לעולם מיטב יצירתו, כלי הרוח אשר יעמדו למשמרת. פה סוף־סוף השמיעה הנפש את קולה – נפש עם בצערה ועלבונה. זאת היתה זעקת־החמס המרה של עם אובד בעוניוֹ ביחד עם קול גאון של בני־מלכים עתיקים; זאת היתה אנקת הקריאה למשפט, ביחד עם יריקת־הבוּז בפני השוטנים. על הבמה עלה הטריבון של האומה, אשר סקר ממרום עמדתו את אירופה בעין־לעג ובמנוד־ראש: הוא ידע את הריקבון אשר בתרבותה, ידע את השקר האוכל אותה מבפנים.

מעל במת הקונגרס השליך מלים, אשר היכו כשבטי־אש, כמסרקות ברזל אשר האירו והאפילו – מלים אשר בהן נצטמצם כאב העם.

ליום פטירתו

באיש הזה, שעמד גם במחיצתנו וגם במחיצתם בעת אחת בתוך המחנה ומחוצה לה, נסתמלה טרגיות יהודית ואנושית מיוחדה. טרגיותו של אדם בעל כוחות ענקיים, שפירפר תמיד בתוכם, ביקש להם מוצא, ובכל הגדולות אשר עשה לא ראה סימן ברכה, כאילו העיקר, שהיה עליו לעשות, לא נעשה – כאילו כל חוליות יצירתו העצומות לא נצטרפו בכל זאת לשרשרת־מיפעל אחת, אשר רק היא תהיה שלומים ליוצר בעד עמל ימים רבים.

קללת השפע רבצה עליו. הוא היה תועה בתוך לבירינטי מחשבתו ולא ידע מוצא מהם. הכל ניתן לו: הסיגנון הנפלא, הידיעות העצומות, החריפות שאין דומה לה. משהו מן הגאוניות היה מבהיק בספריו השנונים והמרגיזים, שהוטלו תמיד לתוך הספרות האירופית השלווה כפרוקלומציות של אויב. הוא השתער תמיד על המבצרים הכי־עזים. כשריד מאותם הברברים המזרחיים, שהרסו את התרבות המערבית המזוייפה, חפץ לחתור תחת אושיות השקר והחנופה של אירופה ולהדביר את מחשבת זמננו תחת קונטרולה של שכל פיכח, של בהירות, של פשטות מזרחית. ברם, הוא היה כבר בעצמו שבוי בשלשלאות של המדע המערבי ויותר מדי התבטל מפני השכלתה, בכדי שמחשבתו הפוריה, המחשבה היהודית, לא תיכנע בעצמה לפני הכוחות השנואים עליה.

משהו מן הפתוס הנבואי הקדמוני היה מחלחל בנפש סוערת זו. הוא נזדעזע מפני השקר שבתרבות זמננו, מפני החנופה שמילאה את אירופה. בספריו נתכוון להזהיר על הסכנה, סכנת ההתנוונוּת, שבאה בעקב התרבות המודרנית המזוייפת. הוא ראה את רוח האדם של זמננו היורדת, ראה את האמנות השוקעת ביוון הזייה ומסתורין. על גדולי השירה והאמנות של זמנו – על טולסטוי, ורלן, מטרלינק ועוד – מתח קוו של ביקורת אכזריה רק משום שלא התאימו ל’שכל הישר', לאותה פשטות התפיסה הרציונלית, שרק בה ראה את האמת. הוא לא הבחין כלל בצללי הנפש, ברשת הדימדומים העוטפת את רוח האדם בבקשו את אלוהיו. לו לעצמו היה הכל ברור, הכל מובן, ומי שזעק מתוך כליון־נפש, מי שנקרע בין האלוהים והשטן, – היה בעיניו זייפן ומוליך שולל. עז הרוח, תקיף השכל ובהיר־הסיגנון, לא הבין כלל את יסורי ההתלבטות, את הכנעת הרוח מפני גורלה וכל צללי ביטוי וחבלי ביטוי נחשבו בעיניו כסימני מחלה, כאונאה מדעת.

בכל זה היה בלי ספק גם צימצום ההשגה, גם קפיצה בראש של וירטואוז ספרותי כלפי הגאונות שלא תמיד היתה מובנה לו; אבל אמת אחת גדולה ועמוקה היתה בוערת תמיד בו ונוקבת את הררי השקר האירופאי. אין ספק שהיה מוגבל בעט לגבי השגה אמנותית גמורה בבקשו בכל יצירה את יושר הקווים ואת הביטוי החיצוני השלם. אבל הוא הרגיש, הוא ראה ברור את שקיעת המערב, את ירידתו המוסרית, את התרוקנותו מאלוהיו, הוא ראה את אירופה כולה כאורגניזם חולה אחד. הוא ראה את האמנות האירופית של זמנו כשהיא מתנוונת מחוסר בסיס, מחוסר אהבה, מחוסר אידיאל. מעינו החודרת לא נעלמה כל הזוהמה הגדולה שדבקה ביחוד באמנות הצרפתית, – זו שרומן רולן הוקיע את נולותה האיומה אחר־כך בספריו ובמאמריו. ספרי נורדוי היו קול קורא, קול אזהרה לטהר שוב את השירה, להשיב לה את כבודה, – לגרש את עדת הדיגינרטים והצבועים מהיכל האמנות והמחשבה.

הוא היה איש־המלחמה ומלחמה היתה לו מפנים ומאחור. אמיתו הגדולה לא היתה מובנה, ולא יכלה להיות מובנה, לאירופה שלפני 1914. רק עתה, כשנתקיימה נבואתו, ואנחנו ראינו את המערב בצביונו האמיתי, אנחנו עשויים לעמוד על רעיונותיו ולהצדיק גם את זה, שבא בלי ספק מתוך צימצום ההשגה ומהירות התפיסה. אין ספק, שהחריפות היהודית העגומה, הזיקה הרבה לאדם רב־כשרונות זה, אבל היא גם הועילה לו לחדור אל הפינות האפלות ולהוציא משם את טרף השקר המוסכם כשהוא מפרפר בידו האמיצה.

כל ימיו היה מדבר לקהל זר ואויב, שאטם את אוזניו ולא היה עלול להעריך את אמיתו. כששב אל אחיו ונתן לו חלק קטן מכוחותיו, יכול היה להיווכח, מה רבה הברכה כשזורעים בשדה האומה. אבל הוא כבר היה שבוי בידי זרים, ומיום שמת הרצל, שהיה בעיניו לסמל היהודי הגדול, עמד שוב כמעט מחוץ למחנה. הוא לא יכול לוותר, וכשנדמה לו, שהתנועה הולכת ומתפרטת לקטנות, הלך ונתרחק גם מן המיקלט האחרון, שנשאר לרוחו הנבוכה.

הוא היה שואף כל ימיו לגדלות ולשלימות של מיפעל. גם מיפעל הספרות היה לו מיפעל של גבורה, של מלחמת הרוח הגדולה. על כל פגם, איזה שהוא, לא יכול לחמול. זה היה מקור טרגיותו ובדידותו; אבל בזה גם מקום גדלותה של אישיותו המוסרית.

בן־לונדון היה. בלבירינטים הגדולים של רחובותיה התהלך, כדיקנס, בילדותו וכמוהו ידע את העוני בשבט עברתו. עיר־העולם האגדית, זו שמגדלת את כפירי המרד ומהרסי היסודות יצקה גם בו מארס המשטמה, המחלחל ברבבות אשר אין חלק להם בחיים.

אבל הוא חסה בצל הגיטו הלונדוני. בתלמוד־תורה קלט שמץ מחזון עמו ורווה אותו אוויר היגון הרך, אותם תנחומי־אל, אשר אותם נשא בלב עד אחרית ימיו. וגם לאחר שנישבה לבין הגויים וקנה את תרבותם וכתב בלשונם, עוד היתה חופפת עליו שמש עגומה זו שזרחה לו בבוקר חייו. הוא נשאר בכל מהותו זר לחברה זו, אשר גדלתהו ותרוממהו על. הוא קורץ מאותו חומר, שאינו מתמזג ואינו משנה את תכונותיו בסביבה זרה לעולם.

לא לחינם משווים אותו לאותו פייטן חולה ומעונה, שהיה מנודה מן העם אשר בלשונו יצר ומן המולדת הזרה אשר שנא ואהב ככה – להיינריך היינה. מזלו של זנגויל היה אמנם אחר. מולדתו היתה אנגליה, זו שעם כל הכבוד שהיא נוהגת במסורת, יודעת להוקיר לפעמים גם את הזר לה ואת החותר תחתיה. היא לא הקיאה מתוכה את הסופר היהודי החריף. היא נהגה כבוד במשורר הזר, אשר בקוו יצירתו היסודי היה משהו שהמשיך את המסורת של דיקנס וטיקירי. ההומור שלו היה אמנם יותר מדי מפולפל, אבל היתה בו גם אותה חמימות נפשית ואותו יסוד לירי־יהודי, העושים אותו שווה לכל עם ולשון. ברם, למדרגה של אמן שוקט ובוטח, החי על יצוריו הפיוטיים ומשתחרר על ידם מכובד נפשו – גם הוא לא הגיע לעולם. היתה בו תמיד תוספת של אש אוכלת, שלא נתנה דמי לו וביקשה לה מוצא בדרכים אחרות.

הרכוש הנפשי, שהביא עמו מאהלי העוני של עמו, היה תמיד המכריע. אותם צללי הדמות ומראות־החידות, שילדותו העניקה לו בגיטו, היו מרחפים לנגד עיניו כל הימים ללא פתרונים. הם שהציקו לו, והם שנתנו לו את העושר העגום, העושים את האדם למשורר. מה שהביא משם, עמד בניגוד־איבה לעולם הזר, שידע לרקום רקמת אור של מיקסם־שווא על תהומות השקר. הוא חי בתוך עולם זה כל ימיו כאזרח וכגר יחד. הוא דיבר בלשונו, כבש בו את כיבושיו הגדולים, אבל הוא לא גרס אותו, לא הודה בו מעולם. הוא ביקש עולם אחר, אדמה אחרת, מוצקה יותר ונאמנה יותר, לכף רגלו היגעה.

הגיטו הצמיד את מבטו כחידת־נצח, כמקור־פלאים אשר ישקה את חרבוני העולם. על גיבוריו ועל חולמיו שר כל ימיו – על גאוני רוח אלה, אשר כמוץ יסוער זרעם על פני ארצות נכריות. הוא שר על גיבורי הרוח המעונים האלה, אשר יגון חייהם לקח את נפשו. הוא ראה אותם כמשפחה גדולה אחת, אשר יד הגורל פיזרה אותם בארצות ותקופות שונות. רוחו אהדה אותם. הם חלק מנפשו, חלק מיגונו – על כן שפך עליהם רוח חן ותחנונים. הוא ידע, שהגיטו אינו מצמיח, אינו נושא פרי. אכן הוא הזורע את זרע החלומות הגדולים בעולם.

הוא עצמו היה אחד מחולמי־החלומות האלה. את חיציו השנונים שלח ללב העולם, כאחד מנביאי ישראל הקדמונים. אך להכות שורש, לירות אבני־בניין בתוך ההפכה, לא עצר כוח. הוא עזב את הרעיון הציוני, שכוחו באורך־רוח, בהתמדה מעודדת, בהתגברות על הפסיביות ועל ההזייה. הדרך נדמתה ארוכה ביותר. רוחו הלוהטת לא ידעה הכנע לסבל ההגשמה. היא נישאה על פני ארצות רחוקות, ארצות־פלאים – קראה לנס, לפלא, לגאולה קרובה. זה היה כוח המרד, תרועת הקרב של המתקומם. אכן הוא לא ידע להעריך את החוסן הנפשי, שסבל־הבניין ומיכשולי־הבניין מעניקים לאומה, ועד כמה יש בדרך אל הגאולה גם מהגשמת הגאולה.

הוא נשרף מאש אמיתו, ממחשבתו האוכלת, מחרדת־הנפש שנשא בקירבו לעמו האובד, לאנושות שאין לה תקנה. מאמריו, מחזותיו, נאומיו הושלכו תמיד כלפידי־אש לתוך מחנה האויב הבוטה. כל ימיו נקלע בין אור וצל, בין תקווה וייאוש. כיהודי האמין, כיהודי רוטש מספיקותיו. אפשר שהיה יותר מדי חוזה, יותר מדי נביא הבאות, ועל כן לא שקע את עצמו בקטנות של בניין. אבל שתה שתה מכוס היגון והתנחומים, וכמו כולנו נשא בקירבו את כל חבלי־המשיח.

א

כשנפגשנו לאחר המלחמה הקודמת בפעם הראשונה על מיגרש־השמש שלפני הגימנאסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב לא הגיע עדיין לחמישים. גבוה, דק, מחייך, נתן בי את עיניו הנבונות, שמיצמצו קצת מפני האור הרב, שם את ידו על כתפי דרך לטיפה, ורגע אחד שוחחנו מתוך אותה מהירות ההבנה שיש בה מחמימות הלב והקירבה האישית. ואף שהופרדנו מיד על ידי הקהל, שנדחק אל הנשיא, נשתמרה בי מפגישה חטופה זו דמותו לימים רבים – דמות שופעת כוח וחן, מעוטרת אור אביב, חם וצלול. אותה שעה נרמז לי משהו מן הקסם האישי, שבּו כבש הרבה לבבות. היה זה קסם של שיחה חריפה, מבריקה ועם זה – אינטימית, לבבית. לא חיצוניות הדורה, כי אם הקסם של בּינה, חמימות עממית – קסם של שיחת־רעים. היה זה כובד־ראש, ביחד עם אותו אור שבעין, אותו עצב שבעין, המיוחד לאדם המכיר שאנו זקוקים לכוח בלי סוף, לאמונה בלי סוף, ושאין לעולם לנוח, להפסיק, להסתפק בּמה שהושג.

וייצמן נעשה קרוב בעומק האמונה ובעומק הייאוש, ששניהם שולטים בו כאחד. יש מאושרים, שהאמונה נוסכת עליהם שלווה, והם שרויים תמיד באור שווה. ויש כאלה שמהלכים עם הפצע בלבבם ועם השמש בלבבם יחד, ושניהם מתנכּלים ועושים בהם שמות. האם לא זהו הקוו היסודי שבתכונת המנהיג האמיתי? הביטחון בלבד הוא חלקם של הסרים למשמעת. המנהיג – כל מנהיג, הוא אישיות טראגית. הוא הנושא בליבו אור גדול, מביט אל כל התהומות – כזה היה גם הרצל. אף הוא קיבל חיזוק גם מן האמונה, גם מן הייאוש. רק אנשים בעלי קומה קטנה אינם רואים את כל האורב להם ולרעיונותיהם מבית ומבחוץ – מכל אלה שרוחם קצרה לשאת.

ב

מתנגדיו מגנים אותו, שהוא מסתפק במועט, שהשלים עם ‘ציונות קטנה’. והוא, שאינו להוט אחר הפיטפוט, אינו בהול להשיב, להכריז על ציונות גדולה, כדי להניח את דעתם של המסתפקים בהכרזה, – ויש והחריש עד בּוֹש. אולי זה הסימן הנאמן ביותר לכוחו, לכוח אמונתו בחלום הגדול, שאינו מדבּר עליו אלא לעתים רחוקות. אולי זוהי הרוח החדשה, רוח הבּונה, שנתלבשה בו, שהוא יודע לכבוש את נבואתו. זאת ‘היבושת’ שבקולו הצרוד מעט, שבכל תווי פניו החמורים, הכואבים – אולי דווקא הם המחזקים, הנוטעים ביטחון. שתיקתו הטראגית לפרקים היא שתיקה של גבורה. מי שאומר דבר בעיתו מביא גאולה לעולם, ואולם מי שיודע שלא לומר דבר שלא בזמנו – אף הוא מביא גאולה לעולם.

הוא למד מהרצל ולמד מאחד־העם. הוא אינו בעל־אגדה כהרצל, ואולם הוא ממשיך את הקוו הגדול של איש־מדינה מובהק, העוקב מתוך שתיקה אחרי מאורעות העולם ומצפה לרגע הגדול שיוכל להפעיל את כל מה שעלול להיות גורם להגשמה מאכסימאלית. הוא אינו תלמידו של אחד־העם, שבדק את האפשרויות בחריפות כזו, שנתפוררו תחת לחץ בדיקותיו. הוא יודע, שכל מה שנוסף לבניין על אף אי־האפשרות, דווקא זה הופך לבסוף אפשרות כבירה. ריאליסטן ואַנאליטיקן, הוא אינו גורס הפסקה. כל אי־אפשרות היא מדומה. ואולם מאחד־העם למד, שאין קטנות וגדולות במפעל לדורות – שהקטנות הן ההופכות גדולות, אם רוח גדולה צררה אותן. מאחד־העם למד, שכל מה שאנו תובעים מאחרים, אין בו ממשות, אם אינו מקביל למה שאנו תובעים מעצמנו – למה שהושג בכוח עצמנו.

היגון שבפניו, בקולו, לא נגרם רק בזה שאחרים הצרו את צעדינו, כי אם הכאב על מה שאנחנו בעצמנו החמצנו ללא־תקנה. בעוד שאחרים מלאים ייאוש מן המצב המדיני, הוא ששליחותו היא מדינית, נתמלא תמיד ייאוש בראותו את התפוררותנו הפנימית, את מיעוט ההתאַזרות מצידנו ליום הגדול, לשעה המכרעת.

ומבחינה זו הוא תלמידו המובהק של אחד־העם, שראה את התרכּזות הרצון של האומה לגאולה – כגאולה שנתקיימה.

ג

בפעם האחרונה נזדמן לי המקרה לראותו, לאחר שהירצה את טענותיו לפני ועדת־פּיל בירושלים. הרצאתו המזהירה, שגילתה בעומק כזה את השגתו הציונית, היתה מעשה אמנות של הגיון ולב. היה זה רגע היסטורי של גילוי בגרות התנועה, ועם זה גם עמידה־של־כבוד לאומית גדולה, שפייסה גם רבים ממתנגדיו עמו. וכשנפגשתי עמו, לאחר שלא ראיתיו זה שנים, באולם הסוכנות, במקום שנערכה מסיבה לרגל המאורע, וראיתי את פניו שחריצי כאב עמוק נחתמו בכל תוויהם, ונתקלתי עם עיניו שסימני עייפות גדולה ניכּרו בהן, נגעה עד לבי בכוח כזה שבהושיטו לי את ידו, ניטל כמעט הדיבור מפי וכל הרוֹך שבלבי נתבטא במלים מעטות אלה: מאושר אני להגיד לך, שלאחר הרצאתך השבת את כל הלבבות אליך, וגם את לבי…

הוא השיב לי בחיוכו העצוב, ובעוד רגע שוב הפריד ביני ובינו הקהל שזרם אל האולם.

כן, אותה תשובה לשליחי בריטאניה היתה בלי ספק היסטורית. לא היה זה דיבור של נואם מזהיר – ‘נואם מזהיר’ במובן הפגום של המושג הזה, לא היה לאושרנו מעולם. הוא ההיפך מכל דיקלאמאציה. שאין כמוה עשויה להכניס מהומה במוחות. מישהו אמר בצדק: מנואם מזהיר לא יצא איש־מדינה גדול לעולם. נאומים מסוג זה יפים להסעיר מדינה, אבל לא לקומם מדינה. כוחו של וייצמן הנואם הוא בשכל שבּלב, בהומור שבּלב.

אין אנחנו יודעים את מספר הלילות ללא־שינה שעברו עליו בּצפותו להתעוררות האומה ולהתעוררות העולם כאחד. הוא ידע את טעם המרירות לקרוא ולא להיענות – להיענות כל־כך מעט לעומת שעת־הגורל המכרעת. אך הוא חישב גם בימים המרים ביותר את חשבון עתידנו בצלילות וסבלנות, עמד במלוא קומתו בתוך הנחשולים שעמדו על תקוות האומה ולא הגיע גם מתוך ייאוש לידי מעשים נואשים, לא קפץ ‘קפיצת מוות’, ובלבד לעשות מעשה.

היתה זאת עמידה של גבורה, של חכמה וגבורה, שרק הדורות הבאים ידעו להעריכה.

קווים וזכרונות

אילו חי אתנו כיום, בסבך שגדל, בתהום שגדלה, וודאי לא היה מגיב על כך קלות. קלות לא הגיב מעולם על דברים שנגעו עד נפשו, שמילאו את כל נפשו: על ארץ־ישראל, על אדמת ארץ־ישראל, על זכותנו לעבדה, לחדשה, להקימה משממה, שמתנקשים לה התנקשות כה אכזרית אלה, שקראו לנו לבנות את ביתנו עליה.

אבל הוא לא היה מתייאש. מלה זו לא היתה קיימת במילונו בנוגע לארץ־ישראל. אמונתו בה לא התמוטטה מעולם. בזה היה כוחו – מין כוח אלמנטארי, דתי, שלא היה קשור בנסיבות חיצוניות, בחליפות ותמורות חיצוניות.

מבחינה זו לא היה איש בדורו דומה לו. כה מוצק היה ביטחונו בעתידנו, בצידקתנו, – באחרית הטובה שלא תכזב, ומביטחונו זה חלק לכל המחנה.

זה היה קסמוֹ, על כך הוקירוהו. על כך נשמעו לקולו קרובים ורחוקים.

המוסד לקרקע לאומית קיים כיום בלעדיו. העם כולו שומר עליו, חרד לו, מטפח אותו, מגדיל את כוחו מיום ליום, משנה לשנה.

אכן, לעת כזאת חסר הוא, חסר אורו, בטחונו – חסר הלב העשוי לבלי חת, שחדל לדפוק לפני חמש שנים.

ואם אנו מתרפקים כיום על צילוֹ, הרי זה משום שאנו מאמינים שבשמוֹ בלבד, בזכרוֹ בלבד, יש לחזק לבבות – יש להאדיר גם את המיפעל הגדול, הקשור בשמוֹ – מיפעל זה שאין כמוהו מסמל את התקווה הגדולה, את החיים החדשים.

רק בגיל מבוגר מאוד נתתי את דעתי עליו. אף ששמוֹ נודע לי מימי חיבת־ציון, בעודני נער. לידי בליטה ראשונה בהכרתי בא שמוֹ לאחר הקונגרס הששי בקשר עם פרשת־אוגנדה. משם זה נשבה מיד ריח של איתנות, של תקיפות ללא־פשרה. ואף כי לא עמדתי אז עוד על ערכם המיוחד של אנשי־גזע אלה, משכני פרצופו הרליפי כשהוא לעצמו. וכשנכנס בסוף קיץ תרס"ד עם ביאליק למערכת ה’צופה' בוארשה (בדרכו לברלין או בשובו), נחרתה דמותו מיד בלבי. מאז נקבע יחסי אליו – והוא היה ימים רבים שקול, מתפרץ בין חיוב לשלילה. על מהותו האמיתית של אוסישקין לא עמדתי אלא לאחר זמן.

היינו עומדים אז במערכת עם גמר העבודה ומיהרנו אל הרכבת, היוצאת למשכנות קיץ. אבל לכבוד האורח נתעכבנו. נסתכלתי בו מרחוק כמו שמסתכלים בפעם ראשונה באדם, שכבר קנו מושג מוקדם ממנו: מבקשים בכל דיבור, בכל תנועה קווי־דמות שהיו ידועים מקודם. ותמיד נוכחים שה’אוריגינאל', במידה שהוא דומה, הוא גם ‘אחר’.

היו אותם הפנים המלאים, המעוגנים, מעוטרי הזקן הגזוז המבהיק משחור – פנים שהזכירו שרי צבא מנצחים, ראשי־שבט עזי־נפש, אבל בעינים שהביעו מרי ועקשנות, האיר לפעמים משהו עצוב ורך וחולם, – משהו ‘לא־עסקני’ כל עיקר.

כמו תמיד במקרים כאלה, ראיתי יותר מששמעתי. נזכר אני רק זאת, שדיפדף בחוברת ‘השלוח’ וכאשר נתקל בשירו של ביאליק ‘צפורת’, ניכר היה שהוא מתקשה בהבנתו. היה הופך והופך בו, ואינו מוצא נחת. לבסוף לא התאפק ושאל את ביאליק:

• את שירך זה יש לקרוא על דרך הפשט?

ביאליק ענה בבדיחות־הדעת, שלצערו אין הכוונה הפעם לכנסת ישראל…

איני זוכר מה השיב אוסישקין על כך, אבל נראה היה שדעתו אינה נוחה ביותר משיר זה.

לאחר ימים, כשנזכרתי אפיזודה זו, נצטרפה אף היא כקוו נוסף לקלסתר פניו. אבל אז נראה לי הדבר מעליב במקצת. לא ידעתי עוד, שכל כוחם ושלימותם של אנשים מסוגו של אוסישקין אולי בזה, שאינם מסוגלים לראות מה שיוצא מחוג עולמם. לא ידעתי עוד שהטבע מחסר כדי שיוכל להוסיף, ושגם ‘צימצום’ לפעמים צורך עליה הוא.

*

תמיד יש מישהו, המכוון את צעדי האנשים ההולכים עמוֹ. ויפה כוחו של מי שיודע להטביע את חותם רוחו על הסביבה בלי לשעבדה, בלי להכניעה. הכל יודעים, שאוסישקין ידע להטיל מרות; אבל הוא ידע גם להשפיע בכוח אישיותו, לצווֹת בלי מלים; ומעטים יודעים שהיה יודע לפעמים גם לקבל מרות.

ראיתיו מקץ כמה חדשים לפגישתנו הראשונה במסיבה שנערכה לכבוד ביאליק לפני שובו מוארשה לאודיסה. על ידו ישב אז צ’לינוב הענוג ושניהם שתקו שתיקה עגומה, מרוכזת כל אותה שעה. הם שבו שניהם, אם אינני טועה, מברלין ממושבו של הועד הפועל מפולגים קצת, ושניהם לא השמיעו אף מלה אחת. אף על פי כן היתה מורגשת מציאותו של אוסישקין, אפילו הלך־רוחו בין המסובים.

הדברים שנשמעו – חוץ מנאומו של פרץ, שהפליג בשבח העבודה, המושקעת בשירת ביאליק, – היו כמעט כולם מכוונים שלא מדעת כלפי מנהיגם הוותיק של חובבי ציון. רוב האנשים מצטרפים מאליהם ליישות, לכוח, לקוו ישר. אפשר שיותר מאשר במעשים – טבע בכל דמות שלימה כוח מכריע.

*

באודיסה נזדמן לי לראותו פעמים רבות. מפגישה לפגישה נתקרבנו זה לזה יותר. בקירבתנו הורגשה הנשימה הציונית העזה. הורגשה החמימות של מלאכת בניין.

אבל קרוב ביותר נעשה לי פעם אחת. זוכר אני בסוף ימי המלחמה הקודמת, היינו במסיבה שנערכה לאחד מעסקני אודיסה. מובן, שהוא היה ראש הנואמים, וכמנהגו ידע גם הפעם להזכיר נשכחות, להעלות קווים שנצטרפו לדמות: ובכל הפגום שבסיגנונו היה בו כובד של בליטה, משהו שרישומו בלבבות נקבע בכוח.

ואולם הנה גמר את נאומו ויצא אל הפרוזדור. משהרגיש בי, ניגש אלי והרכין אלי את ראשו עם העינים השוחקות, בלחשו על אוזני:

– נעזוב, פיכמן, את הנאומים האלה, ונמצא לנו פינה, ונדבר על ארץ־ישראל…

מאז אהבתיו. הכרתי את תוֹם נפשו. ידעתי שכל מי שנפשו תלויה בארץ־ישראל, הוא מאנשי־בריתו.

עוורון מרחיק־ראות

קוו אחד – ישר ודשן בלי משקעי־צל, בלי חצאי־גוונים. אין כאן מן הרוֹך שברמז, כי אם קשיות צו. זהו מה שמלבב בו: שאינו מתחכם ואינו מבקש חשבונות רבים, – שילל אזהרתו תלוי תמיד עלינו: לא להחמיץ! לא להסס! כל היסוס – כישלון וכל עמידה – נפילה! בזה קנה את ליבנו. הוא הרחוק, לכאורה, שעינו מעבר לבלהות היחיד, שרוחו העשירה והמחשבה הענוגה אינן מעלעלות בגניו, קסם לנו באיזה תום־קדומים, שאינו מצוי עוד בדורותינו. באיזה עיוורון מרחיק־ראות. באותו דם ביבלי עתיק, תבעני, עקשני – שאין וויתור לפניו.

הוא אולי האחרון עוד בדורנו, המוקף אטמוספירה קדומה זו, העומד עוד בתקופת האבות ותובע בשם פסוקי־החומש: ‘לך ולזרעך אתננה’! הוא, שלא נפתה לעולם על דברי־חלומות שאין עמהם הגשמה, האוהב למשש רגע־רגע את הבניין, כדי לחוש במגע ידיו את הנידבך החדש, הנוסף – הוא אולי איש־האמונה ואיש־החלומות היחידי בזמננו. כל־כך נשתמר בו מילדות האומה, מחזון ימיה הראשונים, שכל שיכבות המחשבה החדשות כאילו אינן קיימות לפניו. הוא, הנשרף יום־יום מכאב ומקוצר־רוח, עדיין עומד בכל תומו ואמונתו, כעומדו אז, לפני חמישים שנה, בשחר חייו ובשחר תנועתנו. כמה צריך היה שלא לראות, שלא לדעת, כדי שיוכשר להיות את מה שהנהו!

כן, לא איש הניואנסות הוא, ואין הוא מומחה לעשות צירופים, סמי ממשנתו כל מעשה־הרכבה, כל סממני־דיאלקטיקה! אין הוא מכיר בשבילים הסמויים מן העין, ואין רוחו תופסת את הכוחות המכשירים, העושים במחתרת – אלה המתכחשים למחנה ומשותפים בכל מאמציה. עיוורון זה פוגם, ולא נכסה – כל זה עומד בינינו ובינו כל הימים. אבל בכל אלה קסמים בידו להרעיד לא רק אוכלוסי עם, כי אם להוציא גם את המועטים ממחבואם. הוא בכל אלה יחיד לכולנו – יחיד באמונו, יחיד בגבורתו. הוא יותר ממנהיג, בו נשתמר האינסטינקט הגזעי הקדמוני. פעמים הוא מדהים אותנו בצימצום השגה, בצרוף־היקף, שאינם הולמים בעל שיעור־קומה, אבל פעמים הוא גם מבהיק בחוכמת־עם זו, הנוקבת עד תהום גורלנו, וזה מכריע.

לא רבי ולא חכים, כי אם כוח מושך, כוח איתנים המסיע אותך ממקומך. אתה עומד בקשרי מלחמה, עמו, ונמשך על כורחך אחריו. קשה לפעמים במחיצתו, אבל המגע עמו מבריא. הוא עשיר יותר משהוא נראה מבחוץ. הוא גם משיג יותר משהוא מתכוון. ורק מעטים יודעים כמה רוֹך באדם זה, כמה חמימות־לב שמורה בו לרֵע, לבן־לויה, לכל מי שנאמן עד הסוף.

חמישים שנה של הליכה ישרה, של ציפיה ועשייה. שלשלת חיים ארוכה, שלימה, בלתי נפסקה. כוס מלאה שלא נשפך נטף ממנה לבטלה. ככה הוא עומד לפנינו, על פיסגת חייו, במלוא כוחו ובמלוא דמותו. והוא עדיין התובע הראשי לאומה, אשר לא ישוב מפני כל. מי שלא הסיח דעת מעולם כמוהו, רשאי לתבוע.

התאמת המחשבה והמעשה

עשר שנים לפטירתו

בימי חייו הארוכים והפורים הפליאנו במה שפעל; עכשיו, כי שבת ממלאכתו עוד יוסיף להפליאנו במה שהיה. וודאי שגדלותו היתה במעשים שעשה; אבל גדלותו של אדם כאוסישקין בעצם היותו, בהשפעתו, בחיוניותו. אף הוא קניין נצחי לאומה. ודמותו עצמה בשירטוטה המוצק מושכת אותנו עד היום כסמל גדול, כבליטה עזה, שקוויה אינם נבלעים במרבית הימים. הוא מושך כיצירת־אמן, שאין פגם בה מבחינת השלימות ומבחינת ההרמוניה, שבה הצטיינו חיים רבי־עשייה, רבי התמדה אלה. חיים כשהם לעצמם הם מיפעל גדול.

את תמונתו העלו בחרט אמן סופרינו החשובים ביותר. אזכיר רק את המסה הנפלאה של א. ציוני שהקדים בה לפני חמש שנים את הספר ‘דברים אחרונים’. תמצית שבתמצית של הערכה, של תיאור דמות. דמות זו משכה כל פורטרטיסטן מצויין שבספרותנו. א. ציוני הבליט את אחדות הדמות, את ההתאמה שבמחשבה ובמעשה, שהיא תמיד סימן לאישיות גדולה, הנאמנה לעצמה בכל מעשיה, בכל הוויתה.

אנשים אשר האירו נתיב לבאים אחריהם, פסעו בעצמם פסיעות חיים גדולות, ועקבותיהם לא במהרה ייעלמו מעיני הדורות. אין דבר מאריך ימים כרעיון שאדם חי עליו, נתן לו את תמצית הווייתו, ואין פלא, אם אנחנו שומעים עוד את קול פסיעותיו, כאילו היה עוד מהלך עמנו.

יקרים לנו הרגעים שעשינו עמו. כמעט מכל פגישה נשאר בזכרוננו משהו בולט, צביוני – שהשלים את קוויה של אישיותו, שעם כל האלמנטריות שבה היו בה מעולם גילויים ארעיים. אפילו קשיותו בדברים, שלא היינו מסכימים להם, נעשית ברוב הימים מובנת, כל שאנחנו תופסים את תכונת האיש במלואה.

יותר ויותר אנחנו רואים אותו כאילן שהתערה בהכרת האומה, שהרגיש כי היא נשענת על כוח אמיתי, כי מתוך פיו, מתוך מעשיו מדבר שר־האומה. מאחורי חד־צדדיותו העקשנית שפעמים היתה קשה לנו הורגשה ההכרה הגדולה, זו שדווקא אנשים אלמנטריים הוכשרה לה ביותר.

זכור לי ביקורי הראשון אצלו במעון הקיץ שב’פונטאן הקטן' באודיסה. משך אותי ביאליק, והפגישה של המשורר והמנהיג שהיתה לבבית מאוד, עוררה בי מחשבות רבות. השיחה בערב הקיץ היתה קולחת בידידות. אוסישקין היה חביב מאוד, וכשנסתכלתי בו ממושכות גיליתי בו אותו חן אנושי, שבלעדיו לא יצוייר מנהיג רב־השפעה. ברם, מופלאים היו רחשי החיבה מצידו של ביאליק לאוסישקין שהיה מחולק עמו בהרבה דברים. חשבתי: אפשר שדווקא למשורר הכרח להישען על מי שמחשבותיו באות לידי התגלמות בצורת מעשים. ייתכן, כי מאנשים אלה, שחוננו בחוש להגשמה, – נגיד, אפילו – בחוש לבאות, לומד הרבה המשורר, והחומר הגולמי נהפך אצלו לחומר פיוטי. עוד לא עמדנו על כך מה מאוד זקוקים הם אנשי הרוח לאנשי הגשמה אלמנטריים גדולים, לא רק באחיזה מוחשית, כי אם במגע הקרוב ביותר ללב האידיאה, שהיא נרמזת דווקא בהם בהווייתה החיונית ביותר.

בשבתי באודיסה הייתי פעמים רבות עד־ראייה לפגישות שבין שני האנשים, שהיו כל כך שונים איש מרעהו. כמה פעמים נפרדו, ושוב נתפייסו! הסתירות היו בולטות, אבל היתה בולטת גם ההוקרה, גם השמחה מצד שניהם על ההתקרבות שנתחדשה. למרות הפירוד בדעות, היו העברית והקרקע כאן כל כך מעורות זו מזו, שלא היה בכוחו של שום הבדל בדעות להפרידם זה מזה לזמן ארוך.

*

ציוני אודיסה היו קשורים באוסישקין שלהם והשפעתו עליהם היתה עצומה. זוכר אני, באחת הספינות הראשונות – אולי בראשונה, שהפליגה מאודיסה לארץ, ראיתיו עומד על הסיפון בהיפרדו מאתנו. לאחר שברכתיו, עוד עמדתי שעה ארוכה בנמל והסתכלתי בו. פניו האירו מגיל. פעמים רבות בחייו עלה לארץ, אבל הפעם עלה הביתה – עלה על מנת לחיות בה, לפעול בה עד יומו האחרון. ברם, דומה, שלא עבר עליו אף יום אחד בלי להיות במחשבה בה. כך עלו לארץ הקדמונים, עולי־הרגל – אלה שחייהם בנכר היו ארעי ונפשם היתה מושרשת במולדתם.

אותה שעה שעמד וניפנף מעל האונייה ניפנוף של ברכה לציוני אודיסה, שבאו בהמוניהם ללוותו, לא אשכח לעולם. הוא נראה כולו עוטה זיו והיה לכולנו הרגש, שהננו נמשכים אחריו – שהוא הולך עתה לפנינו.

היה יום שמש, והורגשה נשימת אביב, כשהאונייה ניתקה מן החוף והפליגה לצד מזרח. עוד שעה ארוכה ליווינו בעינינו את הספינה, בשביל־האור שהשאירה אחריה.

והיה הרגש, ששביל־אור כזה השאירה אחריה גם בלבנו.

*

בארץ היו הפגישות תכופות, ואולם כל פגישה השאירה אחריה משהו, שנקבע בלב. כל כמה שרעיון אחד פועם בלבנו, היה מקבל חיזוק מן המגע עמו, מן הפעולה עמו. זוכר אני את נאומו בכפר־ילדים עם כינוס המורים הראשון למען הקרן הקיימת. רוח חג עטה את הגבעה. היתה הרגשה שמשהו נעשה עתה – למען הקרן הקיימת, למען ילדי־ישראל. אפשר שלא חידש הרבה בנאומו, אבל כל פעם שדיבר על רעיונו האהוב הוא בעצמו כמו נתחדש.

העמק היה פרוש בירקוֹ הבהיר למטה, ומעל הגבעה נשא הוא, כמו תמיד, את משאוֹ במלים פשוטות, שבפיו נראו תמיד נצחיות כל־כך!

*

לא אהבתי להתווכח עמו בעניני ספרות. השגותינו היו שונות יותר מדי, כדי שנבוא לידי מסקנות דומות בהרבה דברים. אבל ידעתי, כי אף שהקרקע היתה קודמת לו לכל הערכים האחרים, אין הספרות משהו טפל לה. קרקע ועברית היו לו בעצם מושג אחד, ערך אחד. הכיר, שקרקע ועברית ניזונות זו מזו, ולא יצויירו זו בלי זו. ואף שבלי ספק ראה בקרקע יסוד ראשוני, לא היתה כדאי לו בלי עברית, כשם שלא היתה כדאי לו מחוץ לארץ־ישראל. אולי עצם גדלותו, עצם שלימותו היו בכך, שחשב אורגנית, שלא הבדיל בין רוח וגשם. זה היה סוד האחדות שבכל תפיסת עולמו.

כטבע היה עמוק וגלוי, היה משהו בדמו, שכיסה על כל התהומות.

*

בזה היה סוד הסוגסטיה שלו, שהלכה וגדלה בארץ ובתפוצות. תורת אוסישקין לא היתה זקוקה לפירושים. השם אוסישקין עצמו היה פרוגרמה, סמל לקניינים מקובלים על האומה כולה. כשהוא פנה אל העם, היה תמיד נענה.

שם זה שעשרות בשנים היה קשור בעבודה פוריה, בערכי ישראל נצחיים, העלה תמיד הד צלול, הד אמונה.

קריאתו לאומה היתה מחייבת, ומעולם לא שבה ריקם.

אינני איש מקצועו, ומודה אני – מספרים ודיאגרמות לא קסמוני מעודי, ואם אני מרגיש צורך לחונן את דמותו בקווי זכרון אלה, הרי זה בעיקר, משום שנמנה את האנשים היקרים לי ביותר – אלה שכוחם שמור ומכוּון, הנוקבים כל ימיהם צוּר אחד, צוּר ישראל, ונושאים את אבוקתם ישרת־הלהב למבוכי חיינו האטומים.

פגישותינו לא היו תכופות, ושיחותינו היו על הרוב קצרות. זוכר אני, באותם הימים שהייתי עורך ‘מעברות’ וגם בתקופת ‘מאזנים’, הייתי משתדל מפעם לפעם לקרבוֹ אל עבודתי. אך הוא, שהיה במחקריו איש ההיקף, לא בנקל נתרכז, כנראה, בקטעי דברים. דומה, שלא ראה את שידולי אלא, כהזמנה של נימוס, ובהפצירי בו שיפנה את ליבו לירחון, היה משיב מתוך בדיחות־הדעת.

– לא, חביבי! אין זאת ‘סחורה’ לירחון שלך. חוששני שאהיה אורח זר במחנכם…

זר – זה לא נכון. תמיד ליבבני האיש וליבבתני מלאכתו, שלא תפסתיה אמנם אלא בקוויה הכלליים. מודה אני, כשנפלתי לפני שלושים שנה, בפעם הראשונה לתוך החמימות התל־אביבית, נראה לי המשרד הא"י, שכיהן בו, מיקדש צונן מעט, אך האיש משכני, בכוחו הכבוש, בדיממת צעדוֹ. כל מי שכיוון את חיינו לצד ההוא, לתחומי שדה – היה מאז ומעולם איש בריתי. לא ראיתי גם לעצמי תפקיד גדול יותר, קדוש יותר מלסייע לכבוש את הדרך שאבדה לבמתי ארץ, שרק בכוחן לשוב ולתקן, לשוב ולהעלות את חיינו. אבל בתמימותי לא תפסתי אז עדיין את כל חומרת הבעייה של יצירת יוגב עברי, את כל הקושי שבמעבר. רק במרוצת הימים, עמדתי על כך, שאנשים מסוגו של רוּפּין, שחישובם קודם להתפעלותם, הם הגושרים הסוללים, פייטני ההגשמה.

מרחוק הסתכלתי בו. לעתים רחוקות קרבתי אליו. מעוט צבעים וליבלוב, נראה לאלה שלא הכירוהו מקרוב, מוזר, סגור, כמעט קודר. אך חיוכו, אף הוא כבד מעט, הפציע לא צפוי, והפתיע בו רוֹך אבהי, כבוש – משהו מזמין, מבטיח. בשיחותינו הקצרות, הארעיות, בקרן־רחוב, היבהבו פתאום קווי הומור עליז – אותה תמימות־לב ביישנית, נסתרת, אך משומרת, שהיא תמיד סימן לאצילות שבנפש. זאת היתה חמימותו של גזע אילן מסוקס, מחוספּס־קליפה, שקלט הרבה לחלוחית־שמש לתוך תאיו החבויים.

שופמן מספר באחד מקטעי שירתו על כפרי אחד, איכר משטיריה, שהיה מגדל בגנו עצי תפוחים, אגסים ודובדבנים ומטפל בכוורות הדבש שלו. כשהיה קוטף את הדובדבניות, חבוי בנופו של האילן היו התינוקות מביטים אליו מלמטה מאוד קנאה – סבורים היו, שוודאי הוא טועם מן הפרי המתוק, בעוד שאותה שעה היה לועס לתיאבון טבּק מר מן המר… משהו דומה לזה, אם כי בהיפוכו של דבר, היה ברופּין. כל ימיו היה מתאבק במספרים יבשים, חותר מעירומם של חיי האומה להיאחז בגוש הווייתה, שואל למהות קיומה ולביצור קיומה, בעוד שמאחורי כל אלה היה מנצנץ בעיניו חלום מרחבים ירוקים, – לב ישראל ואדמת ישראל בליבלובם.

קיללת הרחוב היהודי היה עירומו. הילד היהודי גדל בלי צל, בלי ירק, בלי אילן סוכך. חיי עולם מעורטל זה, בלי מחבואי גן, בלי רעש חורש מתוק! לשום דבר לא היתה העין רעבה אז כל כך כלמראה שיח רענן, כלענף בליבלובו. ‘מהו נאה מכל בעולם?’ – שואל שיר־עם יהודי ידוע. הוא משיב: ‘אילן נאה!’. בחרוזים תמימים אלו מצא לו ניב כיליון־הנפש של דורות לצל ירוק, לסתר־יער. מי ידע אז את סוד הנטיעה? שתילת עץ ברחוב היהודי היה מעשה־מסתורין ממש, וכמה נמצאו יהודים שבכל ימי חייהם לא זכו לראות אף פעם, כיצד נוטעים!

וזוכר אני כל פעם שהייתי בא לסורוקי, עיר ביסאראבית זו היושבת בין הגבעות שמידרונן נטוע כרמים, אל המישתלה הגדולה במורד ההר, זו שידי אטינגר טיפחוה. אותה שעה היה האיש מצטייר בדמיוני כאחד פּלאי, שבידיו נמסרו המפתחות של אוצר הנטיעות. הוא היה חשוב בעיני כחוזה, כמשורר, כאחד מבני בריתו של מאַפּוּ. ריבונו של עולם, כלום יש בעולם מלאכה מופלאה יותר ממטע אילנות?

אחר כך, כשהייתי בא לאחת ממושבות ישראל שבביסאראביה, הייתי תמיד מוצא פּה גן פרי, שם כרם, ששתיליהם המשובחים באו מאותה הפינה היקרה ש’בהר־הכרמים', ובלבי ברכתי את הנוטע. את האיש אטינגר לא הכרתי, אבל שמו היה קשור אצלי כל הימים בלבלוב אילנות, בצבעם המרגיע של עלים וענפים אשר אהבתי.

רק לפני שנים מועטות, בבואי פעם לקרית ענבים, יצאנו שנינו אל חורש האקליפּטים הקטן, והוא, אגב טיול, לימדני פרק בסוגיו המרובים והשונים של אילן זה, שהביאָם מארצות רחוקות. ובדברו על העץ, היה בדבריו באמת משהו מטעמה של שירה…

מה שהמשתלה במורד ההר שעל יד סורוקי היתה לו הפרוזדור לעבודתו הפוריה במולדת – לא ייפלא בעיני. תמיד האמנתי, שרק אלה שלמדו לאהוב את אדמת אלוהים שם, בנכר, לטעת אותה ולהפרותה – ידעו לאהוב אותה אהבת־אמת גם כאן. בואו ונחזיק טובה לכל אלה, שידם היתה עוד שם אמונה לעקור אותנו משיממת הרחוב היהודי ולטפח בנו את האהבה אל האילן, ש’אין בעולם נאה הימנו'…

א

לפני שלוש־עשרה שנה, בעוד מרחבי־חול רבים היו קורנים בירכתי תל־אביב ובין אונית־עולים אחת לחברתה היה תלוי חלל דממה ממושכת על העיר הצעירה, – אפשר היה להבחין על נקלה בכל עולה חדש. וכשבא הוא, בחור גבוה, רזה, חיוור־פנים, אבל ישר־קומה ועז רגלים, עם עינים שהביטו, בודקות, דרך זכוכיות המשקפים, כמו אשנבים מבהיקים, הרגשנו בו תיכף ומיד. נחרתה בזכרון הדמות המוזרה במקצת, פניו של בן־תורה, של תלמיד חכם יהודי בצירוף משהו חדש, לא־מצוי ולא־יהודי. אפילו הגלימה השחוקה, מבודרת־השולים שעטף נראתה משונה – ניצנץ משהו מבן־ישיבה, שיצא זה עתה מאהלה של תורה ושעיניו הולכות ומתרגלות אל האוויר החילוני. מי שראה אותו ברחובות תל־אביב, גלוי־ראש ורחב־צעד, נדמה היה שהוא פוסע ישר ובוטח למרחק לא־ידוע.

אפשר שכמה מצירופי הרישומים האלה נצטרפו אחר־כך, במשך הזמן. אבל ברור, שבבחור הצעיר, שהסתובב בחוגים הקרובים לי, ניכר עוד אז איש־המחרת, זה שלו ולשכמותו היו נשואות העינים בצימאון. היו לנו גם אז אנשים רבי־כשרון בתנועה, אבל נחוצים היו כאלה שיוכשרו אחרת, שפסיעתם תהיה אחרת, – אנשים שיוכלו לתת קצב חדש לכוחות שהיו כמים המוגרים לכל צד. והאיש הצעיר, שנראה צונן במקצת, שגדל בתוך אוויר חופשי ממסורת – מכל מסורת – נשא עמו פתוס חדש ותום חדש: אמונה באדם, אמונה בעם, שאינה יודעת אכזבות ואינה בטלה באכזבות – אמונה טובעת בארבעים סאה של סנטימנטליות ושאינו נטפל אליה גם אותו המיטען המיותר של התחכמות יהודית. הוא היה דווקא בעל־חריפות יהודית, אך חריפותו היתה ממוזגת יותר, תמצית מוצלחת של תורה ומעשה, – מתנה שאנחנו זוכים בה לעתים רחוקות כל־כך. היה בו מאותו יובש אנושי יקר, שגם הוא מצוי רק אצל המעטים, – אצל אלה שאינם מגלים אלא טפח של שירה, בעוד שטפח זה הוא מיטב מהותם.

ב

מה שלקח את הלב בו ביותר היה חן העלם וההומור של המבוגר. ודאי שנתבגר מהר, שהיה רציני לא לפי גילו. אבל שפע של נוער ליבלב מתוכו. לא. הוא לא המית את עצמו באהלו של מדע כל־עיקר. זוכר אני, כמה נתלהב בשעה שבאחת מחוברות ‘מעברות’ נתפרסם מאמר קצר על הלדרלין בצירוף כמה תרגומים משיריו הנבחרים! שמחתי לראות בו חבר להערצת הפייטן טהור־הניב – מה שפחות מכל פיללתי למצוא בו. אותה שעה ידעתי, שבא אלינו אדם בעל פורמציה חדשה – מי שהלכה ואגדה היו לו שני כוחות שהם אחד לגבי מלאות החיים. לגבי קדושת החיים.

לאחר זמן ידענו, שאת ספר־שיריו האחרון של סטיפן גיאורגי אפשר למצוא על מדפי ספריו, כשם שאפשר למצוא שם את הספר החשוב האחרון במדעי־החברה. סטיפן גיאורגי, אחד המחמירים ביותר, זה שרואה בשירה יסוד ומישען למלכות חדשה, היה המשורר, שחרוזיו היו אז שגורים בפיו. ואף כי לפי חינוכו לא הוכשר להבחנה שלימה בתרבות העברית, נעשה יקר לי ברוחב השגתו בכלל. כמה ממנהיגינו יכולים להתפאר בהבחנה כזו לגבי ערכיה האמיתיים של תרבותנו?

אי־אפשר היה שלא להרגיש באדם רב־כשרונות זה, שהוא צועד לקראת גדולות. הוא היה בעל תפיסה חריפה, מהירה, קולעת, – בעל אוריינטציה שאין דומה לה. ידיעותיו היו מפליאות. זוכר אני, שהזמנתי אצלו בעד ‘מעברות’ מאמר על פטר קרופוטקין, שלפי דעותיו היה הקרוב ביותר לרוחי ולרוח הירחון של ‘הפועל הצעיר’ שנערך על ידי. וכמה התפלאתי כשהביא לי, לאחר ימים מעטים, את עבודתו, שהצטיינה בידיעת העניין המקיפה ושנכתבה באותה התפעלות עצמה, שהעידה על בגרות־רוח בלתי מצוייה. מי, גם מן המחוננים ביותר שבינינו, היה עלול לפשטות כזו, לענינוּת־שבתוכן כזו, בגיל של עשרים ואחת?

ג

צלילות שכלית כבירה זו, בצירוף אידיאליות שמורה וסמוייה מן העין, הרימה אותו תיכף מעל לסביבה. האטמוספירה שבה גדל, היתה שקוייה רוח של רנסנס חברתי ואמנותי, היתה מלאה רוֹך חדש, שאיפה להתפרק מאותו סבל־ירושה שבסוציאליזם, שהיה קודר ביותר, דוגמתי ביותר, וארלוזורוב הצעיר, שספג תורת אדם נעלה זו, שנא את הדוֹגמה, את המחשבה הביורוקרטית, גם אם מקורה היה מהפכני: שנא כל שיעבוד, כל קיפאון שבמחשבה, כשם ששנא כל רומנטיקה מעורפלת, שמקורה בהזייה.

הוא הביא מבחוץ אבני־מילואים ליסודות של ‘הפועל הצעיר’. בהמשיכו חוט של חסד על רעיון השיחרור האנושי; מילא אחרי א. ד. גורדון, ששמח לקראתו, בגלותו בו את הכוח המחנך, המשחרר את מחשבת העבודה מן ‘החמץ הנוקשה’ שבקונצפציות זרות. כשהרצה (במאמרו על פטר קרופוטקין) על תורת האנרכיסטן הרוסי שבניגוד לדרוין ומרכס, המעמידים את התפתחות העולם על חוק של מלחמת הקיום ומלחמת המעמדות, העמיד הוא את חוק העזרה ההדדית כיסודה של הקידמה האמיתית, – הביע בעצם את אמונת עצמו והרגשת עצמו: אם הגאולה לא תושג בכוח האהבה, בכוח השנאה לא כל־שכן.

במשך עבודתו הוכנסו בלי ספק קווים חדשים להשגת עולמו: נעשה פוזיטיבי יותר (מבחינה סוציאליסטית), ונעשה על כרחו פּיכח יותר, זהיר יותר, מעשי יותר. אבל מתוך כל גילוייו ומעשיו האיר לי תמיד העלם בתומו, שהכרתיו בשנת 1920, שיצא זה עתה מבית מדרשם של משה הס וגוסטב לנדואר, אלה שצירפו אל הסוציאליזם השכלי את חזון העם וחזון האדם!

ד

עלייתו המהירה היתה מפליאה. כי מראשית צעדיו נתגלה כמנהיג – ידע להשפיע וידע להיות מושפע. כל הרכב כשרונותיו ניבּא גידול מזהיר, בלתי־פוסק. הוא הרים כל כובד ביד קוסמת, בלא נשימה מאומצת, דילג על מכשולים ולא ידע מעצור בלכתו. באישיותו המשוחררת נתבטל יסוד הכיעור של ‘גבאות’ נפגעת, ונקמנית, המצוייה במנהיגים קטני־השגה, שרצונם גדול מיכלתם. בעמדוֹ על במת־האומה, הורחב מאליו חלל המחשבה מסביב לו, נעלם מאליו צילה של מפלגתיות צרת־עין, של קטנות־מוח אישית. בהיקף שבמחשבתו היה מצפונה ואמיתה.

ה

בשנים האחרונות כשהיינו נפגשים כמעט תמיד רק פגישות־עראי, היינו מתגעגעים על אותם הימים שהיינו הולכים ברחוב נחלת־בנימין בצל כוכבים ומשוחחים על עסקי שירה וספרות, והיינו תמיד מבטיחים זה לזה, שהנה תוכשר השעה ונזדמן יחד ונחדש את ימי העלומים הטובים.

הנשכח פעם יקר־אדם זה, שנעקר מתוכנו פתאום ביד־נבלים – חמדת חיים אלה, שיותר ממה שהעניקו לנו הורד אתם שאולה?

שירתו

א

את המושג מנהיג מציינת אולי בעיקר התכונה האלמנטרית – משהו שהוא טבוע בדם יותר משהוא טבוע ברוח. וודאי, שזהו יותר רצון להשיג, להתגבר, לבצע, מאשר רצון להתבונן, לראות. מנהיגות היא עשייה, ההופכת מאליה מחשבה. המנהיג מעביד בכוח השופע מאישיותו שלא מדעת אנשי דעת, העורכים דמות למחשבתו. פעמים – גם היוצרים אותה בכוח הסוגסטיה שלו.

ברם, מנהיגים גדולים באמת היו בכל הדורות – מפּריקלס ועד יוליוס קיסר, מלאַסאַל ועד הרצל, יותר מאגיטטורים גדולים, יותר מבעלי אינסטינקטים עזים. בלי דריכות מחשבה לא נצייר לנו מנהיג בעל השפעה גדולה – מנהיג שהוא גם מחנך העם, מה שהוא תפקידו האמיתי. רק מנהיג כזה אינו חושש לתבוסה, אינו בטל בתבוסה. ואולי זהו סימן למנהיג אמיתי – שהוא מוסיף כוח בתבוסתו יותר מאשר בנצחונו. וזהו תמיד כוח הרוח, שיניקתו מן המים העליונים.

יש קסם לדרוכי־רצון, והעם יודע להוקיר את ההתמדה, את העקשנות, – את שומרי החומה; אבל השם מנהיג אינו הולמם. הם משמשים סמל לחושים האלמנטריים, למסורת, למה שחי בקרב האומה, אבל ברוח גדולה טבוע גם כשרון של גידול, של השתנות, של עלייה. אומה מסמלת גם יכולת לחרוג ממיצר עצמה, – והמנהיג האמיתי מתגלה גם בכושר זה לגידול. הוא, שבו נתלבש הגניוס של האומה, תמצית כוחה, מסמל חיזוק המסורת וגם התקוממות לה. חוש־העתיד גדול בו כחוש־העבר.

הרכב זה של תפקיד המנהיג מחייב קונסטיטוציה אחרת מזו של ‘שומר החומה’. הוא איש האינסטינקטים בה במידה שהוא גם איש ההכרה; הוא איש־הטבע בה במידה שהוא איש־הרוח. אולי זהו גם הצד הטרגי שבהווייתו; שהוא מאמין בה במידה שהוא רואה, שלא משום שאינו מכיר בקשיים שבשליחותו הוא בטוח בנצחונו, כי אם על אף הכרתו זו.

אכן על כל ליקוי בהכרת המנהיג האומה תמיד נענשת קשה.

ב

מה שאנחנו הוקרנו בארלוזורוב ביותר, היתה התאמה מופלאה זו של הרגש והתבונה, של המשורר ואיש־המעשה. לא ידענו אדם, שהוא ראוי לאיצטלה של מנהיג, בלי שיהיה איש התבונה וחזון גם יחד. אבל לעתים רחוקות יקום איש, אשר שני אלה ניתנו לו באותה פרופורציה, שאין האחת בעוכרי השניה. וזהו מה שהיפלה את ארלוזורוב מראשית צעדיו – שהמשורר ואיש המדינה חיזקו זה את זה. שבהיותו משורר וחולם, לא היה איש אשר ידע להבדיל, כמוהו, בין חזון להזייה.

כבר סיפרתי על כך פעם, שבהפגשי עם ארלוזורוב בשנת 1920, בעלותו לראשונה ארצה, היה הרושם הראשון שעשה עלי – של בחור־ישיבה לשעבר שנדד מערבה וקנה השכלה מודרנית, אבל כל רגע הוא מוכן להתפלפל אתך בסוגיה חמורה, בפסוקים ובשו"ת. מובן, שנוכחתי מהר, שבחור גבוה וגרום זה הוא כולו אדם מערבי, מלא וגדוש שירה כללית ומדע כללי. אבל משהו מבן־רבנים היה אף־על־פי־כן, טבוע בכל חזוּתו, ורק שהחריפות היתה ממוזגת, ה’זוויות החדות', מיושרות. למי שהכירהו מקרוב אין צורך להגיד, עד כמה שעורר והתעורר למחשבה, – שידע לשמוע וידע להשיב מתוך שקט וחביבות ואורך־רוח. מה שהיה מפליא ביותר, היתה בגרות הרוח הגדולה של העולם, הבקיאות לא רק במדעי החברה, כי אם בשירת העולם. רק לאחר מותו נודע לנו, שהשירה היתה בת־לויתו התמידית כמעט מילדותו – שלא היה רגע גדול בחייו, שלא נחתם בחרוזים טובי־מבע – חרוזים, שגם ברפיונם אינם טיפוסיים לחובב, כי אם לאדם הבודק את נפשו לאור השירה – שלו ושל אחרים.

זה הצורך בביטוי נגינתי לא היה אף הוא אלא צורך לתת לעצמו דין וחשבון על מה שעובר עליו: צורך כפול זה שלנפשו לבאר לעצמו, להגדיר את המאורע בהתאם לתכליתו, ובה בשעה לראותו כחזון, להעמיקו בנפשו על־ידי דברי שיר. לפיכך אתה רואה מחרוזת שירים זו של ימי בחרותו כשיח נפשו וגם כאגרות הודייה לאלה, שעיצבו את נפשו, העשירוה והעמיקוה: הימנונות לבר־כוכבא, להרצל, לאחד־העם, וגם – לניצשה, שקינא לחיים והכשיר לגבורה ושלא היה בחור וטוב בדור שלא הוקסם מקולו, מנגינת מחשבתו.

ג

כשאנו קוראים עכשיו את שיריו, אגרותיו, סיפורו, – אנו עומדים, גם בלי שנעקוב אחרי פעולתו העסקנית והמדינית, המדהמת בעושר גילוייה, על איזו מתת־חסד, שחונן אותו הטבע ושהכשירתו במיוחד לשליחות חייו.

אנו רואים כברכת נפשו הגדולה בראש וראשונה את מתנת השירה. אין ספק בעיני, שאילו כתב עברית מלכתחילה והיה ממשיך לכתוב, היה קונה לו שם גדול בשירה. ואולם כשחדל לשיר, הושקע כוח נפשי נעלה זה בעבודתו כמנהיג, כתועמלן, כפובליציסטן – נתנה את אותותיה בתפיסת הציונות הנעלה, גם בנאומיו ש’פתוס ואלגיה' היו ממוזגים בהם תמיד מזיגה אצילית, כבכל יצירה טובה.

כנגד יצר השירה היה גדול בו יצר המדע. הוא חלם על קתדרא, והיה בודאי פרופיסור מצויין. אבל יצר החיים היה גדול בו (כבתלמיד של ניצשה…) מכדי שישתקע במדע לשם מדע, ועל־כן ידע לקנות בזמן הקצר ביותר כל מה שהיה בו צורך לפעולתו, בעוד שהמדע כתכלית בפני עצמה, לא משך אותו אלא בימים שנדמה לו, כי עמדתו מתערערת ושטוב לו לנטות הצידה. ברם, זיווּגם של שירה ומדע, – כל כמה שלא עשה אותם תכלית לעצמם, היה המכשיר הנפלא, שאיזן את כוחותיו, שגיוון את קולו, שסיפק לו את חמרי המלחמה בפולמוס עם מתנגדיו הפוליטיים ושהיה קסם בידו שקנה בו לבבות.

בכל טעמו הטוב, בטקט שהיה טבוע בו מלידה, לא היה תמיד ‘ג’נטלמן’ בעל־נימוסין וידע להשתמש גם בסרקזם קשה כלפי יריביו. אבל כנגד הסאטירה העוקצת חונן בהומור, שיש בו גם בשעת רתיחה להכניס רוח של הבנה, של קירוב רחוקים: הבנה למתנגד מתוך התרוממות על הקטנות. נדיבות זו, שניתנה במידה זעומה כל־כך לדור שגדל בתקופתנו, מה שגורם, כי כל פרץ קל שנבעה בחבורה הולך ורחב לאין תקנה, – היתה נדיבות המשורר ואיש הרוח.

במכתבו לפרופיסור הגרמני, שמפיו קנה תורה בספרות, הוא מונה בין משורריו האהובים גם את ליליינקרון. וודאי נתחבב עליו בגלל התום וההומור שבשירתו (באחד משירי בחרותו מצוטט חרוזו של ליליינקרון: ‘הומור, הומור, אחי ורעי!’). חרוז יחיד זה עלול לשמש מפתח לרבים מגילויי נפשו של ארלוזורוב. ואולם מתוך שתירגם את שיריו של אֶדגר לי מאַטרס¹ אתה מכיר גם את זיקתו המיוחדת לסאַטירה העוקצנית. ההומור ניתן לו כמתת מקבילה לסאַטירה – מתת־ברכה.

ד

השירה והמדע, התום וחריפות האנליזה, ההומור והסאַטירה – כך ניתנה לו כנגד כל סגולת־נפש מעין סם־שכנגד, והן ששיווּ לו את החן של אישיות גדולה, את הכשרון להבין, ומה שקשה כפליים – להיות מובן, לרבים. ואם זכינו במחננו לאישים מעטים, שראויים הם לתואר אנשי רוח, היה הוא אחד הטובים והמצויינים שבהם, שהרי עמד עדיין בעצם גידולו. ולא רק בכשרונותיו וידיעותיו הגדולים, בתפיסתו הפוליטית הגאונית, בכוחו לריכוז מהיר של חזיונות רבים ולהראתם, כי אם בחן־האדם, בלבו שהיה כגן רווה, צומח גיל ותפארת – בחכמתו שהיתה חכמה טובה, משום שהיתה יונקת ממעיינות האהבה.

ממעיינות רבים ינק. ממעיינות ישראל וממעיינות זרים. אביבי העלם הראשונים עברו לאור הבלהות של מלחמת העולם, והשתתפות היהודים בחזיתות שונות, מקום שהועמדו אחים זה לקראת זה, גילתה לו ראשונה את האנומליות של הגלות. רוחו הערה הגיבה על זה בשירים ובמכתבים, כשם שהגיבה על כל מאורע – יהודי ועולמי. אבל שיפעת הכוח כיסתה על כל תהום, ונפש הנער מלאה רננה. מרץ שופע זה מטביע את צביונו על רוב השירים שבמידה שהם מלאים תום יותר, הם נוגעים עד נפשנו יותר. לפי התרגומים, כל כמה שהם טובים ברובם, (השתתפו בהם טובי משוררינו) – אין בידינו לשפוט על איכותם: שירים ליריים, מחוץ למקרים בודדים מוצלחים, אינם עומדים לעולם בנסיון של תרגום. אבל גם כמו־שהם הם מעידים על חיי נפש אינטנסיביים במידה בלתי רגילה. העלם גמע חיי העולם וחיי עמו גמיעות גדולות והיה שיכור מעצמו, שיכור מכוחו – מרוב תפקידיו בימים יבואו. הוא חי באוויר של קדמות ישראל. גיבורי התנ"ך מדובבים את נפשו ואת שיריו. קשה למצוא נשמת נער מלאה תום ומלאה הכרה כנשמתו של עלם זה, בנה של משפחת מהגרים מרוסיה, שהוא שקוע בלימודי הגימנסיה, מעורה כולו בשירה הגרמנית הקלאסית והמודרנית, שליט בחרוז כזקן וכרגיל, ועם זה שוקד על שיעוריו בעברית ובהיסטוריה עברית, עומד בראש אגודת נוער ציונית ומתכשר כולו לארץ־ישראל. רק נער מנערי ישראל בגולה הוכשר לחיות חיים עשירים כאלה, להיות תקוע בבת אחת בכמה עולמות, ושלא לעשות שקר בנפשו.

אכן הוא מעצם טבעו היה בעל אופי קולט, סופג, – בלי ספק חטטני קצת, אבל בעיקר מסוגל לעכל, הרמוני, מטמיע בדמו הטוב יסודות שונים ומתנגדים ובונה מכולם את עולמו. במקום שחריפות ותום, שירה וצלילות יתחברו יחד – שם עולים צמחי האדם לתפארת.

הדם הטוב הזה התרונן מרוב כוח, שתבע מוצא, פעולה, התגברות על מכשולים. זהו הנושא של רוב שיריו:

מִי גְדוֹלוֹת שׁוֹאֵף בַּצֵעַ

יִשְׁתַּחְרֵר נָא לַמְּגַמָּה

לא כוח עיוור, הזורם באין קונטרולה – כי אם מחייב, מזכה לתקן, לעמוד בפרצות העולם, בפרצות עמו:

וְעַתָּה כִּי זַכּוֹֹתִי –זַכֵּנִי

לַחֲזוֹת בַּמִּפְעָל

כוח זה חס לו שיאבד לבטלה. כוח שאינו מכוּון לטוב, מכשיל – הוא בחינת חטא. לא ניתן הכוח אלא למי שיודע לבלום את עצמו, כדי להשיג את עצמו – להתגבר גם על הגורל, כי יעמוד בדרכו לשטנו:

רַק אִישׁ כָּפָה נַפְשׁוֹ, בְּלָמָה,

יֵדַע גַם גוֹרָלוֹ הַכְנֵעַ.

שירי נוער אלה פותחים לנו אשנב אל נפש העלם הנאבקת, המכירה בכוחה והמנחשת את אשר ימצא אותה באחרית הימים. בחרוזי אביב אלה מחלחלים חיים דרוּכים לקראת פעולה, לקראת גדולה, וגם – לקראת אסון; מה שהביע בשירו המקורי, “שיר אבישלום” – שיר שהוא שייך כבר לקניני השירה העברית:

שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה וְהַלַיְלָה יוֹרֵד

בַּעֲלוֹת הַשַׁחַר יָמוּת הַמוֹרֵד.

דִגְלִי נָפַל, נֵס הַחֵרוּת,

עִמוֹ תִקְווֹתַי לא תֵלַכְנָה לָמוּת.

- - - - - - -

אָנֹכִי אָמוּת – אַךְ דּוֹרוֹת בָּאִים

יִלָּחֲמוּ אַחֲרַי אֶת רִיב אֱלֹהִים.

ה

סיפורו היחידי ‘מסע אל המולדת’², שיש בו יסוד אבטוביוגרפי, מעיד על כשרון אמן ועל תפיסת עולם של

משורר אולי יותר מכל השירים שהשאיר במחברותיו. כאן ננעץ מבטו עמוק יותר משננעץ בחרוזים בקווים דקים־אגדיים, שיש בהם משהו מן הבּלדה, יסופר כאן על עלם רך, שנשא בקירבו את חלום המולדת ואת הרגשת המוות בלהט חדווה – מין אפּותאיוזה של חיי הרצל, של גורל יהודה הלוי, של גורל עצמו.

כאשר נפלה בדמו בשורת המולדת, וכל קולות העולם, כל צבעי העולם – הנוף, אהבת הנעורים, עלו עכשיו רק משם, משם. חולה־געגועים וחולה־אהבה וחולה־אושר חי מאז את חלום שובו למולדת, יום ‘יצא מכבלי אסוריו, וחדל להיות בזוי גויים’, יום ישא לכל הארצות את ‘הלפיד הגדול, לפיד הענק’ – לפיד הבשורה.

אין לקרוא בלי שיברון לב עמוק, בלי הרגשת רוֹך ורחמים עמוקים את מגילת השב, כולה פריחת לב, חדוות אביב. ומוקדי גויעה כאחד. אותה שעה גדולה, שעת צהרים של ‘יום סתו צח כבדולח’ ושמי תכלת ניצנצו ‘כדי אחדות עליונה’, כשקרבה האוניה אל ‘שער הזהב’ של הנוף הנכסף – ‘נאנח אלי ולידי וימת’.